ד"ר מאיה אשר
האמת שלא כל כך ברור לי איך נפרדים מקצועית, ובעיקר אישית, מאדם חד פעמי כמו ג'ונתן סלבין, שנגע בחיים של כל כך הרבה אנשים מעבר לגבולות הזמן, הגיל, המרחב הגאוגרפי והמרחק הטכנולוגי. במאמר זה, אציג כמה מהחידושים ומההתבוננויות הפסיכולוגיות המרכזיות של ג'ונתן, לרבות ההבנה וההתבוננות שלו על מושג האייג'נסי (Agency) ומשמעותו בהקשר לנושאי חיים מרכזיים כגון תהליכי התפתחות, מיניות, פגיעה מינית, וכך גם בהקשר לתהליך הטיפולי. בהמשך לכך, אתייחס להשפעתו הייחודית של ג'ונתן על דרכי המקצועית. לאורך הטקסט, אנסה לנווט בין הקוטב המקצועי לקוטב האישי, תנועה שתמרן בה ג'ונתן בווירטואוזיות רבה.
ג'ונתן סלבין (1942-2025), מחלוצי החשיבה ההתייחסותית, היה קלינאי, כותב, מדריך ומנטור מסור, מוערך ואהוב. ג'ונתן גידל וטיפח דורות שלמים של מטפלים, כאשר תפקד במשך 36 שנים כמנהל המייסד של שירותי הייעוץ לסטודנט באוניברסיטת טאפטס (Tuft), שם היה שותף לפיתוח תכנית הכשרה ייחודית באוריינטציה פסיכואנליטית לסטודנטים לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית ובעבודה סוציאלית.
אופיו החדשני והמקורי של ג'ונתן התבטא גם בכך שהיה חלק מקבוצה של פסיכולוגים פורצי דרך בארה"ב שהקימה תוכניות הכשרה פסיכואנליטיות לפסיכולוגיים, בתקופה שבה ההכשרה הייתה מוגבלת בעיקר לרופאים. לאורך השנים, כיהן ג'ונתן בתפקידים משמעותיים כגון נשיא חטיבה 39 של האיגוד הפסיכולוגי האנליטיקאי (Division 39, החברה לפסיכואנליזה ופסיכולוגיה פסיכואנליטית) וסגן נשיא האיגוד הבינלאומי לפסיכואנליזה ופסיכותרפיה התייחסותית. כמו כן, הוא שימש כמדריך קליני במחלקה לפסיכיאטריה של אוניברסיטת הארוורד, ובתוכנית הפוסט דוקטורט של אוניברסיטת ניו-יורק (NYU) לפסיכותרפיה ופסיכואנליזה.
הנגיעה של ג'ונתן באנשים הייתה רחבה בהרבה מתחומי ארה"ב בלבד, והוא הקדיש את זמנו לטפל, לייעץ ולהדריך במקומות שונים בעולם. לג'ונתן, יהודי אמריקאי שנולד בניו יורק, היה קשר אישי ומקצועי עמוק ומיוחד עם ישראל. הוא ביקר בארץ הרבה ואף שהה בה לתקופות ארוכות עם בת זוגו מזה שנים רבות, הפסיכולוגית הקלינית מיקי רחמני. בישראל, ג'ונתן לימד סמינרים וערך סדנאות, חלק גדול מהן ביחד עם מיקי. סדנאותיו עסקו בפרספקטיבה ההתייחסותית לפסיכותרפיה, במיניות בהתפתחות ובטיפול, בפגיעות במיניות ובטראומה, וכן בהדרכה קלינית.
את ג'ונתן פגשתי לראשונה בארץ. זה קרה באופן מקרי לחלוטין, בהרצאה שהעברתי בכנס ההתייחסותי העולמי שנערך בתל אביב ב-2019. האמת שבזמנו בכלל לא ידעתי מי הוא, ובטח לא ידעתי שהוא יושב בהרצאה שלי שעסקה בכלל באפליקציות הכרויות. ג'ונתן, שהשתתף בדיון באופן פעיל ולא חשש לאתגר את המרצה, זיהה במהרה את מה שלי לקח בערך עוד שנה להבין. הוא ראה בבירור ובפשטות את הקשר בין התהליכים ההגנתיים שטענתי שעשויים להתעורר במסגרת הכרויות באפליקציות (אותם אני המשגתי בעיקר דרך מנגנונים של “פינטוז” אומניפוטנטי [Winnicott, 1971]) לבין מאבקים אנושיים הקשורים באינטרסובייקטיביות, במורכבות ובאייג’נסי.
