חיפוש

מיניותם של יחידים בימי קורונה

פורסם על ידי מיכל ניר

מבוא

"מבדידות האנשים הופכים קשים

מעטים יוצאים ממנה נשכרים

יש הפוחד מהדממה

יש המגלה בה נשמה"

-שיר בין ערביים/ יונתן גפן

מאמר זה הוא המשכו של "מגע בימי קורונה" שכתבתי זה מכבר לאתר בטיפולנט וגם עומד בפני עצמו. במסגרתו, נתבונן על מין, מיניות והעדרם בתקופת הקורונה, עבור אלו שנכנסו לעידן זה ללא זוגיות משותפת-בית: אלמנים, גרושים ורווקים. בתקווה, התבוננות זו תסייע לכך שמבדידות האנשים לא יהפכו לקשים, אלא יחדדו את צרכיהם, תפיסותיהם ומשאלותיהם לקשר הזוגי והמיני, לאחר עידן הקורונה. בתוך כך, המאמר רוצה להניח אפשרות של טרנספורמציה למיניות בתקופה זו, גם בהיעדר יחסי מין ובהעדר זוגיות. כך, אתייחס לאותם אנשים שלא נמצאים כרגע בתוך מערכת זוגית ואבחן את היבט הבידוד, מתוך רצון לתת לו הכרה ולנרמל אותו. ננסה לאורך הכתיבה להבין מה האלטרנטיבות אשר עומדות בפני אנשים שחיים כרגע לבד, ללא אפשרות של מגע אחר ורך.

הזוגיות המופנמת  

בתיבת נוח, זוגות זוגות העלה אותם נח לתיבה: (יט) וּמִכָּל-הָחַי מִכָּל-בָּשָׂר שְׁנַיִם מִכֹּל, תָּבִיא אֶל-הַתֵּבָה--לְהַחֲיֹת אִתָּךְ: זָכָר וּנְקֵבָה, יִהְיוּ; (כ) מֵהָעוֹף לְמִינֵהוּ, וּמִן-הַבְּהֵמָה לְמִינָהּ, מִכֹּל רֶמֶשׂ הָאֲדָמָה, לְמִינֵהוּ--שְׁנַיִם מִכֹּל יָבֹאוּ אֵלֶיךָ, לְהַחֲיוֹת (בראשית ו, 19-21). אכן, מימי אדם וחווה, דרך תיבת נח ועד ההתוויה התרבותית של ימינו, הקול החברתי ממריץ ומעודד אותנו לחיות בזוגות, בעתות שלום ובוודאי בעתות מלחמה ומגיפה. קול זה הוא כה עמוק ומובנה אצל רובנו מראשית החיים, עד כי המבט החיצוני אשר שואל: "איפה בן/ת הזוג" עשוי להיות מופנם באובייקטים הפנימיים שלנו, גם של הגרוש והגרושה, האלמן והאלמנה או הרווק והרווקה. הפנמה זו עשויה לגרום למתחים וחרדה סביב תחושות של בדידות או 'לבדיות' גם בימים כסדרם, אך אין ספק כי היא מעצימה את חוויית הבידוד של ימי הקורונה, לעיתים לממדים של מתח ומצוקה, אצל מי שאיננו מצוי כעת בקשר זוגי. מקדוגל (2006) דיברה על התיאטרון הפנימי ככזה אשר מנהל את הפרשנות של האדם במציאות החיצונית. לכן,  הרבה תלוי בשאלה האם במציאות הפנימית שלו, הרווק/ אלמן/ גרוש הנו בודד או לבד? לתשובה הסובייקטיבית הזו תהיה השפעה מכרעת על התיאטרון הפנימי שלו, שעל פיו הוא ינהל את תחושותיו.

