חיפוש

שפת ה'אין-שפה' של הטראומה: מחשבות על העדות של 'השבת השחורה'

עפרה כהן פריד

בשיחה עם אחד מלוחמי צה"ל, מספר ימים לאחר שהשתתף בימי הלחימה הראשונים באחד מקיבוצי עוטף עזה שנכבשו בידי מחבלי חמאס ב'שבת השחורה' של ה-7 באוקטובר 2023, הוא אמר, "אתה רואה ולא רואה. זאת אומרת אתה רואה אבל לא מבין מה שאתה רואה. אולי לא רוצה להבין מה שאתה רואה. אין לך מילים, לא לעצמך אז בטח לא בשביל להסביר". הקשבתי לו ונזכרתי בדבריו של וולטר בנימין, "עם מלחמת העולם החל להתגלות תהליך שלא נפסק עד היום. וכי לא הבחינו בסוף המלחמה שאנשים חזרו משדה הקרב אילמים? לא עשירים יותר – עניים יותר בניסיון הניתן להעברה" (בנימין, [1936] 1996 עמ' 178).

ניצולה מאחד מקיבוצי הדרום ששהתה כ-12 שעות לבדה בממ"ד בעודה שומעת את מחבלי החמאס מסתובבים מחוץ לביתה ועצרה את נשימתה ואת נשמתה, פן תתגלה, סיפרה לי מספר ימים לאחר שחולצה, "אני רציתי פשוט לא להיות, להתאיין, לא יכולה לתאר לך באיזו סיטואציה הייתי, אי אפשר לספר, אי אפשר להבין, אי אפשר.. אין מילים.. אין מילים.. כשהחיילים באו ופתחתי להם את דלת הממ"ד נראיתי להם כמו מי שיצאה מהקבר, הם לא הבינו מה הם רואים, חשבו שהם רואים אישה מתה".

הן הניצולים, ששהו בממ"דים תחת אימת מוות מיידי תוך כדי ששמעו או צפו במראות קשים במו עיניהם או מבעד לקבוצות הוואטסאפ הקיבוציות והמשפחתיות, והן המצילים שנחלצו לחלצם וחזו במראות הזוועה שהותירו מחבלי החמאס, חשים אילמים בניסיון לתאר את שראו וחוו. שפת חיי היום יום, טרם 'השבת השחורה', כשלה במשימה של מתן תוקף והעברת האירוע, החוויה וההתמודדות שבתוכם נלכדו. קריסת המסמנים המילוליים, האילמות, היעדר תחביר נגיש וקוהרנטי הם שעשויים אולי להעיד על מה שלא ניתן להעיד עליו. במאמר זה אנסה להאיר את מצב ה'אין-שפה' בהקשר של מאורעות ומוראות 'השבת השחורה' ממספר נקודות מבט, של הסובייקט הדובר ושל הזולת המאזין, ולהציע את מעמד העֵדוּת וההקשבה לעֵדוּת כמצע ליצירת תחביר, ליצירת השפה של ה'אין-שפה'.

משבר השפה בהקשר של טראומה ואובדן

הספרות העוסקת בטראומה ואובדן מדגישה את איכותם הפרדוקסאלית של אירועים טראומטיים, כל שכן אירועים אשר התרחשו תחת אלימות קיצונית, סכנת מוות, תוקפנות והרס קיצוניים. הדגש הוא על הפער בין עוצמת האירוע לבין אי היכולת לתקשר אותו מילולית, כלומר להפעיל עליו תהליכי ייצוג, הסמלה וסימון. לפלאנש ופונטליס מדגישים את הפער שבין שטף הגירויים שהינו מופרז, ביחס לסבילותו של הסובייקט וליכולתו לשלוט בהם, לבין היכולת לעבדו באופן נפשי (לפלאנש ופונטליס, [1967] 2011, עמ' 351).

ג'ודית הרמן, בספרה 'טראומה והחלמה', מציינת כי תחושות הפחד העז ואימת ההכחדה, חוסר האונים ואובדן השליטה, וכן ההיחשפות לאלימות ולמוות מעוררים תהליכים של פיצול בין זיכרון, ידיעה ורגש; בין גוף לנפש; בין האדם לעצמו (הרמן, [1992] 2004, עמ' 40). לדבריה, הזיכרון הטראומטי איננו נוהג כזיכרון רגיל אלא הוא נושא אופי קפוא ואילם. הוא איננו מקודד בעלילה מילולית, ליניארית שנטמעת בתוך סיפור חיים מתמשך אלא בתחושות ובתמונות שלא ניתנות לתמלול ולדיבור וחתומות בחותם של מוות. בהקשר זה היא מצטטת את פייר ז'אנה הטוען כי מי ששומר רעיון מקובע של התרחשות, אין לומר עליו שיש לו זיכרון וכי רק מטעמי נוחות אנחנו מכנים את הדבר 'זיכרון טראומטי' (שם, עמ' 55-56).

