חיפוש

מודל הכשרה בפסיכולוגיה רפואית עם תרגול רוחני בסנגהא

אורן להק ועדי כהן

הקדמה

במסגרת התואר השני ובתהליך הפרקטיקום בפסיכולוגיה רפואית, הסטודנט רוכש ידע בתיאוריות פסיכולוגיות מערביות, הבנה ביחסי הגומלין בין הגוף לנפש, התנסות בטכניקות טיפוליות מגוונות ואינטגרטיביות וכן הכרות עם אתיקה מקצועית. כל אלה מהווים בסיס לתהליך ההתמחות, שלאורכו המתמחה מתמקצע בטיפול, באבחון ובהתערבויות מערכתיות, והופך – על פי רוב – לפסיכולוג רפואי מומחה. תהליך זה הוא תהליך שבו המקצועי והאישי משורגים. על המתמחה ללמוד באמצעות תהליך ההדרכה דרכי חשיבה והמשגה, כמו גם מיומנויות טיפוליות ואבחוניות, ובה בעת לתת מקום לעצמו כמטפל ולמצוא את קולו האותנטי, וכך להיעשות הפסיכולוג הרפואי הייחודי שהינו.

מהם הגורמים שמסייעים למתמחה לממש את הפוטנציאל שלו, ולהפוך את תהליך ההכשרה בפסיכולוגיה רפואית לתהליך של גילוי עצמי ומקצועי מיטיב? מהי הסביבה המאפשרת למתמחה לעבור תהליך של אינטגרציה ואינדיבידואציה כפסיכולוג רפואי? התשובה המיידית היא - המרחב ההדרכתי, ואכן כך. יחד עם זאת, עלינו לזכור שהעוסקים בטיפול גדלים בתוך (within) תוכניות הכשרה ומוסדות התמחות (במקרה של מתמחים בפסיכולוגיה), והתהליכים שהם עוברים לא מתרחשים בוואקום, אלא בתוך קהילה מקצועית, ולכן גם אינם בלעדיים לדיאדה של מטפל-מדריך.

במאמר זה, נמקד את המבט על הסביבה השלמה בתהליך ההכשרה ב'מרפאה הפסיכולוגית', מרכז לטיפול, הדרכה והתמחות בפסיכולוגיה רפואית, ונדון בתרומת התרגול בסנגהא - בקהילה המקצועית - כקרקע להתפתחות אישית ומקצועית.

חיוניות הסביבה התומכת של סנגהא לעבודת הפסיכולוג

הפסיכולוג, ובפרט הפסיכולוג הרפואי, נחשף על בסיס יומי לסבל ולכאב - של מטופליו ושלו עצמו, ונדרש לעבודה פרטנית בסטינג שעלול להוביל לבדידות ולניכור. מאפיינים מהותיים אלו של העבודה הטיפולית מדגישים את חשיבות ההשתייכות לצוות מטפל שצועד יחד בדרך מקצועית ורוחנית, ומהווה מקור תמיכה ו'גב' מקצועי ואישי שכה נדרש לעבודת הפסיכולוג.

בהמשך למעגלים המקצועיים המקובלים בתחום (הדרכה פרטנית וקבוצתית, ישיבות צוות, קבוצות עמיתים), ברצוננו להציע מודל עבודה צוותי אשר מושפע מבודהיזם בכל הקשור לתרגול כסנגהא - קבוצת מתרגלים הצועדים יחד בדרך הלמידה וההתפתחות האישית/המקצועית/הרוחנית.

מודל זה מיושם ב'מרפאה הפסיכולוגית', מרכז לטיפול והדרכה בפסיכולוגיה רפואית, המהווה מוסד מוכר להתמחות בתחום מאז 2012. במרפאה עובדים מתמחים, מומחים ומדריכים בשיתוף פעולה עם רופאי ורופאות משפחה, תוך מתן מענה מקצועי לצוות הרפואי ולמטופלים המתמודדים עם סטרס, מחלות ומצבים רפואיים ונפשיים שונים, סימפטומים פסיכוסומטיים, משברי חיים והכנה לפרוצדורות רפואיות וכדומה.

מודל ההכשרה במרפאה מדגיש, לצד הדאגה למטופלים, גם את בריאותם הנפשית וה-well being של המטפלים. בדומה לאמרתו המפורסמת של ויניקוט באחד מכנסיו "אין דבר כזה תינוק" - אין מטופל בלי מטפל, ואין מטפל בלי סנגהא. לתפיסתנו, הסנגהא הינה קריטית למרחב ביניים של גדילה ולמידה תוך התפתחות אישית. לאור זאת, ההכשרה במרפאה כוללת את הדרישות המקצועיות של הועדה המקצועית לפסיכולוגיה רפואית במועצת הפסיכולוגים (משרד הבריאות), ובה בעת מרחיבה את הדרישות הללו למודל עבודה צוותי המבוסס על תרגול כסנגהא. נציג תחילה את משמעותה ומהותה של הסנגהא בבודהיזם, ובהמשך המאמר נתאר את הדרכים השונות בהן תרגול זה מיושם ומוטמע בשגרת העבודה במרפאה הפסיכולוגית.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο מחשבות על נוכחות טיפולית בעקבות יום למידה ותרגול עם נזירים מפאלם וילג'

ο גוף ונפש - מה הקשר?