במאמרו על היכולת להיות לבד, ויניקוט (1958) מדבר על פרדוקס 'היות לבד בנוכחות האחר'. יכולת זו מתפתחת לדבריו בסצנה הראשונית, "שבה נתפסים או מדומיינים יחסים מרוגשים בין ההורים, והדבר מתקבל על ידי הילד המסוגל לשלוט בשנאה ולרכזה לשירות האוננות". למעשה, כאשר מופנם השד הפנימי הטוב, או הפין הפנימי הטוב, נוצרת הפרדה בין לבד לבין בדידות. הבחנה זו משמעותית ביותר לטיבה של חווית המיניות של היחיד בתקופת הקורונה. כך, ויניקוט יצק עבורנו את היסודות לנבא מי הוא היחיד אשר יוכל לשאת את העדר הזוגיות והמיניות האינטימית בתקופה זו. הן מקדוגל (2006) והן ויניקוט (1958) עוזרים לנו לחדד את ההבחנה בין לבד חיצוני ומדיד, בהעדר קשר זוגי, ובין חוויית בדידות פנימית, אשר אינה נחלתם הבלעדית של אנשים שאינם נמצאים בקשר זוגי. לפיכך, מטרתנו היא לסייע למטופלים אשר שוהים לבד בימי קורונה, לעבור מחוויית בדידות לחוויה של לבד. 

יתר על כן, גמפל (2010), מחזקת נקודה זו על ידי המושג "הקיר שנפל". מושג זה מתייחס להשפעותיה של העברה בין-דורית לא מודעת, אשר בשעת משבר או שבר, כגון תקופת הקורונה, עשויות להתקיף את "קירות בית-הנפש". הקירות אשר נפלו מסמלים מעין "מפל" העברתי מעולם החרדות שהחזיקו בו הדמויות ההוריות אל תוך עולמו של היחיד. בתהליך הטיפולי, ניתן לסייע למטופל לזהות מפל זה ולמיין, מה שלו ומה קיבל מדורות קודמים. כך, תקופת הבידוד מהווה קרקע פוריה לעלייתן של ההפנמות הזוגיות שהאדם רכש בילדותו ולקול המחבר בין 'היות לבד' ל'היות בודד'. אני בוחנת השפעות אלו גם עם מטופליי, באמצעות שיח החוקר ומתבונן בהפנמה הזוגית. כך למשל מצאתי את עצמי אומרת בפגישה לא מזמן: "סיפרת לי שאמא הסכימה להתחתן עם אבא תוך כדי מלחמת השחרור", כאשר בתגובה המטופלת השיבה: "את חושבת שאני קצת כמוהה? כל כך נבהלת מהלבד שאחליט ממקומות של חרדה?". כך, מטרה טיפולית נוספת בתקופה זו היא לחזק את "קירות הבית" של המטופל (הן זה השוהה לבד והן כל מטופל אחר) ולהעלות אותם מהלא-מודע למודע. מתן המקום להיבט ההעברה הבין דורית בשיח הטיפולי, מזמין באופן טבעי גם עיסוק מוגבר בטרנספרנס בקשר הטיפולי, המתחדד ממילא בתקופה זו.

על הזנה, ארוס ותנטוס - דוגמאות קליניות קצרות

בממד המציאותי, מעניין לבחון את ההחלפה אשר מתרחשת בין מיניות נעדרת לבין חוויה של היות מוכל ומוזן על ידי הורים, משפחה נרחבת וחברים. בחינה זו כמובן מתאפשרת רק בהנחה שהזום מהווה חוויה "טובה דיה". הקרבה להורים במדיית הזום יכולה לשמש מקור ל'הזנה' ולהוביל למימוש חוויה של נתינה ודאגה. בהקשר הזה, מעניין גם לראות פיתוח מקום של יצירה (מוסיקה, כתיבה, למידה) במדיה זו וברשתות החברתיות בכלל, כבנייה של פינות חוסן בנפש המשמשות דרכים של המטופל "להזין את עצמו". היצירה שעומדת בפני עצמה ובמקביל, מהווה סובלימציה ליצר שאין לו פורקן במין ומיניות בימי הקורונה. לבסוף, מטופלים רבים בוחרים גם לפתח קשרים אינטימיים באופן מקוון. הדבר לא פשוט והוא מצריך גיוס של יכולת פנימית לאורך רוח והשהיית הפורקן המיני בתהליך של היכרות איטית ומתמשכת. מטופלים אלו, זקוקים לתמיכתנו במיוחד תוך שהם מתמודדים עם התפתחותו של אותו אורך רוח הנדרש לימי הסגר וכנראה גם ישמש אותם אחריו. הם זקוקים ליצירת מרחב בטווח בין יאוש לבין תקווה ולהחזקה של האמונה כי קשר שכזה אפשרי.

