דנה להט
הפרעת דחק פוסט-טראומטית (Post Traumatic Stress Disorder; להלן, פוסט טראומה) מספקת לנו כאנשי מקצוע קריטריונים ושפה משותפת לצורך אבחנה והערכה של מטופלים אשר היו קורבנות לאירועים טראומטיים, וביניהם גם ניצולי שואה. רבים אשר שרדו את המלחמה, אומנם המשיכו בחייהם והקימו משפחות, אך סבלו וממשיכים לסבול מחוויותיהם הטראומטיות. משפחות הניצולים, היו לאחד מבין המוקדים הראשונים בהם זוהתה האפשרות להתרחשותה של העברת טראומה (חשוב להבהיר, כי המונח 'העברת טראומה' בו עוסק מאמר זה, מתייחס לתופעה של העברה בין-דורית של טראומה מהורים לילדיהם, ואין לבלבלו עם המונח 'העברה טראומטית' [Traumatic Transference] אשר מתייחס לתופעה המתרחשת בין מטפל למטופל).
קיימות בספרות מספר תיאוריות אשר דנות באפשרות להתרחשותה של העברה בין-דורית של טראומת השואה, מהשורדים אל ילדיהם. עד לעת כתיבת מאמר זה, תיאוריות אלו, אשר עסקו בהעברת טראומה ובגורמים המתווכים אותה, התייחסו בין השאר לקשרים המשפחתיים ההדוקים אשר מאפיינים את משפחות הניצולים, כמו גם לצורה בה מתקשרים ההורים את חוויותיהם מהשואה אל ילדיהם. נראה כי פעמים רבות, זו מאופיינת בתיאורים רפטטיביים, ולעיתים אובססיביים, של המאורעות או לחילופין בשתיקה רועמת. כמו כן, מספר לא מבוטל של חוקרים הציעו כי היות ושורדי שואה רבים סובלים מפוסט טראומה, ילדיהם עלולים לסבול גם הם מתסמונת בעלת היבטים דומים, אך בעוצמות נמוכות יותר.
מונחים שונים כמו 'טראומה עקיפה' (Vicarious Trauma), 'טראומטיזציה אמפטית' (Empathic Traumatization) ו'טראומטיזציה משנית' (Secondary Traumatization), שימשו לתיאור התופעה של העברה בין-דורית של טראומה, אך כותבי המאמר טוענים כי טבעו המדויק של אותו "הדבר" אשר מועבר באופן בין-דורי, קיבל מעט תשומת לב מחקרית ונותר מעורפל. במאמר זה, מוצגות עדויות מתוך הספרות המחקרית אשר תומכות באפשרות כי טראומה משנית (Secondary Traumatic Stress או Secondary PTSD) אכן מועברת מדור לדור, ואף מתבטאת בסימפטומטולוגיה הפוסט טראומטית, כפי שזו מתוארת במדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (DSM), בקרב בני הדור השני לשואה. זאת, בתקווה לעודד את עריכתם של מחקרים אמפיריים נוספים אשר יאוששו השערה זו, ולספק משאבים מותאמים להתמודדות עבור בני הדור השני לשואה ואנשי המקצוע המטפלים בהם.
הקריטריונים לאבחון פוסט טראומה על פי ה-DSM מהווים כיום אמצעי מתוקנן להערכת השפעותיה של טראומה על מטופלים. אך בעבר, מונחים כמו 'תסמונת מחנה הריכוז' (Concentration Camp Syndrome), 'תסמונת השורד' או 'תסמונת הניצול' (Survivor Syndrome), היו האבחנות אשר שימשו לאותה מטרה, ולמעשה קדמו לאבחנה המוכרת כיום כהפרעת דחק פוסט טראומטית. מחקרים שונים, החל משנות ה-60, הציגו עדויות מובהקות בנוגע להופעתם של סימפטומים פוסט-טראומטיים בקרב ניצולי שואה רבים (סימפטומים אשר הוצגו לעיתים כחלק מהמופע הסימפטומטי של האבחנות המקובלות באותה תקופה). אחד מבין המחקרים הללו, הוא מחקרו של ליאו אייטינגר (Leo Eitinger), אשר בחן את השפעותיה הרגשיות של השהות במחנות ריכוז על אסירים, 15 שנה לאחר שחרורם, ומצא כי חלק מן השורדים סבלו מקהות רגשית או חוו תגובה פרדוקסלית של אופוריה משולבת עם קהות רגשית. אייטינגר השתמש במונח 'תסמונת מחנה הריכוז' על מנת לתאר סדרה של סימפטומים נוספים, דומים לאלו המרכיבים את האבחנה הנוכחית לפוסט טראומה, אותם הוא זיהה בקרב 85% מהנבדקים שלו.
