ד"ר בעז שלגי – פסיכולוג ראשי בעמותת נט"ל
בשבועות האחרונים עדים מטפלים רבים בארץ לתופעה, שגם אם אינה חדשה, הרי שהיא בולטת במשנה תוקף. למעשה, אין זו תופעה שמטפלים בלבד שמים לב אליה, אלא כל אדם שמדבר עם חבריו, בני משפחתו ועמיתים לעבודה. התחושה שהולכת ומחלחלת אצל רבים מאתנו היא תחושה של עייפות כרונית, דכדוך הולך ומתגבר ומעל הכל, כמו איזושהי תחושה ש"אין טעם", "אין בשביל מה".
הדבר עוצמתי עוד יותר בקרב אנשים שעברו טראומות בשבעה באוקטובר ומאז: ניצולי הנובה, תושבי העוטף, חיילים שחזרו מהקרבות, הורים שכולים ועוד. בימים אלו נחשפות תחזיות מטרידות לפיהן עשרות אלפי צעירים מאובחנים ויאובחנו בפוסט-טראומה, בעוד הם בעיצומו של המצב הטראומטי, והאפשרות להתחיל לעכלו עדיין רחוקה.
במאמר זה אציג את החוויה הקשה מנשוא של טראומה מתגלגלת: חווייתו של אדם אשר עבר טראומה, הצליח להתאושש ממנה לאחר מאמץ רב, לגבש מחדש משמעות וטעם ולהתחבר שוב עם עצמו וזולתו – והנה מגיע "גל" נוסף, חוויה בלתי-נסבלת נוספת, שכמו מפילה אותו מחדש. התחושה הנוצרת מול גלים חוזרים ונשנים אלה היא שכל מאמץ התאוששות ושיקום מתנפץ אל תוך חוויות טראומטיות המתקיפות שוב ושוב, כך שאין כל טעם להתמודדות. חוסר אונים נוראי זה יוצר ייאוש בלתי נסבל.
אל מול חוויה זו אציג את מושג התקווה הרדיקלית, אותה תקווה שאינה נובעת מתוך מבט אופטימי לעתיד או ציפייה לעתיד טוב יותר, אלא מתוך כוח החיים עצמו. אבקש להאיר את האופן שבו התקווה הרדיקלית יכולה להופיע דווקא בתוך מצבי ייאוש מוחלט של טראומה מתגלגלת, ולבחון את משמעות הופעתה במפגש שבין מטפל למטופל.
על מנת להבין את מושג הטראומה המתגלגלת יש לבחון, ראשית, מהן השפעותיה העיקריות של הטראומה על הנפש. כמובן, לטראומה השפעות רבות, ואסכולות פסיכולוגיות שונות מנסחות השפעה זו במושגים שונים וגוזרות מהן אופנים שונים של טיפול. עם זאת, יש מכנה משותף לכל אלה, מכנה משותף אשר ניתן לתמצת אותו במילים הבאות: טראומה מערערת, או לעתים אף מנתצת, את זהותו של האדם ואת חווייתו הבסיסית של עצמו ושל העולם. לערעור זה ישנן השפעות רבות: פגיעה בחוויית ההמשכיות והרציפות בזמן, ריסוק עמוק של חוויית המוגנות של האדם, פגיעה ביכולת להרגיש (הן להרגיש כאב, אשר במצבי טראומה נחווה כ"יותר מדי" ולכן צריך להתנתק ממנו, והן, לאורך זמן, פגיעה ביכולת להרגיש בכלל). אדם שלא יכול להרגיש את רגשותיו ולחוות את חוויותיו הולך ונעשה עם הזמן לאדם מצומצם וכבוי.
כתוצאה מכל אלה, טראומה יוצרת קשיים בתפקוד, בקשרים בין-אישיים ובתפקודי חיים בסיסיים כמו שינה ואכילה. תפקידו העיקרי של המטפל באדם הסובל מטראומה הוא לנסות לעזור לו לבנות, לאורך זמן, זהות מחודשת, בעלת מאפיינים חדשים, שונים במובנים מסוימים מזו שנופצה במפגש עם הטראומה. עליו לנסות לשקם את היכולת להרגיש, לייצר משמעות לחוויות, לתפקד ולחזור לתקשר באופן מלא עם האנשים הקרובים.