ο זן-בודהיזם כמענה על חידת הגוף-נפש הפסיכואנליטית

סנגהא: קרקע לתרגול החלת מודעות רוחנית על יחסים בינאישיים

המילה סנגהא בפאלית משמעה: איגוד או קבוצה, והיא שימשה בתחילה לתיאור של קבוצת נזירים (ובהמשך נזירות) שהיו מאמיניו של הבודהא, החיים ומתרגלים יחד את ה'דרך'. הסנגהא, לצד הבודהא (המורה) והדהרמה (התורה, הדרך), מהווה את אחת מ'שלוש אבני החן', בה ניתן למצוא מחסה בעת צורך. חיי הסנגהא כללו לימוד של שורשי הסבל האנושי ו'טבע התודעה', תרגול מדיטטבי וקיום אורח חיים שתומך בלימוד וביכולת להגיע להארה, זאת תוך סיוע לאחרים (בתוך ומחוץ לקהילה) להיות בתהליך של התעוררות ולממש את 'טבע בודהא' (Volkan, 2013).

במקור, הסנגהא הייתה מורכבת ממנהיג קבוצה ומחברי קבוצה, נזירים ונזירות או מתלמדים לנזירות, והיה לה צביון בודהיסטי דתי. כיום, יש מגוון מודלים של סנגהא ברחבי העולם – היררכיים ושיתופיים – כאשר את הדהרמה מלמדים נזירים ונזירות או אנשים שקבלו הכשרה בנושא, אך לא הוכשרו כנזירים (בודהי, 2013).

היחסים בסנגהא הם בראש ובראשונה אנושיים, עם זאת הם מתקיימים בתוך קונטקסט יוצא דופן - של עידוד להתנהל לפי 'מידה טובה', התמרת הרגלים רעים ועידוד לעשייה חיובית. אי לכך, מתאפשרת העברה חיובית למנהיג הקבוצה וחברי הקבוצה, ומתקיים מצע לעבודה טרנספורמטיבית, שתוכל אחר כך להיות מוכללת מהקבוצה אל העולם. כמו כן, המסירות לשרת את האחר והמחויבות לא לפגוע שמאפיינת את חיי הסנגהא, מסייעת בפני עצמה לפיתוח ותרגול של חמלה (Volkan, 2013).

מתוך הגדרתה כקבוצה של אנשים שלומדים את הדרך יחד, Volkan רואה (2013) בסנגהא קרקע לתרגול של החלת מודעות רוחנית על יחסים בינאישיים בתוך הקבוצה, ונעזר במונחיו של פרויד כדי לטעון שחברי הסנגהא מקיימים 'קשרים ליבידינאליים' אל מנהיג הקבוצה ואל יתר חברי הקבוצה, בתוך סטינג של מרחב מחזיק ומכיל. כך לדידו, מתאפשר להם במסגרת בטוחה ולאורך זמן לזהות את ההשלכות המנטליות השליליות שלהם בתוך יחסים בינאישיים.

בתוך סנגהא של מטפלים, מתאפשר להם לשתף אחד את השנייה בסבל ובהתמודדות המקצועית והאישית, להתייעץ, לאכול, ואף לנסוע לריטריט יחד ולחלוק חדר עם קולגות. פעילויות מגוונות אלו תורמות לתחושת קבלה ולחוויית השתייכות, שמסייעות להפנמת הסנגהא כחלק בלתי נפרד מה 'אני' האישי והמקצועי. ניתן לחשוב על הסנגהא כגינה, בה צומחים עצים ופרחים שונים. אנו מוזמנים להתייחס ולראות את האחר כפרח יפה, כעץ מרשים, על מנת להגביר את תחושת ההבנה והאהבה בתוכנו. כל פרח הוא שונה, כל עץ הוא מיוחד, ואין פרחים 'טובים' יותר או פחות. כל חבר/ה בסנגהא תורם את נוכחותו, את עלי הכותרת שלו ואת הייחודיות שלו לצבעוניות והרבגוניות של הסנגהא. כל חברי הסנגהא קשורים זה לזה וכולם חלק מהגינה, או בשפתו של הנזיר הויאטנמי טיכנהאט האן - Interconnected (טיכנהאט האן, 2001).

