ד"ר הדס מור-אופק
ב-17.6.18 נערך יום עיון בנושא "על טבעו של ה-MIND מנגנוני הליבה של העצמי וקישורים לגזע המוח השלכות מחקריות וקליניות" מטעם הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה בשיתוף פעולה עם הסתדרות הפסיכולוגים (הפ"י) ומכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה. להלן סקירת הרצאתה של אירית ברזל-רווה בנושא חיקוי ויצירתיות.
אירית ברזל-רווה, מייסדת ויו"ר של הפורום הישראלי לנוירופסיכואנליזה וחברה מנהלת של החברה הבינלאומית לנוירופסיכואנליזה, הציגה בהרצאתה את עבודת הדוקטורט שלה הנכתבת במסגרת התוכנית ל"פרשנות ופסיכואנליזה "באוניברסיטת בר אילן, העוסקת במנגנון החיקוי. ברזל-רווה טוענת כי חיקוי הוא מנגנון אבולוציוני, אפיגנטי, אוטומטי, מאוד מהיר ובעל השפעה רבה, הנפרש על פני קשת רחבה של מצבי חיים – הן בקרב יונקים והן אצל בני האדם כבר משלב העוברות.
מנגנון החיקוי איננו מנגנון של "העתק הדבק", מאחר ולעולם לא תהיה העתקה מושלמת - תמיד יהיה בה טביעת אצבע אישית של המעתיק. המנגנון בעצם מאפשר להשאיל צורות מהעולם ובאמצעותן למסד את תחושת העצמי. העניין של אירית ברזל-רווה מנגנון החיקוי התעורר בעקבות מחקר קודם שערכה, על נפגעי ראש שהיו נתונים במצב וגטטיבי או במצב של הכרה מינימלית (minimal consciousness). הנבדקים אותם היא חקרה, הראו רפלקסים אבולוציוניים, הדומים לרפלקסים של עוברים ופגים. גם הנבדקים פגועי ההכרה וגם עוברים, הראו תגובתיות לגירויים חיצוניים (למשל לאור ולקול) בתדירות גבוהה.
במחקרה, מצאה ברזל-רווה כי פגועי ההכרה הגיבו לנוכחות של מי שסביבם ולהתערבויות של אנשי הצוות ובני משפחותיהם. זאת, בהתבסס על מתודולוגיית התצפית בתינוקות של טביסטוק. בהתאם לתצפיות, נערכו התאמות ושינויים בהתייחסות הצוות לפגועי ההכרה, ובתוך שישה חודשים חל שיפור משמעותי במצב הכרתם. כל החולים הניצפים חזרו להכרה.
מחקר זה עורר בברזל-רווה את הרצון להבין יותר את הקשר בין השיפור במצב פגועי ההכרה לבין השוני בהתייחסות הסביבתית אליהם, היא מצביעה על האפשרות כי מנגנון החיקוי היה מה שעורר את החיבור בין החלקים התת קורטיקאליים לקורטיקאליים. ההתייחסות המתבוננת של הצופים, הנוכחות הרגשית שלהם במצבי ההכרה, היא שאפשרה את החיבור הזה. המבט המבחין בעובדה שהחולים מתקיימים רגשית אם כי אינם יכולים לתקשר אותו, אפשרה לחולים לצאת מתוך הסגירות ולחזור להכרה.
מנקודת מבט התפתחותית, ניתן לומר, שמנגנון החיקוי הוא בעצם מה שעומד מאחורי האינסטיקטים/הדחפים (drive). אינסטינקטים הינם ידע מולד, ומורש גנטית, הדבורים יודעות לרקוד וציפורים יודעות לשיר, כל זה נעשה בהעברה בינדורית ללא צורך ללמוד. אבל, דבורים שחיו בסביבה קשה, תיצורנה בדור הבא דבורים אכזריות יותר. כלומר יש העברה בינדורית. על פי מחקריו של דה ואאל, קופים שהתנסו באכילת אוכל מכלי מסוים יחזרו באותו אופן על מה שהוריהם עשו, ואף קופים בסביבה יתנהגו באותו אופן. כלומר החיקוי הינו בידורי, ומופיע כדחף בדור הבא.
התינוקות מסוגלים לחקות את הבעת הפנים של הנסיין מיד לאחר הלידה, ולא רק התינוקות האנושיים גם הקופים עושים כך. הטענה של ברזל- רווה היא כי החיקוי החוזר על עצמו, איננו בבחינת copy-cut אלא המחקה משתמש בכלים המצויים אצלו, כך שהחיקוי הינו למעשה יצירה חדשה של המחקה. הניסיון החוזר על עצמו לחקות מטבעו ייצר יצירות חדשות.
פרויד מצידו חשש מפני החיקוי, כשהוא מתבסס על הדאגה מפני מנהיגים כריזמטיים, העלולים לסחוף את הקהל, כפי שאירע בתקופתו. טארד המצוטט אצלו, מצידו מציע את המנגנון של החיקוי כמנגנון בסיסי בהתנהגות האנושית, כשהוא מוסיף שקבוצה של אנשים נבונים אשר מחקה האחד את השני, מייצרת יצירה חדשה, וכך בעצם נוצרת ההיסטוריה.
ברזל רווה מסמנת את החיקוי כמנגנון אשר מקורו במערכת ה-SEEKING כפי שהוגדרה ע"י יאק פאנקספפ. מערכת זו אשר היא המערכת המעוררת האנרגטית, מחפשת אובייקט, ומותירה אנרגיה חופשית אשר תתארגן לחיפוש מבנים אשר יועתקו שוב ושוב ויאפשרו לבנות קונספטים חדשים ומקוריים.
בהרצאתה מביאה ברזל-רווה התייחסויות תיאורטיות שונות לחיקוי. ברזל-רווה מתייחסת גם לדבריו של דניאל סטרן, הטוען כי התינוק נולד עם היכולת לתפוס מבנים בסביבתו. היכולת של התינוק לתפוס את המבנים הקיימים בסביבה, מתחברת לתחושה שלו שהוא מרגיש בבית בעולם. בהתאם לכך, ניתן לחשוב על התנודה בין חיקוי לחידוש כמייצרת את ליבת העצמי (core self). ברזל-רווה מעוררת עניין רב בהרצאתה ובמילים פיוטיות היא מסכמת שהחיקוי הוא המתאם של סימפוניית העצמית.
ד"ר הדס מור-אופק, פסיכולוגית קלינית מומחית ומדריכה, מטפלת ומדריכה ב-CBT. מנהלת תוכנית הכשרה למטפלי CBT. חברת הפורום לנוירופסיכואנליזה, ועוסקת במחקר נוירופסיכואנליטי של מצבי טראומה.