בחזרה לימים אלה: בשבועות האחרונים אנחנו רואים נסיגה משמעותית במצבם של מטופלים שחוו טראומה. מטופלים אלו החלו, לאורך השנה האחרונה (פחות או יותר) לבנות את זהותם מחדש, להרחיב את יכולתם להרגיש ולחזור לתפקוד שלם יותר ולקשר משמעותי עם סביבתם הקרובה. הם אף החלו להרגיש כוחות ותחושות של סיפוק והנאה, אשר נכחדו לאחר הטראומה שעברו.
בעקבות המלחמה עם איראן, שנחשבה בקרב הציבור למוצלחת בסך הכל, תהליכי שיקום ובנייה עצמית אלה כמו נגדעו באחת. תחושות הסכנה חזרו בעוצמה ואיתן הפירוק, הסימפטומים הקשים והבדידות. אך הפעם, נוספה לכך תחושה עמוקה של חוסר טעם. כאילו שהנפש אומרת לעצמה: "בניתי, יצרתי, שיקמתי, התאוששתי, ומה? הינה הכול נהרס. אז בשביל מה?".
זהו מצב המוכר בספרות כתגובה של חוסר אונים נרכש הנוצר מול חוויה של אי-ודאות אינהרנטית. בכל רגע יכול לקרות עוד משהו נורא, ולא רק שאין לי שליטה על זה, אלא זה יכול לחזור שוב ושוב, בכל עת. התחושה של אנשים היא שהם כמו בונים ארמון בחול: מתאמצים, משקיעים, יוצרים – רק כדי שיגיע גל נוסף ויהרוס אותו, וחוזר חלילה.
חשבו, לדוגמה, על אב שכול שבנו נפל בעזה בינואר 2024 ונמצא בטיפול מאז (המטופל הסכים לפרסום דבריו). לאורך חודשים רבים ובעזרת טיפול אינטנסיבי, מקצועי ומסור של המטפלת שלו, הוא הצליח במעט להתאושש ולהחזיר חיוך לחייו. כפי שהוא והמטפלת הגדירו זאת יפה, כשנה לאחר תחילת הטיפול: "אני כבר לא גר איתו בקבר. אני גר לידו, ולפעמים אפילו הולך להביא לו משהו מהבית". ניתן היה לראות תהליך עמוק של גיבוש מחודש של זהות ושל חוויות של המשכיות וטעם: תהליך איטי מאוד, זהיר מאוד, צעד קדימה ושניים אחורה – אבל תהליך שהתרחש.
ואז, עם פרוץ מלחמת איראן, כאילו מאומה לא קרה. למרות שמלחמה זו לא פגשה אותו באופן אישי, ולמרות שהוא גר באחד האזורים בארץ אשר כמעט ולא נפגעו מטילים, חלה נסיגה משמעותית: מצב רוחו התדרדר, הוא מיעט לצאת מהבית ולפגוש חברים, חזר להסתגר ואף ביקש חופשה מהעבודה. באחת השיחות הוא אמר למטפלת: "בשביל מה? המלחמה פה תימשך לנצח. לעולם לא נצא מהמקלטים ומהקברים. אז זה לא יהיה הבן שלי, זה יהיה הבן של אדם קרוב או של מישהו שאני לא מכיר. מה זה משנה? אין כבר טעם לכלום בארץ הארורה הזו ובעולם הארור לא פחות". זו רק דוגמה אחת מני רבות.
בעמותת נט"ל מדווחים כי מאז המלחמה עם איראן חלה עלייה קשה בסימפטומים והחמרה בקשיים בתפקוד אצל משפחות שכולות ומשפחות חטופים שמלוות על ידי מטפליהם בשנתיים האחרונות. גם חיילי מילואים שפנו לטיפול אחרי השבעה באוקטובר וסיימו טיפול, כעת, אחרי מלחמת איראן, ביקשו לחזור. כפי שרואים זאת בנט"ל, כך רואים זאת גם במרפאות ובמרכזים טיפוליים רבים כמו גם בקליניקות של מטפלות ומטפלים רבים ברחבי הארץ.
