חיפוש

מגע בימי קורונה

פורסם על ידי מיכל ניר

מבוא

"כולנו זקוקים לחסד,

כולנו זקוקים למגע.

לרכוש חום לא בכסף,

לרכוש מתוך מגע.

לתת בלי לרצות לקחת

ולא מתוך הרגל..."

בשירו הנוגע "כולנו זקוקים לחסד", כותב נתן זך על הצורך האנושי במגע ועל החלק שהוא ממלא ביחסינו עם אחרים. מבעד למילים, ניתן להבין את התפקיד המהותי שממלא המגע בחוויה האנושית, אך לנו, בימי הקורונה, אסור עכשיו. ההנחיות הן לשמירת שני מטרים האחד מן השני ולהסתובב עד מרחק של 100 מטרים מחוץ לבית. תחת הנחיות אלו, הכמיהה האנושית למגע עומדת בסתירה לכללי הזהירות וקשה למצוא נחמה ממרחק. חיבוק וירטואלי אינו מחליף חיבוק פיסי, חזה לחזה, דופק אל דופק, לחי על כתף, ידיים מחבקות מותן; ובכל זאת, אנו נמצאים בתקופה של מלחמה על חיינו. מלחמה זו קוראת לנו לוותר על איכות החיים לטובת החיים עצמם, משוואה לא פשוטה לעיכול. חסד המגע, הנחמה, החום והקרבה האנושית, אליהם התרגלנו בימים כתיקונם, עברו לירכתי הבמה.

לאחר שהמגע החברתי נאסר, נותרנו עם המגע הזוגי, המשפחתי והאישי. באופן טבעי, התקופה הנוכחית מזמנת לנו, אנשי הטיפול בכלל ואנשי הטיפול הזוגי והמיני בפרט, שאלות רבות אודות מגע. אותן הסוגיות הבוערות בנו בעבודתנו השוטפת, מתעוררות כעת ביתר שאת. מטופלים מעלים סוגיות של מגע ומשוועים לתשובה. זאת, כאשר גם לנו המטפלים המצב לא לגמרי נהיר: "מיכל, מותר לקיים יחסי מין?"; "האם המחלה עוברת בחיבוק? בנשיקה? במגע מיני?"; "אם בעלי בבידוד ואני לא, לא נגע אחד בשנייה? לא נשכב?"; "האם אני מחויבת לטבול בימי קורונה? איך זה יהיה נעים עם כל פחד ההדבקות הזה?". אותן שאלות בדבר מגע בימי בידוד ומעבר המחלה דרך חלקי גוף אלו ואחרים, מציפות אותנו דרך מטופלינו ואנו מתבקשים לבחון בתוכנו את עמדתנו כלפיהן. גם כאשר לא נרצה לתת תשובה או הנחיה קונקרטית, הרי שהיכולת להקשיב לשאלות אלו בחדר הטיפול קשורה באופן הדוק ליכולת שלנו לחקור את המרחבים שששאלות אלו פותחות בנו.

מגע ומעבר לו: בין המעשי לסימבולי

בין שלל השינויים שתקופת הקורונה מזמנת לנו, ניתן להבחין כי גם עולם הטיפול עובר טלטלה. המרחק הסימבולי בין מטפל למטופל קרס, בעוד שני הצדדים נדרשים להגיב ולהסתגל למציאות דינמית ומעוררת חרדה. רבים מאיתנו, בשני צדי המתרס, נשענים כעת על הדפוסים המוכרים שלנו להתמודדות עם חרדה ונראה כי אלו מנהלים אותנו ואת מטופלינו בעוצמה יתרה. הדיון בסוגיית המגע, אינו יוצא דופן ונראה שבתוכו ההתמקמות של פרטים שונים תלויה בדפוסים שפיתחו לאורך חייהם. ככלל, ניתן להגיד כי הטבע האנושי נוטה לאחד משני קצוות בנוגע לסוגיית המגע במצבי חרדה: צורך עצום ומוגבר במגע בשעת משבר, לעומת צורך במרחק ובשמירה על פרטיות הגוף אל מול המצוקה. הדפוס שבא לידי ביטוי בימים אלו אינו בהכרח מעיד על התנהגותנו בשגרה. בימים כתיקונם אנו עשויים להיות אנשים חמים ומחבקים, ולפתע, כאשר האיום הנו קיומי, נגלה בתוכנו דפוסי מגע שונים ואחרים.