בהמשך לכך, ג'ונתן התגייס להנחות אותי ולקחת אותי בהתלהבות רבה במסע פיתוח העבודה שלי והעמקת הקרקע התאורטית שלה, שעד היום מהווה בסיס יציב לחשיבתי ולעבודתי הקלינית (Asher, 2023). מאותו רגע, התמזל מזלי להיכנס לעולם של ג'ונתן, ולתת לו להיכנס לעולם שלי בשנים הכי מעצבות של המעבר משנות ההתמחות לעבר העבודה העצמאית המשמעותית. בראשית ההכרות בינינו, ג'ונתן ממש לימד אותי. הוא חשף אותי להתפתחות הגישה ההתייחסותית, לחולשות התאורטיות שלה, ולרעיונות החדשניים שלה.
לצד זאת, הוא סיפר לי שמבחינתו פרויד היה בכלל ההתייחסותי הראשון, כאשר הוא התייחס לבגרות כיכולתו של האינדיבידואל לקחת בעלות מלאה על הקול האישי שלו, ולהשתחרר מרעשים של קולות סמכותיים שונים בסביבה (Freud, 1905), וגם כאשר האמין באופן עמוק שמגיע למטופלת שלו להצליח לאהוב באופן ממשי ואמיתי בחיים שלה, אלה שמחוץ למרחב ההעברה שבחדר הטיפולים (Freud, 1915). כך היה נראה כי אותו פרויד שהינו אבי הפסיכואנליזה של אדם אחד, מפנה מקום מכובד גם למפגש של הגוף והנפש של המטופל עם האמיתי והחיצוני, ומכיר בו כסובייקט נפרד ומובחן, המהווה מרכז שווה של חוויה (Benjamin, 1995). יש לציין שהרעיונות האלה ממש ריגשו את ג'ונתן, ודרך העיניים שלו הם ריגשו גם אותי.
ג'ונתן שיתף אותי לא מעט גם בכתיבה שלו עצמו, בשיתופי הפעולה המשמעותיים שיצר לאורך הדרך (Slavin & Rahmani, 2016; Pollock & Slavin, 1998), ובמחשבותיו על הכתיבה של המנטורים שלו. ג'ונתן הושפע באופן עמוק מאיירין פסט (Irene Fast), פסיכואנליטיקאית שהייתה אחת ממדריכותיו הראשונות, ובהמשך היוותה עבורו מנטורית וחברה. הוא שאב ממנה השראה להעמקה תוך-נפשית נדירה, תוך כדי פשטות, בהירות, ישירות. כמו כן, פסט תרמה רבות להדגשתו של ג'ונתן את המרכיבים ההתייחסותיים, לפיהם אינטראקציה מתרחשת בין שני סובייקטים בעולם של מציאות חברתית.
במאמרו העוסק ברעיונותיה של פסט (Slavin, 2012), ג'ונתן מתאר כיצד דרך השיחות עימה, הוא המשיג לעצמו את הליבה של טיפול כשיחה, כשיחה בין שני אנשים וכשיחה בין שני אנשים העוסקת בקשיים שאחד הצדדים (המטופל) חווה. תפיסה זו, שיכולה להיתפס כפשוטה לכאורה, לפחות לתחושתי מסייעת לכל אחד מאיתנו לחזור למהות העשייה שלנו, בעיקר למול המפגש הבלתי פוסק (והמערער לעתים) עם דילמות קליניות, טכניות ואתיות.
דרך המאמרים שכתב ג'ונתן, נחשפתי לעומק למושג האייג'נסי (Agency). על אף שהתרגום השכיח של המילה agency בעברית הוא "סוכנות", במאמר זה אבקש להישאר לרוב עם המילים באנגלית, כדרך להישאר קרובה לאופן ההתנסחות של ג'ונתן. מושג האייג'נסי הפך בתורו למושג מפתח בחיי היומיום שלי, ולדרך חשיבה רלוונטית ועדכנית ביותר בעבודתי הקלינית עם מצבי תקיעות ואמביוולנטיות במפגש הטיפולי.
מושג האייג'נסי משקף את חווייתו של האדם שיש לו השפעה בעולם הבינאישי, שיש לו אמירה בחיים האישיים של עצמו (Slavin, 2016). נגיעתו של ג'ונתן במושג הקיפה כל כך הרבה נושאי חיים משמעותיים ונגעה בהתפתחות (Slavin, 2010), במיניות (Slavin, 2016), בטראומה (Slavin & Pollock, 1997), בתהליכי טיפול והדרכה (Slavin, 1994), ועוד.