אנחנו נמצאים מול סוג חדש של חוויה טראומטית, שניתן לקרוא לה "טראומה מתגלגלת". כמו אל מול מכה חוזרת ונשנית של רעם, או כמו בובת נחום-תקום, אנחנו קמים, נופלים, וקמים שוב. מצב זה מופיע אצל אנשים שחוו טראומות מוקדמות, כמו גם אצל הקהילה בכללותה, במגוון חדש של סימפטומים שאותם יש ללמוד, ומולם יש לפתח דרכי טיפול חדשות שטרם הכרנו עד היום.
אחת מהדרכים המתגבשות להתמודד אל מול הייאוש וחוסר האונים הנובעים מטראומה מתגלגלת הינה התקווה הרדיקלית. זוהי תקווה אותה מצליח האדם ליצור לעצמו ולהחזיק לאורך זמן, גם כאשר אין כל סיבה לאופטימיות, גם כאשר אין כל תחזית טובה באופק. זוהי תקווה הקשורה לעצם חוויית החיים עצמה, לרצון לאהוב, לעבוד, ליצור, לתרום ולהיתרם, ללא כל קשר לצפוי לאדם בעתיד.
הפילוסוף והפסיכואנליטיקאי ג'ונתן ליר טבע לראשונה את המונח בספרו "תקווה רדיקלית" (Lear, 2006). נקודת המוצא לספרו של ליר היא ציטוט מתוך דבריו של plenty coups ("הישגים רבים"), מנהיג העם האינדיאני crow people ("אומת העורב"). הדברים נאמרו בשיחה עם האנתרופולוג והסופר פרנק לינדרמן, אותו הכיר במשך שנים רבות מקרוב. לינדרמן, שנולד באוהיו, עבר כנער לגור בערבות מונטנה, ועם הזמן התיידד עם כמה מהמנהיגים של העמים האינדיאניים שחיו באזור. בהמשך, החל לכתוב את קורות חייהם ודרכם את קורות עמם. בשיחה אמר plenty coups כך:
When the buffalo went away the heart of my people fell to the ground, and they could not lift them up again. After this nothing happened
הסתלקותם של הבאפלו משמעה, בהיסטוריה של אומת העורב, המעבר לחיים בשמורה, הנמצאת בדרום מונטנה. לאחר מכן, אמר plenty coups, שום דבר לא קרה יותר. מה משמעות המשפט ״שום דבר לא קרה יותר״? מה הכוונה הטמונה בו?
ליר מסביר שאפשר להבין את המשפט הזה כאמירה חווייתית: לשבט שאיבד את הכול, שאיבד את עצמו ואת מהותו, לאדם שאיבד את מהותו, זה מרגיש כאילו, מאותו הרגע והלאה, שום דבר לא קורה יותר. אבל, מוסיף ליר וכותב, אפשר לקרוא את המשפט הזה גם כמשהו עמוק ותשתיתי יותר, כאמירה כמעט אונטולוגית, העוסקת במהותם של החיים, במהותו של האדם ובמהותו של הזמן.
ברור לגמרי, מנקודת מבט חיצונית, שהזמן ממשיך ושדברים ממשיכים להתרחש. אבל כאשר עוברים טראומה אחר טראומה, במצב של טראומה מתגלגלת המרוקנת מכל תקווה, עצם הביטוי, עצם הרעיון של "זה מרגיש כמו", קצת הולך לאיבוד.