ואן דר קולק ([2014], 2021) מציין כי אחד המאפיינים של זיכרונות טראומטיים, הוא שהם כרוכים בעוצמה גבוהה של טלטלה וקריסה נפשית, שהם נותרים קפואים, מוטבעים כרשמים ראשוניים שאינם מוטמעים לתוך סיפור החיים האישי ואינם מקבלים ייצוג ובפרט ייצוג מילולי. קאתי קארות' בספרה פורץ הדרך 'חוויה נאלמת' מנסחת את משבר השפה המתלווה אל החוויה הטראומטית: "בלב החוויה והתיאוריה של הטראומה שוכנת תמיד שאלה על אודות השפה, וביתר דיוק, בעיה של פנייה: באיזו שפה תגיע החוויה הטראומטית לכלל דיבור? למי מכוונת פנייתה ומה משמעות ההקשבה לפנייה שמאתגרת את גבולות השפה שבה אנחנו מדברים ומבינים?" (קארות', [1996] 2022, עמ' 9). קארות' מדגישה את ההבחנה בין הפצע הגופני, שממנו נגזרת המילה טראומה והוא ניתן לריפוי ואיחוי, לבין הפצע הנפשי המעצב את האופן שבו חווה הנפש את הזמן, העצמי והעולם. מדובר באירוע שנחווה מהר מדי ובמפתיע מדי מכדי שייוודע במלואו. לטענתה, חוויה טראומטית, מעבר למימד הפסיכולוגי של הסבל שבו היא מעורבת, מעמידה פרדוקס ודאי – הראייה הישירה ביותר של אירוע אלים עשויה לקרות כחוסר יכולת מוחלט להכיר אותו. כלומר, לצד המגע הישיר, הגולמי, המציף עם האירוע, קיימת אי יכולת נפשית לדעת אותו, לחוות אותו, כל שכן לדבר אותו (שם, עמ' 20).

אחת ההשלכות של תהליכים אלו היא מה שקארות' מכנה 'השהייה' – חזרתו של האירוע הטראומטי שנותר, בהיעדר שפה, לא זמין לתודעה אך פולש שוב ושוב אל הראייה. זאת, בדומה ובהמשך לרעיון בדבר כפיית החזרה של הטראומה אשר מותירה את האירוע והחוויה מחוץ לסובייקט הדובר או הזוכר (פרויד, [1920], 2021). לחילופין, נותר הסובייקט הטראומטי לכוד בתוך פחד אין סופי מפני התמוטטות. כזו שהוא ירא מפניה, פן תגיע, ללא יכולת להכיר, לזכור או לדבר את ההתמוטטות שכבר הייתה אך לא נחוותה (וויניקוט,[1963] 2009). בהיעדר שפה שבאפשרותה לתת תוקף לאירוע הטראומטי, נותרת כפילות זו כהתרחשות מתמשכת – מה שקארות' מכנה כ"הפצע הכפול" של הטראומה, שמעשה הדיבור אותה ואודותיה הינו בה בעת הכרחי ובלתי אפשרי. הנרטיב הטראומטי, היא אומרת, מתנדנד בין משבר מוות לבין משבר חיים, בין סיפור על אופיו הבלתי נסבל של האירוע לבין אופייה הבלתי נסבל של ההישרדות (קארות', [1996], 2022, עמ' 26).

אנסה להאיר במעט עניין זה של משבר השפה דרך כתיבתו של פסח אנצ'ל הידוע יותר בשמו פול צלאן, מהחשובים שבמשוררי השפה הגרמנית במאה ה-20. צלאן, יליד צ'רנוביץ ושפת-אימו גרמנית, איבד את שני הוריו במשלוחי המוות, שרד את מחנות הכפייה, היטלטל על פני אירופה כשסיפור חייו עומד בסימן היתמות, העקירה והטלטולים, ובחר לסיימם, בהיות כבן 50, בקפיצה אל נהר הסיין. בכתיבתו בולט המתח הפרדוקסאלי בין מות השפה, כל שכן מות השפה הגרמנית שהיוותה עבורו שפת-אם, לבין הדבקות בשפה על אף מותה.בהתייחסותו לשאלת משבר השפה והלשון הסביר צלאן כי "רק בשפת אימו יכול אדם להביע את האמת שלו, בשפה זרה המשורר משקר". אך מה כאשר שפת האם היא גם שפת רוצחיהם של אימו ואביו? מה כאשר שפת אימו, ערש היכולת להבעת האמת שלו, היא השפה שבה יש להיאבק כדי להשמיד את השמדתו שלו בה? חוקרת הספרות שושנה פלמן ציינה כי משבר השפה של צלאן תכליתו לשוב ולתבוע חזקה על השפה שרק בה יכולה עֵדוּת חווית האובדן, להינשא: "מאבק לשוני נואש לחלץ את שפת האם, לנכס מחדש את השפה שבה נושלת מנכסיך" (פלמן [1992א] 2008, עמ' 41).