בטרם ניגש לדיון ברבדים העמוקים שהמגע טומן בחובו, חשוב להבחין בין שלושה סוגי מגע ממשיים בקבוצות שונות אשר להם משמעויות שונות בימי הקורונה. ראשית, ישנו האיסור המוחלט על המגע החברתי, וההנחיות לגבי מגע זה רלוונטיות לכלל האוכלוסייה, מטפלים ומטופלים בתוך כך. מגע שבעבר היה בו פוטנציאל לנחמה, קרבה ואינטימיות או אולי קונפליקט ובלבול משמעות, נאסר כעת. שנית, מגע במרחב הזוגי נאסר בחלק מן הבתים ובחלק מן הבתים המצב נותר לא ברור (כאשר אחד נמצא בבידוד והשני לא, כאשר אחד יוצא לעבודה חיונית והשני בבית, בקרב זוגות מבוגרים או בקרב זוגות בהם אחד מבני הזוג או שניהם מצויים בקבוצת סיכון). לבסוף, קבוצה נוספת אותה עלינו לקחת בחשבון כאנשי טיפול היא הקבוצה המקיימת מערכת יחסים הנשמרת בסוד ומגע עם בן או בת זוג דיסקרטיים. בתוך קבוצה זו מצויות מערכות יחסים בהם קיימת בגידה, המהווה למעשה מערכות יחסים חלופית או מקבילה, שכרגע נעצרה סביב הסגר ומשאירה את האדם עם החסך ועם הסוד. כמטפלים, חשוב שנכיר ברבדים שונים אלו של מגע וחסך שעשויים לפגוש את מטופלינו, ונקח אותם בחשבון בבואנו למפגש הטיפולי.

מכיוון שסוגיית המגע הנה כרגע המפתח העולמי להשתלטות על המגפה, כניבוי בין עצירתה לבין המשכה, נתבונן ביחד על היבטיו האינטרפסיכים של המגע האנושי. על בסיס הבחנותיו לגבי תהליכי התפתחות אוניברסליים תקינים, טען פרויד כי עור הגוף הנו אזור ארוטוגני וכי זהו תפקודו הבלעדי (פרויד, 2002). הנחה זו עולה הן בעקבות עבודתו על היסטריה והן לאור עבודתו על המיניות הילדית. במובן ההתפתחותי, על ההורה לפתח בהדרגה איסור לגעת בעור הילד, שהנו עור ארוטוגני. בפועל, היווצרותו של איסור זה מטביעה בנו את חותמה והאיסור הראשוני לגעת מיוחס לקשר הורה-ילד, שיש בו פוטנציאל למגע ארוטי. זהו איסור גלובלי לגעת, לבלבל ולהתבלבל בזירת הגוף. איסור זה מרחיק את האדם מהחיק האימהי ומעביר קרבה לעולם הפנטזיה, אשר ברובו אינו מודע. האיסור השני לגעת מיוחס לדחף השליטה. זהו איסור שמייצר הפנמה כי לא ניתן לגעת בהכל, והלכה למעשה, כי לא ניתן לשלוט בהכל. האיסור אינו זהה לכלל חלקי הגוף. הוא כולל איסור מגע עם איברים גניטליים ועם התוצרים שלהם, כמו גם איסור מגע באחרים באופנים אלימים ומכאיבים. השילוב בין איסור זה לאיסור הראשון, מאפשר לכולנו, בהתפתחות הנורמטיבית, מעבר מאגו-גופני לאגו נפשי היות ומדובר בשכבות תודעה או הכרה המונחות זו על גבי זו. דומה כי איסור המגע ההתפתחותי-נורמטיבי, מצטלב כעת עם איסור המגע והמפגש פנים אל פנים בימי הקורונה בקליניקות. כך, סוגיות אשר הוטמנו ביסודות נפשו של האדם ובעת התהוותם של איסורים ראשוניים אלו, עשויות להתעורר בתקופה זו ולקום לתחייה בקשר הטיפולי.