האדם במצבי טראומה מתגלגלת מאבד את משמעות המושג "זה מרגיש כמו", מאבד את ההבחנה בין מה שהוא מרגיש לבין מה שקיים בעולם. גם אם בראש, במחשבה, יש אולי איזושהי הבחנה כזו, הרי שאין לה שום משמעות רגשית. האדם חי במציאות שהיא החוויה ובחוויה שהיא המציאות. אין רווחים ואין מרווחים. ואכן, מרגע זה, שום דבר לא קורה. מאותו הרגע שבו האדם מבין שהוא נתון במצב שבו הכול עבורו חרב, ושאין לו שום אפשרות לשנות את זה, התחושה היא ששום דבר לא קורה, ושום דבר לא יקרה.
והנה, דווקא מתוך המקום הזה, טוען ליר, צומחת תקווה מסוג חדש, תקווה שלא נאחזת בשום דבר מוכר. תקווה שאומרת: כל מה שאני יודע על מה שיכול לעזור לי, על מה שיכול לאפשר לי לחשוב על עתיד טוב יותר, על מה שיכול להוות מקור של אור ושל כוח – קרס. ניסיתי, התמודדתי עם מצבים קשים, התמודדתי עם טראומות קודמות, אבל לאור הטראומות שחוזרות שוב ושוב, אין כבר שום דבר להיאחז בו.
ובכל זאת – משהו חייב להחזיק אותי. משהו חייב להשאיר אותי חי. לא רק שורד, חי.
תקווה הצומחת ממקום זה, טוען ליר, היא תקווה שאינה מבוססת על מאומה מלבד כוח החיים עצמו, היכולת העמוקה של הנפש להיאחז בחיים. זהו אותו הכוח שהפילוסוף הנרי ברגסון (Bergson, 1907/1911) קרא לו Élan Vital – כוח החיים. ואכן, בהמשך הספר, ליר מתאר את דבריו של Plenty Coups האומר ללינדרמן:
they would face an inevitable devastation but they would survive. Indeed, they would come out the other side with new ways to live
״הם (הכוונה לבני עמו) יעמדו מול חורבן בלתי נמנע, אבל ישרדו. אכן, הם יצאו מהצד השני עם דרכים חדשות לחיות איתן״ (עמ' 113).
באוקטובר 2020, מה שנראה היום כעידן כל-כך רחוק, כתב דוד גרוסמן (2020) בעיתון "הארץ" משפטים שהפכו מאז לנכס צאן ברזל. גרוסמן כתב:
"ואפשר לראות את התקווה כמין עוגן, שנזרק מתוך קיום חנוק ונואש לעבר עתיד טוב וחופשי יותר. לעבר מציאות שעדיין איננה קיימת, שרובה עשוי ממשאלות לב. מדמיון. העוגן נזרק ונאחז בקרקע העתיד, והאדם, ולפעמים חברה שלמה, מתחילים למשוך את עצמם אליו".
אלה הם אכן משפטים נהדרים ומעוררי תקווה, אבל לדעתי המקום הנפשי שליר מחפש, המקום שדרוש אל מול מצב נפשי המתעורר לנוכח טראומה מתגלגלת, הוא עוד יותר עמוק ורדיקלי, בגלל שזהו מקום שאין בו אפשרות לדמיין את קיומה של מציאות עתידית. מה שמתרסק פה זה משאלות הלב עצמן. הוויתור, ההשלמה של plenty coups עם האובדן של הכול הם מוחלטים. דווקא השלמה מוחלטת זו עם האובדן, דווקא הוויתור על כל ציפייה, הם שמאפשרים לאדם "לצאת מהצד השני", לפעמים מבלי שבכלל ציפה לכך או ששיער שזה יכול להגיע.
התקווה הרדיקלית היא תקווה שאין בה ציפייה, שאין בה הושטת יד קדימה. היא לא נולדת מתוך מוכנות לאבד טוב ידוע בתמורה לטוב לא ידוע ולא וודאי. היא נוצרת לא מתוך מבט קדימה, אלא מתוך קבלה מוחלטת של ההווה. מתוך הווה זה, מתוכו עצמו, יכולים להיוולד כוחות חזקים של חיים, של חיבור ושל אהבה. התקווה הרדיקלית, במובן זה, היא כוח פרדוקסלי. היא מופיעה רק לאחר שוויתרנו על הכול. היא לא צפויה. אין לנו מושג שהיא תגיע. היא מפתיעה אותנו לגמרי. היא צומחת ממקומות שאנחנו לא מכירים, שלא הכרנו, שלא ידענו שהם שם.
