מטפורות כגשר להכרה הדדית בטיפול זוגי פסיכואנליטי

12.05.22

ד"ר תאיר כספי

מאמר זה נכתב עבור הגיליון "בין יחסי אהבה ליחסי אובייקט: על טיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית"

"האדם מקים חומות סביב עצמו במקום לבנות גשרים לחייהם של אחרים"

Joseph Fort Newton

הקדמה

"יוליה היא השמש", אומר רומיאו במחזהו הנודע של שייקספיר. היא אינה כמו השמש אלא היא השמש עצמה. מה משמעות המטפורה וכיצד היא מסייעת לנו להבין את רגשותיו של רומיאו כלפי אהובתו? השימוש במטפורות רווח בשפת יום-יום ונפוץ במיוחד בספרות, בשירה ובשפת הפסיכותרפיה (Gibbs, 1994; Lakoff and Johnson, 1980). המחקר הפסיכואנליטי עסק בהרחבה במקומה של המטפורה בטיפול הפסיכואנליטי (למשל, Arlow, 1979; Borbely, 2009; Caspi, 2018; Enckell, 2002), אולם באופן מפתיע, תרומתן של מטפורות לטיפול זוגי פסיכואנליטי כמעט ולא נחקרה. האם מטפורות נפוצות בשיח זוגי, כגון "אין ביננו כימיה", "הוא שבר לי את הלב", "היו לי פרפרים בבטן" או "הוא בנה חומה סביב הלב", אכן מסייעות לנו להגיע להבנה עמוקה ומקדמות גילוי של תובנות חדשות (Shengold, 1981)? במאמר זה אבקש להציע כי מטפורות יכולות לסלול את הדרך לביסוסה של 'הכרה הדדית' (Mutual Recognition) בטיפול זוגי פסיכואנליטי, ובכך לתרום לקידום הבנה וקרבה בין בני הזוג.

הכרה הדדית מתוארת בספרות הפסיכואנליטית כאחת המטרות המרכזיות אליהן חותר הטיפול הזוגי. מונח זה מובן במספר אופנים שונים, אך באופן בסיסי 'הכרה הדדית' נתפסת כיכולת להכיר באחר כסובייקט, כאדם נפרד, אדם שהוא כמוני אך גם שונה ממני. בפרפראזה לאמירתו הנודעת של זיגמונד פרויד, "במקום שהיה איד יהיה אגו" (פרויד, 1933), ג'סיקה בנג'מין גורסת כי "היכן שהיה האובייקט, יהיה הסובייקט" (Benjamin, 1995). כלומר, יכולתם של בני זוג להכיר איש בסובייקטיביות של רעותו ולהיפך, הינה חיונית לצורך ביסוס הבנה ואמפטיה בקשר. יתר על כן, מנקודת ראות בין-סובייקטיבית, יכולתם של בני זוג השרויים בקונפליקט לבסס ולטפח הכרה הדדית, יכולה לסלול את הדרך לתקשורת קרובה ומשתפת.

אם כן, כיצד ניתן לבסס הכרה הדדית בטיפול זוגי? במאמר הנוכחי אבחן את ההקשבה למטפורות בטיפול זוגי פסיכואנליטי ואת העבודה עימן ככלי אשר עשוי לתרום ליצירת המצע הרגשי הדרוש לפיתוח הכרה הדדית בין בני הזוג. חשוב להדגיש כי אין הכוונה למטפורות המוצעות באופן מודע ויזום למטופלים על ידי המטפל, כפי שמקובל בפסיכותרפיה באוריינטציה קוגניטיבית (Muran & DiGiuseppe, 1990), פסיכותרפיה אסטרטגית (Haley, 1973) ופסיכותרפיה אריקסוניאנית (Ericksonian Psychotherapy) (Close, 1998; Pearce, 1996). גישות אלו כוללות הַתְוויות קליניות ברורות לשימוש יזום במטפורות במהלך פסיכותרפיה כאמצעי טיפולי התומך בהירקמותו של הקשר הטיפולי, מעודד שיתוף פעולה ומספק אינפורמציה (אליצור, 1992). בשונה מכך, במאמר זה בכוונתי לעסוק במטפורות הנוצרות באופן אסוציאטיבי וספונטני על ידי זוג המטופלים או המטפל במרחב המעברי האינטר-סובייקטיבי במהלך טיפול זוגי פסיכואנליטי.

מהי מטפורה?

מקורו של המונח מטפורה הוא בשפה היוונית – ‘meta’ משמע מעל או מֵעֵבֶר, ו-phora’' משמע לשאת או להעביר. כיום, מובנו הרווח של המושג 'מטפורה' הוא מעתק סמנטי, דהיינו, השאלה של מילה או ביטוי משדה סמנטי אחד לשדה סמנטי אחר (Kittay, 1987). המונח 'שדה סמנטי' פותח על ידי הבלשן הגרמני יוסט טרייר אשר השאילו מתחום הפיזיקה, בו נעשה שימוש בדימויים של שדה מגנטי או שדה הכבידה, וגרס כי שדות סמנטיים מכסים תחומי משמעות. הפילוסופית אווה קיטאי, הציעה לראות בשדה סמנטי את התגבשות המוסכמות של דוברי השפה ויישמה את המושג 'שדה סמנטי' לחקר המטפורה.

עוד מהעת העתיקה, הייתה המטפורה מושא למחקר פילוסופי, לשוני, אסתטי ופסיכולוגי. אריסטו אומנם לא טבע את המונח 'מטפורה', אך הוא היה הראשון שעסק בו באופן שיטתי ונרחב וראה בו תופעה הראויה לעיון פילוסופי (Lloyd, 1987). לכן, ניתן לומר כי "כל דיון רציני במטפורה חייב להתחיל באריסטו" (Ortony, 1993). אריסטו הגדיר את המטפורה בפואטיקה באופן הבא: "מטפורה היא התקה של שם מתחום אחד לתחום אחר, ממקרה כללי למקרה פרטי, ממקרה פרטי למקרה כללי, ממקרה פרטי אחד למקרה פרטי אחר, או על דרך ההקבלה" (אריסטו, 2003 [1457b]). לפיכך, לשיטתו של אריסטו, כל המטפורות משתייכות לאחת מבין ארבע הקטגוריות המצוינות בהגדרתו זו, אולם מטפורות אנלוגיה (הקטגוריה הרביעית) הן המענגות ביותר. קנט בורקה, חוקר ספרות, הציע הגדרה תמציתית יותר מזו של אריסטו, אותה אני מוצאת בהירה ומועילה כבסיס לדיון הנוכחי: "מטפורה הינה אמצעי לראיית דבר במונחי דבר אחר" (Burke, 1945).

ויקו, פילוסוף והיסטוריון שחי במאות ה-17 וה-18, סבר כי מבין כל הדימויים, המטפורה היא "הזוהרת שבהם, ודווקא בהיותה כה זוהרת היא גם הנחוצה והרווחת מכולם, והיא משובחת יותר כשהיא מעניקה תחושה ותשוקה לדברים שאותם אין אפשרות לחוש" (ויקו, 2005 [1725]). דבריו של ויקו מרמזים על הסיבה בעטיה מטפורות הן כה רווחות בטיפול הפסיכואנליטי. הפסיכואנליזה מעוניינת לחקור ולגלות "דברים שאותם אין אפשרות לחוש", כלומר, תכנים לא מודעים וטרום מילוליים. לכן, נזקקת הפסיכואנליזה למטפורות שכוחן הציורי מאפשר לגעת בתכנים ראשוניים לא מודעים (כספי, 2020א' :Botella and Botella, 2005).

במהלך המאה ה-20 חל מפנה דרמטי בתפיסת משמעותה, תפקידה, מעמדה ואופן פעולתה של המטפורה. בעוד שהתפיסה המסורתית של המטפורה לא ראתה בה כתופעה הראויה לדיון פילוסופי רציני, אלא כסוג של קישוט, הרי שהחל ממחצית המאה ה-20, התפתחה התפיסה הרואה במטפורה תופעה יסודית בשפה ובחשיבה האנושית. במסגרת מגמה זו, המטפורה אינה נתפסת כשייכת לתחום האסתטי הצר, אלא מובנת כמשקפת ומעוררת סוגיות אפיסטמולוגיות ואונטולוגיות. כך למשל, הפילוסוף האנליטי מקס בלאק הדגיש את תפקידה של המטפורה כמכשיר לקידום תובנה באומרו כי "המטפורה היא מכשיר קוגניטיבי המאפשר להאיר ולא להוכיח 'איך הם הדברים'" (Black, 1993). לפי בלאק, המטפורה, בדומה למפה, מציעה ארגון מחודש של הקטגוריות המתארות דבר מה בעולם, ובכך היא חושפת דברים חדשים. מטפורה הולמת מאפשרת לנו לשאול שאלות שקודם לא ניתן היה לשאול. כך, הסברו של בלאק יכול להבהיר כיצד מטפורה עשויה לשמש ככלי אשר מסייע לביסוס תובנה במהלך טיפול פסיכואנליטי (Fine, Pollio, & Simpkinson, 1973; Lindén, 1985; Shengold, 1981; Sledge, 1977).