בנאום לרגל קבלת פרס ברמן לספרות בשנת 1958 אמר צלאן: "ניתנת להישג, קרובה ולא אבודה, נותרה בתוך כל האבדות רק אחת: השפה [...] כן, למרות הכול. אבל עתה, צריכה הייתה לעבור ולצאת מתוך העדר־התשובות שלה לעצמה, לעבור ולצאת מתוך היאלמות נוראה, מתוך אלף האפלות של הדיבור הממית. היא עברה ויצאה ולא היו לה מלים למה שאירע, אבל היא עברה דרך ההתארעות הזאת. עברה ויצאה ושוב ניתן לה לצאת לאור היום, 'מועשרת' מכל זה. בשפה הזאת ניסיתי באותן השנים ובשנים שאחר כך לכתוב שירים: כדי לדבר, כדי להתמצא, כדי לברר היכן רגלי עומדות ולאן אני הולך [...] אלה הם מאמציו של מי שהוא חסר קורת גג [...] ומתוך כך מופקר עד אימה במרחב הפתוח – מי שהולך עם הווייתו אל השפה, פצוע מציאות, מבקש מציאות" (צלאן, [1958] 1994, עמ' 125-126). הסובייקט הטראומטי, אומר צלאן, הינו מי שהייצוג, היכולת להישען על המסמנים של חייו טרם הטראומה, כמו גם יכולת הדיבור, ההתמצאות במרחב, ההבחנה בין עבר ועתיד, ניטלו ממנו. חסר קורת-גג של השפה ובה בעת פונה אליה, כיחידה שיכולה להוציא לפועל את כוחה העֵדוּתי של השפה, להוות קורת-גג לחוויה ומתוך כך, קורת-גג לחייו.

ראוי לציין בהקשר זה את שירו הידוע של צלאן, "פוגת המוות" שנכתב לקראת סוף 1944, עוד במהלך מלחמת העולם השנייה, ועורר תגובות רבות בקרב משוררים, אמנים ופילוסופים. יש המייחסים את אמירתו המהדהדת של הפילוסוף תיאודור אדורנו כי "אחרי אושוויץ לא תיתכן עוד כתיבת שירה" כתגובה ליצירה זו של צלאן. לטענתו, בעצם הניסיון לייצג, לסמן את הזוועה הבלתי ניתנת לייצוג יש מחיקה של אותה זוועה. השיח שהתעורר בעקבות אמירה זו והעובדה כי אדורנו עצמו בשלב מאוחר יותר סייג את אמירתו זו, מדגימים עד מאוד את עומק ורוחב השאלה בדבר מערכת היחסים בין טראומה לבין שפה ולשון (פלמן, [1992א'] 2008, עמ' 46-47).

משבר השפה בהקשר של תהליכי אֵבֶל והתאבלות

במאמרו 'אֵבֶל ומלנכוליה' ממשיג פרויד את האֵבֶל כתהליך שבמרכזו דה-קתקסיס מהאובייקט שאבד, במטרה לשחרר אנרגיה למושקעות באובייקטים חדשים ולמניעת מלנכוליה (Freud, 1917). כחלק מכך נטבע המושג האלמותי 'עבודת-אבל' כתהליך שיש בו שלבים ידועים ומובחנים. רעיונות אלו עיצבו באופן רחב ולאורך שנים את מעמדו של תהליך האֵבֶל בחשיבה הפסיכואנליטית ובתרבות המערבית. עם זאת, כבר במאמר זה וכן בהתייחסותו לאבדנים הפרטיים שחווה בחייו, מכיר פרויד, האדם לעומת המדען, בכך שתהליך האבל הוא סבוך, מורכב ובעל גוון אישי (Erlich, 2013). במכתב התנחומים שכתב פרויד בשנת 1929 לידידו פרופ' בינסווגר ששכל בן, הוא מציין שהוא ממאן להתנחם על מות בתו סופי: "אנו גם יודעים שניוותר חסרי נחמה, ולעולם לא נמצא תחליף [...] וכך, למעשה, צריך להיות. זו הדרך היחידה העומדת לרשותנו להנציח את האהבה עליה איננו רוצים לוותר" (Freud,1960).

עבודה קלינית עם אנשים המתמודדים עם אֵבֶל והקשבה לשפה בה הם דוברים את חוויות האבדנים עימם הם מתמודדים תומכות ברעיונות אלו. כך גם מחקרים בני זמננו אשר מדגישים את ההיבט הסובייקטיבי של תהליכי אֵבֶל, בכלל זה את שפת האבל הפרטית של הסובייקט האָבֵל, וממקמים אותם במרחב סובייקטיבי ופתוח יותר (רובין, מלקינסון וויצטום, 2016). ראייה פוסט מודרנית של אֵבֶל גורסת כי אין צורה אחידה או שלבים קבועים של התהליך. אנשים אבלים מהווים משתתפים פעילים בתהליך האבל, המעניק להם הזדמנות ליצור נרטיב חדש אודות המת, המוות ומשמעותו. אנשים יוצרים משמעויות, מגוונות מאד, אישיות, משפחתיות, תרבותיות. שכן, תהליך האֵבֶל הוא תהליך מתמשך של יצירת משמעות, ומכאן גם של יצירת תפקידים חדשים, הסתגלויות חדשות והנחות חדשות ביחס למת, ביחס למשמעות האבדן (Neimayer, 2001).