האם אנחנו יודעים שהם שם כאשר אנחנו בתוך ההשלמה המוחלטת הזו, בתוך מה שמרגיש לעתים כייאוש המוחלט ביותר? לא, אבל אולי גם, באיזשהו מובן כן. ייתכן שלא יכולנו לקבל באמת את האובדן המוחלט הזה, של העולם ושל עצמנו, כפי שהיו קיימים עבורנו עד כה, לאבד את נקודת האחיזה הזו, אלמלא הייתה לנו איזושהי ידיעה עמוקה גם על כוח החיים הזורם בתוכנו. זו אינה ידיעה על משהו טוב בחוץ, בעתיד מדומיין כלשהו. זה כוח חיים פנימי הזורם בתוכנו, שיופיע ויעשה איתנו, לנו, עבורנו, משהו שלא יכולנו להאמין או לדעת שיקרה.
אין ספק שמקום זה, של ויתור מוחלט, הוא מקום קשה מאוד. קשה מאוד לאדם להיות בו, קשה מאוד למטפל לקבל אותו אצל המטופל שלו, ולעתים, כפי שנראה בהמשך, גם בעצמו. אבל נדמה לי שאני יכול לפעמים לזהות, באנשים שאני פוגש אותם, את הידיעה הזו. הידיעה שמאומה לא נשאר כפי שהיה, שהכול אבד, אבל שבתוך האובדן הזה יכול לצמוח משהו אחר. אולי זו המשמעות העמוקה של הביטוי צמיחה פוסט-טראומטית. התקווה הרדיקלית כרוכה בו זמנית באיזושהי אימה מנפילה מוחלטת ומאיזשהו חיבור לכוח חיים עמוק, לא מוכר, שאינני יודע עליו עדיין דבר, ועם זאת סומך עליו ונותן לו להופיע.
אחת הדרכים המעניינות, בעיני, לחשוב על הכוח המורכב והעמוק הזה, על המורכבות, אולי אף הפרדוקסליות שלו, היא דרך מושג האורפה של פרנצי. אורפה הוא מושג ייחודי, נדיר, שנטבע על ידי אליזבת סוורן, מטופלת של פרנצי שהטיפול בה מתואר ביומן הקליני (פרנצי, 1932/2013).
״אורפה״ היא הצד הנשי של אורפאוס, אבי השירה והניגון במיתולוגיה היוונית. אורפאוס, בזכות נגינתו ושירתו המופלאים, הצליח להקסים את האדס וקרברוס, שליט ושומר השאול, ולהגיע אל ממלכת המתים כדי להציל את אוורידיקה אהובתו. מסע זה, בסופו של דבר, לא צלח עקב הצורך של אורפיאוס לוודא שאוורידיקה בעקבותיו.
אורפה הינה כוח של חיים, אבל בשונה מכוח החיים ודחף החיים שמתאר פרויד, אורפה היא כוח חיים שמתעורר רק אל מול מצבים של מוות. חיותה גורביץ' (2013) כותבת בהקדמה ליומן הקליני שאורפה הינה "כוח קדמוני מולד של ארגון החיים המתעורר במצבי מוות נפשי, כשהעצמי מתפורר וקיומו מאוים". עוד כותבת גורביץ': "כשאורפה נואשת ונוטה בעצמה לבחור במוות, הנשימה ומחזור הדם המפעילים בעל כורחם את הלב קוראים לה לשוב לחיים. היא אוספת אליה את שברי העצמי המנותקים... אורפה היא גם כוח החיים המאפשר את ההישרדות הנפשית וגם אחד הפרגמנטים המתהווים בה" (עמ' 33). פרנצי עצמו, ביומן הקליני, מגדיר את אורפה כ"ישות נפרדת שמהותה שימור החיים בכל מחיר" (עמ' 49).