הבה נשוב למטפורה עמה פתחנו; כיצד המטפורה "יוליה היא השמש" עשויה להרחיב את הבנתנו אודות הקשר בין בני הזוג הצעירים? רומיאו השיכור מאהבה מכריז: "זה המזרח ויוליה היא השמש." השוואתה של יוליה לשמש יכולה להצביע על חיוניותה, ייחודיותה ומרכזיותה עבור רומיאו, כמו גם היותה מאירה ומפיצה חום בעולמו. פילוסופים של הלשון ובלשנים רבים נדרשו לפסוק מטפורי זה כמקרה בוחן לחקר השאלה – כיצד אנו מפענחים את משמעותו של מבע מטפורי? ככלל, ניתן לומר כי המטפורה מאופיינת ב"קצוות פתוחים", כך שאין היא מצביעה על משמעות אחת ממוקדת, כמו בדיבור מילולי ישיר, אלא אוחזת בריבוי משמעויות. לכן, מחד, יכולה המטפורה להאיר ממדים נוספים בהבנתנו ולהעשירה, ומאידך עמימותה עלולה גם לבלבל או להוליך שולל (Caspi, forthcoming 1st).

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο סופר אגו זוגי והרשות למיניות - טיפול זוגי בסוגיות מיניות מפרספקטיבה פסיכואנליטית

ο "לפוצץ את הבועה!" עבודה עם מטאפורות בגישה אדלריאנית

ο כשהשלם קטן מסכום חלקיו – הזדהות השלכתית בטיפול זוגי

מטפורות בפסיכואנליזה

המחקר הפסיכואנליטי עסק בהרחבה במקומה ובמעמדה של המטפורה בטיפול ובתיאוריה הפסיכואנליטית (למשל, כספי, 2020ב': Borbely, 2009; Enckell, 2002). חוקרים שונים עמדו על סגולותיה של המטפורה ועל תרומתה לעבודה הטיפולית, כמו גם על נקודות התורפה שלה. אולם באופן מפתיע, כאמור, תרומתן של מטפורות לשיח בטיפול הזוגי הפסיכואנליטי כמעט ולא נחקרה.

פרויד נחשב בעיני רבים לאשף ביצירת מטפורות ואף זכה בפרס גתה לספרות (Edelson, 1983; Mahony, 1987). בהגותו, הוא עשה שימוש רב במטפורות ובאנלוגיות, כגון לא-מודע, הדחקה, העברה ועוד. מטפורות אלה מהוות יסודות מכוננים בתיאוריה הפסיכואנליטית עד ימינו. המטפורות בהן השתמש פרויד שאולות ממגוון רחב של שדות סמנטיים: הידראוליקה, ביולוגיה, מכניקה, הליכים משפטיים, ארכיאולוגיה, אנתרופולוגיה, מיתולוגיה, היסטוריה, ספרות קלסית ופופולרית ועוד (Edelson, 1983; Leary, 1990).

יחסו של פרויד למטפורות בהגותו היה אמביוולנטי. כאמור, הוא העניק למטפורות מקום מרכזי בהגותו, בכך שגרס כי ישנם דברים אותם ניתן לתאר אך ורק באמצעות אנלוגיות והשוואות, אולם יש להחליפן כי הן אינן עמידות (פרויד, 2002 [1926]). מנגד, פרויד המעיט בחשיבותן של המטפורות והתייחס אליהן כאל אלמנט רטורי גרידא, אשר אינו מהותי לתיאוריה וגרס כי "אנלוגיות אינן קובעות דבר, אך הן מעוררות תחושה של מוכרות וביתיות" (פרויד, 1968 [1933]). פרויד נטה להשתמש בריבוי מטפורות מתוך מודעות לכך ששימוש במטפורה בודדת אינו ממצה (Leary, 1990). כך למשל, היחסים שבין ה'אני' (ego) לבין ה'סתמי' (id), תוארו על ידו כיחס שבין סוס לבין הרוכב. בהמשך, המטפורה הוחלפה לתיאור של ה'אני' כ"משרתם של שלושה אדונים" (מתוך: Edelson, 1983).

פרויד ייעץ לקוראיו שלא להתייחס למבעיו המטפוריים באופן קונקרטי (פרויד, 2007 [1900]) וסבר כי אין מניעה להמיר את המטפורות, שכן הן אינן תשתית המדע, ועל כן ניתן להחליפן מבלי לפגוע במבנה התיאורטי (פרויד, 2007 [1914]). בספרו "פירוש החלום", מבטא פרויד את הכרתו בכך שחקירת תהליכים נפשיים אומנם כרוכה בשימוש במטפורות ודימויים, אך אלה אינם אלא חלקים ברי המרה בלשון התיאוריה הפסיכואנליטית:

"דומני כי מיותר להתנצל על חוסר השלמות שבדימויים כאלה ודומיהם. השוואות אלה נועדו רק לתמוך בניסיוננו המבקש להנהיר את סבך הפעילות הנפשית וזאת על ידי פירוק פעילות זו, וייחוס כל אחת מן הפעילויות הנפרדות לחלק אחד של המכשיר. למיטב ידיעתי לא נעשה עדיין ניסיון לגלות את הרכב המכשיר הנפשי מתוך פירוק כזה. דומני שאין בכך כדי להזיק. בדעתי לתת יד חופשית להשערותינו, כל עוד נשמור על קור רוח בשיפוט ולא נטעה לחשוב שהפיגום הוא הבניין" (פרויד, 2007 [1900]).

כפי שצוין בפתח הדברים, בפרקטיקה הטיפולית הפסיכואנליטית נעשה שימוש רב במטפורות (Borbely, 2009). מחקרים הצביעו על תפקידה המרכזי ועל כוחה של המטפורה בטיפול בפסיכותרפיה (McMullen, 2008). למשל, נטען כי תקשורת רגשית מעודדת הפקת מטפורות (Fussell and Moss, 1998) וכי שפת הפסיכותרפיה רוויה יותר במטפוריות בהשוואה לשיח יומיומי (Barker, 1996; Evans, 1988; Kopp, 1995). זאת ועוד, נמצא כי במהלך פסיכותרפיה מופקות יותר מטפורות בהשוואה לסוגי שיח אחרים (McMullen and Conway, 1996), וכי מטפורות אלו אף נוטות להיות איכותיות ויצירתיות יותר (Fussel and Moss, 1998).

אסקור בקצרה מספר תיאוריות פסיכואנליטיות מרכזיות אשר מתייחסות לאופן פעולתה של המטפורה בטיפול הפסיכואנליטי. אבקש לטעון כי התיאוריות הפסיכואנליטיות שתיארו את אופן פעולת המטפורה בטיפול עסקו בעיקרן בממד התוך-אישי. באופן ספציפי, פסיכואנליטיקאים עמדו על כך שהמטפורה, בדומה לחלום, מאפשרת גישה ללא-מודע, ומכאן חשיבותה הרבה לתהליך הטיפולי. התיאוריות שיבחנו בקצרה להלן, מציעות הסברים שונים לגבי אופן פעולת המטפורה ומעלות השערות שונות לגבי הקשר בין המטפורה לבין תהליכים לא מודעים, פנטזיות לא מודעות, יחסי העברה ועוד. יחד עם זאת, אבקש לטעון כי מרבית הפסיכואנליטיקאים לא עסקו בממד הבין-סובייקטיבי של השימוש במטפורה בטיפול. במילים אחרות, תיאוריות אלה מציעות הסברים שונים לשאלת היחס שבין המטפורה לבין הלא-מודע, אולם הן אינן מבהירות את הממד התקשורתי של המטפורה.

שנדור פרנצי (Ferenczi, 1915) טען כי השוואות (comparisons), שהינן אנלוגיות ומטפורות, מאפשרות גישה ללא-מודע. השוואות פועלות באופן דומה לחלומות, מעשי כשל וסימפטומים. לדבריו, כאשר אדם מרכז את תשומת ליבו בחיפוש אחר השוואה לדבר מה, הוא עסוק אך ורק בהיבט הדַּמְיוּת, ועל כן אינו מייחס חשיבות רבה לחומר ממנו הוא שואב את ההשוואה. כך, מנגנון זה מוביל להסחת הדעת מעבודת הצנזורה של הנפש, ומאפשר את עלייתו של חומר מודחק מהלא-מודע אשר עשוי להתגלות כמשמעותי לטיפול. למעשה, פרנצי סבר כי מדובר במנגנון דומה לזה הפועל בטכניקת הבדיחה (wit-technique). פרויד (2007 [1905]) תיאר טכניקה זו וגרס כי הבדיחה, בדומה לחלומות, מאפשרת ביטוי של תכנים מיניים ותוקפניים לא-מודעים על ידי עקיפת הצנזור. פרנצי הוסיף וטען לקיומו של דמיון בין האופן בו פועלות השוואות לבין האופן בו פועלים יחסי העברה והעברה נגדית; כך, אם האנליטיקאי להוט יתר על המידה לקבלת מידע, זרם האסוציאציות החופשיות בטיפול נחסם. בנוסף, רגשות ההעברה העזים ממקדים את תשומת ליבו של המטופל, ובכך עשויים להוביל לשחרור של חומרים נפשיים מודחקים, בדומה למנגנון הפעולה של השוואות.