במחקר דומה אשר בוצע בשנות ה-70, נעשה שימוש במדדים פיזיולוגים ובראיונות פסיכיאטריים כדי לקבוע מהן השפעותיהן של חוויות טראומטיות על שורדי מחנות ריכוז. עד כ-52% מהנבדקים דיווחו על סימפטומים פוסט טראומטיים אשר היו עומדים בקריטריונים העדכניים לאבחנה של פוסט טראומה על פי ה-DSM. כמו כן, מחקרים אחרים הראו כי ניצולי שואה אשר שהו באושוויץ וקועקעו עם מספר על היד, היו בעלי סיכוי גבוה פי שלוש לעמוד בקריטריונים לאבחנה של פוסט טראומה, וביטאו מספר רב יותר של סימפטומים, בהשוואה לניצולי שואה אשר נרדפו על ידי הנאצים אך לא שהו במחנות ריכוז. כותבי המאמר הדגישו את ההתאמה אשר משקפים נתונים אלה, בין טראומות משמעותיות יותר אליהן נחשפו השורדים, לבין עוצמת הסימפטומים הפוסט טראומטיים. לפיכך, הם טוענים כי מן המתבקש לבחון האם סימפטומים פוסט טראומטיים מופיעים בעוצמה מסוימת גם בקרב בני הדור השני לשואה.
ο טראומות חברתיות: מבט פסיכואנליטי על פנים וחוץ
ο "אש ידידותית" - על כאב ותקווה במשפחות של לוחמים פוסט טראומטיים
ο טיפול נרטיבי בניצול שואה לקראת סוף חייו: סקירת ניתוח מקרה
בחלק זה, התמקדו כותבי המאמר בתיאוריות אשר עוסקות בהעברת טראומה משורדי שואה אל ילדיהם, אך ביקשו להדגיש כי קיימות תיאוריות נוספות אשר תומכות בקיום התופעה של העברת טראומה מאדם אחד לאחר גם בקרב אוכלוסיות אחרות. בני הדור השני לשואה אומנם לא נחשפו באופן ישיר לחוויות הטראומטיות אותן עברו הוריהם תחת השלטון הנאצי, אך קיימות ראיות מובהקות לכך שרבים מהם סבלו מחשיפה משנית לטראומה.
ה.ג'. אלבק (H.J. Albeck) הסביר את התופעה של העברה בין-דורית של טראומה מניצולי שואה לילדיהם כך: "צאצאים אלה, הדור השני לטראומה, עלולים לשאת את הצלקת ללא הפצע, כיוון שהם מושפעים באופן משמעותי, אם לא ישיר". בתגובה למחקר הענף אשר מצביע על קיומה של פסיכופתולוגיה בקרב בני הדור השני, הציע אלבק כי יש לטפל בסוגיות הפסיכולוגיות אשר מאפיינות את ילדי הניצולים, אליהן התייחס כתגובות סבירות לטראומה של הוריהם, ולא כפסיכופתולוגיה. לראייתו, טראומה עלולה להיות מועברת בין הדורות, אך ילדיהם של ניצולי השואה עדיין יכולים להפוך למבוגרים בריאים ומתפקדים. הוא הדגיש כי במידה וטראומה אשר נחוותה על ידי הניצולים אכן מועברת, היא תתבטא באופן ייחודי בקרב ילדיהם. אלבק השתמש במונח 'טראומטיזציה אמפטית' על מנת לתאר את ניסיונם של בני הדור השני להבין את חוויות הוריהם מהמלחמה ואת כאבם, כאמצעי ליצירת קשר עימם. במסגרת ניסיון זה, עשויים ילדיהם של ניצולים לדמיין עצמם בסיטואציות שונות מהשואה בהן הם מנסים לברוח או שאותן הם מנסים לשרוד. למעשה, אלבק גרס כי בני הדור השני משמרים את קשריהם המשפחתיים באמצעות אינטגרציה של חוויות הוריהם אל תוך נפשם שלהם.
חוקרת ישראלית בשם נעמי מור הציעה נקודת מבט שונה אך משלימה לזו של אלבק, בנוגע להעברה בין-דורית של טראומה. היא טענה כי ילדי הניצולים "מאמצים" את הטראומה של הוריהם דרך אחד מבין שני סוגים של תקשורת הורית. הראשון, הוא השמעת סיפורים ותיאורים חוזרים ונשנים, כמעט אובססיביים לדבריה, של אירועי השואה, מהשורדים אל ילדיהם. סוג התקשורת השני, מתבטא בשתיקה רועמת, מכלה-כל. אף על פי ששתיקה זו של ההורים נועדה להגן על ילדיהם, היא פעמים רבות מובילה לשיקוף מפחיד של האימה אשר הכתה בניצולים במהלך המלחמה, ושל היעדרותם של יתר בני משפחתם אשר נספו בשואה. נראה כי המשגותיהם של אלבק ומור משתלבות יחד היטב; בני הדור השני לומדים על השואה דרך אופני התקשורת ההורית, ומשתמשים במסרים המועברים אליהם בכדי ליצור גשר בינם לבין טראומות העבר של הוריהם.