עם זאת, אורפה אינה כוח חיים גרידא. יש בה גם סכנות, או, אולי יותר נכון לומר זאת, יש לה גם איכויות מסוכנות. בסדרת מאמרים שכתבה הפסיכואנליטיקאית ננסי סמית' (1998, 1999, 2001) על אודות האורפה, היא מתארת את האיכות האורפית ככזו אשר שומרת על החיים אל מול המוות הנפשי המחלחל לתוך האדם בעצמה רבה (ניסוח מדויק, בעיני, של החוויה בתוך טראומה מתגלגלת), אך כמי עושה זאת במחיר כבד.
האורפה, כותבת סמית', בהיותה כוח פנימי קדמון מאוד, מופיעה כאשר אפסה כל תקווה. כלומר, כאשר כל ניסיון להשיג עזרה מבחוץ, כל חוויה של עזרה אפשרית מהזולת, כל חיבור של היקשרות, כשל. גורביץ' כותבת כי "אורפה היא פונקציה מולדת המיועדת לשמירה עצמית ולאימהות מגוננת בהיעדר מישהו אחר שייקח זאת על עצמו" (1998, עמ' 9). המחשבה פה היא שהכוח האורפי מופיע כאשר החוץ כשל, נטש, לא החזיק, והאדם נואש.
הופעתה של אורפה, ממשיכה סמית' וטוענת, עלולה גם לפעול באופן אקטיבי נגד כל חיבור חי אל הזולת, נגד כל היקשרות שהיא. כאילו שהאדם אומר לעולם: הפקרתם אותי לגמרי. התייאשתי מכם לגמרי. אני מוותר על החיים ומוכן למות – ואז מופיע הכוח האורפי הזה, אוחז אותו ומסרב למוות. הכוח הזה כמו אומר לאדם: איבדת הכול, אבל יש לך אותי. אני אתך ואני אשאיר אותך חי. נוצרת פה איזושהי חוויה משונה שהחיים שלפתע הופיעו בתוכי לא סובלים מאומה חוץ מאת עצמי.
לכן, מדגישה גורביץ׳ את החשיבות הקריטית של מה שהיא מכנה "הפונקציה האורפית של המטפל". המטפל חייב לחבור לאורפה של המטופל. עליו להקשיב לה, לתת לה לכוון אותו, לסמוך על כך שהיא יודעת את הדרך. חבירת המטפל לאורפה מנסה לאחוז בכוח החיים הזה של המטופל, הכוח הרדיקלי הזה, שמופיע אחרי שהכול אבד, ולהשתמש בו כדי להחזיר את האדם לא רק לחיים, אלא לעולם החיים, לעולם בני האדם החיים.
אלא שלטעמי, הפונקציה האורפית של המטפל אינה רק הכוח של המטפל לחבור לאורפה של המטופל, אלא המקום שבו המטפל עצמו נאלץ להשתמש באורפה שלו, וליצור עם המטופל מעין "מפגש אורפות" (מיכאל, 2025). מפגש של שני אנשים המנסים, אל מול מצב של ייאוש עמוק, אל מול טראומה מתגלגלת שחוטפת את שניהם, לייצר תקווה רדיקלית.
"גם אם אלך בגיא צלמוות לא אירע כי אתה עימדי" (תהילים כ"ג/ד).
המשמעות הדתית של פסוק זה מובנת לנו. אך מהי המשמעות החילונית שלו? מנקודת מבטו של האדם הסובל, המרגיש שהוא נמצא במעין "גיא צלמוות", המובן של הפסוק הזה הוא שאדם אחר, ובעולם הפסיכותרפיה – המטפל, אכן נכנס איתו, ממש, לגיא צלמוות. כאשר המטפל נכנס לגיא צלמוות, הוא לא יכול להיות רק בתפקיד של מחזיק או של עד. הוא חייב להיות, במובן כזה או אחר, בגיא הצלמוות בעצמו, בגיא הצלמוות שלו.