הסנגהא כמרחב לצמיחה

אנו מציעים את המושג הבודהיסטי 'סנגהא' (קהילה) על כל הכרוך בכך: הקשרים הבין אישיים של המתמחה עם אחיו המתמחים, עם אחיו הגדולים המומחים ועם מדריכיו ומנהלי המוסד בו הוא עובד. למיטב הבנתנו וניסיוננו, מסגרת זו הינה בעלת חשיבות לערכים, לאתיקה, לתפיסה ולגישה המקצועית אותה סופג המתמחה במסגרת ההכשרה. כמו שלכל בית יש אווירה ומאפיינים, לכל בית ספר וכיתה יש אקלים - כך גם לכל מוסד הכשרה לפסיכולוגיה יש מאפיינים ייחודיים, המשפיעים על תהליכי הלמידה והצמיחה של המתמחה, כמו גם על החוויה הכללית שלו בהתמחות. מאפיינים אלו כוללים סביבה חיצונית (מראה החדרים, התמונות על הקירות, סביבה רועשת או שקטה, מקום לתלות את המעיל, להניח את התיק, מקום בו ניתן לסכם טיפולים במחשב וכיו"ב), מרחבים המאפשרים תקשורת בין אישית (לאילו תכנים ניתן מקום ולאילו תכנים אין מקום במסגרת זו), וכן את המידה בה מתאפשר למתמחה לעשות אינטגרציה בין מה שעובר עליו בחייו האישיים לתהליך ההכשרה והמפגש עם מטופלים.

ויניקוט (1955) מציע לנו להתבונן על המשחק כמרחב מעברי בו מתאפשר לילד לנוע בין עולם פנימי דמיוני לעולם חיצוני מציאותי, בין אישי ואוניברסלי, בין הדבר כשלעצמו לבין היכולת להמציא אותו. בדומה, על הסביבה המגדלת והמצמיחה של איש מקצוע, פסיכולוג רפואי לענייננו, לאפשר למתמחה תנועה זו שמזמינה אותנטיות, גילוי, סקרנות ויכולת להמציא את עצמו כאיש מקצוע בהתאם לשילוב בין מאפייניו האישיותיים, תחומי העניין שלו והידע התיאורטי וההתנסויות שצובר במהלך ההכשרה.

יישום מודל הסנגהא במרפאה לפסיכולוגיה רפואית

המרפאה הפסיכולוגית היא מרכז להכשרה, התמחות והדרכה בפסיכולוגיה רפואית. במסגרת ההתמחות במרפאה, המתמחה משתתף בהשתלמויות, בהדרכה פרטנית וקבוצתית כמקובל. בנוסף, מתקיימת ישיבת צוות חד-שבועית, בנוכחות כל חברי המרפאה – מדריכים, מומחים ומתמחים. בישיבה זו נערכים תרגול מדיטציה, תרגול בשיתוף והקשבה כמו גם הצגות מקרה ודיונים מקצועיים. האופי הייחודי של ישיבות הצוות מאפשר למתמחים שיתוף מהלב, ומהווה כר להשתייכות כמו גם מרחב להזדהויות והשלכות, הן בהקשר לקבוצת השווים (המתמחים), ל'אחים הגדולים' (המומחים) והן מול הסמכות (מנהל, מדריכים). חברי המרפאה מתרגלים מיינדפולנס ולומדים חשיבה בודהיסטית לאורך הישיבות ובריטריטים מרוכזים אחת לשנה. השיח במרפאה מלווה בקבוצת שיח וירטואלית (וואטסאפ), והיבטים אישיים מתוך חיי צוות המרפאה נמהלים בתוך היחסים המקצועיים. כל אלו, תורמים ליצירת קהילה שעובדת ולומדת יחד, שכל חבריה, ללא הקשר למעמדם המקצועי, משפיעים ומושפעים האחד מהשנייה.

בחלק זה של המאמר נציג חמש דרכים בהן מודל הסנגהא מיושם במרפאה הפסיכולוגית: (1) תרגול מדיטציה; (2) שיתוף מהלב והקשבה; (3) הכנת ארוחת בוקר וברכת אוכל; (4) טקס "אזכרה" לציון אובדן; (5) העמקת מעגלי התרגול והשייכות.

תרגול מדיטציה

כל ישיבת צוות נפתחת בתרגול מדיטציה של כ-15 דקות, המועבר בסבב, כל שבוע על ידי איש צוות אחר. תכני המדיטציה וסגנונה אינם נקבעים מבעוד מועד, אלא נתונים לשיקול דעתו של מנחה המדיטציה התורן. באופן זה, מתאפשר לכל משתתף בסנגהא ללמוד ולתרגל העברה של מדיטציה לקהל גדול יחסית, כמו גם למצוא ולגבש את "הקול" הייחודי לו. המדיטציה לרוב מלווה בקולו המציע, המכוון, המנחה והמרגיע של מעביר המדיטציה, ולעיתים אף כוללת שימוש במוזיקה. חברי הסנגהא מוזמנים להתמסר למנחה המדיטציה התורן, שהוא בעצמו חבר סנגהא, ולתת לו/לה להוביל. כך, מתאפשרים רגעים ייחודיים של שקט, במהלכו כל אחד ואחת עם עצמו/ה במרחב משותף ובחלל אחד. מצורפות הנחיות לדוגמא לתרגול מדיטציה: 

מוזמנות להתרווח בכיסא או בכורסא ולהביא את תשומת הלב לכאן ולעכשיו. מוזמנת להפנות את הקשב פנימה אל הבית: אל הגוף והתחושות הגופניות, אל הרגשות והמחשבות. נתחיל בהפניית קשב אל הגוף הנמצא כרגע במנח ישיבה. שימי לב לידיים ולרגליים, למנח הראש.