ג'ואן פרייברג (Joan T. Freyberg) הציעה הסבר פסיכודינמי להעברה הבין-דורית אשר מתרחשת בין שורדי השואה לבין ילדיהם, והתייחסה לעבודתה ההתפתחותית של מרגרט מאהלר בכדי לבנות את התיאוריה שלה. פרייברג הציעה את המונח “Boundary Blurring” בכדי לתאר תופעה אותה זיהתה כטשטוש הגבולות בין חווייתם הטראומטית של שורדי השואה לבין חווייתם המשנית של ילדיהם. לראייתה, זהו גורם מרכזי המוביל לקשיי ספרציה-אינדיבידואציה אשר נצפו בקרב בני הדור השני לשואה, החל מגילאי 16-24 חודשים. הפעוט הצעיר בגילאים אלה, מתחיל להרגיש דחפים חזקים לחקור את עולמו ולפעול בו באופן עצמאי. במידה והדמות המטפלת העיקרית אינה מפגינה תמיכה ועידוד במהלך שלב התפתחותי זה, התפתחות האוטונומיה של הילד עלולה להיפגע. שרה-לאה חזן, חוקרת ומטפלת, תומכת גם היא בהמשגתה של פרייברג, ומסבירה כי העברה בין-דורית של טראומה מתרחשת כאשר הורה המתמודד עם פוסט טראומה, מעביר את חוסר היציבות הרגשית שלו אל ילדיו. למעשה, הילד מפנים את החרדה וחוסר האמון החברתי של ההורה, אשר בתורם מובילים להיווצרותם של קשרים משפחתיים סבוכים, בהם הילד נותר מבולבל באשר לגבולות בינו לבין ההורה. כותבי המאמר מציעים כי תיאוריה זו מוסיפה אף היא לתיאוריות של אלבק ומור, אשר מעוגנות היטב גם הן בקיומם של קשרים משפחתיים קרובים וסבוכים בקרב משפחות הניצולים.
הכותבים מציגים מספר תיאוריות נוספות אשר מציעות הסברים שונים לאופן בו מועברת טראומת השואה אל בני הדור השני. ביניהן, תיאוריה המציעה כי ההזדהות המוגברת עם ההורה בן אותו המין במהלך גיל ההתבגרות, כחלק מהתפתחות תחושת העצמי של המתבגר, עלולה לתווך את אימוצם הלא-מודע של הסימפטומים הטראומטיים של ההורה. תיאוריה אחרת, מציעה כי במסגרת ניסיונם של הורים שורדי שואה ללמד את ילדיהם כיצד לשרוד במצבי קיצון דומים של רדיפה, הם מעבירים לילדיהם את חוויותיהם מהמלחמה, שלא במתכוון. כמו כן, מציינים הכותבים מספר מחקרים נוספים, ביניהם מחקר בו ילדים בני הדור השני נצפו בעודם מפגינים 'אקטינג אאוט' (Acting Out) אשר שיקף התנהגות המאפיינת ניצולי שואה; ומחקר נוסף בו נרשמה תגובה רגשית חזקה יותר לתמונות מהשואה בקרב ילדי הניצולים, כאשר הגיעו לאותו הגיל בו היו הוריהם בזמן המלחמה. במחקרים אחרים, נמצא כי הורים שורדי שואה נוטים להיות מגוננים יתר על המידה, מוגבלים ביכולתם לאפשר מעבר חלק לנפרדות ולאינדיבידואציה אצל ילדיהם, ובעלי ציפיות וסטנדרטים גבוהים כלפי ילדיהם. לאור כל אלה, מדגישים הכותבים את החשיבות בבחינת האפשרות כי חוויותיהם הטראומטיות של הניצולים, עלולות היו להוביל לבעיות בתפקוד ההורי. יחד עם זאת, יש לציין כי קיימים מספר מחקרים אשר בחנו את סגנון ההורות ואת הקומפטנטיות ההורית של שורדי שואה, אשר הראו כי חוויות השואה לא הובילו להשלכות קיצוניות מובהקות בסגנון ההורות. מחקרים אלה הציעו כי מבוגרים אשר חוו טראומה עשויים לשמור על יכולות הסתגלות טובות דיין כדי לחזור להורות נורמטיבית פרה-טראומטית, וכי לכידות המשפחה לא תפגע בהכרח.