במקומות אחרים (שלגי, 2022) כתבתי, בעקבות פסיכואנליטיקאים כמו אוגדן, ברומברג, גנט ודייויס, על הצורך של המטפל להיכנס לאזורי הטראומה של עצמו, כדי לאפשר למטופל לחבור לחלקים הטראומטיים שלו, ובעיקר כדי שיוכלו, באמת, לחבור זה לזה. הדגש שאנסה לשים כאן קשור בעיקר למושג האורפה ולחבירתן של האורפות. שכן, אם נחזור למהותה של האורפה, הרי ראינו שכשם שהיא יכולה להציל את האדם, היא יכולה גם לבודד אותו.
לכן, כפי שכותבת גורביץ׳, האורפה של המטופל זקוקה כל כך למפגש עם האורפה של המטפל. כדי שהמטפל יצליח אכן לחבור לאורפה של המטופל, ולכוח האורפי שלו עצמו, הרי שגם הוא צריך לוותר על הרבה. המטפל עצמו צריך לקבל שישנם מצבים ורגעים שבהם הניסיונות הרבים שעשה עד כה לשמור על המטופל כמי שהוא, לעזור לו לשרוד, בעזרת הכוחות והיכולות המוכרים לו ולמטפל עצמו, נכשלו.
הנקודה הקשה ביותר בטראומה מתגלגלת היא, כאמור, שהיא לוקחת מהאדם את הכול, כולל את העצמי המוכר לו. האדם מתמלא בייאוש, בתחושות אובדן וחוסר אונים עמוקות ובהרגשה שהוא כבר ממש לא הוא. לכן, לא ניתן להחזיק תקווה כפי שהמטופל או המטפל הכירו אותה בעבר. לא ניתן לנסות ולהחזיק, עבור המטופל, משהו מחייו הקודמים.
מניסיוני שלי, כאשר אומרים לאדם במצב של טראומה מתגלגלת, שעליו להמשיך ולחיות, לאחוז בחיים (למען דברים שעד היום היו חשובים בעיניו ללא ערוך, כמו הילדים שלו), זה לא פעם דווקא ירחיק אותו, יסגור אותו או ירגיש לו חסר משמעות. מצד אחד זה ברור, ואנשים אלה מבינים את זה היטב – הם בדרך כלל ממשיכים, בדרך כזו או אחרת, לתפקד, לפרנס, להעניק הורות טובה לילדיהם. מצד שני, לומר לאדם: ״תראה, חלק מהחיים שלך עדיין פה, הוא לא אבד. אתה עדיין פה. תראה, יש בשביל מה להמשיך ולחיות״, זה נוראי עבורו, שכן זה לא נאמן לחוויה האיומה, האמיתית כל-כך, שהכול אבד.
לכן, כדי באמת לחבור לכוח החיים העמוק והבסיסי שמתעורר, כדי לחבור לאורפה, המטפל צריך לקבל את החוקים העמוקים של הטראומה המתגלגלת ושל התקווה הרדיקלית. עליו להיות מוכן לתת למטופל לאבד את עצמו ואת מה שיש והיה לו, ויתרה מזו, להיות מוכן לוותר גם על האופן שבו הוא מכיר את עצמו – הן באופן שבו הוא מטפל, אבל יתרה מכך, גם על מה שמוכר לו מעולמו הפנימי בעת התמודדות עם כאב, אובדן וייאוש נורא. שהרי המטפל עצמו מנסה לאחוז, בכל כוחו, בעצמי המוכר שלו, כולל העצמי המוכר לו בהתמודדות עם אובדנים.
כל עוד יעשה זאת, הוא לא יוכל לחבור באמת לכוח האורפי שבתוכו, ובוודאי שלא למטופל. אדם הנמצא במצב של אובדן מוחלט לא יוכל לממש את כוח החיים העמוק שלו, האורפי הזה, אם לא יפגוש מולו אדם שנמצא, ולו חלקית, בתהליך דומה, של ויתור מוחלט והתעוררות של כוח אורפי בתוכו.