נפנה את תשומת ליבנו לנשימה וללב הפועם. נשים לב לקצב הנשימה ולקצב פעימות הלב. נחשוב על הלב שפעם עוד טרם נולדנו, בהיותנו ברחם אימנו ועד היום. נחשוב על הלב שיפסיק פעימותיו ביום בו חיינו יסתיימו. נשלח רגש של הכרת תודה ללב על כך שהוא מאפשר לנו לשמוח, להתרגש, לכאוב, לאהוב.

נמשיך בהפניית קשב אל הרגשות שלנו. מה אני מרגישה עכשיו? ברגע זה ממש. האם זו הכרת תודה על רגעי ההתבוננות הללו? מודאגת? נינוחה או דרוכה? האם אני מרגישה עכשיו עצב או שמחה? חוששת או בטוחה בעצמי? נאפשר לעצמנו לבוא במגע עם רגשות שונים ואף סותרים.

אנו מוזמנות עכשיו להפנות את תשומת הלב למחשבות. על מה אני חושבת בזמן התרגול? האם אני מרוכזת בהנחיה, ברגע הזה, במה שקורה כאן ועכשיו או שהמחשבות שלי נודדות למקומות וזמנים אחרים? האם עסוקה במחשבות במה שקרה היום בבוקר או אתמול או שמא במה שצפוי לי בהמשך היום או השבוע?

ננסה להזמין את המחשבות לנוח ב'כאן ועכשיו', להיות עם ההתרחשות שקורית ברגע זה ממש. בקולות מסביבי, בנשימות שלי, במנח הגוף ובתחושות הגופניות וברגשות. נסי להזמין את מלוא תשומת הלב לרגע הזה ממש. המחשבות חוזרות הביתה, כמו אחרי טיול ארוך וממושך. ועם החזרה הביתה, ניתן להתרווח בספה או בכורסא, ניתן ליהנות מהמוכרות של המראות, התחושות, הריחות וההרגשה של 'להיות בבית'.

לסיום נביא את תשומת הלב לחברים המתרגלים סביבנו, לנשימות של החברות והחברים סביבנו, לתרגול המשותף של חברי הסנגהא, למוגנות ולאנרגיה המשותפת של חברים ושותפים לדרך שמתרגלים יחד, נושמים יחד, יושבים יחד, מודעים זה לנוכחותו של זו, מעצימים ומחזקים את התרגול האחת של השניה, אחים ואחיות, משפחה יושבת, נושמת, חיה כגוף אחד, נשימה אחת, סנגהא אחת.

מניסיוננו, המדיטציה מסייעת להתחיל את ישיבת הבוקר בהתבוננות, להגביר רפלקטיביות ולהשהות שיפוטיות. היא מהווה מעין "ריסטרט" המאפשר להתכוונן פנימה והחוצה מחדש, ומקנה מיומנויות של הגמשת קשב. מעבר לכך, יש בה גם מודלינג להעברת מדיטציה, כלי שניתן להשתמש בו כמובן גם בטיפול.

שיתוף מהלב והקשבה

שיתוף בסבל ובהתמודדויות שלנו כבני אדם, מעניק לנו רשות להיות אנחנו, עצמנו, ולא רק כמטפלים. מרחב השיתוף הוא המשכו של תרגול המדיטציה, ונוצר על ידי הזמנה לשתף בסבב (או מי שרוצה מסמן ורשות הדיבור עוברת אליו) כל מה שמתאים למשתף - לשתף מהלב קושי, סבל, התמודדות, שמחה, הישג, בהקשר מקצועי או בהקשר אישי. בתום כל שיתוף, המשתף מסמן שסיים ושאר המשתתפים אינם מגיבים לדבריו אלא רק מקשיבים ומניחים לדברים שנאמרו להדהד בהם. השיתוף עובר באופן טבעי למשתתף הבא, והמקשיבים לומדים לשים לב להתרחשות הפנימית שלהם על רקע השיתופים השונים מבלי להגיב.

באופן זה נוצר מרחב לא שיפוטי המאתגר את הדפוסים האוטומטים שלנו בכלל ואת האופן שאנו רגילים לפעול כמטפלים בפרט. בטיפול, כמטפלים, קיימת ציפייה שלנו ושל אחרים מאיתנו להגיב בדרכים מסוימות - באמפטיה, באישור, בהבנה או לכל הפחות במתן עצה. בשיתוף כפי שתואר כאן, מתאפשר לנו להרפות מצורך זה, להישען לאחור ולהקשיב. האדם שמשתף יכול לעשות זאת בידיעה שהדברים יספגו בנוכחים כפי שהם, כפי שבחר 'לשים' אותם בחדר, בחלל המשותף. שאר המאזינים יכולים להזדהות עם הנאמר, לחוש ביקורת או כל דבר אחר שעולה בהם באותו הרגע. המשימה של מי שמקשיב הינה לשים לב לתודעה שלו/ה, למחשבות, לתחושות בגוף, לרגש שעובר בו/בה עם כל שיתוף ושיתוף. בדרך כלל קורה שעובר בכל אחד ואחת מגוון רחב של תנודות רגשיות, מחשבות שונות, הזדהויות ועוד, וכל זאת באווירה מאפשרת ונינוחה, המכבדת את המרחב האישי של כל מי שמשתף. תרגול זה מסייע למשתתפים להשתלב בסנגהא באמצעות נוכחותם והאופן בו הם בוחרים להנכיח את עצמם, ולא על סמך ביצועיהם או על סמך 'דברי חוכמה' או ידע תיאורטי כזה או אחר. במובן זה, כולם שווים בשיתוף מהלב וכולם שווים בהקשבה.