בחלק זה, מבקשים הכותבים להמשיך ולבסס את הטענה לקיומה של העברת פוסט טראומה. לשם כך, מוזכרים שני מושגים תיאורטיים מרכזיים אשר מתייחסים לתופעה של הופעת סימפטומים טראומטיים בקרב אנשים אשר היו באינטראקציה קרובה עם אחרים אשר חוו אירוע טראומטי. כך למשל, המושג 'טראומה עקיפה' (Vicarious Trauma), אותו טבעו ליסה מק'קאן (Lisa McCann) ולורי אן פירלמן (Laurie Anne Pearlman), אשר מתייחס להשפעות השליליות אותן עלולים לחוות מטפלים כתוצאה מתהליך טיפולי ארוך טווח עם מטופלים אשר חוו טראומה; וכן המושג 'שחיקת חמלה' (Compassion Fatigue) אשר נטבע על ידי צ'ארלס ר. פיג'לי (Charles R. Figley) במטרה לתאר את הפגיעה ביכולת או בעניין לשאת את העדות לסבלם של אחרים, בקרב האנשים הקרובים למתמודדים עם טראומה או של אנשי מקצוע נותני שירות. הכותבים ממשיכים ומציגים דוגמה להשפעתה של החשיפה לחומר טראומטי אשר עוסק באופן ספציפי בשואה, באמצעות מחקר על צוות עובדים במוזיאון לזכר השואה. במחקר זה, נמצא כי עובדים אשר נחשפו לחפצים אישיים של אסירים, להיסטוריית הניצולים ולחומרים בארכיון, דיווחו על מגוון רחב של תגובות דחק אשר כללו קהות רגשית, נסיגה חברתית, תגובות אבל, סיוטים וכעס.
לפיכך, טוענים הכותבים כי במידה וטראומה עלולה להותיר את חותמה על מטפל אשר פוגש את מטופלו למסגרת זמן מוגבלת, או על עובדי המוזיאון אשר באים במגע עם חומרים היסטוריים בלבד, קשה שלא לתהות מה יהיו ההשפעות על ילדיהם של קורבנות טראומה אשר נמצאים באינטראקציה יום-יומית כה קרובה עם הוריהם. כדי לחזק את טענתם, מצטטים הכותבים זוג חוקרים מרכזי בתחום, אשר תמכו בהשערה כי חוויות השואה הטראומטיות של הורים, עלולות לפגוע בבריאות הנפשית של ילדיהם: "מניסיוננו, אין זה אפשרי כי ילד יגדל מבלי להיות מצולק, בעולם בו השואה הינה המציאות הפסיכולוגית הדומיננטית. לצד מעט יוצאי דופן, בריאותם הנפשית של ילדים לניצולי שואה נמצאת בסכנה...".
הכותבים מדגישים כי קיומה של העברה בין-דורית של טראומת השואה אינה מחייבת כי הסימפטומים הטראומטיים בקרב בני הדור השני יהיו זהים לאלו של הוריהם. יחד עם זאת, פוסט טראומה המועברת מהורים לילדיהם עלולה לבוא לידי ביטוי בסימפטומטולוגיה פוסט טראומטית מסוימת אצל הילדים. בכדי להמחיש טענה זו, מוצגים מספר מחקרים אשר הניבו ממצאים התומכים בטענה כי ילדים לניצולי שואה יפגינו יותר סימפטומים פוסט טראומטיים באופן מובהק ביחס לקבוצות ביקורת. כך למשל, במחקר אורך אשר בחן את קיומה של פוסט טראומה בקרב חיילים ישראלים אשר השתתפו בפעילות מבצעית, נמצאו הבדלים מובהקים במדדים של טראומה בין חיילים להם הורים ניצולי שואה לבין חיילים שהוריהם אינם ניצולי שואה. החיילים בני הדור השני לשואה, דיווחו על כמות גבוהה יותר של סימפטומים פוסט טראומטיים אשר נמשכו לאורך זמן רב יותר. החוקרים הסיקו כי התוצאות מצביעות על פגיעות גבוהה יותר להתפתחותה של פוסט טראומה בהתמודדות עם גורמי לחץ משמעותיים בקרב בני הדור השני לשואה. במחקר דומה, הציגו חיילים בני הדור השני לשואה סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית דומה לזו שהציגו ניצולי שואה, אשר כללה פלאשבקים, סיוטים, דריכות יתר, פגיעה בתפקוד הקוגניטיבי ורגשות אשמה. לדברי הכותבים, ממצאים מעין אלה מעניקים תמיכה למושג העברה משנית (Secondary Transmission) אשר נטבע על ידי רוברט רוזנק (Robert Rosenheck) ופרמילה ניית'ן (Pramila Nathan) כדי לתאר העברת טראומה בין יוצאי צבא אמריקאים אשר שירתו במלחמת ויאטנם והתמודדו עם פוסט טראומה, לבין ילדיהם.