על המטפל להרפות מהצורה המוכרת לו, עליו להרפות מהדרכים המוכרות לו. עליו להיות מוכן לקבל את ההבנה העמוקה שהכוח האורפי צומח בעולם המתים, ושעל מנת לחבור אליו אסור להתווכח יותר מדי עם עולם המתים, לא של המטופל שלו ולא של עצמו. את אורפה אי אפשר לפגוש לאור יום. אפשר לפגוש אותה רק במחשכים. התקווה הרדיקלית נוצרת בתוך המחשכים. לרגעים, המטפל צריך להיות מוכן לפקוח את עיניו, ולהיווכח שכל מה שהוא יכול לראות זה חושך. לפעמים עיניים פקוחות רואות רק חושך.
צריך להיות מוכנים לקבל את זה, כי בקבלה זו המטפל אומר למטופל, ובעיקר לכוח האורפי שבו: אין צורך לבחור. אתה לא צריך לבחור בין כוח החיים הקדמון המתעורר לנוכח המוות לבין העולם בחוץ. אפשר לחבור גם לזולת בתוך המחשכים הללו. אם נרפה שנינו מהמוכר לנו, אם נהיה מוכנים לאחוז ידיים בתוך האובדן, האימה והמקום הכל-כך מפחיד ולא מוכר שהגענו אליו יחד, אפשר יהיה, לפחות אפשר יהיה לנסות, ליצור משהו חדש, להגיח, כלשונו של plenty coups, מהצד השני.
יש בכך הרבה סיכון, ויש בכך הרבה אימה, אבל יש פה גם הרבה תקווה, תקווה שיכולה לעזור לנו להמשיך ולחיות, כמעט ניתן לומר לחיות מחדש, אל מול הייאוש וחוסר התקווה המוחלט שנוצרים לנוכח טראומה חוזרת ונשנית, טראומה מתגלגלת.
ד"ר בעז שלגי הוא פסיכולוג קליני, מרצה בתכנית לפסיכותרפיה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל-אביב. ממקימי וראשי תכנית "אלומות – ידע יצירה ומנהיגות בפסיכותרפיה פסיכואנליטית. עורך ראשי של "שיחות": כתב על ישראלי לפסיכותרפיה. פסיכולוג ראשי בעמותת נט"ל.
גורביץ, ח. (2013): טראומה נפשית בשלב הרוך. בתוך: פרנצי, ש. היומן הקליני. תל אביב: עם עובד
גרוסמן, ד' (2020, 15 באוקטובר). ואפשר לראות את התקווה. הארץ
שלגי, ב. (2022): "לב פקוח לרווחה: על התמסרות הדדית באזורי טראומה". תל אביב: תולעת ספרים. עמ' 155-190
מיכאל, ק. (2025): מפגש בין אורפות – חיבור מוזהב (קינצוגי) לאיחוי שברי הנפש והחייאת העצמי. שיחות: ל"ט/3, 2025
פרנצי, ש. (2013): היומן הקליני. תרגום: אורנה וסרמן. תל-אביב: עם עובד. (המקור פורסם 1932)
Bergson, H. (1911) Creative Evolution. Trans: Arthur Mitchell. New-York: Henry Holt and Company. (Original work published 1907)
Bowlby, E.J.M (1980): Loss: Sadness and Depression: Attachment and Loss, Vol. 3. London: Basic Books
Lear, J. (2006): Radical Hope: Ethics in the Face of Cultural Devastation. London: Harvard University Press
Shalgi, B. (2018) When Time Stands Still: The Non-Interactive Interaction in the Psychoanalytic Encounter. Psychoanalytic Dialogues 28:59-68
Smith, N. A. (1999) From Oedipus to Orpha: Revisiting Ferenczi and Severn's Landmark Case. American Journal of Psychoanalysis 59:345-366
Smith, N. A. (1998) “Orpha Reviving”: Toward an Honorable Recognition of Elizabeth Severn. International Forum of Psychoanalysis 7:241-246
Smith, N. A. (2001) Angels in the Architecture: Contemporary Case of a Orphic Functioning. Journal of the American Academy of Psychoanalysis 29:575-583