הכנת ארוחת בוקר וברכת אוכל

כל ישיבה כוללת ארוחת בוקר, שעל הכנתה אחראי איש צוות בסבב. הבאת אוכל לשאר חברי הסנגהא מהווה אף היא תרגול, שכולל הכנת אוכל מבעוד מועד והגעה מוקדמת לערוך את הדברים. הכנת אוכל עשויה להיות פעילות מהנה ומלאה במשמעות, שכוללת התייחסות להיבטים של הזנה, תלות-הדדית ונדיבות-הלב. באופן זה מתאפשר לדאוג לנו לתזונה בריאה "על מנת שנוכל לתרגל ולאהוב אחד את השנייה כמשפחה". לפני הארוחה, אנו מקריאים את ברכת האוכל (תרגום לעברית של טקסט מריטריט של טיכנהאט האן בפלאם וילאג'):

"אוכל זה הינו מתנת היקום כולו

האדמה השמיים, הגשם והשמש

אנו מודים לאנשים אשר שותפים להכנתו

במיוחד לחקלאים, האנשים בסופר או בשוק ואלו שבישלוהו

ניקח לצלחת כמות אוכל אותה אנו מסוגלים לאכול

אנו מוזמנים ללעוס את האוכל באיטיות

על מנת שנוכל ליהנות ממנו

אוכל זה נותן לנו אנרגיה לתרגל

כדי להיות מסוגלים לאהוב ולהבין

נאכל אוכל זה על מנת להיות בריאים ושמחים

ועל מנת לאהוב אחד את השנייה כמשפחה"

טקס "אזכרה" לציון אובדן

כפסיכולוגים רפואיים, אנו לעיתים קרובות מאבדים מטופלים שנפטרים עקב מחלה או פציעה. לעיתים האובדן מתרחש במהלך הטיפול, ואנו מלווים את המטופל למותו, ובמקרים אחרים אנו מגלים זאת במפתיע לאחר שהטיפול הסתיים. למצבים אלו פוטנציאל להשאיר את המטפל לבד, ללא מרחב לגיטימי לאבל, כך שהוא נושא את התחושות בתוכו וללא יכולת לעיבוד והתמרה. הסיבה לכך היא שלמפגש הטיפולי אין עדים, ולכן כאשר המטופל נפטר - המטפל נשאר עם האבל לבדו, ללא אפשרות לעיבוד ולשיתוף מעבר למרחב ההדרכתי.

ב'מרפאה הפסיכולוגית' מתקיים טקס של הדלקת נר, במהלכו כל איש צוות שאיבד מטופל במהלך עבודתו (בהווה או בעבר) ומרגיש צורך בכך - מוזמן להגיד כמה מילים על המטופל, על הדרך שעשו ביחד ועל הפרידה ממנו (אם הייתה כזאת). המטפל משתף וחברי הסנגהא מקשיבים. בסוף השיתוף המשתף מוזמן להדליק את הנר. באופן זה, כל הצוות שותף לכאבו, והמרחב המשותף מכיל את איש הצוות ונותן מקום לאבל, על מנת שיוכל להמשיך הלאה עם זיכרון המטופל וזיכרון המפגש הייחודי שהתקיים ביניהם.

העמקת מעגלי התרגול והשייכות

לפחות פעם בשנה יוצאים כל חברי הצוות לריטריט באורך של יום עד שלושה ימים. בריטריט אנו משלבים בין אישי למקצועי, בין בודהיזם לפסיכותרפיה מערבית (בעיקר תיאורטיקנים כמו ביון, ויניקוט ולאקאן), קוראים טקסטים רלוונטיים מהתחומים השונים (סוטרות מהבודהיזם ומאמרים של תיאורטיקנים בהתאם) ודנים בשילוב ביניהם. סדר היום כולל סדנאות חוויתיות, המועברות על ידי חברי הסנגהא, והן מאפשרות התנסות גם בתנועה (יוגה למשל) ולא רק למידה פורמלית של טקסטים. בנוסף, במהלך הריטריט מתקיימים למידה ותרגול של מיינדפולנס, בין היתר כניסיון לשלב תפיסת עולם זו לא רק ככלי פרקטי להתערבות בטיפול, אלא כדרך חיים - כמטפלים ובחיי היום יום.