אֵבֶל אינו רק צורה של עבודה פסיכולוגית, אומר אוגדן, אלא הוא תהליך שבמרכזו החוויה של אובדן (Ogden, 2001, pp 117-118). איך חווית האובדן מדברת? איזה 'יש' של דיבור או עשייה יהווה ייצוג של 'האין'? של חוויית ה-'היה ועכשיו איננו'? איזו שפה תיתכן עבור הדבר שמעצם הווייתו מסרב להיות מדובר, מסרב להיות מיוצג ונלכד בתוך מילים שממסגרות את אינסופיותו? האם שפה יכולה לתת קול או הד אותנטי לחוויית האובדן עבור הסובייקט האָבֵל? מעשה יצירת שפת אֵבֶל מצריך התמודדות עם הכישלון המובנה של סימון ההיעדר, האין, האבוד, על ידי 'יש' של מילים ומסמנים. בספר זיכרון לבנה שנהרג במלחמת יום כיפור, כתבה אימו: "זה מה שנשאר לנו, בן מנייר ואותיות. מתוך ספר, מתוך תמונה הוא מסתכל בנו ואנחנו בו והוא כבר רק ילד של נייר" (כהן פריד, 2019 עמ' 223). אוזלת ידן של המילים לתת תוקף לחוויית האובדן היא אשר הופכת לשפה שנולדת בתוך האובדן. זו שפה החותרת תחת עצמה, תחת עצם האפשרות שתיתכן שפה.

אוגדן ממשיך ואומר כי שפת היגון אינה צריכה ללכוד בתוכה את הקול שאבד אלא את הקול שנולד בתוך חווית האובדן, באומרו: "אין קול או אספקט של חיי אדם שיכול לייצג, לבוא במקום אדם אחר" (שם, עמ' 151-152). כפי ששואל ז'אק דרידה: "מה משמעות מות האחר לעצם הגדרת הסובייקט?" ומשיב: "יש אֵבֶל שמערער על כל עבודת אֵבֶל אפשרית" (דרידה, [1996] 2007 עמ' 122). בהספד שלו את עמנואל לוינס אמר דרידה כי "יש אֵבֶל, שהוא שונה מן האבל שנכלל ברעיון בדבר 'עבודת אבל' שבו המילים הן יותר כדי לחצות את הדיבור, מקום שהמילים אינן עומדות לנו ומפני שכל שפה שתחזור אל העצמי, אלינו, תיראה פוגענית, כשיח רפלקסיבי ששב אל מה שמכונה בביטוי המבולבל והנורא 'עבודת אבל'" (דרידה, [1997] 2009, עמ' 28).

אני מבקשת להציע כי ההכרה בקריסת השפה ממנה צומחת, כפרדוקס, שפה שדוברת את אינותה, את הדבר שאינו יכול להידבר, היא מצע הכרחי של מפגש עם ועבור הסובייקט האָבֵל. על מנת ליצור את אותה 'אין-שפה', נדרשת הכרה בקושי האינהרנטי הסיזיפי הטמון בניסיון לתווך בין החוויה לבין השפה שנולדה בתוכה, שפת ה'אין-שפה'. לשם כך, אני שבה אל פול צלאן המנסה לחצוב מילים עבור מה שאין בעבורו מילים, מנסה להבין את התמוטטות קורת הגג של הזמן והמרחב, את משבר השפה הבלתי נמנע, לכבדו, לדייק את היחס שבינו לבין החוויה. צלאן כותב שירה שבה נעשית השלילה למהלך חיובי, מבקשת להישען על הלשון כדי לבטל את הלשון שחוצצת מפני מגע של ממש:

"וּלְעִתִּים, כְּשֶׁרַק

הָאַיִן עָמַד בֵּינֵינוּ, מָצָאנוּ

אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ כֻּלָּהּ זֶה אֶל זוֹ".