כשהמוות מחלחל לחשיבה היומיומית באמצעות מגפת הקורונה, ומוזרק במינונים כה גבוהים על ידי התקשורת והשיח הפוליטי, איזה ריקוד מנחם יכול להתהוות בין ארוס לטנטוס? איך משמרים משחקיות ויצירתיות כאשר הציר שנפתח לנו הוא כל כך מוחשי?

כמו שאביגיל מספרת: "אני לא שמה בצד רצון לזוגיות ומיניות. אני מתמודדת ושואפת לכך גם בימים אלו. פרואקטיבית אני פונה לידידים וחברים, מבקשת מהם שיכירו לי, ואפילו שוברת סגר לפעמים (מנמיכה קול באי נוחות) כדי לעשות דייטים יצירתיים". כך היא מספרת לי למשל על דייט בהליכה, "שייראה כמו ספורט", או על דייט בו ישבה עם בחור בגינה ממרחק של שני מטרים. לדבריה, נפגשה עם אנשים שגם בימים "רגילים" נראים טוב בעיניה, "לא מוכנה להוריד את הסטנדרטים". יש לה רצון להרגיש תחושת שייכות ובטחון, "שמישהו יהיה שם". העיסוק הזה לוקח אותה ואותי לחשוב יחד בכל מיני כיוונים: קשרים מהעבר, הזדמנויות שהיו ולא מומשו, ראייה יותר רטרוספקטיבית של זוגיות, אנשים שכן היה איתם משהו מיני או דווקא ידידים שהיה איתם קשר חברי. בלבד. היא "רוצה יותר עיטוף, יותר ביחד, להיות מחוברת, לאו דווקא משהו מיני".

לעומתה, יעל מספרת לי כי עברה לחיות בבידוד עם "היזיז" שלה. כך בטיפול, אין לו שם, אלא הגדרה - "היזיז". בתחושתה, שם ייצור לו הנכחה שאינה מתאימה לה עדיין והיא מוקדמת מדי למערכת היחסים האמיתית שלהם. היא איבדה לדבריה את התחושה ואת האינטואיציה האם הוא טוב לה, אולי טוב רק לימי הקורונה, האם יישמט כמו זלזל מעץ אחרי היציאה מההסגר? היא מפנה אלי את השאלה כמו כדי שאחליט עבורה, אענה בשבילה. היא מדגימה, כיצד למטופלים בודדים ישנה משאלה עמוקה, עכשיו יותר מתמיד, להפקיד אצל מישהו חיצוני את הבדידות שלהם.

עלינו לדעת שתקופה זו עשויה לאפשר, במונחיו של ויניקוט (1963), 'החייאה של התמוטטות אשר עדיין לא נחוותה'. ימי הקורונה מהווים "מדרון חלקלק", כאשר הנחיות הבידוד והחל"ת עשויות להזמין בקלות דיכאון וצמצום. הפוטנציאל המצמצם של ניתוק מקשר וממגע, או של הימצאות בקשר ומין מנותקים, גדול שבעתיים אצל אנשים ללא זוגיות כרגע. או כפי שיעל אומרת: "בשבוע הראשון (של ההסגר) הגוף שלי שרף, צעק, שיווע לחיבוק. לא יכולתי לשאת את זה. אוננתי הרבה, אבל זה לא כיסה את ה'בור'. הרגשתי שהגוף שלי סובל וקראתי לו (ליזיז)". יחד עם זאת, עלינו כמובן להימנע מלהחליט עבור מטופלינו ולהתמיד, על אף הפיתוי, בניסיון לייצר מקום אשר נותן להם את הכוח. לדבר גלויות עמם, על הלבד הקשה, על החשש מפני גלישה לדיכאון. לשאול יחד איתם האם אין תחליף ליחסי מין? האם נחמה עצמית, בין אם במעשה האוננות או בין אם דרך הישענות גדולה ומנחמת על זיכרונות, הנה תחליף מספק? מה עולה מול החוסר הזה?