ג'ונתן האמין שקשיים רבים של מטופלים נובעים מהפרעה בחוויית האייג'נסי בחייהם. לדבריו, תחושה של אייג'נסי מתפתחת בתוך משא ומתן של הכרה והשפעה הדדית בין הורה וילד (Pollock & Slavin, 1998). בשביל שתתפתח תחושה של אייג'נסי, ההורה צריך להכיר בסובייקטיביות העצמאית של הילד (Benjamin, 1995), ויותר מכך, לאפשר לעצמו להיות מושפע ממנה (Slavin, 2010). כאשר ההורה מתקשה לראות את הילד ולתת לו להשפיע, הילד לא יכול להרגיש שהוא בעל השפעה בעולם ההתייחסותי, ולא מתפתחת תחושה מספקת של אייג'נסי. חשוב לציין כי תחושת האייג'נסי של הילד אינה תלויה רק ביכולת של ההורה להכרה, אלא בהבנה של הילד שהסובייקטיביות שלו עצמו היא זו שהשפיעה על ההורה ועוררה מצידו הכרה שכזו. באופן זה, יכול הילד לחוות את עצמו כמעין סוכן היצירה של עצמו בעיניי ההורה (Slavin, 2016).
ג'ונתן חשב כי אייג'נסי ומיניות משפיעות זו על זו באופן הדדי, ושזורות לאורך חייו של האדם (Slavin, 2016). לצד החיבור העמוק שלו לתיאוריה הקלאסית, היה לו חשוב להציע פרספקטיבה התייחסותית למרכזיות של המיניות בחיים האנושיים. ג'ונתן טען שחוויות התייחסותיות אינן מהוות רק הקשר לביטוי ריגוש ומיניות, אלא שביכולתן להבנות מהי התרגשות עבור אדם ספציפי, ולמה היא תהפוך. כלומר, שבתוך משא ומתן של אייג'נסי וסובייקטיביות באינטראקציות התייחסותיות, נוצרת עבור כל אחד מאיתנו "טביעת האצבע המינית" (Sexual Fingerprint; Slavin & Rahmani, 2016, p.152), אשר הינה הייחודיות של מה יחשב מיני, מרגש ומענג עבורו. כך, הקשר בין שני הסובייקטים, אשר הינו הקשר ההתייחסותי, אינו רק סטינג (setting) למיניות, אלא מעצב משמעותי של מקומה של המיניות בתוך חייו של האדם. ג'ונתן האמין כי אייג'נסי מהווה מדיום להבניה של עצמנו כיצורים מיניים, ומיניות בתורה היא אמצעי עצמתי להבניה של עצמנו כסוכנים ולביטוי האייג'נסי שלנו.
במסגרת שיתוף הפעולה של ג'ונתן עם לינדה פולוק (Slavin & Pollock, 1997), טענו השניים כי חוויה של התעללות מינית כרוכה בפגיעה מהותית ב-agency, ובאופן ספציפי בתחושת השלמות של המיינד (mind) של המטופל המלווה בספק לגבי התפיסות, האמונות ומידת המציאותיות של החוויה שלו. לדבריהם, אנשים שעברו התעללות גדלו בעולם שבו אחרים מסביבם היו כל כך עסוקים במאבקים של עצמם, שאינם יכלו להכיר בחלק קריטי מהחוויה שלהם. כך, הילד מרגיש שאין לו מקום בטוח. לא רק למול האובייקטים שלו, אלא גם בתוך המיינד של עצמו, כאשר כל מחשבה לגבי ההתעללות הינה מחשבה מאיימת, אשר עשויה לפגוע או לפרק (למשל את ההורה, את אהבתו או את הנישואין). באופן זה, הילד מתקשה להבין האם הוא בכלל הקורבן, או שמא הוא המפתה או המתעלל.
בהמשך לכך, סלבין ופולוק (Slavin & Pollock, 1997) הציעו עמדה קלינית לטיפול בנפגעי התעללות מינית בילדות בבגרותם. הם טענו כי בקשר טיפולי מסוג זה, המטפל חייב להיות כנה, לקחת אחריות, ולהכיר ב-enactment שמתרחש בחדר כאמיתי, בניגוד להתייחסות אליו כחוויה סובייקטיבית. כאמור, לטענתם אנשים שעברו התעללות חיו לא אחת בעולם שבו אחרים לא היו כנים איתם, והם עשויים לחוות את המטפל כעוד מישהו שמוכן להקריב את בוחן המציאות שלהם בכדי להגן על עצמו. בנוסף, הם טענו כי דווקא דרך שחזורים ואירועי enactment חוזרים, המטפל יכול לתת למטופל משהו שלא היה זמין לו קודם לכן. הוא יכול לתת תוקף לתפיסתו האובייקטיבית, ובכך להתחיל לסייע לשקם את תחושת היכולת לסמוך על המיינד של עצמו ולהרגיש בעל השפעה בעולמו.
