ד"ר גבע שנקמן פתח את הרצאתו בהתייחסות לפער הקיים בין שכיחות גבוהה יחסית של פגיעות עצמיות ובין הנטייה הרווחת בקליניקות שלא למדוד מידת פגיעה עצמית לעומק באינטייק. המחקר שד"ר שנקמן הציג התבסס על ההבנה שפגיעה עצמית נתפסת כדרך לויסות רגשות ועל הממצאים שמלמדים על קשר בין סימפטומים דיכאוניים ובין פגיעה עצמית. במחקר הנוכחי ניתן לראות שהקשר בין דיכאון לפגיעה עצמית היה מובהק רק כשההתקשרות הלא בטוחה הייתה גבוהה או ממוצעת (עבור התקשרות נמנעת בלבד). הדבר מלמד על החשיבות של מדידת אופי ההתקשרות בתחילת טיפול ואולי אף תכנון ההתערבויות סביב ההתקשרות של המטופל.