(צלאן, 1994, עמ' 49)

עֵדוּת כמרחב ליצירת שפת ה'אין-שפה'

במפגש ראשון עם אחת מניצולות השבת השחורה היא סיפרה את אשר עבר עליה, כמעט דקה אחר דקה, באותה יממה נוראה. רוב המפגש אני שתקתי והקשבתי, מדי פעם הבעתי זעזוע ותדהמה מהתמודדות שנדרשה ממנה וכן פליאה מהאופן בו עמדו לה כוחותיה. בהמשך היא הוסיפה "אני מדברת, לא בטוח שמבינה בעצמי מה אני אומרת, אבל את מקשיבה ואני יכולה אז לשמוע בעצמי את הדברים שלי". כך, במילים פשוטות זיקקה את מה שאנשי טיפול רבים מתארים בשבועות האחרונים – הצורך העז של ניצולים רבים לספר, להעיד בפני זולת מקשיב ושומע, את המוראות הקשים שעברו ואת היקף האבדנים שעומדים על סיפה של דלת חייהם – אבדן בני משפחה, שכנים וחברים, אי וודאות מצמיתה באשר לגורל יקיריהם שנחטפו לתוך רצועת עזה, אובדן קהילה, בית, נוף, מקום עבודה, אבדן אמון במי שאמורים הין לערוב לשלומם, ולא פחות מכך, אבדן אמון במופע האנושי באשר הוא.

העמדת הטיפול בניצולי טראומה ובאָבֵלים, כמעמד של עֵדוּת – המטופל כמעיד והמטפל כעד למעיד, מאירה בעיניי היבט חשוב במהות הטיפול במצבי טראומה ואובדן. מרחב העֵדוּת, בין הסובייקט המעיד לבין הסובייקט המאזין, בין העד למעיד, הוא כזה שבו תיווצר שפה אשר תוכל לדבר את שאינו ניתן לדיבור, את אילמותה של החוויה הטראומטית, את שפת האין-שפה. בספרה 'להעיד על העדים' משרטטת דנה אמיר את העֵדוּת כהתרחשות שבה מוצלב הבלתי ניתן לאמירה עם הנאמר בפועל, כך שעֵדוּת הינה בה זמנית מעשה של קריסת השפה ומעשה של כינון השפה (אמיר, 2018, עמ' 22). אמיר מביאה מדבריו של הפסיכואנליטיקאי דורי לאוב שכתב רבות על טראומה, אבל ועֵדוּת, בהקשר של המפגש עם ניצולי שואה (שם, עמ' 11). לאוב מדגיש את הרעיון כי עֵדוּת על אובדן היא לעולם הניסיון להעיד על מה שלא ניתן להעיד עליו, בשל משבר השפה. לטענתו, היות והטראומה עצמה היא אירוע בלתי ניתן לייצוג ולתמלול, מדובר למעשה בייצוג של ההיעדר המתממש רק במעשה העֵדוּת והיא, העֵדוּת, מקבלת תוקף רק דרך נמען (לאוב, [1992] 2008, עמ' 67). ואני אוסיף ואוֹמָר- דרך עד למעיד.

כאשר מדובר בסיפורם של ניצולים לא פעם מדובר בפגיעה מהותית באפשרות לאיזשהו ייצוג, פנימי או חיצוני, של דיאדה אמפתית המותירה את מי ששרד ללא נמען לפנות אליו, לא בתוכו ולא מחוצה לו. העד למעיד הוא שעשוי לכונן מחדש את הדיאדה האמפתית שאבדה ובכך לכונן את הסובייקט האָבֵל. שושנה פלמן, שותפתו של לאוב בחקר מהותה של עֵדוּת על טראומה, כותבת: "'משהו קרה' – זו היסטוריה. 'מישהו מספר למישהו שמשהו קרה' – זה סיפור. בכדי לכונן את המטריצה האמפתית עבור הנפש המספרת נדרש הקול המספר והאוזן השומעת" (פלמן, [1992ב'] 2008, עמ' 97).

קאתי קארות' מתייחסת אף היא לאופנות ההקשבה של מי שבפניו נישאת עֵדוּת הטראומה והאובדן. היא בוחנת את האופן שבו טראומה עשויה להוביל למפגש עם האחר, דרך עצם אפשרות ההקשבה לפצע של האחר וההפתעה הכרוכה בה. הקשבה לקול שאין באפשרותנו להכיר בשלמותו ועם זאת אנו עדים לו. לדבריה, בניסיון לבחון את היחסים בין לשון וטראומה רווחת פעמים רבות הסברה שיש להטמיע את הטיפול בטראומה אל תוך סיפור בר-משמעות (ולפיכך בר-הגיון). בשונה מכך, היא מציעה "שידוד מערכות מחשבתי" בנוגע ליחסי טראומה ולשון, באומרה "הבעיה של בעלי המקצוע העדים לטראומה היא ללמוד את המטלה הקשה שהיא דיבור על טראומה במונחי השורדת" (קארות', [1996] 2022, עמ' 29-28). הדגש הוא אם כן על הקשבה לשפתו הפרטית והייחודית של הסובייקט הטראומטי והאָבֵל, הקשבה שרק ממנה תיוולד ותתהווה שפת האין-שפה.