לטענת הכותבים, בעת כתיבת המאמר ניתן היה לזהות בספרות מחסור ניכר במחקרים אמפיריים אשר עוסקים בהעברה משנית של טראומה מהורים אל ילדיהם, ועושים שימוש במדדים מתוקפים ומהימנים של פוסט טראומה. לדבריהם, רוב המחקרים דאז בחנו את התופעה באופן כללי בלבד, ולעיתים בחנו רק קריטריון אחד או שניים של פוסט טראומה באופן לא ישיר. אי לכך, בניסיון לבסס ולהעמיק את הדיון אודות העברת טראומה, בחלק זה של המאמר בוחנים הכותבים את האפשרות של העברת סימפטומים פוסט טראומטיים מתוך ה-DSM מניצולי שואה אל ילדיהם. זאת, תוך התמקדות בסקירת מחקרים אשר מספקים ראיות להופעתם של קריטריונים ספציפיים לפוסט טראומה בקרב בני הדור השני לשואה.
ב-DSM-4, אשר היה הגרסה העדכנית ביותר של המדריך בעת כתיבת המאמר, היה קריטריון A מורכב משני חלקים אשר צריכים היו להתקיים לפני שממשיכים לבחינת קיומם של יתר הסימפטומים המתוארים בקריטריונים הבאים. החלק הראשון, קובע כי האדם נחשף באופן ישיר לאירוע טראומטי אשר סיכן את ביטחונו האישי או היה עד ישיר למאורע טראומטי של אדם אחר או שאדם קרוב לו חווה אירוע טראומטי (ב-DSM-5 נוספו להגדרה של אירוע טראומטי גם פגיעה מינית וחשיפה לאירועים טראומטיים במסגרת מילוי תפקיד ביחידות חירום). החלק השני, אשר הוסר מהאבחנה ב-DSM-5, התמקד בתגובתו של האדם לגורם הטראומטי וקבע כי יש לבחון האם תגובה זו כוללת אימה, פחד או חוסר אונים. לטענת הכותבים, אומנם חסרים מחקרים אשר מודדים את קריטריון A בקרב בני הדור השני לשואה, אך אופן ניסוחו של הקריטריון מאפשר את הכללתו גם לילדיהם של שורדי טראומה.
בעוד שילדים לשורדי שואה לא סבלו באופן ישיר מהאירועים הטראומטיים של השואה, הם עלולים היו לשאת בקרבם את הזיכרונות, האובדן והפחדים האיומים של הוריהם. המסרים אשר מועברים מההורים לילדיהם, מילוליים או אחרים, עלולים ליצור אווירה משפחתית בה ישנה מודעות חיה ודומיננטית לעבר מבעית. מילטון ג'וקובי (Milton E. Jucovy) ציין באופן קצר וקולע כי טראומה הינה חלק בלתי נפרד מהאווירה המשפחתית של ניצולי השואה: "ילדו של ניצול הינו אחרי הכל, חשוף לשואה דרך פילטר החוויה של ההורה". במחקר אשר דן ברלוונטיות של העיסוק בשואה במסגרת פסיכותרפיה של מטופלים בני הדור השני, הוצע כי חווייתם של ניצולי השואה עלולה להיות בעלת השפעה כה דרמטית על ילדיהם, עד כי העיסוק בשואה הינו חלק חיוני ומהותי לתהליך ההחלמה הטיפולי של האחרונים. יתרה מכך, הוצע במאמרים נוספים כי פסיכותרפיה של ילדים לניצולי שואה עלולה להיות לא מספקת במידה ולא הוצעה במסגרתה התייחסות לחוויות הטראומטיות של הורי המטופל.
אכן, תצפיות קליניות שונות מציעות כי ההשפעה של השואה על ילדי השורדים הינה ממשית וטראומטית דיה בכדי להשפיע על בריאותם הנפשית. כבר ב-1966 קבוצת חוקרים מקנדה דיווחה כי ילדיהם של ניצולים היו בעלי ייצוג יחסי גבוה יותר במחלקות פסיכיאטריות בבית החולים, בהשוואה לניצולים עצמם. יותר מעשרים שנה מאוחר יותר, דיווחו החוקרים על אותה התופעה בקרב נכדיהם של ניצולי שואה. ממצאים אלה מציעים כי השפעותיה של החשיפה לטראומה משמעותית עלולות לעבור העברה משנית עד לבני הדור השלישי. במחקר זה, הנכדים של ניצולי השואה הפגינו באופן מובהק יותר סימנים של פחד או עצבנות במצבים יום-יומיים רגילים ביחס לקבוצת הביקורת. במספר מחקרים נוספים, נמצא כי צאצאיהם של ניצולי שואה הפגינו יותר רגשות של פחד וחוסר אונים, דריכות גבוהה יותר לפגיעותם ולמוות, חשש מפני רדיפה נוספת, פגיעה ביכולות ההסתגלות ושכיחות גבוהה יותר של הפרעות התנהגות והפרעות אישיות.