אלה פרימן שארפ (Sharpe, 1940) הייתה פסיכואנליטיקאית בריטית שהשתייכה לקבוצה האמצעית, והציגה רעיונות אודות הקשר בין גוף לנפש המגולמים במטפורות, אשר הקדימו את זמנם. שארפ טענה כי המטפורה הינה תצורה אשר מאגדת בין הפסיכה לבין הסומה והציעה מודל פסיכואנליטי להסברת הגורמים ההתפתחותיים והרגשיים המאפשרים את התפתחות היכולת ליצור מטפורות אצל ילדים. לדברי שארפ, "המטפורה יכולה להיווצר בשפה או באומנות רק כאשר הילד רוכש שליטה על הסוגרים. רק אז יכולים הכעסים, ההנאות והתשוקות של החיים הילדותיים למצוא ביטוי מטפורי, והבלתי-חומרי מבטא עצמו במונחי החומרי". במילים אחרות, הפעילות הלשונית ממירה את הפעילות הפיזית אשר כעת מוגבלת לפתחים אחרים של הגוף. שארפ הציעה כי "ההתפתחות האינטלקטואלית מתאפשרת רק על בסיס היכולת לייצר מטפורות". נוסף על כך, בהתבסס על אריסטו, היא טענה כי במטפורה מתחוללת התקה מן הפיזי אל הנפשי, ולכן יש להקשיב ליסוד הגופני אשר מצוי בביטוי המטפורי של המטופל. שארפ סברה כי מטפורות הן אישיות, אף על פי שהשפה היא ציבורית, וכי בדומה לסימפטום, הן משקפות דבר מה מהמודחק של המטופל ובמובן זה מהוות פשרה בין חלקי האישיות המצויים בקונפליקט.

ז'אק לאקאן (2015 [1966]) העמיד בלב הגותו את העבודה עם השפה ככלי מרכזי בטיפול הפסיכואנליטי. לשיטתו, השיח הטיפולי מאפשר למטופל להרחיב בתוכו את המקום עבור המטפל ודבריו, כך שמתוך יחסי הגומלין עם הזולת נוצר המקום של 'האני'. האפקט הטיפולי מעוגן בניתוח השיח, ופירושי המטפל צריכים להתייחס לניתוח השפה של המטופל. לפי לאקאן, יש חשיבות רבה להיצמד לטקסט של המטופל ולפתח את הרשת הלשונית שלו ביחס לנושאים שהוא מעלה. בתהליך זה, יש למטפורות תפקיד חשוב, שכן מגמת הטיפול היא לנוע מהקונקרטי אל עבר הפיגורטיבי, המטפורי והסמלי. לאקאן (2015 [1957]) גרס כי הפסיכואנליזה מנסה להבין ולרפא הפרעות הנגרמות כתוצאה מהלחץ שמפעיל הלא-מודע על המודע, כפי שהן באות לידי ביטוי בסימפטומים, בחלומות ועוד. בהמשך לכך, הוא טען כי השפה נוטלת תפקיד משמעותי בתהליך הטיפולי, מכיוון שהלא-מודע מובנה כשפה, כשרשרת מסמנים. המשמעות אינה קבועה ויש גלישה מתמדת של המסומנים שמתחת למסמנים. העבודה הטיפולית עם מטפורות מאפשרת המרה של מסמן משרשרת מסומנים אחת למסמן משרשרת אחרת, תהליך המקביל למושג ה'עיבוי' (Condensation). לכן, המטפורה מאפשרת לייצג כמה מובנים באמצעות מסמן אחד ובכך היא מאפשרת את ההרחבה הנפשית. בעקבות עבודתו של הבלשן רומן יאקובסון, לאקאן הוסיף והבחין בין המטפורה לבין המטונימיה בטיפול, אולם למושגים אלה משמעות שונה בהגותו (להרחבה ראו כספי, 2020א').

ג'ייקוב ארלו (Arlow, 1979) טען כי פירושם של תכנים לא-מודעים בסיטואציה האנליטית מתאפשר במידה רבה באמצעות השימוש במטפורה. לתפיסתו, השפה היא מטפורית ביסודה, וטיבה העמום של המטפורה מאפשר מעבר מהיר של משמעות מייצוג אחד למשנהו. עם זאת, יש לשים לב שתהליך זה עלול להיות גם בשירותם של תהליכים הגנתיים. לפי ארלו, המטפורה מהווה גשר בין הלא-מודע לבין המודע. הוא סבור כי מטפורה חושפת את קיומה של פנטזיה לא-מודעת בסיטואציה האנליטית, מכיוון שאסוציאציות ספציפיות של המטופל למטפורה מובילות לגילויה של הפנטזיה הלא-מודעת. לדבריו, "בסיטואציה הפסיכואנליטית האינטראקציה בין האנליטיקאי לאנליזנט כרוכה בגרייה מטפורית הדדית, שבמהלכה האנליטיקאי מציע מטפורה מתאימה לתהליכי החשיבה הלא-מודעים של האנליזנט; מטפורה שעליה נבנות ההבניות והתובנות האנליטיות".

אלן סיגלמן (Siegelman, 1990) בחנה את יתרונות המטפורה ואת כוחה בביטויי רגשות ובהתחברות לתכנים לא-מודעים בעבודה הטיפולית מנקודת ראות יונגיאנית. לטענתה, מטפורה המוצעת מעולמו האסוציאטיבי של המטפל צריכה להיות מנוסחת באופן לא סמכותי, ויתרונה טמון בהיותה לא מדויקת אלא בעלת רבדים שונים ככל האפשר. בכך, היא מאפשרת למטופל לנוע בין משמעויות שונות ולא לתפוס את פרשנות המטפל כמציעה אמת אחת ויחידה. בדומה לסיגלמן, טענו מורי קוקס ואליס תילגארד (Cox and Theilgaard, 1987) כי הדימוי המבוטא על ידי המטפורה יכול להחזיק חוויה כאובה, שבירה או פרגמנטרית מכדי שתוכל לעמוד באנליזה ישירה. השניים פיתחו שיטה לפיה המטפל מגיב לעומק המשמעויות החבויות בסיפור המטופל באמצעות מטפורות.

תומאס אוגדן (Ogden, 1997a, 1997b) הציע נקודת ראות בין-סובייקטיבית בנוגע לתפקידה של המטפורה בפסיכואנליזה. הוא גרס כי בשיח האנליטי, המטפל והמטופל מפתחים אחד את המטפורות של השני, "משחקים במטפורות", באופן המזכיר את טכניקת השרבוט של דונלד ויניקוט (Ogden, 1997a). בדומה לתיאורטיקנים אחרים, גם אוגדן הדגיש את חשיבות הצורך להקשיב למטפורות, בפרט מטפורות גופניות, כדרך ליצור קשר עם הלא-מודע של המטופל, והמליץ להשתמש בהן על בסיס ה-reverie של המטפל (המונח reverie, אשר הוטבע על ידי וילפרד ביון ופותח על ידי אוגדן, מתייחס למצב מנטלי שכולל מעין חלום בהקיץ, דמיון, מצב דמוי חלימה, שיטוט פנימי או שיטוט מחשבות). אוגדן הפציר בפסיכואנליטיקאים להקשיב למוזיקה של מילותיהם של המטופלים כשם שמקשיבים לשירה, בניסיון לבוא במגע עם תכנים השוכנים במעמקי הלא-מודע (Ogden, 1997a, 1997b, 1999).

אורי הדר (2001) הדגיש את חשיבות השפעתם של הדיבור והשפה על תהליכים אישיים ובין-אישיים, וזאת בעקבות הגותו של לאקאן וגישות התייחסותיות ואינטר-סובייקטיביות. הדר סבור, בדומה ללאקאן, כי השפה נוטלת תפקיד מרכזי בטיפול וכי ניתן לעגן את הפירושים האנליטיים בתורת המשמעות של השיח הלשוני. לדבריו, מאחר ובטיפול האנליטי המטופל מייצר ורבליזציה של חוויות, התהליך הטיפולי מאפשר התפתחות של היכולת המטפורית המקרבת את המטופל אל החוויה. הדר מוסיף כי בקשר הטיפולי, הפירוש המטפורי הוא אחת האפשרויות הנועזות ביותר העומדות לרשות המטפל הפסיכואנליטי. לדברי הדר, הטיפול יוצר רשת של קשרים בין החוויות האקטואליות לבין המודל הסיפורי-מטפורי, ובכך טמון כוחו.

ארנולד מודל (Modell, 2003, 2009) הציע גישה שונה לעבודה עם מטפורות וטען לחשיבותה של ראייה אינטגרטיבית בין-תחומית של היחסים בין השפה לבין מערכת העצבים והתיאוריה הפסיכואנליטית. לפי מודל, המטפורה פועלת כך שכל אדם יכול להפיח בה חיים עם דימויים משלו, ובאופן זה מתאפשר תחום יצירתי רחב, אשר מהדהד תהליכי רגש, ידיעה ותחושות גופניות. הדהוד זה מתרחש ברמות שונות הן בעולמנו הפנימי והן בתקשורת בין-אישית. המטפורה מעבירה משמעות מהקשר להקשר ובכך מאפשרת תקשורת משמעותית. לעומת זאת, המטונימיה הינה צורה לשונית אשר מציגה חלק מתוך הקשר כלשהו, חוויה או נרטיב, והופכת אותו למייצג את השלם (למשל, כאשר אומרים 'לשתות כוסית', הכוס עצמה מייצגת את המשקה).