במלחמות העבר נכנסנו לחדר אטום, שמענו רעד ונשמנו לרווחה, רצינו לחגוג את החיים. חיים רצופים מתח, אך בין נפילה לנפילה נושמים וחיים. כיום אין שום סימן. אין קול נפילה, אין צפי להתרחשות ממשית. אין לרווק / האלמן או הגרוש למה לצפות מעבר לבליינד-דייט הטוב הבא, שאין לו סימן ביומן. ההתייחסות לאלה החיים/חיות לבד, נשים וגברים שחיים בדד ושכמיהת הקשר עוד פועמת בליבם, חייבת להיות רגישה ביותר. אלו שזיכרון של מיניות מתמשכת או חלקית צרובה בגופם, שחווית החיות במיניות נוכחת כרגע כזיכרון נכסף שאינו בהישג ידם. בין אם חלקם נמצאים בקשר התחלתי או אם אינם בשום קשר זוגי, הדבר ככל הנראה מפעיל את נפשם. כמו אי הודאות השזורה בחרדת הנגיף הנסתר מהעין, כך גם הם, כמהים לקשר וכרגע אולי יותר מכל תקופה אחרת, חווים את הבידוד כמקום אטום למגע שתאריך תפוגתו לא ידוע. עלינו לשים דגש, דגש על "חייהם כרגע אינם זוגיים". זאת מכיוון שהבידוד האישי, אשר מתחבר לבידוד העולמי, מעלה ומייצר תחושה של לבד כרוני, אינסופי, תמידי.

בושת בודדים

לחיות לבד בימי קורונה אינו דומה לחיים לבד בימים הרגילים. ההיבט הבולט ביותר שמשתנה הנו התעצמות של תחושת הבושה והאשמה. בושה אשר מושלכת על הסביבה:" רק שלא ישאלו אותי אם אני לבד עכשיו", כשאלה אשר מעידה על כישלון; ובושה אשר מופנמת חזרה מן הסביבה:" אפילו בן זוג לימי הקורונה לא הצלחתי למצוא". אותה בושה אשר מרמזת על המתח המורכב המתקיים בין הרצון להסתתר ממבטו של האחר, מול הצורך הבסיסי ביותר לפגוש במבטו (הדר, 2008). בושה זו מועצמת אצל בודדים בימי קורונה, מועצמת מהחוץ לפנים, מהפנים לחוץ, וחוזר חלילה. בושה הקשורה בצורך להרגיש את המיקום הנכון עם האובייקט: קשר קרוב מדי עם האובייקט עשוי ליצור תחושה של חשיפה שהיא תוצאה של חדירה ופלישה; קשר רחוק מדי יוצר תחושה של דחייה. שני קצוות אלו מעוררים בסוף חוויה של דחייה ורתיעה (הדר, 2008).