השאלה היכן ממוקמת העדות על טראומה היא מורכבת. אגמבן ( [1998] 2007, עמ' 52-57) מציע לא למקם אותה בבינאריות של "מבחוץ" שמשם תיתכן עדות חלקית בלבד לעומת "מבפנים" שגם משם לא תיתכן עדות, כפי שאין המת והנרצח יכולים להעיד על מותם והירצחם. לחילופין, הוא מציע את עמדת הביניים של "הסף" של מי שחי אבל עבר דרך המוות, עמד על סיפו, ובשבת השחורה שהה על סף זה שעות ארוכות בתוך הממ"ד, ידו על ידית הדלת. כפי ששבה ואמרה הניצולה שבדבריה פתחתי כשתיארה את רגע פתיחת דלת הממ"ד: "החיילים לא הבינו מה הם רואים, הם חשבו שהם רואים מישהו שיצא מהקבר, אישה מתה".

אני שבה אל פול צלאן ולדבריו בטקס קבלת פרס ביכנר לספרות אשר זכו לשם "נאום המרידיאן": "רַק בְּמֶרְחָב הַשִּׂיחָה הַזֹּאת מְכוֹנֵן עַצְמוֹ הַמְמוּעָן, מִתְגַּבֵּשׁ סְבִיב הָאֲנִי הַמוֹעֵן, וְהַמְּכַנֶּה אוֹתוֹ בְּשֵׁם. אֲבָל אֶל הַהֹוֶה הַזֶּה, מֵבִיא עִמּוֹ הַמְמוּעָן שֶׁכְּמוֹ נַעֲשָׂה אַתָּה עַל יְדֵי כִּנּוּיוֹ בְּשֵׁם גַּם אֶת אַחֵרוּתו" (צלאן, [1960] 1994, עמ' 133-135). רק במרחב השיחה הזאת מכונן עצמו הממוען, אומר לנו צלאן. כלומר, עליו להיות מוכן להקריב כל מחשבה קודמת על האחר לקראת מה שמגיע באופן חי בעת המפגש. בקריאה שלי במילותיו אלו, מדייק צלאן את מהות הוויית הנוכחות של עד למעיד, ההופך גם היות הד למעיד, לחוויית אימת המוות, אובדן יקיריו, אהוביו, חייו, טרם השבר שחצה את חייו.

מתוך עבודתו, הן כפסיכואנליטיקאי בקליניקה הן כמראיין בעדויות של ניצולי שואה, ועל אף ההבדלים בין שני מצבים אלו, דורי לאוב מאתר דמיון מהותי באשר לעמדת המטפל/ המראיין, העד למעיד. לטענתו, בשני המצבים יש דגש על מעמד המאזין, הממוען בשפתו של צלאן. על מנת שתהליך העֵדוּת יוכל להתרחש נדרשת ערבות, נוכחות אינטימית וטוטלית של אחר בעמדת השומע. הוא, העד למעיד, חייב להיות, באופן פרדוקסאלי, לא מורגש, לא כופה את עצמו, ובה בעת נוכח, פעיל, מוביל. עֵדוּת היא תחינתו של הסיפור להישמע שכן רק כאשר הניצול יודע שהוא נשמע – הוא יעצור כדי לשמוע את עצמו להאזין לעצמו. לכן, כאשר זרם השברים נחלש המאזין חייב לחזק אותו ולעודד את קליחתו, את ביטויו החופשי. עדויות אינן מונולוגים ואין להן קיום בבדידות. העד מדבר אל מישהו, מישהו לו המתין זמן רב מאוד (לאוב [1992] 2008, עמ' 78-79). ושוב, מילותיו של צלאן:

"עָמֹק

בִּנְקִיק הַזְּמַנִּים

לְיַד

יַעֲרַת הַקֶּרַח

מְחַכֶּה, וְהִיא גָּבִישׁ נְשִׁימָה,

עֵדוּתךָ

הַנִּצַּחַת."

(1994, עמ' 72)

על העד למעיד להבין כי חווית האובדן מבקשת להישמע כמשהו שאינו יכול להיות מסופר, אינו יכול להיות מיוצג, ובה בעת מלא תחינה להיות מסופר, נשמע על ידי זולת כדי לתת לה תוקף, כדי להשיב נשימה, כדי להשיב אפשרות לנשמה, למעיד האָבֵל.

הירידה אל 'ים המלח'