מודל חקר תופעות קליניות שבהן חלה פגיעה בתהליכי מטפוריזציה, כגון במצב של טראומה בו נוצרות אסוציאציות מטונימיות והזיכרון הטראומטי מתעורר באמצעות הדמיון והציפייה לסכנה. כך, במקום התחדשות יצירתית, נוצרת חזרתיות נוקשה, ועקב החרדה האדם אינו מצליח להשתמש בדמיון באופן חופשי ולא מתאפשרת המשגה מטפורית. כאשר אירוע בחיינו עובר תהליך מטונימי, האירוע עלול להצטמצם להיבט אחד שלו וכך עלול להפוך לתבנית נוקשה. לשיטתו של מודל, כאשר תהליך מטונימי מתרחש בהפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD), מטרתה של התרפיה היא להחזיר את יכולתו של האדם לחשוב בצורה מטפורית כדי לחולל ריפוי. מכאן ששיקום היכולת המטפורית הוא משמעותי בתהליך הריפוי והשינוי הפסיכותרפויטי. ברוח דבריו של מודל, כאשר אנו עדים ל-impasse (מצב של צמצום דפוסי התקשורת ביחסים) בטיפול זוגי אנליטי, ניתן להניח כי בני הזוג מקשיבים אחד לשנייה באופן קונקרטי או מטונימי וחוזרים שוב ושוב על טענותיהם ומכאובי לבם, אך אינם מצליחים לראות את פני הדברים גם מעבר לעצמם, כלומר לחשוב באופן מטפורי.

אם כן, ניתן לראות כי רוב התיאוריות אינן מרחיבות את המחשבה אודות ההיבט הבין-אישי של השימוש במטפורות בטיפול, אם כי מתמקדות בהיבט התוך-נפשי של המטופל. אולם, אני סבורה כי הממד התקשורתי הינו חשוב ביותר, שכן מטפורות, בהיותן אמצעי לשוני, מניחות שהזולת ידע לפרש ולפענח תצורה זו, על אף שהבנת מטפורות אינה מבוססת על כללים מנחים. יתר על כן, מאחר וטיפול פסיכואנליטי מתרחש במרחב בין-סובייקטיבי, ונוצרות בו יותר מטפורות מאשר בשיח יום-יומי, נראה כי נוכחותו של זולת קשוב מעודדת הפקת מטפורות לביטוי עצמי. כפי שהראיתי בעבודה קודמת (Caspi, 2018), מטפורות, בדומה לסמלים, מופקות במרחב המעברי הבין-סובייקטיבי. מכאן נובע הבסיס התיאורטי לחשיבות הרבה של עבודה עם מטפורות בטיפול זוגי פסיכואנליטי.

הכרה הדדית

הכרה הדדית היא מושג שנטבע על ידי הפילוסוף פרידריך הֵגֶל, וחלחל לתחומי דעת שונים כגון, פילוסופיה פוליטית, פסיכולוגיה ופסיכואנליזה. הֵגֶל הציע כי תהליך המפגש בין תודעות הוא מורכב מאחר והוא תהליך הדדי וכפול, בו שתי תודעות עצמיות פוגשות בתודעה עצמית אחרת בו-זמנית. במפגש זה, האחר איננו אובייקט פאסיבי, אם כי מרכזה של תודעה-עצמית. או אז, כל צד מעוניין לשלול את זולתו כדי להפכו בחזרה לאובייקט, ולשלול את האפשרות כי העצמי שלו יהיה אובייקט שכזה. במובן זה, המפגש עם תודעה אחרת מעורר מאבק לחיים ולמוות, ומניע תהליך דיאלקטי בו כל תודעה נאלצת להכיר בסובייקטיביות של התודעה האחרת, מה שמכונה – 'הכרה הדדית' (קליינר-פז וכרמלי, 2014).

מונח זה יושם בפסיכואנליזה על ידי אוגדן ובנג'מין, אשר בנוסף להישענות על המודל ההגליאני של בין-סובייקטיביות, התבססו גם על הפרשנות שמושג זה קיבל בפסיכואנליזה הצרפתית אצל לאקאן (קליינר-פז, 2021). המודל של הגל הוביל להתפתחותו של זרם בפסיכואנליזה אשר רואה בהכרה בסובייקטיביות של הזולת את מטרת התהליך הטיפולי. במילים אחרות, יכולתו של המטופל להכיר בסובייקטיביות של האנליטיקאי הוגדרה כמטרה חשובה של התהליך הטיפולי. גישה זו אומצה על ידי הזרם ההתייחסותי והזרם הבין-סובייקטיבי בפסיכואנליזה. בטיפול זוגי, המטרה היא אפוא להכיר בסובייקטיביות של בן או בת הזוג.

כאן המקום לפתוח סוגריים ולהתעכב על מושג הבין-סובייקטיביות, שמשמעותו איננה מובנת מאליה, בין השאר כיוון שפסיכואנליטיקאים שונים מתייחסים אליו באופנים שונים. עבור דניאל סטרן ופסיכולוגים התפתחותיים, המושג 'התייחסות בין-סובייקטיבית' מתאר את יכולתו של הפרט להכיר בזולת כאינדיבידואל נפרד. באותו כיוון, בנג'מין מתבססת על הפילוסופיה של הֵגֶל, לפיה מודעות עצמית מושגת באמצעות השתקפות התודעה של הפרט בתודעתו של הזולת. בהתאם לכך, בנג'מין מגדירה את המושג 'בין-סובייקטיביות' כהכרה הדדית, וחולקת על רוברט סטולורו אשר טען כי כל מגע אנושי הוא בין-סובייקטיבי במהותו. לעומתו, בנג'מין אינה רואה בין-סובייקטיביות כנתון אלא כמטרה התפתחותית או טיפולית שמשמעותה הכרה מלאה בסובייקטיביות של הזולת, וזאת בשונה מהיחס אל הזולת כאובייקט. אני סבורה כי עמדתה של בנג'מין יותר משכנעת, וכי 'בין-סובייקטיביות' הינה מטרה טיפולית מרכזית גם בטיפול זוגי.

בשונה מגישתה של בנג'מין, אשר רואה בהכרה ההדדית כלב ליבו של הטיפול, נראה כי מחברים אשר הושפעו מתיאוריות יחסי אובייקט, כמו אוגדן, או מהמסורת הבין-אישית, כמו ארון, מעדיפים לדבר על בין-סובייקטיביות כהיבט מרכזי בעבודתם, אך לא כגישה בפני עצמה. בנג'מין מציעה שלא לראות את הגישות הבין-סובייקטיביות והתוך-אישיות כגישות מנוגדות, אלא כגישות משלימות להבנת נפש האדם. היא ראתה את הלא מודע כשייך לתחום התוך נפשי: "שכן רק על רקע המרחב המנטאלי הפרטי מתבלט האחר המציאותי במלוא חיוניותו" (בנג'מין, 2005). לשיטתה, ישנו קיום שהוא סובייקטיבי בלבד, לצד הקיום הבין-סובייקטיבי. שתי צורות הקיום הללו, אחת כנגד השנייה, מספקות תמונה שלמה יותר על העולם הנפשי של היחיד.

בספרה "כבלי האהבה", מתארת בנג'מין את הבין-סובייקטיביות כהגדרה מחודשת לעולמו הפנימי של האדם, כציר מרכזי של התפתחותו וכמוקד התהליך הטיפולי: "רעיון הבין-סובייקטיביות מסיט לפיכך מחדש את האופן שבו נתפס עולם הנפש, מקשר של סובייקט לאובייקט שלו אל סובייקט הפוגש סובייקט אחר... התיאוריה הבין-סובייקטיבית, גם כאשר היא מתארת את העצמי לבדו, רואה בלבדיותו נקודת ציון מסוימת בטווח היחסים האפשריים, ולא את 'מצבו הטבעי', המקורי, של הפרט" (בנג'מין, 2005). "הדיאלקטיקה של האדון והעבד" של הֵגֶל (2020) מציגה שתי דמויות מנוגדות של התודעה, האחת עצמאית ומהותה היות-בשביל-עצמו, בעוד שהשנייה היא בלתי עצמאית ומהותה היות-בשביל אחר. הגל מציע כי הדרך היחידה של התודעה להתפתח ולהגיע לכדי אחדות, היא לתפוס עצמה כאובייקט, וזאת רק על ידי הכרה בתודעתו של האחר כסובייקט שהיא אובייקט עבורו. בנג'מין קוראת דיאלקטיקה זו כמשקפת קונפליקט בין שאיפתו של העצמי לעצמאות מוחלטת לבין הצורך של העצמי בהכרה. לדבריה של בנג'מין, הפרדוקס האנושי הבסיסי נעוץ ברגע שבו האדם מכיר בקיומו וברצונו העצמאי, בהיותו סובייקט, אז הוא גם מבין כי הוא זקוק לאחר כדי לתקף סובייקטיביות זו.

