ד"ר אורנה ראובן
שנתיים עברו מאז אירועי השבעה באוקטובר, והחיים עוד לא חזרו למסלולם. הכאב שעוטף את חיינו נוכח בעומק העבודה הטיפולית, ומשנה את פניה. במאמר זה, אנסה לתאר את האופנים בהם השינוי מורגש עבורי, תוך שימוש בדוגמאות מחדר הטיפולים הגמיש שהמלחמה לימדה אותנו לקיים. אני מקווה שבאמצעות דוגמאות אלו אוכל לשפוך אור על חוויתי כאשת טיפול בתקופה זו, ולהציג מספר כלים שמסייעים לי ברמה האישית.
ראשונה השתנתה הברית הטיפולית. נהייתה פשוטה ועמוקה, לא מתוחכמת, לא ידענית... בין איי הכאב, בין המוות שפשה בכל מקום, המילים נעשו, לזמן מה, פחות חשובות. עיניים דיברו וידיים הושטו, כמו חושים שמתאמצים לפצות על החסר, להחזיק מעמד עד שהמילים ישובו לאיתנן.
בפרק מתוך הספר "קו ארוך מחוק", כתבתי על מטופלת שלי, שרה, שבשבעה באוקטובר נרצחו בתה, חתנה ואחד מנכדיה. איתה למדתי שיעורים חשובים על קווי המתאר של מיכל טיפולי אלסטי, המתנועע ברוך ביחד איתה. פגשתי את שרה בחדרה במלון מפונים בתל-אביב, אישה בת שמונים שאינה אוכלת ואינה ישנה, ואין לה יותר טעם וכוח. בפגישות הראתה לי שוב ושוב תמונות של המתים ושל החיים, ידה אוחזת בידי ודמעות זולגות על פניה. יחד עם הכאב, הגעגועים והאשמה כלפי המתים, היא מוצפת דאגה לשני הנכדים שהתייתמו מהוריהם ומאחיהם הצעיר, והם מסתובבים בחלל כמו איבר פצוע.
שרה רגילה לאחד ולהחזיק סביב שולחן האוכל שלה את משפחתה, שבט גדול ומסועף של בניה ובנותיה, נכדים ונינים. בכל ערב שבת, השבט מתכנס סביב שולחן גדוש בעשרות סלטים ותועפות של בשרים מעשה ידיה. כך היה גם בערב שמחת תורה, הארוחה האחרונה, בה נפרדו מבלי דעת, מתכננים להיפגש בבוקר החג לעוד ארוחה בביתה. ישובה בכורסה במלון, מרחק שנות אור מהמטבח שלה, שרה מתארת באוזניי את שלבי ההכנה של מנות שונות, אצבעותיה לשות באוויר בצק לחלות וממלאות קישואים בבשר. אצבעותיי מחקות את החוכמה העתיקה ושרה מתקנת, והמשחק בכאילו אמיתי מאוד.
כך בחודשים בהם הייתה מפונה מביתה, שרה לימדה אותי כמה פעמים בשבוע את רזי החזקת הבית שלה. אותו אוסף פטנטים ושלבים סדורים של הכנה מראש, המאפשרים לה "לפתוח שולחן" לעשרות פיות רעבים גם בהתראה של רגע. "יש יום של חמוצים, יום של פיצוחים, יום של עוגיות, ובשר טחון מתובל שיהיה לך מוכן", היא אומרת, מתגאה כשאני כותבת לעצמי סימני דרך קטנים. זוהי 'אומנות החזקת המשפחה' נוסח שרה, והאופן שבו היא מעבירה אותה אליי מאפשר לדמיין שעוד תשוב להיות מוכרת לעצמה, ועוד תכין את המנות לנכדיה. במידת מה כבר הייתה מוכרת, באמצעות המשוקעות במעשים היומיומיים של נדיבות ואהבה.
עם הזמן, שמתי לב שהשינוי בקווי המתאר של הברית הטיפולית מתחולל, בדרכו, גם בעבודה עם מטופלים נוספים. ביניהם מטופלים שהכרתי זמן רב לפני השבעה באוקטובר, ומטופלים המשתייכים למעגלים רחוקים יחסית של פגיעה. אין מדובר בשינויים גדולים. לפעמים משהו במבט, מחוות קטנות, מידת ההתמסרות לספת האנליזה. ממילא כולנו נותקנו ממקור של חיים ויציבות, מסתובבים בחלל דחוס כאב, מבקשים נחמה. בתוך עולם שנהיה יותר ויותר שבור ומאיים, אנחנו מושיטים ידיים נפשיות, כאילו כל שנותר הוא רגעים של חסד.
הכאב על מה שמתרחש סביבנו נצבר בתוכי בשכבות ומכביד. גלי הרס ומוות מתדפקים ללא הפסק על המעטפת הנפשית ההולכת ונמתחת, ואולי כבר מתגלעים בה קרעים. המטופלים שלי ואני חיים באותו המקום; מקום בו אנשים צועקים בכיכרות "די" מדם ליבם, ואין די. מקום בו מתרחשים דברים שקשה להישיר אליהם מבט, והעוינות של העולם מטלטלת. אני עסוקה מדי יום בשאלה כיצד אוכל לשאת, להחזיק ולרכך את הכאב.