כחלק ממאפייני הסנגהא, גם פעולות ונושאים אשר לרוב מקובל לראותם כמלווים מן הצד את ההכשרה והתרגול המקצועיים – מקבלים מקום מרכזי וחשיבות. כך למשל, בריטריט אנו לנים בחדרים משותפים – דבר שעשוי להעלות מבוכה בהתחלה, אך פירותיו בכך שאנו לומדים להכיר אחד את השנייה יותר לעומק. אנו אוכלים יחד בשתיקה כל ארוחה וארוחה, יוצאים להליכה מדיטטיבית של שעה כל יום בשתיקה. כך, לאחר 24 או 48 שעות של שהייה משותפת, נרקמת חוויה משותפת של מתמחים, מומחים ומדריכים - הגבולות מיטשטשים ומתאפשרים תהליכים של שיתוף בקשיים ואתגרים, לצד תחושות של שמחה והומור.

לעיתים מתקיימים ריטריטים בהם אנו מצרפים אנשי מקצוע מחוץ לצוות (בדרך כלל פסיכולוגים, רופאים ואנשי טיפול ממקצועות נוספים) כדי ללמוד יחד וכדי להעביר את הידע, התרגול והמרחב גם לאחרים שאינם חלק מהסנגהא עצמה. ניתן לדבר בהקשר זה על מעגלים של תרגול: הסנגהא היא המעגל המרכזי, הפנימי, ואנו שואפים להציע מעגלי תרגול והשתייכות לאנשי מקצוע נוספים. לדוגמא, באחד הריטריטים שארגנה הסנגהא של המרפאה הפסיכולוגית התאפשר לרופאים ופסיכולוגים שאינם מהצוות להצטרף ליום האחרון (מתוך שלושה) של הריטריט. בעוד האינטימיות בין חברי המרפאה מייצרת מרחב בטוח להעמקה פנימה, המפגש עם "אנשים מחוץ למרפאה" תורם להעשרת החוויה והתמודדות עם חלקים לא מוכרים וזרים, בחוץ ובפנים. פרקטיקה זו של מעגלים מסייעת גם לבניית קהילה מקצועית, ויוצרת רקמת חיבור בין הרופאים לפסיכולוגים ולאנשי טיפול נוספים, ואנו רואים בכך חלק משליחותנו כפסיכולוגים רפואיים.

בפעילויות מסוימות, לעיתים אף מתאפשרת הזמנה של מטופלי המרפאה (דרך פלייר במרפאה או אם בהצעת המטפל אם מתאים), כמו למשל בתרגול הליכה מדידטטיבית בפארק. הזמנת מטופלי המרפאה להצטרף נעשית כדי לאפשר למידה מהותית ואף להגביר את חווית ההשתייכות. כמובן שבמקרה של הזמנת מטופלים נעשית חשיבה באם כלילתם בפעילות מתאימה ויכולה להיטיב עימם, תוך מתן אפשרות לפרטיות ושיח מקדים על כך בטיפול.

תרומת מודל המרפאה כסנגהא

מודל המרפאה כסנגהא שם במרכזו את נושא ההתפתחות המקצועית והאישית של המטפל, כאשר תרגול מיינדפולנס מקבל ביטוי ישיר ועקיף ככלי משמעותי במסע.

היכרות של המטפל עם גופו

התרגול כסנגהא מאפשר לנוע בין שימוש בגוף הממשי (הפרטי) וגוף הסנגהא (הקבוצתי) כאובייקט להתבוננות: גוף המשתנה כל הזמן, מתכווץ ומתרחב, גוף חי, נושם, דינאמי. בתרגול מיינדפולנס אנו מתרגלים הפניית תשומת לב לגוף שלנו באינטראקציה, למנח הישיבה שלנו כעת ובזמן טיפול בעת ישיבה מול מטופל, לומדים כיצד גופנו מגיב לתוכן המילים, והאופן בו הוא משתתף בתקשורת הבין-אישית, הבין-גופית. בעת התרגול בקבוצה אנו מאפשרים לתשומת הלב שלנו לנוע בחופשיות מגופנו הממשי, למילים המופשטות המרחפות בחלל החדר, לצליל, לטון, לתוכן, לחוויה המשותפת. באופן זה, אנו לומדים כיצד המילים משפיעות על הגוף וכיצד הגוף מגיב ומסייע לנו בהתמודדות עם התכנים, וניתן ליישם זאת בהקשר לדרמה הטיפולית המתקיימת 'כאן ועכשיו' בחדר-הטיפולים.

הקניית מיומנות מיינדפולנס

לצד הערך הרב של תרגול מיינדפולנס בהפחתת מתח באופן כללי, תרגול זה נמצא כמועיל מאוד להתפתחות מטפלים במימדים כמו הגמשת קשב, פיתוח חמלה, הגברת תשומת לב להיבטים התייחסותיים ועוד (Keane, 2013). הכנסת תרגול קבוע כחלק מהדרך המקצועית המשותפת מסייעת לשזור את התרגול המדיטטיבי והתובנות הבודהיסטיות כחלק מהיום יום, ואף לשמש כמודלינג למטפלים בעבודה עם מטופלים (Johnson et al, 2019). תרגול מיינדפולנס הוא חלק חשוב בתוך תרגול חמלה עצמית, וכשהוא נעשה כחלק מתהליך הדרכה הוא יכול לתרום רבות למטפלים (Coaston, 2018).