'אני-עור': משבר הקורונה ופונקציות נפשיות של המעטפת העורית

אֲנָשִׁים מִשְׁתַּמְּשִׁים זֶה בַּזֶּה

כְּמַרְפֵּא לִכְאֵבָם. אֶחָד אֶת הַשֵּׁנִי

שָׂמִים עַל הַפְּצָעִים הַקִּיּוּמִיִּים שֶׁלָּהֶם,

עַל הָעַיִן, עַל הָעֶרְוָה, עַל הַפֶּה וְעַל הַיָּד הַפְּתוּחָה.

תּוֹפְסִים זֶה אֶת זֶה וְלא רוֹצִים לְהָנִיחַ.

יהודה עמיחי (1983).

שירו הנפלא של יהודה עמיחי שם בבסיס המגע כוחות של ריפוי. למעשה, השיר טומן בחובו את "המרפא לקורונה", ריפוי דרך מגע מנחם. ביחס לכך, נזכיר את אנזייה (2004), המדבר על שמונה פונקציות פיזיות-רגשיות של העור, אשר מתחילות דרך מגע ונזכיר כאן 3 מהן הרלוונטיות לדיוננו. לטענתו, לכל פונקציה ישנו תפקיד פיסי, רגשי ונפשי, וכאשר פונקציה מסוימת כושלת מופיעות להבנתו חרדות ספציפיות המקושרות אליה. פונקציה ראשונה עסוקה בהולדינג, העור הופך להיות מעטפת מגינה על הגוף ועל הנפש ומייצרת 'סביבה מחזיקה'. פונקציה שנייה עסוקה בניהול האחזקה, בחוזק האחזקה, בקשיותה או בנעימות שלה. פונקציה שלישית עסוקה בעוררות האוטו-ארוטית של המגע. כלומר, עד כמה אותו מגע מחזיק ומכיל הוא גם מעורר: "אם הבליטות והפתחים המיניים נתונים לחוויות מכאיבות יותר מאשר ארוגניות, ייצוגו של האני-עור המנוקב מתחזק, וחרדה רודפנית גוברת... (במצב זה) תהיה פגיעה בפונקציה של המעטפת המכילה והמאחדת של העצמי, בפונקציה של מחיצה מגנה על הנפש, פונקציה של סינון יחסי הגומלין ורישום העקבות הראשוניים" (אנזייה, 2004, עמוד 152).

להבנתי, זמני הקורונה מייצרים התקפה על שלוש הפונקציות המתוארות לעיל, שהן החשובות ביותר מתוך שמונה הפונקציות של העור. במצב "תקין", העור עוטף את הגוף כולו וכך שואף האני-עור לעטוף את כל מנגנון הנפש ולהגן עליו. בימים אלו, כאשר אנו יוצאים למרחב החיצוני לנו אנו חשים שהעור שלנו חדיר. תחת חרדת ההדבקות בנגיף הקורונה, כל אחד עשוי לחדור אלינו והעור מפסיק להיות מעטפת מגנה, מעצם היותו חדיר ומותקף. כל מפגש עם האחר הנו פוטנציאל להתקפה על מעטפת העור, והדבר עשוי לעורר מחשבות רודפניות ותוקפניות, גם אם בעוצמה שאיננה פסיכוטית. ברמה הזוגית, בהעדר אישור למגע כמכיל, מחזיק ומעורר, ה'אני-עור' עשוי להציף בחרדות, שאת חלקן אנו כבר פוגשים בשיחות המקוונות באפליקציות כמו זום:"אני לא מרגישה כלום בגוף ובעלי רוצה מגע"; "אני לא מצליח לזוז מהחדשות והיא רוצה כל הזמן חיבוק".