הנושאים של אייג'נסי והשפעה היו מהותיים לאופן שבו ג'ונתן הבין גם את התהליך הטיפולי עצמו. ג'ונתן הציג פרספקטיבה אדפטיבית להעברה (Slavin, 1994), כאשר הוא הבין תהליך זה לא רק כעיוות של מערכת יחסים חדשה על בסיס חוויות עבר, אלא כמאמץ אקטיבי להשפיע על האחר, בצורה שהאדם מייחל לה באופן עמוק. בעוד שג'ונתן לא התייחס לכך באופן ישיר, אני מבינה כי באופן זה הוא התבונן על ההעברה כאקט של אייג'נסי, או לפחות כמרחב למשא ומתן על כך. ג'ונתן האמין כי בהנחה שממשיגים העברה בצורה שכזו, קשה לדמיין מטפל שיוכל להיות חסין לרמה מסוימת של enactment או להשפעה אמיתית ואישית שנגרמת על ידי המטופל, וגם לא בטוח שכדאי. לצד זאת, הוא טען כי דרך חוקים נוקשים, ינסו מטפלים מסוימים להימנע בכל מאודם ממה שהמטופל מנסה לעשות להם.
ג'ונתן, שהשקיע את כל חייו בהכשרה ובגידול של אנשי מקצוע (ואם הרגשתי נכון, גם ממש נהנה מכך), עסק לא מעט "בסיבוך" שלנו המטפלים עם האייג'נסי שלנו, הן כמטפלים והן כמדריכים (Slavin, 1998). הוא התייחס לכמיהה המשמעותית שלנו להשפיע, לצד הפחד שלנו מההשפעה האישית שלנו על המטופל (Slavin,1994), המותיר אותנו לעתים מעט קפואים, חסרי ספונטניות, ובמעין המתנה לדבריו של הסופר אגו האנליטי, בעיקר בשלבים המוקדמים של המקצוע. ג'ונתן היה עסוק במה באמת "עובד" בטיפול. הוא באמת האמין שהמיינד הייחודי של המטפל, וההשפעה של האינדיבידואליות הייחודית שלו על התהליך הטיפולי, אותה אינדיבידואליות שאנחנו מוצאים את עצמנו מבוהלים ממנה, היא המפתח לשיקום האייג'נסי הפגוע של המטופל.
לפחות עבורי, התבוננות זו על העבודה הטיפולית סיפקה המון אויר לנשימה, ועזרה לי לקחת יותר בעלות על האופי הספציפי שלי כמטפלת. היא סייעה לי לעבוד עם מי שאני, ובתקווה אפשרה לי לתת למטופלים שלי לעבוד עם מי שהם. ג'ונתן האמין שבהדרכה, מרחב המזמן לעתים דווקא פרקטיקות של הסתרה, חשוב לנרמל את חוויית ההשפעה של המטפל (המודרך) בתהליך הטיפולי, וכן את תגובתו האישית הבלתי נמנעת והחשובה כל כך (Slavin, 1994). וזה בדיוק מה שהוא עשה עבורי. ג'ונתן סייע לי להיבהל פחות מאותם רגעים "מבולגנים" בטיפול שמרוב חרדה ואשמה נראו לי לא אחת כחסרי פשר, ולהבין אותם כרגעים חשובים בהם הרגשתי מושפעת באופן אישי ממטופליי, ואף השפעתי עליהם בחזרה בתגובותיי הייחודיות.
אציע כאן פרפרזה של נקודות שעלו ממטופליי לאורך השנים אשר נוגעות לרגעים שלתחושתם יצרו תנועה בטיפול, ואשר עזרו לי להבין יותר לעומק את משמעותם של אותם רגעי השפעה: "מה שהיה לי באמת חשוב, זה הפעמים שאת מגיבה אליי מעצמך. זה נשאר איתי. אני רואה שאת באמת מרגישה את זה. אני יודע שיכולת לא להראות או להגיד את זה, ואני הייתי פשוט ממשיך עוד ועוד כמו שאני יודע, ועשיתי כל החיים... אני מרגיש שיש לי באמת השפעה... וזה מה שמוציא אותי מעצמי".
