סיגל האס ותמי גולן
ספרו של פיליפ ברומברג - Standing in the spaces: Essays on clinical process, trauma, and dissociation - שראה אור בשנת 1998, עוסק בטראומה, דיסוציאציה והתהליך הטיפולי. בפרק הששה עשר של ספר זה: "'דבר! כדי שאוכל לראות אותך': מחשבות על דיסוציאציה והקשבה פסיכואנליטית" ברומברג פורס את משנתו ההתייחסותית וכן את גישתו לדיסוציאציה. ברומברג רואה בדיסוציאציה בסיס מרכזי, המלווה את התפקוד המנטלי האנושי ומאפשר צמיחה ויציבות של האישיות - תהליך של פירוק (fragmentation), אך גם תהליך הגנתי כנגד חווית הפירוק.
מתוך כך, בפרק זה ברומברג קושר בין חוויית הדיסוציאציה לריבוי מצבי עצמי. לאחר שהוא מבצע חיבור זה, ברומברג משרטט את ההשלכות הקליניות שלו. הוא מציע כי הוא טיפול בו המטופל חש באופן דיאלקטי שהוא מחד חשוף ונראה על ידי המטפל, אבל גם, חושף ורואה לתוך המטפל בתהליך הדדי – הנו טיפול טוב.
ברומברג מציע כי דיבור, בפסיכואנליזה, הוא לא רק תהליך של העברת תוכן. הוא גם פעולה התייחסותית, שמעצבת את התוכן הנאמר. עבור מטופלים המתמודדים עם חוויה דיסוציאטיבית, הנקודה הזו משמעותית במיוחד, משום שהמילים עצמן נחוות חסרות משמעות. המטופל נושא תחושה של בידוד פנימי כמצב הטבעי שלו, וניסיון להעביר את זה במילים נחווה כתרגיל עקר. אבל באנליזה, כשהמטופל מתבקש לדבר, ניתן למצוא דרכים לתקשר את התחושה הזו, בעזרת היחסים עם המטפל. המטופל, בעזרת הדיבור והשתיקה בחדר, יכול להשפיע על המטפל לנטוש את הניסיון "להביא" את המטופל, ולהתחיל "לדעת" אותו, לדעת אותו באופן היחידי האפשרי, דרך השדה האינטרסובייקטיבי שהם חולקים בכל רגע. באופן זה יכולה להתרחש בחדר פעולת ההכרה (recognition) - כאשר מילים ומושגים יכולים לסמל את החוויה במקום להיות תחליף שלה. לאנליסט יש הזדמנות להכיר (לדעת באופן אישי) את הדבר שאינו יכול להיאמר במילים, את האיכות של חוויה סובייקטיבית, שהופכת את התקשורת הבין אישית למלאכותית וחסרת משמעות. הדבר הזה יכול לקרות רק אם המטפל לא ממהר לתרגם הכרה להבנה, כלומר אם הוא מתמקד רק במשמעות המילולית ולא מתייחס למשמעות המסומלת דרך החוויה בחדר.
סיגל האס ותמי גולן סיכמו את הפרק בעברית וכעת, באדיבות קבוצת שיח לפסיכותרפיה התייחסותית, הוא מובא בפורטל בטיפולנט.
לקריאת סיכום הפרק המלא לחצו כאן