בנג'מין מוסיפה וטוענת כי נפרדות מהאובייקט אינה מספקת להתפתחות נפשית תקינה, וכי ישנה חשיבות רבה לפיתוח היכולת להכיר בסובייקטיביות של הזולת. לדידה, יכולת זו מגיעה לשיאה כאשר מתבססת ההכרה ההדדית. לפי בנג'מין, כבר אצל תינוקות קיימת יכולת ראשונית להכרה בזולת, אשר הולכת ומשתכללת עם ההתפתחות (בנג'מין, 2005). כאמור, בניגוד למסורת הפסיכואנליטית המדגישה את מישור ההתפתחות של הנפרדות והעצמיות, בנג'מין סבורה כי התפתחות תקינה מאפשרת לילד להחזיק את המתח שבין הכרה בזולת כסובייקט לבין שלילתו. הפתרון הקיומי אותו היא מציעה הוא הכלת המתח על ידי תנועה דינמית בין הכרה לבין הרס, בין נכונות להיכנע לקיומו של האחר וקיום קשר בין-סובייקטיבי עמו, לבין התכנסות נרקיסיסטית בעולם הפנטזיה, בו האחר נותר מושא להשלכות (קליינר-פז, 2021). בנג'מין מדגישה כי בשלב התפתחותי מאוחר יותר של הילד, מתפתח השלישי הבוגר יותר, המכונה 'השלישי המוסרי' (The Moral Third) או 'השלישי הסימבולי' (Third in the One). הכרה באחר מקבלת אפוא ממד של אידאל אתי בפרדיגמה של בנג'מין.

אוגדן משתמש אף הוא, בדומה לבנג'מין, במושג ההכרה ההדדית ומתבסס על הֵגֶל בפיתוח מושגי 'העצמי המשעבד' ו-'השלישי המשעבד' (Subjugating Third). אוגדן מעמיד בלב המושג של השלישי המשעבד את האלגוריה של הֵגֶל על האדון והעבד, ונשען במיוחד על פרשנותו של הפילוסוף אלכסנדר קוז'ב. עבור הֵגֶל, כאמור, בין-סובייקטיביות כרוכה בהכרה הדדית והיא אלמנט מהותי בכינון הסובייקטיביות והאובייקטיביות כאחד. אוגדן גורס כי לפי הֵגֶל, "במפגש הראשוני בין שני בני אנוש, כל אחד מהם חש שיכולתו לחוות את התחושה של היות-אני, את המודעות העצמית שלו עצמו, מוכלת באופן כלשהו באחר" (אוגדן, 2011 [1994]). בכך מעוניין אוגדן להדגיש את ההזדקקות לאחר ולמפגש הבין-סובייקטיבי כדי לכונן את העצמי, המהווה היבט מרכזי במושג 'השלישי האנליטי האינטר-סובייקטיבי' (The Analytic Third). עבור אוגדן, תהליך אנליטי מוצלח כרוך בהמרתו של 'השלישי המשעבד', אשר מתאפשרת באמצעות הכרה הדדית של המטפל והמטופל, כל אחד באינדיבידואליות של האחר.

דוגמא קלינית

בחלק זה של המאמר, אציג דוגמא קלינית קצרה ולאחר מכן אדון בה לאור מושגי הבין-סובייקטיביות, ההכרה ההדדית והשימוש במטפורות בטיפול. נועה ודויד (שמות בדויים), זוג בשנות ה-40 לחייהם ולהם שלושה ילדים, פנו לטיפול זוגי בעקבות משבר חריף בחיי הנישואין אשר איים על עתיד הזוגיות שלהם. באחת הפגישות הראשונות, בחרה נועה במילים הבאות כדי לתאר את חווייתה בתוך הקשר:

נועה: "אט אט, במשך שנים בניתי חומה מסביב ללב".

דויד: (בשקט) "לפני כמה שנים לא הרגשתי בריחוק ביננו".

נועה: "אז החומה עדיין לא הייתה גבוהה וניתן היה להציץ מבעדה".

השתרר שקט מתוח בחדר.

נועה: (בטון נסער) "פעמים רבות בלילה כששכבנו במיטה, אמרתי לך שאני אוהבת אותך. והיה שקט. וכששאלתי אם אתה אוהב אותי, השבת ב-'כן'. ואז יום אחד אבא שלי הגדול והחזק עבר ניתוח והיה חלש וקטן (אביה חלה ונפטר). וחזרתי הביתה וטיפלתי בילדים והגיע הערב ודויד עדיין לא הגיע הביתה. והתקשרתי אליו לעבודה ואמרתי שאני לא יכולה להיות לבד ואמרת בזעף שאתה חייב לעבוד. אחר כך בכיתי והלכתי לישון. אחר כך שבוע לא דיברתי אתו. ואז... הדלת נטרקה ונסגרה ומאז היא לא נפתחת".

ניתן לראות כיצד עוברת נועה בדבריה בין פנייה לדויד בגוף שני לבין דיבור עליו בגוף שלישי. אני מרגישה כי כאשר היא מוצפת בכאב ובכעס, היא עוברת ללשון גוף שלישי כמנגנון של הרחקה.

דויד: (נראה מתוח ועצוב) "לא ידעתי שזה היה אירוע קריטי".

נועה נועצת בו מבט זועם.

שקט בחדר.

אני פונה לנועה ואומרת: "הדלת נטרקה אבל נראה שאת המפתח לא השלכת לים, אחרת לא הייתם באים לכאן".

נועה מהנהנת באישור לדבריי.

נראה לי כי אני מזהה הקלה מסוימת במבטו של דויד, כאומר, "אז אולי עדיין לא הכול אבוד". בפגישה העוקבת שוב עלתה מטפורת החומה:

נועה: "למרות שחששתי איך נרגיש ונהיה יחדיו אחרי הפגישה הקודמת שנגעה בעצב החשוף, המשכנו לתפקד מצוין והיה בסדר".

דויד: (בשקט) "לא היה כל כך בסדר..."

אני: "נשמע שחוויתם אחרת את השבוע שחלף. בואו ננסה להבין ביחד את הפערים".

נועה: (מדברת בלהט ובעיניים בורקות) "אני בן-אדם של רגש, ובחיים לא הייתי יכולה לחשוב שאני אוכל לחיות ככה, בלי אהבה, מאחורי חומה. כשאני אוהבת, אני מרגישה את זה בגוף, אני לא יודעת להסביר את זה, אני פשוט אוהבת. הייתי מלאה באהבה אל דויד והיום אין יותר אהבה. יש תפקוד. (מוסיפה בשקט) אולי זו דרך להגן על עצמי".

פאוזה. שקט בחדר.

נועה: "החומה נותנת לי עצמאות, בטחון, הגנה. היום אין מי שישמור עלי יותר".

אני: (פונה לנועה) "מאז שאביך נפטר את מרגישה נטולת הגנה. קיווית שדויד ימלא את התפקיד הזה והתאכזבת, אז את מנסה להגן על עצמך בכוחותיך".

נועה: (מהנהנת בהסכמה) "לא ידעתי שאני בונה חומה. פתאום היא הייתה שם, הופתעתי ממנה, אבל כששמתי לב, היא הייתה גבוהה, מאד גבוהה".

אני מעלה בפניהם את השאלה האם "החומה" היא של נועה בלבד? והאם גם לדויד יש חומה? או שהחומה היא לא של אחד מהם אלא של שניהם יחדיו? ביני לביני, אני חושבת על האפשרות שהחומה משקפת את 'השלישי האנליטי האינטר-סובייקטיבי' (אוגדן, 2011 [1994]). בפגישה זו, החומה נדמתה כגבוהה יותר. בדמיוני, היא הצטיירה אימתנית ובלתי עבירה. לעומת זאת, בפגישה הקודמת החומה נדמתה כנמוכה יותר, כסימון גבול שעדיין מאפשר מגע וקשר, חומה אשר מעבר לה ניתן לראות את האחר. ייתכן כי ההדגשה החוזרת של נועה כי אינה אוהבת את דויד, כמו גם אומללותו הניכרת של דויד מול נועה, הם שעוררו בי תחושה של 'חומה גבוהה'.

דויד: "אין יום ואין שעה שאני לא חושב על הדבר. אצלי, זה משפיע על התפקוד. אני חוזר וחושב על אותו יום של הניתוח של אבא של נועה ומשגע אותי שאני לא זוכר אותו במדויק, מה אמרת, מה אמרתי, מדוע לא חזרתי הביתה מוקדם יותר... אבל את ההמשך לשיחה אני זוכר היטב. אני זוכר מה לבשת, אני זוכר את הפגיעה. את מה שעשיתי, עשיתי מבלי דעת. אבל את פגעת בי בכוונה. ומארוחת הבוקר המשותפת שלנו הלכת לפגוש אותו. אמנם לא היה מגע גופני, אבל עבורי זה היה בלתי נתפס... אני חושב שלי אין חומה, החומה היא של נועה. במשך תקופה ארוכה, כשהייתי חוזר הביתה היא הייתה יוצאת. לא יודע לאן ומתי תשוב. אני מתקשה לנסח את המחשבות. זה מאד קשה לי".