במהלך השבועות האחרונים עשו מטפלים רבים את דרכם אל מלונות בים המלח, באילת ובמקומות רבים נוספים לאורכה ולרוחבה של הארץ בהם שוכנו ניצולי קיבוצי וערי העוטף, בין כקהילות ובין כמשפחות או כבודדים. רבים אחרים פגשו את ניצולי מסיבת הנובה ברעים במתחמים כמו חוות רונית או כוכב-הים לשם הם נקבצו, ממשיכים את המסע להצלת גופם ונפשם. אט אט הלכה ונוצרה במחשבותיי שפה חדשה, התהווה לו מושג חדש – 'לרדת אל ים המלח' שמשמעו הוא המפגש, מעבר למקום או לאתר או לקליניקה, עם עֵדוּתם של מי שמוראות 'השבת השחורה' ילוו את חייהם. ירידה זו אל 'ים המלח', ים המוות, הפכה עבורי לשפה המייצרת פשר לסוג המחויבות שההקשבה לעֵדוּתם דורשת. פלמן מעניקה למעשה העֵדוּת שבין הממען לנמען מעמד החורג מדיווח על עובדה, על אירוע או התייחסות עניינית למה שקרה: "הזיכרון מועלה כאן באוב כדי לקרוא לזולת, להשפיע על המאזין [...] למסור את עצמך ואת סיפור העֵדוּת בידי אחרים. לקחת אחריות – במעשה הדיבור על מה שבעצם הגדרתו, תקפותו והשלכותיו, חורג מן האישי אל עבר הכללי" (פלמן, [1992ג'] 2008, עמ' 157). באחת העצרות שקיימו משפחות החטופים בשבועות האחרונים בכיכר החטופים בלב תל אביב אמרה בנאומה אחת הדוברות שאחיה ובתו נרצחו וגיסתה ושלושת ילדיה שנותרו בחיים נחטפו: "בשארית חיינו החדשה אנחנו נדרשים להגדיר מחדש דברים כמו בית, משפחה, חיים. אנחנו מתאבלים על מות התמימות. אנחנו קהילות מצולקות. בשארית חיינו החדשה אני הולכת כל יום בגיא צלמוות ואירא רע, כי הם לא עימדי".

הירידה אל 'ים המלח' היא כניסה ל'ארץ הטראומה', היא תנועה אל מפגש פָּנִים אל פָּנִים, פְּנִים אל פְּנִים, עם ארץ חסרת מפה שהרקיע שלה חסר כוכב צפון אשר יורה על מיקום ומרחב. ארץ שפניה ותוויה עדיין לא ידועים שכן לא ניתן לדעת אותם והם יתגלו, אולי רק חלקית יש לזכור ולומר, רק מתוך המפגש עם מאזין, עד למעיד. לא אחת בשבועות האחרונים הקשבתי בעוד ברכיי רועדות, בעוד אני תוהה האם שמעתי במדויק את שהופקד באוזניי, בליבי ובזיכרוני. היתכן שכך נאמר? שכך קרה? התיאורים ששמעתי שבו בחלומותיי והם מעירים אותי משנתי אך בה בעת גם מאפשרים לי לשוב ולהקשיב למחרת היום. כך אולי מקבלות עֵדוּתם ועֵדוּתן של מי שעברו דרך מכוות האש שפה שדוברת לא על הטראומה אלא את הטראומה. הירידה אל 'ים המלח' משמעה הנכונות של המאזין, שלי כמאזינה, להזמין פנימה אל מערכת העיכול הנפשית והגופנית, את מה שמסרב לעיכול מעצם מהותו, את מה שמסרב לחשיבה מעצם גולמיותו ובכך להסכין להיכוות בזוועה שאירעה, להסכים לארח אותה מבלי לעשות רדוקציה או עיכול יתר שלה ובכך למעשה למחוק אותה (אמיר, 2018, עמ' 204).

בדרך היורדת אל ים המלח, בשיפולי הר סדום, ניצב לו צוק סלע זקוף שזכה לשם אשת לוט. המיתוס התנ"כי מעגן את עונשה של אשת לוט, שהפכה לנציב מלח, בהפרת הצו האלוהי והפניית מבט אסור לאחור אל אסונה של סדום. קריאה אלטרנטיבית רואה במבט האסור של אשת לוט מחויבות להיחלצות ממבט ממושטר המכתיב על מי ועל מה יש להביט, לראות, לזכור (קוש זוהר, 2007). אשת לוט מעמידה אופציה של מחויבות להיחלצות מעיוורון, מהפניית הגב אל מה שהשתבש – ההפרה הגורפת של האמון במערכות ששבו והבטיחו כי תסריטי האימה, שקרמו עור וגידים 'בשבת השחורה', אינם אפשריים ואינם עלולים להתרחש. מבטה של אשת לוט מופנה אל עבר 'ים המלח', נשען על אתיקה שרואה את שאסור ולא ניתן להביט בו: נוראות ההפקרה, נוראות אימת המוות וחוסר האונים, נוראות האבדנים ונוראות האכזריות האנושית שפגשו אנשי העוטף (כהן פריד, 2023).

אתיקה של סירוב להפניית עורף, של הקשבה אל מה שאין עבורו שפה, שאינו רוצה או יכול להיות מדובר, אלא אם ייכון עבורו מאזין, הינה תנאי ליצירת שפת ה'אין-שפה', להיחלצות מ'ים המוות'. כך אחת הניצולות, לאחר ששבה וסיפרה ושוב שבה וסיפרה את קורות אותה שבת, ולאחר שהתקוממה שוב ושוב: "איך כל כך הרבה מוות והרג יכול לקדם משהו בעולם הזה?!", הוסיפה גם, "נקווה לטוב, עדיין אפשר לקוות לטוב".