ניתן לראות עלייה בעיסוק ההשלכתי בקרב הגרים לבד בקורונה, עלייה בעיסוקו של האדם באופן בו הוא נתפס על ידי אחרים. לנו, אנשי הטיפול, יש תפקיד חשוב ביותר לעזור להשיב את מרכיב הבושה למקומו ההולם והפרופורציונלי. לצמצמו, לווסתו ולעזור למטופל להישאר לבד מתוך בחירה, גם אם זמנית. זאת לאחר לקיחת כל השיקולים הראויים בחשבון ולא מתוך תחושת נטישה, בהלה או הצצה חרדה לחיי זוגויות. כמו שמספר עמי בסיום המפגש השבועי שלנו: "לא מקיים יחסי מין בקורונה, צורך הרבה פורנו, יותר מהרגיל. שונא את זה, שאף אחד לא ידע על זה. אבל לא מרגיש שזה משפיע על הדימוי המיני שלי, או על אחרים שמעניינים אותי. בגלל שמקיים את החוקים, לא מתפשר בבני הזוג שמעניינים אותי, נכנס לאפליקציות על בסיס יומי מתוך הרגל, אבל רק מסתכל ולא מתכתב עם אחרים, לא רוצה לפתח ציפיות כרגע, אני מנסה לזכור שאסור לי לבחור מישהי שלא הייתי בוחר בה בימים רגילים, לא רוצה להתבייש בעצמי". חוויה זו מבקשת להרחיק את האיום ולהסתמך על זיכרון שגרת העבר. לעיתים זה מתגלה כאותו הפחד להתחייב, גם בתוך ימי השבר ולעתים הקשבה עצמית מתאימה, כל מטופל ועולם הנפש שלו. 

סיכום

לסיכום, עלינו לשמור על מטופלינו אשר נמצאים ללא זוגיות בתקופת הקורונה. לשמור עליהם מפני אובדן התקווה שימצאו זוגיות ביום שאחרי. לסייע להם לגדל בתוכם את בן/ת הזוג האולטימטיבי המופנם, ש"יגיע" לאחר הקורונה. להיות שם כשהם ילחמו מול המראה הכה קשה של ההגנות שנפרמו וכשילמדו להרגיע את עצמם. לעזור להם לא לשכוח שהם אהובים. לשמור עליהם מפני פיצול התשוקה, כהגנה מפני כאב ומפני הצפה של בושה על היותם לבד. לעזור להם לעשות מעבר מבדידות רגשית ללבד קונקרטי, לשמור על קירות הבית. להיות שם איתם "ביום שאחרי הקורונה", כאשר הקשרים הרגשיים שהתפתחו בינתיים בזום, יאפשרו מגע ממשי - נשיקה, חיבוק או ליטוף. מגע קונקרטי זה ייווצר לאחר כמה חודשים של קשר רגשי שהתפתח בזום והפער בינו ובין הפנטזיה עשוי להיות מציף ביותר. בעיקר, עלינו לזכור עבורנו ועבורם כי כולנו זקוקים לחסד.

"את חייכת במלוא שפתייך ובידרת את שערך

ואמרת לי שחייך התרגלו כבר לחייך

ואמרת לי שחייך כבר אינם מה שהיו -

לפעמים את כבר צוחקת

לא תמיד את לבדך.

וראיתי את השקט

וניחשתי את הכאב

ואמרתי: זה בסדר, לא צריך להתאהב

ואפשר לחיות גם ככה

ואפשר בכלל לחיות

גם בלי אושר, בלי לדעת בשביל מי ומה ואיך."

-את חייכת/ נתן זך

על הכותבת - מיכל ניר

מיכל ניר (M.S.W), מטפלת ומדריכה מוסמכת לטיפול מיני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיה-פסיכואנליטית וגופנית. מרכזת התכנית לטיפול מיני, אוניברסיטת בר אילן.

מקורות

בראשית, פרק ו, 19-21, תנ"ך.

גמפל, י. (2010) ההורים שחיים דרכי. ילדי המלחמות. הוצאת כתר.

גפן, י. (1974) שיר בין ערביים.

הדר, ב. (2008). השפעת הבושה על הנוכחות הגופנית של מטפלים ומטופלים במפגש הטיפולי הדיאדי והקבוצתי. "שיחות", כרך כב', חוברת מספר 3, יולי.

ויניקוט, ד. (1958), היכולת להיות לבד, מתוך- עצמי אמיתי, עצמי כוזב, פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.

ויניקוט, ד. (1963), פחד מהתמוטטות, מתוך- עצמי אמיתי, עצמי כוזב, פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.

זך, נ. (1981) את חייכת. שירים באמצע הלילה.

מקדוגל, ג', (2006). תיאטרוני הגוף , הוצאת כנרת זמורה ביתן.