אנשים אשר נוטים לחוש חרדות מסוג זה בתקופות מצוקה, מווסתים ופותרים אותן לרוב באמצעות התבודדות והימנעות. שטיינר (2017) דיבר על הימנעות והתבודדות זו כעל "מסתורים נפשיים". כלומר, מצבים רגשיים שבהם אדם עשוי להיכנס לאותה התבודדות נפשית ופיזית לתקופה בלתי מוגבלת. זאת, על מנת שלא להתמודד עם חרדה בעוצמה מפרקת ועל מנת לאסוף כוחות להתמודד איתה בעתיד. הביטוי של "מסתור נפשי" אל מול סוגיית המגע, עשוי לבוא לידי ביטוי בבחירה מודעת בבידוד בתוך הבית, למרות שהאדם אינו חולה, הימנעות מיחסי מין/ חיבוק/ מבט וכד'. על כן, יש לשים לב בתוך הסטינג החדש מי מבין מטופלינו עשוי להיכנס למסתור נפשי ולהעדר מגופו. 

מגע, גוף ואינטימיות דרך המחשב: הגוף החצוי ושאלת הפיצול

איך מתייחסים אל הגוף דרך מרחב וירטואלי? הרי הגוף של המטפל והגוף של המטופלים עובר חצוי במודע. ניתן לראות לרוב רק את חלקו העליון של האדם, ללא האזור של אברי המין. הדבר מהווה ביטוי מוחשי לפיצול הפוטנציאלי בין חלק הגוף העליון, אשר מבטא את הרגשות והמחשבה, לבין חלק הגוף התחתון, אשר מבטא את היצרים, אברי החשק והרבייה. חצוי הגוף הוירטואלי הזה, מפגיש אותנו עם סוגיות טיפוליות חדשות. למשל, מטפלת בהריון שהריונה לא נראה בגלל גובה המצלמה ולוא דווקא בגלל התנגדות לא מודעת של המטופל לראות ולהכיר בהעדרה הקרוב; מטפלת שלובשת חולצה יפה ומכנס פיג'מה מתחת, הפנימה לתוכה את הפיצול החיצוני ומחקה בבלי דעת את חלקה התחתון, היצרי והמיני; מטופל שידיו אינן נראות במחשב, נראות תזוזות קלות וקבועות, האם מחשבת המטפל אודות מיקום הידיים שלו, מבטאת חלק סקרני או שמא חרדה מציצנית/ פולשנית של המטפל? דומה כיסוגיות גוף ומגע חלקי באמצעות העיניים בעיקר, הנן חדשות לחלוטין עבור ציבור המטפלים שלא נוהג לטפל דרך המחשב והן מצריכות חשיבה מעמיקה.

מטפלים אשר עזבו את הקליניקות ועברו לעבוד מן הבית בחרו חדר חדש עם מראות, תמונות וצבעים חדשים למטופל ויחד עם כך, עוררו מבלי דעת סקרנות ויצר מציצנות בריא. במצב זה נוכחת עוד יותר המשאלה או החרדה של המטופל לראות את ביתו של המטפל, כמו גם המשאלה או החרדה שלנו לראות את ביתם של מטופלינו. זוג בטיפול השרוע על המיטה הזוגית עם המחשב הנייד ושואל את המטפל: "האם זה גם חדר השינה שלך?"; זוג שמעשן באנג ונושף הצידה תוך כדי טיפול והם נמוגים מעצמם ומגופם במהלך השעה; ציור עבודת יד על קיר חדרו של המטופל, ואנו לא ידענו כלל שהוא מצייר; מתלה מאחורי המחשב ועליו תלויות חזיות, בייבי-דול וחלוק, ניבט מול המטפלת במסך ומסיח את דעתה. חוויות סקרנות, מציצנות וחודרנות רבה עולה בקשר הטיפולי בשני הכיוונים, מטפל למטופל ומטופל למטפל.