קריטריון זה מתמקד בחוויה מחדש של הטראומה באופן חודרני וחזרתי, דרך מחשבות או זיכרונות חודרניים, חלומות וסיוטים, פלאשבקים ועוררות פיזיולוגית משמעותית ו/או מצוקה פסיכולוגית ממושכת וקשה בהיחשפות לטריגרים (גורמים המזכירים היבט מסוים של האירוע הטראומטי). כך למשל, אחת התופעות אשר זוהו במסגרת מחקרים בתחום, מכונה 'תגובת יום השנה' (Anniversary Reaction) ומתייחסת לנטייתם של בני הדור השני לשואה לחוות משברים פסיכיאטריים ולהתאשפז בבתי החולים בסמוך למועד החוויות הטראומטיות של הוריהם, או בהגיעם לאותו הגיל בו היו הוריהם בזמן האירועים. בנוסף, ילדי הניצולים אשר אושפזו במחלקות פסיכיאטריות, התנהגו לעיתים כאילו בית החולים היה מחנה ריכוז או כאילו התכוננו להתרחשותה של שואה שנייה; הם בחנו את המגבלות והחירויות בבית החולים ודיווחו על חוויה של בידוד מהעולם החיצוני, על תחושת נרדפות ועל הצורך בהצלה. אף על פי שמעשים ומאפיינים אלה עשויים להימצא גם בקרב מטופלים פסיכוטיים שאינם ילדים לניצולי שואה, בני הדור השני דיווחו במקביל כי הם רדופים על ידי תמונות מעוררות מצוקה מהשואה.
מחקרים נוספים הציעו ראיות לביטויו של קריטריון זה בקרב ילדים לשורדי שואה, והראו כי בני הדור השני סובלים מסיוטים אשר כוללים מראות מעוררי אימה מהשואה, כתוצאה ישירה מסיפורים ששמעו מהוריהם. כמו כן, נמצא כי השפעותיה השליליות של שהייה במחנות ריכוז עלולות לעבור הלאה לדורות הבאים ולהתבטא בתסמינים דומים לאלו אשר נצפו בקרב דור הניצולים. אלה כוללים סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית של תמונות חודרניות וסיוטים, כמו גם קושי להכיל כעסים, טווח רגשי מוגבל, פחד ממוות, נטייה לדיכאון ורגשות אשמה.
קריטריון זה מתייחס להימנעות מתמשכת מסממנים המזכירים את הטראומה, הן סממנים חיצוניים כמו אנשים או מקומות, והן זיכרונות, מחשבות או רגשות הקשורים לטראומה, ובתוך כך תתכן גם קהות רגשית. הכותבים מתייחסים למספר מחקרים אשר מדדו תסמינים שונים המתאימים לקריטריון זה בקרב בני הדור השני לשואה, כמו אפתיה, אפקט שטוח, הנטייה לחוש מוצפות רגשית בחשיפה לסממנים הקשורים לשואה והנטייה לתאר עצמם כאדישים, קרים, חרדים, פחדנים ועוד.
בנוסף, מחקרים אחרים מצאו כי בני הדור השני לשואה הפגינו פחות מעורבות אדפטיבית בעולם, אשר עשויה להתאים לסעיף המתייחס לירידה בעניין או בהשתתפות בפעילויות חשובות ומשמעותיות, כמו גם לסעיף הנוגע לתחושת ניתוק או ניכור מאחרים (שני הסעיפים הללו היוו חלק מקריטריון C ב-DSM-4, וכיום מופיעים כחלק מקריטריון חדש [D] אשר התווסף ב-DSM-5 ומתייחס לשינויים שליליים בקוגניציות ובמצב הרוח). קבוצת חוקרים נוספת, דיווחה כי ילדים לניצולי שואה ביטאו יותר חרדת מוות, אשר עשויה לשקף סעיף נוסף (C7) אשר הופיעו בקריטריון זה ב-DSM-4 והתייחס לתחושה של חוסר וודאות לגבי העתיד.