על הכותבת – ד"ר עפרה כהן פריד

ד"ר עפרה כהן פריד היא פסיכולוגית קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל, ראש המסלול ללימודי המשך מתקדמים בפסיכולוגיית העצמי וחקר הסובייקטיבית, התכנית לפסיכותרפיה, הפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. מחברת הספר 'ומי יזכור את הזוכרים אבות ואימהות כותבים על הבנים ששכלו במלחמה' בהוצאת רסלינג, זוכה פרס לורך לחקר ישראל, תש"פ, 2020.

מקורות

אגמבן, ג'. (1998). מה שנותר מאושוויץ: הארכיון והעד (הומו סאקר |||), תרגום: מאיה קציר, תל אביב: רסלינג, 2007.

אמיר, ד. (2018). להעיד על העדים, ירושלים: מגנס.

בנימין, ו. (1936). "המספר: הערות ליצירתו של ניקולאי לסקוב", מבחר כתבים, כרך ב': הרהורים, תרגום: דויד זינגר, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 1996.

דרידה, ז'. (1996). הכנסת אורחים. תרגום ד. יואל, תל אביב: רסלינג, 2007.

דרידה, ז'. (1997). היה שלום: לעמנואל לוינס. תרגום: מיכל בן נפתלי, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, 2009.

ואן דר קולק, ב. (2014). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. תרגום: איריס רילוב, חיפה: פרדס, 2021.

כהן פריד, ע. (2019). ומי יזכור את הזוכרים – אבות ואימהות כותבים על הבנים ששכלו במלחמה. תל אביב: רסלינג

כהן פריד, ע. (2023). על ערבות והפקרה – מבט מ-2023 על השכול של 1973. הרצאה בסוכת האימהות בהר העגול בעמיקם, סוכות תשפ"ד, 3.10.23

לאוב, ד. (2008). "נשיאת עֵדוּת או תהפוכות ההאזנה", בתוך: פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992), עֵדוּת משבר העדים בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום: דפנה רז תל אביב: רסלינג, 2008 עמ' 78-79.

פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992), עֵדוּת משבר העדים בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום: דפנה רז תל אביב: רסלינג, 2008.

פלמן, ש. (1992א). "חינוך ומשבר, או תהפוכות ההוראה. בתוך: פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992), עֵדוּת משבר העדים בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום: דפנה רז תל אביב: רסלינג, 2008 עמ' 19-66.

פלמן, ש. (1992ב). הדבר של קאמי או אנדרטה לעֵדוּת. בתוך: פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992), עֵדוּת משבר העדים בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום: דפנה רז תל אביב: רסלינג, 2008, עמ' 97-226.

פלמן, ש. (1992ג). "חזרת הקול: שואה של קלוד לנצמן", בתוך: פלמן, ש. ולאוב, ד. (1992), עֵדוּת משבר העדים בספרות בפסיכואנליזה ובהיסטוריה. תרגום: דפנה רז תל אביב: רסלינג, עמ' -225- 157.

פרויד, ז. (1920). מעבר לעיקרון העונג. תרגום: רות גינזבורג, תל אביב: רסלינג, 2021.

צלאן,פ. (1958). נאום לרגל קבלת פרס העיר ברמן לספרות (1958). בתוך: פאול צלאן, סורג-שפה, תרגום: שמעון זנדבק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 1994 עמ' 125-126.

צלאן,פ. (1960). "המרידיאן: נאום לרגל קבלת פרס גיאורג ביכנר" בתוך: פאול צלאן, סורג-שפה, תרגום: שמעון זנדבק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 1994, עמ' 133-135.

צלאן,פ. (1994). סורג-שפה, תרגום: שמעון זנדבק, תל אביב: הקיבוץ המאוחד, סימן קריאה, 1994.

קארות, ק. (1996). חוויה נאלמת. טראומה נרטיב והיסטוריה. תרגום: מריאנה בר תל אביב: רסלינג, 2022.

קוש זהר, ט. (2007). "לזכור או לשכוח: (א)ופוזיציות ממוגדרות", תיאוריה וביקורת, 30, קיץ, 2007, 109-89.

רובין, ש., מלקינסון, ר.וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול. חיפה: פרדס, 2016.

Erlich, H.S. (2013). The couch in the marketplace: Psychoanalysis and Social Reality. Karnac Books

Freud, S. (1917). Mourning and melancholia. In J. Strachey (Ed.), The standard edition of the complete psychological works of Sigmund Freud, Vol. 14 (pp. 237-258). London: Hogarth Press

Freud, S. (1960). Letter to Binswanger (Letter 230). In E. L. Freud (Ed.), Letters of Sigmund Freud. NY: Basic Books. Pp. 210

Neimayer, R. A. (2001). Meaning, reconstruction and the experience of loss. Washington, DC: American Psychological Association

Ogden, T. (2001), Conversations at the Frontier of Dreaming, Northvale, New Jersey: Jason Aronson, pp 117-118