המפגש עם גוף חצוי, ללא החלק המיני ו/או עם התקפה של החלקים המיניים, יוצרים מצב שבו הגוף נכנס לדירה חדשה שיש בה חרכים וחורי הצצה שונים. כל אלו חדשים ביותר ועלינו להישמר מפני הבנה וניתוח מוקדם מדי שלהם. ייתכן כי כל זאת יישמט בסוף עידן הקורונה ונחזור לעבוד ולטפל בגוף מלא, מחובר ואסוף. עם זאת, ייתכן כי החצוי החיצוני של המחשב ינביט חצויים פנימיים, מפצלי מין ומיניות, שיעברו חזרה לקליניקות בעתיד. החושים שלנו עוברים טרנספורמציה דרך מסך המחשב וייתכן שחוויות התקופה העוצמתיות יחלחלו ויובילו לשינויים בהתנהגותנו בשגרה שלאחריה. חוש הריח והטעם נעדרים לחלוטין מהמרחב. חוש השמיעה חייב להתחדד, כי לעתים המחשב לא אידיאלי ומכביד על השמיעה. מעניין איך השתנות של החושים משפיעה גם היא על איכות הטיפול והמגע הרגשי שלנו.

לבד במרחב הזמן: אינטימיות ובדידות בימי קורונה

רבים מאיתנו השוהים שנים רבות בזוגיות קבועה כמעט ואינם מכירים רגעי לבד. כוונתי היא לממש לבד: יום שלם, שבוע, לא תוך כדי שבוע עבודה וילדים. מדובר בלבד העולה בהקשר של ריק, חלל, ואקום. אין דבר לעשותו, אין תפקיד למלא ויש לבד המותיר אחריו חלל משמעותי. לעתים נשמע בקליניקה דווקא כמיהה עזה לרגעים אלו. כמיהה אמיתית וכנה לרגעים של אין, אשר יוכלו להוליד מתוכם רגעי יש; אך הכמיהה היא ללבד האידיאלי, בו האדם חוזר לפגוש את תוכו האמיתי ואת עצמו הייחודי. במרחב העכשווי, גם מושג הזמן משתנה ומה שניתן לעשות בזמן זה.

הזמן הרב יחד הוא גם, לצד היותו מאתגר, מצע לאינטימיות. זוגות קיבלו "זמן חדש" והזוגיות המינית צריכה ליצור אינטימיות חדשה בתפיסת הזמן החדשה הזו, אך כיצד קופצים למין ולמיניות אחרי השקף של בר סימן טוב שמסביר על התפשטות המחלה? איך מייצרים תשוקה מינית אחרי הנאום בחדשות על העדר מכונות הנשמה בארץ? כולנו חווים התקפה על שאלת התשוקה ומתמודדים איתה כמיטב יכולתנו במסגרת הכלים שפיתחנו לנו במהלך חיינו האישיים. כדאי לעצור ולשאול גם האם מין מזדמן באמבטיה, כאשר הילדים בבית, או אוננות מהירה וחפוזה, יכולים לשחרר חרדה? הבידוד בתקופת הקורונה יצר בידוד בחוויית הקולקטיב סביב מיניות. האם רק לי אין תשוקה? האם כולם שוכבים כל הזמן? למה כולם מדברים על "בייבי-בום"? מי יכול לחשוב עכשיו על סקס? "תגידי לי מיכל שאני נורמלית".

כאשר הפתחים חשופים וחדירים (פתחי שמיעה, רבייה, בליעה, מגע), ולא שמים עליהם את היד המגוננת, עשויה להיכנס דרכם אינפורמציה רעילה ולאו דווקא תשוקה. בתקופה כה מהולה בחוסר ודאות, ישנה פגיעה מאד חמורה ברצף המיניות של רבים מאיתנו, דווקא משום שהיד המגוננת איננה. בפועל, לרוב נופלת על האדם חוויית בעתה, חוסר אונים וחרדה: מה אעשה עם הלבד הזה? אזי, טוב לי למלא עצמי בזוגיות ובעבודה. עם זאת, חוסר המפגש עם רגעים אלו, בהם אנו עושים מקום ללבד ולאימה שהוא מעורר בנו, פוגם ביכולת לתשוקה. אצל רובנו החרדה גורמת לחשיבה מצומצמת וזו גורמת לנו להיצמד ל"איך דברים צריכים להיות". כלומר, למדדים חיצוניים על מה היא מיניות עם תשוקה: " כמה פעמים מותר להגיד לא לסקס בזמן קורונה"?. ההצמדות הזו לא מאפשרת חשיבה ויצירתיות, היא מצמצמת את מרחב הביניים של האדם עם עצמו, ועם בן זוגו, ואת היצירתיות והמשחקיות מחליפים באחת תנאים נוקשים. האדם חש חסר אונים ומשותק מול העובדה שהכללים להם ציפה לא עובדים ולא מתקיימים, שהרגלי יחסי המין מלפני עידן הקורונה אינם תקפים.