ב-DSM-5 קריטריון זה מופיע כקריטריון E, ומתייחס לשינויים ברורים בעוררות ובתגובתיות המקושרים לאירוע הטראומטי, אשר עשויים להתבטא בהפרעות שינה, רגזנות או התפרצויות כעס, קשיי ריכוז, דריכות מתמדת, תגובות בהלה מוגזמות ונטייה להרס עצמי או נטילת סיכונים. באחד המחקרים המוזכרים בחלק זה, דווח על נטייה להתפרצויות זעם בקרב בני הדור השני לשואה, אשר עלולה להיגרם בשל נטייתם להדחקת כעסים. במחקר אחר, נמצא כי ילדים לשורדי שואה נוטים לסבול מקשיים הקשורים בסופר אגו. טענה זו נתמכה על ידי ממצאים קליניים ממחקר נוסף בו דווח על ציונים נמוכים יותר בשאלון אשר מדד כוחות אגו וסופר אגו, בקרב בני הדור השני. החוקרים הסבירו כי ממצא זה מצביע בין השאר על קשיי שינה, פחדים לא רציונליים ונטייה לעצבנות. בנוסף, נמצא כי בני הדור השני לשואה נוטים לתאר עצמם כ"זהירים", באופן מובהק יותר בהשוואה לקבוצת ביקורת. הכותבים טוענים כי ניתן לקשור בין ממצא זה לבין קריטריון D המתייחס לדריכות יתר.
ב-DSM-5 קריטריון זה מופיע כקריטריון F, ודורש כי הסימפטומים הפוסט טראומטיים יופיעו למעלה מחודש ימים. הכותבים מפנים לשורה ארוכה של מחקרים אשר מציעים ראיות לכך שילדיהם של ניצולי השואה נושאים את הנטל הרגשי של הוריהם במשך שנים רבות. כך למשל, ישנם חוקרים אשר מדווחים על שיעור גבוה יותר של פנייה לטיפול קבוצתי ושל חיפוש אחר מסגרות נוספות של תמיכה נפשית בקרב בני הדור השני לשואה. כמו כן, חוקרים נוספים הראו כי טראומת השואה עלולה לעבור אף לבני הדור השלישי, ובכך מדגישה את ההשלכות הפסיכולוגיות מרחיקות הלכת של השואה על הדורות הבאים.
ב-DSM-5 קריטריון זה מופיע כקריטריון G, אשר קובע כי על הסימפטומים להיות משמעותיים דיים מבחינה קלינית כדי להביא למצוקה נפשית משמעותית ולפגיעה בתפקוד בתחומי חיים מרכזיים. הכותבים טוענים כי במסגרת הדיון על העברת טראומה, לקריטריון זה תפקיד דיאגנוסטי פחות משמעותי ביחס ליתר הקריטריונים, וכי הוא התווסף לאבחנה לראשונה ב-DSM-4 בעיקר במטרה לשקף את ההשפעה של טראומה קרבית על יוצאי צבא. בבחינת ההשפעות הפוסט טראומטיות על ניצולי שואה וילדיהם, נמצא במחקר דפוס התנהגותי מאוד שונה מזה הנמצא באוכלוסיות אחרות המאובחנות עם פוסט טראומה. דפוס זה מאופיין דווקא בשאיפות ובהישגים אקדמיים ותעסוקתיים גבוהים במיוחד, וכן בחיי משפחה ונישואין יציבים ובהישגים חברתיים. לאור ממצאים אלה, מסיקים הכותבים כי במידה ובני הדור השני לשואה אכן סובלים מטראומה משנית באופן כלשהו, זו אינה באה לידיי ביטוי בהכרח בתפקודם היום-יומי.
מעניין לציין כי מחקר אחר מצא כי ילדים לשורדי שואה דיווחו כי הם משמעותית יותר מוכווני-הישגים ביחס לקבוצת ביקורת, אך לא נמצאו שונים באופן מובהק מילדים למהגרים לא יהודים. מנגד, חוקרים אחרים הציעו כי בני הדור השני לשואה נוטים להיאבק יותר בסוגיות הקשורות בשביעות רצון אישית ולהזדהות באופן משמעותי יותר עם הציפיות של הוריהם. בנוסף, קיימים מחקרים אשר מצביעים על קשיי נפרדות משמעותיים יותר בקרב משפחות של שורדי שואה, כמו גם על קשיים ביצירת אינטימיות ומתן אמון באחר בקרב בני הדור השני.
תיאוריות אשר עוסקות בהעברת טראומה מציעות כי ילדיהם של ניצולים נאלצו להתמודד עם מסרים גלויים או סמויים בנוגע לשואה במהלך ילדותם. כל אחד מהם הגיב באופן שונה וייחודי למסרים אלו; חלקם חיו בבתים נוחים ואוהבים, בהם חוויות השואה של ההורים לא היו לגורם דומיננטי באקלים המשפחתי, ואילו אחרים חיו בבתים בהם שרר אבל ומראות השואה היו לגורם קבוע ונוכח במהלך החיים. על כן, במשפחות ניצולי השואה, הטראומה של ההורים עלולה הייתה להפוך לטראומה של הילדים. ניתן לומר כי הקריטריונים לאבחנה של פוסט טראומה לוקחים את התיאוריות העוסקות בהעברה צעד אחד קדימה, ומספקים מעין קווים מנחים כדי לקבוע האם אכן התרחשה העברה של הטראומה בין הדורות, ואם כן, מהו בדיוק הדבר אשר הועבר, במונחים של סימפטומטולוגיה פוסט טראומטית. גוף ידע מעין זה עשוי לסייע בהמחשת טבעו של גורם הדחק בהעברת טראומה, וכן בהמחשת האופן בו הסימפטומים הפוסט טראומטיים עשויים לבוא לידיי ביטוי בקרב בני הדור השני לשואה.