נועה: "הדברים עצובים אבל סוף-סוף אני שומעת אותך. אני שמחה לשמוע את דבריך למרות שהם עצובים".

בתנועת מטוטלת, מטפורת החומה שבה ועברה שינוי דינאמי. בהמשך השיחה ובשיחות הבאות, בחנו יחד את השינויים במטפורה. השתמשתי במטפורת החומה כדי לפרש כיצד נוצר ביניהם מרחק הגנתי אשר לא אפשר להם לראות אישה את זולתה ולהיפך. יחד עם זאת, מטפורת החומה אפשרה גם התקרבות בכך שפתחה פתח להבנה והכרה הדדית, איש במצוקתה וצרכיה של רעותו ולהיפך.

דיון

כיצד טיפול זוגי פסיכואנליטי יכול להוביל להתפתחות הכרה הדדית? במאמר זה ביקשתי להציע את ההקשבה למטפורות שנוצרות באופן ספונטני במהלך טיפול זוגי פסיכואנליטי ככלי שיכול לסייע לבסס הכרה הדדית בין בני הזוג. בדוגמא הקלינית שהוצגה, החומה הופיעה כמטפורה המרכזית בשתי הפגישות המתוארות, ולה מספר היבטים. החומה מסמלת הן הפרדה, הגנה וחציצה במישור הבין-אישי, והן הגנה תוך-נפשית כנגד פגיעה, אכזבה וכאב נפשי. כמו כן, לחומה יש ערך הגנתי ונוסך בטחון, אך היא גם מגבילה את טווח התנועה והראיה. כך, נועה מתארת את החומה כמעניקה "עצמאות, הגנה ובטחון" אך גם כחוסמת את האפשרות לראות את הזולת, את דויד.

אומנם נועה היא התורמת את המטפורה, ודויד אף מצהיר במפורש: "אני חושב שלי אין חומה, החומה היא של נועה", אך בדינאמיקה של התהליך הטיפולי אני קוראת את החומה כמטפורה על השלישי האנליטי האינטר-סובייקטיבי בין בני הזוג. החומה "של נועה" היא לא רק של נועה, מאחר ובפועל היא מפרידה ומרחיקה בין בני הזוג ומונעת מהם לראות באחד את האחרת ולהיפך. נועה מתארת את האכזבה המרה והכואבת שלה מדויד, אשר לא היה שם בשבילה כשאביה האהוב נפטר. השבר הזה מתואר כסיבה שהובילה לבניית החומה שהלכה וגבהה. הגבר שבחרה לעצמה כושל בהשוואה למושא המואדר של אהבתה האדיפלית. לצד זאת, נועה רומזת שניצני המשבר החלו עוד קודם לכן, משום שדויד לא ביטא מספיק רגש, חום ואהבה כלפיה, לפחות לא כפי שנזקקה. ניתן לתהות, האם דויד אינו רואה את צרכיה הרגשיים של נועה או שמא היא מתקשה לשאת את אחרותו ולכן בונה חומה?

כאשר אני פונה בדבריי לנועה, בתוכי אני מחזיקה את מה שמכנה מארי מורגן 'תודעה זוגית' (A Couple State of Mind). במצב זה, טוענת מורגן (Morgan, 2019), המטפלת חושבת על סוג מערכת היחסים שבני הזוג יוצרים, על הפנטזיות ועל האמונות הלא מודעות שלהם לגבי היותם זוג. למרות הלחץ מצד כל אחד מבני הזוג לצדד בעמדתו, ועל אף שלעיתים מתעוררת בקרבה של המטפלת תחושה אמיתית שהיא אוהדת יותר את אחד מבני הזוג, היא מנסה להחזיק בעמדה ניטרלית בה היא עובדת עם מערכת היחסים הזוגית כמכלול דינמי. זו מערכת לא מודעת בה כל אחד מבני הזוג נושא היבטים של האחר. אני נוקטת בסגנון פירוש אותו כיניתי בעבודה אחרת, 'פירוש בין המטפורות' או 'משחק עם מטפורות' (Caspi, forthcoming 2nd; Ogden, 1997a). כך למשל, אני משחקת עם נועה במטפורת ’הדלת הנטרקת‘, מטפורה נוספת שעולה בשיחה, ואומרת לה: "הדלת נטרקה אבל נראה שאת המפתח לא השלכת לים, אחרת לא הייתם באים לכאן". נראה כי הגבתי מתוך 'תודעה זוגית' שזיהתה את הצורך של בני הזוג בקצה חוט של תקווה. הפירוש מסייע להשיב את התקווה לחדר ומקל על בני הזוג, הבצורים כל אחד בצידה האחר של הדלת. חשתי כי מתוך תחושת הפגיעות והרגישות לדחייה, דויד המתין לסימן, המתין שנועה תפתח עבורו את הדלת. נועה, שספגה אכזבות רבות, ציפתה שדויד יעשה מהלך ברור לקראתה, והמתינה לו מעבר לדלת הסגורה.

ההתרחשות בפגישה זו מעלה בדעתי את מאמרה של מרב רוט שכותרתו "אהבת אמת כאהבת האמת". לדברי רוט (2016): "בטיפול, וכך גם ביחסי האהבה, אנו מניחים כי גם מאחורי הפתרונות הנפתלים ביותר של הנפש, מסתתרת תמיד, גם אם מסתתרת היטב, כמיהה לאהבה מיטיבה ותקווה לתיקון. גם כאשר אנו חוזים בכפיית החזרה המשיבה את האדם שוב ושוב להילכד ביחסים של כאב, הימנעות, התנגדות לאמת ולאהבה, מניחה התיאוריה הקלייניאנית כי הוא "שב אל זירת הפשע", גם מתוך התקווה שאולי הפעם יחול שינוי... זהו הבסיס לתקווה בכל טיפול, וזהו גם, לדעתי, היסוד החבוי בכל שיבושי האהבה באשר הם... במקרים רבים נדרש טיפול באוריינטציה פסיכואנליטית".

בפגישה הבאה, אנו רואים כיצד מטפורת החומה הולכת ומתעצמת, וסוללת את הדרך להכרה הדדית. דווקא ההרחקה שמייצרת החומה, קוראת לדויד לבטא את כאבו. הוא משתף בפגיעה שחווה, בייסורי המצפון שלו על כך שלא ראה את נועה במצוקתה, ובכאבו וכעסו על מה שהוא תופס כבגידתה הנקמנית. דבריו הכאובים של דויד מובילים להתקרבות רגשית, סדק נפער בחומה, ונועה אומרת: "עכשיו אני שומעת אותך". ממקום של עימות, פגיעה וריחוק, בני הזוג מתחילים לנוע אל עבר הכרה זה בסובייקטיביות של זולתו. למרות שדויד מצהיר כי "לי אין חומה", תגובתה של נועה מבהירה שעולמו הרגשי לא היה נגיש עבורה, וכי היא חוותה אותו כאדיש לכאבה, כספון בתוך החומות של עצמו וכמרוחק. במהלך הפגישה, הגנת האיזולציה של דויד מתערערת וקורסת למול האיום בפרידה. כאשר נועה מרגישה את כאבו, משהו בה נרגע. רווחתה אינה נובעת מתוך נקמנות, אם כי מתוך ההבנה שכאבו מצביע על כך שיש לו רגשות כלפיה. אז, נועה מגיבה כלפיו באמפטיה באומרה: "הדברים עצובים אבל סוף סוף אני שומעת אותך. אני שמחה לשמוע את דבריך למרות שהם עצובים". כעת, ניתן לומר כי החלה התפתחותה של הכרה הדדית בין בני הזוג, האחת בסובייקטיביות של השני, היכן שקודם לא היה אלא אובייקט.

חשוב לציין כי בדוגמא שלעיל, השיח לא התפתח לכיוון בחינת יחסי ההעברה והעברה נגדית, המהווה היבט מרכזי בעבודה פסיכואנליטית זוגית. ניתן לחשוב על האפשרות שמטפורת החומה מבטאת גם חסימה מולי כמטפלת. לפיכך, בתוך שלל האפשרויות של העבודה עם מטפורות בטיפול זוגי פסיכואנליטי, יש להחזיק את החלופות המשחקיות בתוך המשולש הטיפולי.

אז באיזה אופן עבודת המטפורה תורמת להכרה הדדית? פסיכואנליטיקאים הציעו הסברים שונים לגבי האופן בו המטפורה פועלת בערות בדומה לאופן בו פועל החלום בשינה, ולפיכך מהווה את "דרך המלך ללא מודע" (Ogden, 1997a). התיאוריות הפסיכואנליטיות שהסבירו את המטפורה עסקו, כאמור, בעיקר בממד התוך-אישי והחמיצו במידה רבה את הממד הבין-סובייקטיבי (למשל, Arlow, 1979; Enckell, 2002; Levin, 1980; Reider, 1972; Voth, 1970). לעומת זאת, אני סבורה שלמטפורה אופן פעולה כפול: מחד, היא שולחת זרוע אחת אל תכנים פנימיים לא מודעים, ומאידך היא שולחת זרוע שניה אל האחר, אל האובייקט, אל העולם. רעיון זה מתכתב עם מושג מרחב המעבר של ויניקוט, המתייחס למרחב בו מתפתחים הדמיון, יכולת ההסמלה והיכולת המטפורית (ויניקוט, 1995 [1971]). כזכור, מרחב המעבר מכונה גם 'אזור הביניים' של החוויה, השוכן בין הפנטזיה לבין המציאות.