לקראת סיום, מה שבאמת מעניין זה שג'ונתן לא רק דיבר על אייג'נסי, הוא חי אותה. הוא השפיע, ונראה היה שלא פחד מכך. הוא היה אמיתי, מצחיק, חכם, מורכב, ילדי, לא מושלם- ומוכן לקבל על כך בעלות. באחת השיחות שלנו התייחסתי למושג החשיפה העצמית (self-disclosure). ג'ונתן כתגובה שיתף אותי במחשבותיו על המושג, שמבחינתו מייתר את עצמו עוד מהרגע הראשון מעצם העובדה הפשוטה שאנחנו כל הזמן חשופים בפניי המטופלים שלנו, בין אם נרצה ובין אם לא. וג'ונתן באמת אף פעם לא התחבא. יותר מכך, הוא ידע לסמן ולהזכיר לי מה העיקר. גם אם תענה למטופל לאן אתה נוסע לחופשה (שאלה שבאופן טבעי יכולה להיות מסקרנת), המרחב והמקום יישארו שלו ושל הנפש שלו.
אני לא בטוחה שהוא היה אוהב את האמירה שלי, אבל אתן לעצמי "להשפיע" ואומר שבעיניי ג'ונתן היה באמת התייחסותי. לאו דווקא בגלל השייכות והגישה התאורטית שלו, אלא כי הוא האמין בכל מאודו שיש שני אנשים נפרדים ומשמעותיים בחדר, ביניהם מתקיים קשר אמיתי ונוגע, שלא מפסיק להתקיים כשנגמרת השעה הטיפולית. לתחושתי, ג'ונתן חי חיים מלאי אייג'נסי, והוא היווה גורם תומך ומחזיק לכמות רבה של אנשים.
אבל מה שנשאר יותר מכל ומסמן לי את היותו מורה דרך קשור דווקא בפרידה ממנו. למרות הקושי העצום שחווה בשנה האחרונה, עד הרגע האחרון ג'ונתן חזר והדגיש כמה בעיניו הקשר בינינו הוא הדדי. הוא לא היה מוכן להשלים או להתפשר על מודל חד צדדי, וחזר וציין כי הוא לא רק נתן, אלא גם קיבל. הוא לא רק השפיע, הוא גם הושפע. והוא לא רק מצא, אלא גם נמצא. זה מה שהיה באמת חשוב לו. ואם זה לא התייחסותי, אז לא ברור לי ממש מה כן.
לסיכום, זה ג'ונתן מהעיניים שלי- חי, חד, אמיתי, ייחודי ומסור עד אין קץ. ויותר מהכל, תמיד תמיד מעורב. אהבתי אותו מאוד.
תודה על הכל ג'ונתן, תמיד תישאר איתי.
מאיה
פסיכולוגית קלינית מומחית, מטפלת בקליניקה פרטית בתל אביב. מאמרה שנכתב בהנחייתו המסורה של ד"ר ג'ונתן סלבין פורסם ב-Contemporary Psychoanalysis ב-2023.
Asher, M. (2023). Swiping on Tinder- Imagining or just fantasying in dating apps? Contemporary Psychoanalysis, 58(4), 612-634
Benjamin, J. (1995). Recognition and destruction: An outline of intersubjectivity. In Like subjects, love objects: Essays on recognition andsexual difference (pp. 27–48). Yale University Press
Freud, S. (1905). Three essays on the theory of sexuality. Standard Edition, 7, 123–246
Freud, S. (1915). Observations on transference-love. S. E. (vol. 12, pp. 159–171). Hogarth Press, 1958
Slavin, J. & Pollock, L. (1997). The poisoning of desire: The destruction of agency and therecovery of psychic integrity in sexual abuse. Contemporary Psychoanalysis, 33:573-593
Pollock, L. & Slavin, J. (1998). The struggle for recognition: Disruption andreintegration in the experience of agency. Psychoanalytic Dialogues, 8(6),857–873
Slavin, J. & Rahmani, M. (2016). Slow dancing: Mind, body, and sexuality in a new relational psychoanalysis. Psychoanalytic Perspectives, 13(2), 152–167
Slavin, J. (1994). On making rules: Towards a reformulation of the dynamics of transference in psychoanalytic treatment. Psychoanalytic Dialogues, 4:253-274
Slavin, J. (1998). Influence and vulnerability in psychoanalytic supervision and treatment. Psychoanalytic Psychology, 15(2), 230
Slavin, J. (2010). Becoming an individual: Technically subversive thoughts onthe role of the analyst’s influence. Psychoanalytic Dialogues, 20(3), 308–324
Slavin, J. (2012). Reading the mind and reading Freud: Some reflections on the work of Irene Fast. Contemporary Psychoanalysis, 48(2), 199-212
Slavin, J. (2016). “I have been trying to get them to respond to me": Sexuality and agency in psychoanalysis. Contemp. Psychoan., 52, 1-20
Winnicott, D. W. (1971). Playing and reality. Tavistock