בבחינת המחקר אשר עוסק בטראומה משנית בקרב משפחות ניצולי השואה, מדגישים הכותבים כי חשוב להתחשב במידת חומרתו של כל מקרה. זאת, היות וחלק מילדי הניצולים מפגינים תסמינים ברורים של טראומה משנית, בעוד שאחרים עשויים להתמודד עם פוסט טראומה סמויה או להפגין היעדר מוחלט של סממנים לטראומה. יחד עם זאת, בהחלט ניתן לומר כי המחקר מצביע לכל הפחות על נטייה לפגיעות לפוסט טראומה בקרב צאצאי ניצולים אשר נחשפו לטראומה, המתבטאת בכמות רבה יותר של סימפטומים פוסט טראומטיים, אשר נמשכים לפרק זמן ממושך יותר.
הן לאורך המאמר והן במסגרת הדיון, מדגישים החוקרים כי מרבית הראיות אשר תומכות בקיומה של העברת טראומה בקרב משפחות שורדי השואה, וכיוצא בזאת גם חלק מהראיות אשר תוארו לעיל, אינן חפות ממגבלות מחקריות הראויות לציון. בין המגבלות המרכזיות, מתייחסים הכותבים למחסור בקבוצות ביקורת, דגימות קטנות מדי או דגימות לא רנדומליות אשר מגבילות את יכולת הכללת המסקנות לכלל אוכלוסיית בני הדור השני לשואה, שימוש בכלי מדידה שאינם רגישים, תקפים או מהימנים דיים וכן, קיומם של מחקרים אשר הניבו ראיות סותרות המצביעות על תפקוד תקין של הניצולים ובני משפחותיהם. מגבלה מרכזית נוספת אליה מתייחסים הכותבים, נוגעת לאפשרות כי עצם היותם של בני הדור השני לשואה ילדים להורים מהגרים, מהווה משתנה תיאורטי חלופי (confound). לפיכך, ייתכן כי הסטטוס "ילדים למהגרים" הינו גורם משמעותי יותר להופעתם של תסמינים פוסט טראומטיים וקשיי תפקוד והסתגלות, ביחס ל"ילדים לניצולי שואה". יחד עם זאת, קיימים מספר מחקרים אשר נתנו מענה לחלק מהמגבלות הללו, בין השאר כאלה אשר שילבו טכניקות דגימה רנדומלית ואחרים אשר כללו קבוצת השוואה של ילדים למהגרים לא יהודים. מכל מקום, מדגישים הכותבים את הצורך בעיבוי הממצאים וביצוע מחקרים אמפיריים נוספים בעלי תוקף מחקרי חזק, אשר יעשו שימוש במדדים המותאמים להערכת טראומה משנית.
לסיכום, כותבי המאמר ביקשו להראות כי קיימת בספרות המחקרית כמות מספקת של ראיות הקוראות למחקרי המשך אשר יבחנו באופן אמפירי את התופעה של טראומטיזציה משנית בקרב בני הדור השני לשואה. לדבריהם, התגברות המודעות המחקרית והקלינית לסוגייה של העברת טראומה עשויה לספק משאבים חשובים נוספים, ידע וכלים, עבור אלו הזקוקים לכך – בני הדור השני והשלישי לשואה, וכן אנשי המקצוע אשר יעניקו להם טיפול נפשי. על כן, למחקר זה מקום חשוב בספרות המחקרית, הן בזו העוסקת בשואה והן בתחום הטראומה, היות והוא עשוי לשפוך אור על האפשרות להתרחשותה של העברת טראומה בקרב אוכלוסיות נוספות.
בוגרת תואר שני בפסיכולוגיה קלינית-מחקרית מאוניברסיטת תל-אביב. מחקרה בעבודת התזה התמקד בתהליכי תגמול בקרב אוכלוסייה גבוהה במדדי דיכאון.
Baranowsky, A. B., Young, M., Johnson-Douglas, S., Williams-Keeler, L., & McCarrey, M. (1998). PTSD transmission: A review of secondary traumatization in Holocaust survivor families. Canadian Psychology/Psychologie canadienne, 39(4), 247