כיצד מטפורה שיוצר אחר מבני הזוג יכולה לבטא דבר מה לגבי זולתו, לגבי העולם החיצוני, ולא רק לגבי עולמו הפנימי של יוצר המטפורה? לפי עמנואל קאנט (1960 [1790]), המטפורה מבוססת על כישור אינטואיטיבי, דמיוני וסובייקטיבי. עם זאת, מטפורה מוצלחת ומתאימה מציעה לנו גם נקודת מבט על הממד האובייקטיבי ומספרת לנו דבר מה על העולם. קאנט מדגיש כי המטפורה היא תצורה שאינה מסתייעת בכללים מנחים, אלא היא יצירה מקורית, סובייקטיבית וחד-פעמית. יחד עם זאת, הוא מסביר כי המטפורה כוללת מהות אשר חורגת "מעבר" למושג, מהות אותה הוא מכנה 'רוח', אשר מגולמת במושג 'אידיאה אסתטית'. אף על פי שאי-אפשר להוכיח מהות זו באמצעות כלים לוגיים, היא שרירה וממשית. החידוש שמציע קאנט נעוץ בתפיסת המטפורה כתופעה אשר אינה מרחיקה אותנו מן האמת ומן המציאות, כפי שטענו פילוסופים כמו אפלטון, הובס ואחרים, אלא היא מוסרת לנו היבט משמעותי לגבי רוח הדבר, היבט אשר חורג מעבר לגבולות הניסיון ואינו מוכל במושג עצמו (Caspi, forthcoming 1st).

באופן דומה, בלאק הראה כיצד למטפורות מסוימות יש כוח ליצור דמיון שלא היה קיים קודם לכן בין שתי מערכות מושגים (Black, 1962). באופן זה, מטפורות מאפשרות אינטראקציה מתמשכת בין מערכות המושגים הללו. לפי גישה זו, מטפורות עשויות ליצור השקפת עולם חדשה ודרך הסתכלות שונה על עצמים בעולם. ניתן לומר, אפוא, כי לפי קאנט ובלאק, המטפורה מכילה היבט סובייקטיבי והיבט אובייקטיבי גם יחד. לפיכך, עשויה המטפורה לשקף הן היבטים לגבי העולם הפנימי והן היבטים לגבי העולם החיצוני.

אם ניקח רעיונות אלה וניישמם במרחב של טיפול זוגי פסיכואנליטי, הרי שבדוגמא הקלינית שתוארה, מטפורת החומה משקפת היבטים סובייקטים אינדיבידואלים בעולמו של כל אחד מבני הזוג. יחד עם זאת, היא גם מבטאת היבט שחורג מעבר לממד הסובייקטיבי, ומגלה משהו מחוץ לעצמי. להבנתי, מטפורת החומה מייצגת את מושא הטיפול בתרפיה זוגית – את הקשר. לכן, ההקשבה לרבדים השונים המגולמים במטפורות בטיפול זוגי ופרימתם להיבטים המשקפים את כל אחד מבני הזוג ואת הקשר ביניהם, יכולה לתרום לביסוס הכרה הדדית, כפי שתואר מושג זה על ידי בנג'מין, אוגדן ואחרים. בתהליך הטיפולי שהודגם, קיבלה המטפורה של החומה מובנים שונים אשר התקיימו בד בבד ברבדי משמעות רבים. ראשית, הופיעה החומה במובן של חיץ והפרדה בין בני הזוג, ובהמשך קיבלה מובן כמסמנת את המערך ההגנתי בעולמה הפנימי של נועה. מאוחר יותר, התגלתה המטפורה כמבטאת את הריחוק הרגשי והאיזולציה שמאפיינות את התנהלותו הרגשית של דויד. אפשר לומר כי באופן פרדוכסלי, החומה "שהקימה" נועה אפשרה לערער את החומה ההגנתית של דויד ואת חומת הקשר ביניהם – ששניהם אכן בנו יחדיו. מטפורת החומה אפשרה לשני בני הזוג לראות בצורה שונה את האחר, ולהכיר ולהבין את החוויה הסובייקטיבית של הצד השני. כך, קידמה המטפורה את ראשית התפתחותה של הכרה הדדית.

היבט נוסף שיש ברצוני לחדד בנוגע להקשבה למטפורות בטיפול זוגי פסיכואנליטי, ניתן לתאר כהיבט פרגמטי. מטפורות אינן משקפות תכנים ורעיונות בלבד, אלא נושאות גם אימפקט רגשי משמעותי. ניתן לומר כי הן "עושות לנו דברים" (אוסטין,2006 [1962]). הפילוסוף ריצ'ארד רורטי תיאר באופן ציורי איכויות אלה של המטפורה בספרו "קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות":

"השלכת מטפורה אל תוך השיחה היא כמו קטיעה פתאומית של השיחה – כדי לעשות פרצוף, או כדי לשלוף תצלום מן הארנק ולהראות אותו, או כדי להצביע על סממן כלשהו בסביבה, או כדי לסטור לבן שיחך או לנשק אותו. השלכת מטפורה אל תוך הטקסט היא כמו שימוש בכתב מודגש, או באיורים, או בפיסוק או בתבנית משונים (רורטי, 2006 [1989])".

מטפורת החומה על מופעיה השונים במקטע הטיפולי הקצר שתואר לעיל, נושאת לא רק תכנים ורעיונות אלא גם אימפקט רגשי עז. אדגים רעיון זה באמצעות מטפורה נוספת שהופיעה בתהליך הטיפולי. נועה אמרה: "ואז... הדלת נטרקה ונסגרה ומאז היא לא נפתחת". למשפט פיגורטיבי זה יש אימפקט שמרגיש כאילו נטרקה דלת בפרצופו של אדם. התחושה המגולמת בביטוי זה היא מעבר לכל ביטוי מילולי ישיר בסגנון – "ומאז התרחקנו". מטפורת הדלת הנטרקת מעבירה את התחושה של הכעס והעלבון של הניצבים מעבר לשני צדדיה.

אם כן, כוחה של המטפורה, שהודגם במקרה הקליני, טמון ביכולתה לגעת ברגישות ובעדינות בתחושה העמוקה הצפונה בלבם של המטופלת והמטופל, בעוצמה הרגשית החריפה אשר מקופלת במטפורה, ובהיבט הבין-אישי שהיא מבטאת. פתחתי מאמר זה בציטוט של ניוטון אשר אומר כי האדם מקים חומות סביב עצמו במקום לבנות גשרים לחייהם של אחרים. בפרפרזה על דברים אלה, אפשר לומר כי שיטת העבודה הטיפולית שהוצעה במאמר זה, חותרת להתפתחות הכרה הדדית באמצעות הקשבה למטפורות, ועל ידי כך להפיכתן של החומות בין בני הזוג לגשר המאפשר הבנה והתקרבות.

על הכותבת – ד"ר תאיר כספי

.PhD, פסיכולוגית קלינית ומרצה באוניברסיטת בר אילן, במסלול פסיכואנליזה ופרשנות, ובאוניברסיטת תל אביב, בבית הספר לפסיכותרפיה, המסלול לטיפול זוגי פסיכואנליטי. עורכת משנה בסדרה The Routledge Introductions to Contemporary Psychoanalysis. ספרה מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן ראה אור בהוצאת רסלינג בשנת 2020.

מקורות

אוגדן, ת.ה. (1994). השלישי האנליטי: עבודה עם עובדות קליניות אינטרסובייקטיביות. בתוך: על אי-היכולת לחלום. תרגום: א' גבאי. תל אביב: עם עובד, 2011, עמ' 71–93.

אוסטין, ג'. ל. (1962). איך עושים דברים עם מילים. תרגום: אלגת, ג. תל אביב: רסלינג, 2006.

אליצור, א. (1992). ציפורים בראש, פרפרים בבטן וחיות אחרות: השימוש במטאפורות בתהליך הטיפולי. שיחות, 2: 157-166.

אריסטו (2003). פואטיקה. תרגום: י' רינון. ירושלים: מאגנס, האוניברסיטה העברית.

בנג'מין, ג'. (2005). כבלי האהבה. תל אביב: דביר.

הגל, ג'.ו. פרידריך (2020) פנומנולוגיה של הרוח, כרך א', הוצאת רסלינג.

הדר, א. (2001). פסיכותרפיה אנליטית כתהליך תקשורתי. תל אביב: דביר.

ויניקוט, ד.ו. (1971). משחק ומציאות. תרגום: י' מילוא. תל אביב: עם עובד, 1995.

ויקו, ג. (1725). המדע החדש. תרגום: א' רטהאוז, ירושלים: שלם, 2005.