מתוך ניסיוננו, אנו מציעים להתחיל כל ישיבה מקצועית של אנשי מקצוע בתחום הטיפולי ב-5 דקות של שקט של התבוננות, של הבאת תשומת הלב לכאן ולעכשיו. כמו "צ׳ק-אין" לטובת סקירת המצב הרגשי, התודעתי והגופני של כל אחד ואחת בחדר, וזאת בטרם צוללים לדיון תיאורטי הנוגע למטופלים. ללא לקיחה בחשבון של האנשים בחדר, של התמקמות והשתרשות ב"כאן ובעכשיו", - לא ניתן ובעיקר לא רצוי לדון בדבר אחר, גם אם חשיבותו הטיפולית רבה. המטפל, הדובר והמאזינים מוזמנים להפנות את תשומת ליבם לעצמם ולגופם כדי להצליח להיות מסוגלים לחשוב את האחר, את המטופל או את חברי הצוות האחרים.

הפחתת בדידות בדידות היא תופעה מאוד רווחת בעידן בו אנו חיים, ויש לה השלכות רבות על הבריאות הנפשית והגופנית שלנו (Hawkley & Cacioppo, 2010). מטפלים שעובדים בקליניקה פרטית לרוב סובלים מחוויית בדידות – הם כורים את אוזנם וליבם שעות ארוכות למטופליהם, ומנועים מבחינה אתית לשתף את סביבתם באשר לחוויותיהם מחדר הטיפולים.

השתייכות לסנגהא עשויה לסייע להקל על תחושת הבידוד והניכור של מטפלים, וזאת על ידי השהות, השיתוף והתרגול יחד. השתייכות לסנגהא יכולה להיות מעצם העבודה המשותפת וישיבות הצוות (כפי שנהוג במסגרות ארגוניות רבות). עם זאת, כאן אנו מתארים סנגהא ששמה דגש על תהליך ההתפתחות האישי והמקצועי של חבריה, תוך עידודם להביא חלקים אישיים מגוונים, ולשמש כ"בית מקצועי" ו"בית חברתי" כאחד.

צמיחה סימולטנית בציר אופקי ואנכי

היחסים בין המדריך למודרך מבוססים על מודל היררכי אנכי שיש בו היבטים של כוח. המדריך מבוגר יותר מהמודרך, בסטטוס מקצועי גבוה יותר, ויש חשיבות להערכתו את המודרך באשר להמשך תהליך ההכשרה. יחסים אלו, הדדיים ונעימים ככל שיהיו, הם עדיין א-סימטריים ויש בהם היבט של סמכות. ככאלה, הם עשויים לעורר העברות מגוונות, בעיקר סביב דמות ההורה. ניתן לראות במרחב שנוצר במרפאה - בהדרכות הקבוצתיות ובמפגשים המשותפים בתוך המרפאה (בישיבת הצוות) ומחוץ למרפאה (ריטריט), הזדמנות להתפתחות אופקית עם קבוצת השווים, זאת דרך תהליכי שחזור של העברות עם אחים במשפחה, ואפשרויות לעיבוד היחסים בפורמטים השונים.

אי הבחנה (Non discrimination) בין האישי למקצועי

לפי התפיסה של תרגול בסנגהא, המטפלים מוזמנים לחקור ולהבין את המטופלים שלהם דרך חוויותיהם האישיות. כך שבדומה למושג ה-Reverie של ביון (1967), המטפל מוזמן להרהר בדברי המטופל תוך שהוא מסתייע בעולמו הפנימי (מחשבות, רגשות, תחושות). הידע של המטפל כולל תיאוריות פסיכולוגיות, אך מרכיב מרכזי ביכולת להבין ולסייע למטופל, קשור ליכולת של המטפל לעשות שימוש באסוציאציות אישיות ואותנטיות שלו עצמו. הפסיכולוג שהינו חבר בסנגהא מוזמן לתרגל זאת על ידי חקירת עולמו הפנימי. דבר זה יוצא דופן ביחס למסורת הלמידה וההתמחות בפסיכולוגיה, אשר לרוב שמה דגש על לימוד תיאורטי של תיאוריות ופחות על חוויות אישיות של המטפל עצמו. בעיננו, חקירת העולם הפנימי מהווה חלק מהצמיחה המקצועית, לא פחות מהיכרות עם תיאוריות בפסיכולוגיה דינאמית, קוגניטיבית ואחרות.