אני מציצה בטלוויזיה בהפסקה אחרי כמה פגישות: "קשה להתעורר בבוקר? קשה לעמוד על הרגליים? לעשות את הפעולות הבסיסיות?" מציף המראיין בשאלות כפולות ומשולשות את אימו של אחד החטופים. "קשה לחשוב" היא עונה לו בחוכמה פסיכואנליטית עמוקה. קשה לחשוב.
אני חוזרת לקליניקה עם מילותיה בליבי. מור, אלמנת 'חרבות ברזל' צעירה, שותקת בתחילת הפגישה ועיניה קרועות. אהבת חייה הלך ממנה, ואיתו נלקחו ממנה מי שהייתה, וכל מה שרצתה להיות, איתו. רק איתו. אנשים שואלים לשלומה והיא נסגרת, מה תענה ושלומה איננו. כפות הידיים של נמרוד, הלום קרב ממלחמת יום כיפור, אוחזות בידיות הכורסה כטובע. אני רואה את הכפות המחורצות מאדימות, ואז מחווירות לאיטן. ככל שהמלחמה מתארכת שב ועולה בו הזעם הישן, ושוב לא יוכל לו. הפעם, הוא מרגיש שלא יוכל.
האבל הטרי מתערבב בתוכי עם הלם הקרב שהתרחש מזמן, ואותותיו זועקים ביתר שאת כיום. מחירי המלחמה כה קשים, ואיך אוכל לעזור למטופליי לעמוד בהם? בצר לי אני מפנטזת שיחות שנקיים בעוד שנים. מור תאמר: האהבה נשארה בתוכי, וליוותה את חיי בדרכים שלא יכולתי לדמיין. היא תכיר: היינו אז בשיאו הנורא של הגזל. נמרוד יתאר שיחה עם בנו, בה התבהר שהזעם לא כיסה הכל באפר. את הדמיונות האלה מן הסתם איני אומרת, הם רחוקים מלדייק את המצב, אבל חשוב לי להעז ולחשוב אותם. אני קוראת לזה 'רוורי שימושי', רוורי מגויס שאיני ממתינה להפצעתו, אלא משמיעה בתוכי כמו פסקול נוסף שעוזר לי לחשוב.
נדמה לי ששרה, עם תנועות אצבעותיה המגשרות בין עבר ועתיד בחלל החם בינינו, לימדה אותי גם מהו 'רוורי שימושי', אותה תנועה של מחשבות מתוך השבר, שנוגעות במשאלות שעוד אי אפשר לנסח עד תומן. שנה וחצי חלפו מאז שחזרה לביתה בדרום, וניקתה אותו היטב ושתלה את גינת התבלינים מחדש. גם חדרים לנכדים התקינה. במשך כמה חודשים המשכנו לדבר בסדירות בטלפון, אבל שרה אומרת שזה לא אותו הדבר, והטיפול הסתיים בכך. מאז מדי כמה שבועות אני נוסעת אליה, ויושבת איתה במטבח המרווח. אנחנו מדברות והדמעות זולגות, בזמן שידיה הטובות מכינות לנכדים קישואים ממולאים בבשר.
בתקופה האחרונה, יצירה ויצירתיות נעשו חשובות עד מאוד בעולמי הפנימי. נראה כי הקריאה והכתיבה, ועימן המוזיקה, מצליחות להרגיע ולהעיר בי חיים. בשעות בהן אני כותבת ספר נוסף לילדים על המלחמה הזאת, אני מקשיבה לברי סחרוף שר "אולי צריך לתת לזה עוד זמן" (מאת אריק איינשטיין ובהלחנת יצחק קלפטר), בעיבוד מלא העומק של נדב הולנדר. קולו של סחרוף נסדק וכלי הקשת והנשיפה עוטפים אותו ביופי, ואני בוכה, בכל פעם מחדש. בוכה ומתפללת מן תפילה חילונית, שנשכיל לעשות טוב עם הזמן.
אני מניחה את השיר גם כאן.
פסיכולוגית קלינית ופסיכואנליטיקאית מנחה, מלמדת במגמה הקלינית באוניברסיטת תל אביב ובמכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, השתתפה באסופות "קו ארוך מחוק" (שתיים, 2024) ו"הנותרים" (אפיק, 2025). מחברת הרומן "המכתב" במשותף עם יאיר אלדן (כתר, 2016), אשר תורגם לאנגלית בשם “People Don’t Drown in Livings Rooms” בהוצאת IPBooks ב-2023, וספר הילדים "כמה זמן נמשך עכשיו" (תשע נשמות, 2024), שנכתב עבור ילדים צעירים לאחר השבת השחורה. שני ספרי פרוזה נוספים פרי עטה, יראו אור בשנה זו.