כספי, ת. (2020א'). מטפורות בפסיכואנליזה: עיון בהגותם של קליין, ויניקוט ואוגדן. תל אביב : רסלינג.

כספי, ת. (2020ב'). בין פואטיקה למדע: תפקידה ומעמדה של השפה הפיגורטיבית בכינון התיאוריות בפסיכואנליזה. בתוך: למברגר, ד. (עורכת). חיפושית הנפש. תל אביב: רסלינג. 445-480.

לאקאן, ז'. (2015). כתבים Écrits, כרך א'. תרגום: נ' ברוך. תל אביב: רסלינג, 1966.

לאקאן, ז'. (2015). ערכאת האות בלא-מודע או התבונה מאז פרויד. בתוך: כתבים Écrits, כרך א'. תרגום: נ' ברוך. תל אביב: רסלינג, 1957, עמ' 465–500.

פרויד, ז. (1900). פירוש החלום. תרגום: ר' גינזבורג. תל אביב: עם עובד, 2007.

פרויד, ז. (1905). הבדיחה ויחסה ללא-מודע. תרגום: ר' כהן. תל אביב: רסלינג, 2007.

פרויד, ז. (1914). הצגת הנרקיסיזם. בתוך: הצגת הנרקיסיזם ומאמרים נוספים על פסיכוזה. תרגום: ד' דותן. תל אביב: רסלינג, 2007, עמ' 29–74.

פרויד, ז. (1926). לשאלת האנליזה בידי מי שאינם רופאים. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. תרגום: ע' רולניק. תל אביב: עם עובד, 2002, עמ' 149–200.

פרויד, ז. (1933). מבוא לפסיכואנליזה – סדרה של הרצאות. בתוך: תרבות בלא נחת ומסות אחרות. תרגום: א' בר. תל אביב: דביר, 1968, עמ' 185–323.

קאנט, ע. (1790). ביקורת כוח השיפוט. תרגום: ש"ה ברגמן ונ' רוטנשטרייך. ירושלים: מוסד ביאליק, 1960.

קליינר-פז, ע. (2021). הלא מודע הזוגי: זוגיות וטיפול זוגי במבט פסיכונאליטי. תל אביב: רסלינג.

קליינר- פז, ע. וכרמלי, ר. (2014). שלישיוּת והשלישי: שניים שהם אחד או שניים שהם שלושה? סקירה תאורטית של המונח וגלגוליו בפילוסופיה ופסיכואנליזה. https://www.relational-forum.org.il/my-post7240112f

רוט, מ. (2016). אהבת אמת כאהבת האמת — מחשבות קלייניאניות על אהבה. שיחות, כרך ל"א, 1 ,56-61.

רורטי, ר. (1989). קונטינגנטיות, אירוניה וסולידריות. תרגום: זהבי, א. תל אביב: הוצאת רסלינג, 2006.

שלגי, ב. (2009). שלושה ממדים של קיום אנושי: תרומתה של שיטת היגל לפסיכואנליזה האינטרסובייקטיבית. שיחות, כרך כ"ד, 1, 25-39.

Barker, P. (1996). Psychotherapeutics metaphors. New York: Brunner/Mazel

Black, M. (1962). Models and metaphors. Ithaca, NY: Cornell University Press

Black, M. (1993). More about metaphor. In: Ortony A, (ed.). Metaphor and thought, 19-41. Cambridge: Cambridge UP

Benjamin, J. (1995). Like subjects, love objects: Essays on recognition and sexual difference. New Haven: Yale University Press

Arlow, J. A. (1979). Metaphor and the psychoanalytic situation. Psychoanalytic Quarterly, 48:363-385

Botella, C. & Botella, S. (2005). The work of psychic figurability: Mental states without representation. New York, NY: Routledge

Borbely, A.F. (2009). The centrality of metaphor and metonymy in psychoanalytic theory and practice. Psychoanalytic Inquiry, 29:58–68

Burke, K. (1945). A Grammar of Motives. New York: Prentice-Hall

Caspi, T. (2018). Towards psychoanalytic contribution to linguistic metaphor theory. International Journal of Psychoanalysis, 99: 1186-1211

Caspi, T. Metaphors and the question of truth in psychoanalytic language. In Govrin, A. & Caspi, T. (eds.). The Routledge Handbook of Psychoanalysis and Philosophy. Routledge. Forthcoming 1st

Caspi, T. Metaphorical styles in psychoanalytic treatment: Interpretation within, outside, or between metaphors. International Journal of Psychoanalysis. Forthcoming, 2nd

Close, H. T. (1998). Metaphor in Psychotherapy: Clinical Applications of Stories and Allegories. San Luis Obispo, CA: Impact

Cox, M. and Theilgaard, A. (1987). Mutative Metaphors in Psychotherapy: The Aeolian Mode. U.K.: Tavistock Publications

Edelson, J. T. (1983). Freud's use of metaphor. The Psychoanalytic study of the child, 38: 17-59

Enckell, H. (2002). Metaphor and the Psychodynamic Functions of the Mind. Doctoral Dissertation. Kopio, Finland: Kuopion Yliopisto

Evans, M.B. (1988). The role of metaphor in psychotherapy and personality change: A theoretical reformulation. Psychotherapy 25: 543-551

Ferenczi, S. (1915). The analysis of comparisons. In: Further contributions to the theory and technique of psycho-analysis, 397-407. London: Karnac, 1994

Fine, H.J., Pollio, H.R. and Simpkinson, C.H. (1973). Figurative language, metaphor and psychotherapy. Psychotherapy 10 87-91

Fussell, S. R. and Moss, M. M. (1998). Figurative language in descriptions of emotional states. In: Fussell, S. R., and. Kreuz. R. J. (eds.). Social and Cognitive Approaches to Interpersonal Communication. Mahwah, NJ: Erlbaum

Gibbs, R.W. (1994). The poetics of mind: Figurative thought, language and understanding. Cambridge, UK: Cambridge UP

Haley, J. (1973). Uncommon therapy: The Psychiatric Techniques of Milton H. Erickson, M.D. New- York: Norton

Kittay, E. (1987). Metaphor: Its Cognitive Force and Linguistic Structure. Oxford, UK: OUP

Kopp, R.R. (1995). Metaphor therapy: Using client generated metaphors in psychotherapy. New York: Brunner/Mazel

Leary, D. E. (1990). Psyche's muse: The role of metaphor in the history of psychology". In Leary, D. E. (ed.). Metaphors in the History of Psychology. Cambridge: Cambridge University Press, pp.1-78

Lakoff, G. and Johnson, M. (1980). Metaphors We Live By. Chicago, IL: University of Chicago Press

Levin, F. M. (1980). Metaphor, affect, and arousal: How interpretations might work. Annual of Psychoanalysis 8:231-245

Lindén, J. (1985). Insight through metaphor in psychotherapy and creativity. Psychoanalysis and Contemporary Thought, 8(3):375-406

Lloyd, G. E. R. (1987). The Revolutions of Wisdom: Studies in the Claims and Practice of Ancient Greek Science. Berkeley and Los Angeles: University of California Press

Mahony, P. J. (1987). Freud as a Writer. New Haven: Yale University Press

McMullen, L.M. (2008). Putting it in context: Metaphor and psychotherapy. In Gibbs, R.W. (ed.). Cambridge handbook of Metaphor and Thought. New York: Cambridge, pp. 397-411

McMullen, L. M., & Conway, J. B. (1996). Conceptualizing the figurative expressions of psychotherapy clients". In: Mio, J. S. & Katz, A. (eds.). Metaphor: Implications and Applications. Mahwah, NJ: Lawrence Erlbaum Associates, Pp. 59–71

Modell, A. (2003). Imagination and the Meaningful Brain. Cambridge: The MIT Press

Modell, A.H. (2009). Metaphor- the Bridge between feelings and knowledge. Psychoanalytic Inquiry 29: 6-11

Morgan, M. (2019). A Couple State of MindPsychoanalysis of Couples and the Tavistock Relationships Model

Muran, J. C., & DiGiuseppe, R. A. (1990)."Towards a Cognitive Formulation of Metaphor Use in Psychotherapy". Clinical Psychology Review, 10: 69–86

Ogden, T.H. (1997a). Reverie and metaphor: Some thoughts on how I work as a psychoanalyst. International Journal of Psychoanalysis, 78:719-32

Ogden, T.H. (1997b). Some Thoughts on the Use of Language in Psychoanalysis. Psychoanal Dial 7: 1-21

Ogden, T.H. (1999). The music of what happens in poetry and psychoanalysis. Int J Psychoanal 80: 979-994

Ortony, A. (1993). "Metaphor, Language and Thought". In: Ortony, A. (ed.). Metaphor and Thought. Cambridge: Cambridge University Press, 1-16

Pearce, S. S. (1996). Flash of Insight: Metaphor and Narrative in Therapy. Needham Heights, MA: Allyn and Bacon

Reider, N. (1972) Metaphor as interpretation. International Journal of Psychoanalysis, 53:463-469

Sharpe, E. F. (1940). Psycho-physical problems revealed in language: An examination of metaphor". Intentional Journal Psychoanalysis, 21: 201-213

Shengold, L. (1981) Insight as metaphor. The Psychoanalytic study of the child, 36:289-306