מתוך עמדה זו, המחיצה בין האישי למקצועי מתערערת כך שכמעט ולא ניתן עוד להפריד בין מה שקורה בחייו של המטפל לאופן בו הוא פועל בשדה המקצועי. התרומה של ערעור המחיצה בין האישי למקצועי היא בלמידה של המטפל את עצמו, הפיכתו לנגיש לעצמו ולאחרים וקיומו המתמיד של תהליך התפתחות אישית ובינאישית. עם זאת, הדבר עשוי להוות אתגר במידה וההצעה לחברי הסנגהא - להיות נוכחים באופן מלא ואותנטי - עלולה להיחוות כדרישה, ולהכביד (לפחות בהתחלה) בעיקר על מטפלים שרגילים בהפרדה בין המקצועי לאישי. ניתן לרכך אתגר זה על ידי הסבר בחשיבות של תשומת לב לנעשה בעולמו הפנימי והחיצוני של המטפלת (למשל משברים אישיים או אף שמחות ואירועים משמחים) כמרכיב המשפיע רבות, לעיתים באופן לא מודע, על האופן בו אנו פוגשים את המטופל ועל היכולת שלנו לסייע לו או לחלופין להגיע למצבי תקיעות בטיפול.

מערכת בהשתנות מתמדת

'המרפאה הפסיכולוגית', בדומה למוסדות נוספים בתחום בריאות הנפש, נמצאת בתנועה מתמדת. מתמחים נעשים מומחים, מומחים נעשים מדריכים, ומתמחים חדשים מגיעים. תנועה זו היא של צמיחה והתבגרות, אך גם של התחדשות, והיא מזמנת הכרות עם מגוון תפקידים ופוזיציות פנימיות. מי שנשאר לאורך זמן במרפאה זוכה להתמקם ואז להתמקם מחדש מול דמות הסמכות (המנהל-מדריך) ומול קבוצת השווים (המתמחים, המומחים).

שינויים אלה עשויים להיות משמעותיים עד מאוד בדומה למתרחש באופן טבעי במשפחות – הילד גדל ובהתבגרותו הוא מבין את הוריו בצורה שונה מכפי העבר. הבנה זו מאפשרת לו לפתח את המנטליזציה שלו ולעבד חלקים שונים בנפשו. במובן זה, הצמיחה המקצועית המשותפת באופן אנכי ואופקי מסייעת להתפתחות האישית ויוצרת כאמור אי הבחנה ביניהן, וכן מנכיחה את התרגול של עיקרון האניצ'ה - היסודי כל כך בלימוד הבודהיסטי, והוא ההכרה בכך שהכל ארעי, בר חלוף, ונמצא בהשתנות מתמדת.

התרגול בחיי היום יום של ההכרה בארעיות הוא מהותי עבור כל מטפל ומטופל, שכן היאחזות בקיים מתוך הכחשה של ההשתנות היא גורם משמעותי בהתפתחות סימפטומטית, ותרגול קבלה ופתיחות לחדש מאפשרים הגמשה והתמרה.

על הכותבים

אורן להק - פסיכולוג רפואי מומחה-מדריך. מייסד ומנהל ׳מרפאה פסיכולוגית׳ - מוסד מוכר להתמחות בפסיכולוגיה רפואית משנת 2012, מפתח מודל עבודה והתערבות בפסיכולוגיה רפואית ברפואה ראשונית (Primary Care Psychology), מתרגל ומלמד מיינדפולנס על פי גישתו של טיכנהאט האן (Thích Nhất Hạnh).

עדי כהן - פסיכולוגית רפואית מומחית-מדריכה. עבדה במשך 7 שנים במרפאה הפסיכולוגית. עוסקת בשילוב התייחסות לגוף ולגופניות בטיפול נפשי. עובדת בקליניקה פרטית בת"א לפי מודל אינטגרטיבי ממוקד גוף וחוויה. מקימה-שותפה של 'הקומה השישית' – מרחב מפגש, למידה ותרבות לאנשי מקצועות הטיפול והרפואה.

מקורות

בודהי בהיקו. (2013). אתגר העתיד – מהו מקומה של הסנגהה בבודהיזם בצפון אמריקה? בתוך: בודהיזם בישראל. נשלף מתוך עמוד: https://www.buddhism-israel.org/5039/

ויניקוט, ה.ו (2019 [1955]. משחק ומציאות. פסיכואנליזה. עם עובד.

טיכנהאט האן (2001). לב ההבנה - הארות על סוטרת הפראנג'נאפאראמיטה. פראג.

Bion,W.R (1967) Second thoughts: Selected papers on psychoanalysis. New York: Basic Books

Coaston SC. (2018). Cultivating self-compassion within the supervision relationship. The Clinical Supervisor, DOI: 10.1080/07325223.2018.1525596

Hawkley, LC & Cacioppo, JT (2010). Loneliness Matters: A Theoretical and Empirical Review of Consequences and Mechanisms. Ann Behav Med. 40(2): 10.1007

Johnson, DA., Ivers NN., Avera JA & Frazee M. (2019). Supervision guidelines for fostering state mindfulness among supervisees .THE CLINICAL SUPERVISOR https://doi.org/10.1080/07325223.2019.1674761

Keane. A. (2014) .The Influence of Therapist Mindfulness Practice on Psychotherapeutic Work: A Mixed-Methods Study. Mindfulness 5, pages689–703

Volkan, K. (2013). A Psychoanalytic View of the Sangha: Group Functioning in Mahayana and Tibetan Buddhism.Asian Journal of Humanities and Social Studies (ISSN: 2321 – 2799) Volume 01– Issue 02

https://plumvillage.org/about/thich-nhat-hanh