סיכום - לפגוש בגוף פחד וכמיהה

להבנתי, כמטפלים, ישנה חשיבות רבה ביותר בפינוי מקום לדיבור על צרכי המגע של מטופלינו בתקופה הנוכחית. נוכח יוזמה כזו מצד המטפל, מטופלים רבים יגיבו בתחילה באימה הקשורה בבהלה מפני "משהו חיצוני שאני מחויב לו ואין בינו וביני דבר". עם זאת, המטפל מתבקש להיכנס יחד עם המטופל לליבת פחדיו וחששותיו. תפקידנו הוא להגמיש, לאפשר וריאציות שונות של מגע והיעדרו ולתמוך בחקירה בריאה של הבחירות של המטופל. עלינו להשתמש בכוח הדמיון וההיזכרות על מנת לפגוש בגוף את הפחד. בנוסף, לפגוש בגוף את הכמיהה. כמיהה, פירוש המילוני הנו: רצון עז; הִשְׁתּוֹקְקוּת; הִכַּסְפוּת; הִתְאָווּת. גם בספר תהילים כמיהה מוזכרת - "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי בארץ ציה ועייף, בלי מים" (תהלים, סג, ב). הכמיהה היא למיניות שהייתה ואבדה טרום הקורונה ולמיניות עתידית שתחזור בחלוף הסכנה. כדי לשמר כמיהה, עלינו לעודד את מטופלינו לדבר על המיניות ועל יחסי המין שהשתנו. על החרדה שמעקרת תשוקה, על כמיהה לזמן פרטי ללא ילדים קטנים בבית, על המשאלה לזמן שקט ללא חרדות כלכליות ובריאותיות, על כמיהה לכללים חדשים במצב שנוצר (מתי עושים סקס, מתי מתחבקים). הכמיהה היא ביטוי חיצוני ליכולת לשמר זיכרון ולדמיין עתיד זוגי ומיני - "משהו טוב יתרחש בקרוב". תפקידנו בעת הזו לעזור למטופלינו לערוך טרנספורמציה לייאוש: הגוף והעור יינגעו ויגעו בקרוב, אל תשכח את תשוקתך ואת כמיהתך, גם אם כרגע אין לה ביטוי חיצוני. זאת ועוד, תפקידנו לעזור לנו ולמטופלינו לשמור על הכמיהה כביטוי של אמונה ותקווה. ברמה הפרקטית, תפקידנו לעזור לעצמנו ולמטופלינו לייצר רציפות מינית בריאה, אשר קשורה למגע רך, קרוב, חם ומנחם, ולאו דווקא לסקס מלא. ברמת המציאות הנפשית, אולי מה שנותר לנו ולמטופלינו לעשות, הוא כדברי עמיחי:"אהבה היא עירוי זמן: כששניים שוכבים יחדיו בלילה, הם מתמלאים זמן שאבד להם ביום" (טכניקה של אהבה- VI).

על הכותבת - מיכל ניר

מיכל ניר (M.S.W), מטפלת ומדריכה מוסמכת לטיפול מיני, זוגי ומשפחתי. פסיכותרפיה-פסיכואנליטית וגופנית. מרכזת התכנית לטיפול מיני, אוניברסיטת בר אילן.

מקורות

אנזייה, ד. (1995). אני עור. תל אביב: תולעת ספרים, 2004.

מילון אנגלי אוקספורד, (1984, 1884), הוצאת אוניברסיטת אוקספורד.

עמיחי, י. (1986). שעת החסד. הוצאת שוקן.

ספר התנ"ך, תהלים, סג, ב.

זך, נ. (1974), מבחר. תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד.

פרויד, ז. (2002,1963). מיניות ואהבה. פסיכואנליזה.

שטיינר, ג. (2017),  מסתורים נפשיים. תל אביב: תולעת ספרים. 

Ulnik J. (2008). Skin in Psychoanalysis. Karnac books. London