ד"ר עמית פכלר
"מה שהפסיכואנליזה מנסה לחשוף הוא כי כולנו אאוטסיידרים" אומר אדם פיליפס בפתח הסרט. ובהתאם, אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד העמיד עצמו בשורה אחת עם אאוטסיידרים ששינו את העולם: קופרניקוס ודארווין, למשל. במה התבטאה חלוציותו של פרויד? הוא לא גילה את הלא-מודע, לא המציא את הריפוי בדיבור ולא הגה חלק גדול מן המונחים המזוהים עמו (אמביוולנטיות, ליבידו, נרקיסיזם, האלביתי, איד ועוד) – ובכל זאת, רעיונותיו היו ל"אקלים של דעה", במילותיו של אודן, ואלו מעצבים כבר למעלה מ-130 שנה את האופן שבו אנו חושבים על אודות עצמנו וזולתנו.
האאוטסיידריות של פרויד התבטאה בנכונותו ללכת עד הסוף עם תגליותיו: הסבל האנושי, הציע פרויד, נובע בראש ובראשונה מהיותנו אאוטסיידרים בנפשנו-אנו. רק הקשבה מסוג ייחודי, קבלת קוד גישה המנסה לפענח מסרים לא-מודעים המגולמים בסיפורים אסוציאטיביים, תכיר לנו את מציאותנו הנפשית ותתרום לפיוס בינינו לבין עצמנו, ובינינו לבין העולם הסובב. כגברים רבים לפניו ואחריו, פרויד ראה את עצמו כאאוטסיידר גם ביחס לעולם הנשיות, הנושא שיורחב מייד להלן.
פרויד (1900) חווה על בשרו את בדידותו של המטפל למרחקים ארוכים: "אני מבקש מן הקורא", הפציר בראשית דרכו, "להתייחס לענייני למשך זמן מה כאל עניינו" (עמ' 153). קוראת אחת שהתייחסה לענייני פרויד כאל עניינה היא גיבורת המשנה בסרטו של קדר. צרפתיה אאוטסיידרית, נצר לשושלת נפוליאון, הנסיכה מארי בונפארט ("מימי" בפי מקורביה), טופלה באנליזה אצל פרויד ב-1925 ובשנים הבאות הייתה לידידתו ולפטרונית הזיכרון שלו. היא הצילה מתהום הנשייה רבים מכתביו האישיים ומילאה תפקיד מפתח בהימלטותו מפני הנאצים ב-1938. חומרי הגלם שצילמה בונפארט במסרטה ביתית מצאו את דרכם לסרטו של קדר ומהווים נדבך משמעותי בזיכרון הוויזואלי של בית פרויד (ניר וקדר, 2025). בונפארט היתה כותבת פורה והתעמקה בין השאר באנטישמיות ובחקר הלוחמה, אך כתביה הבולטים עוסקים במיניות הנשית, נושא שבגינו פנתה לטיפול מלכתחילה.
בהשראת מקומה של בונפארט בחיי פרויד, כהוגה בתחום המיניות וכמי שליוותה אותו בתחנת חייו האחרונה, אציע בקצרה התבוננות בשני היבטים משמעותיים העולים מן הסרט, הפסיכואנליזה של הנשיות והכחשת המציאות המדינית; לבסוף אציע על רגל אחת עיון באמביוולנטיות שלנו כלפי הפסיכואנליזה כמקצוע, לעומת תפישתנו אותה כדת.
״התפקוד של הדגדגן רב-האון נמשך בצורה הפכפכה מאוד ובהחלט לא מובנת כל צורכה״.
זיגמונד פרויד, 1931
"גברים פוחדים מנשים!" הצהירה פעם מארי בונפארט בפני פרויד, שהשיב מייד: "ובצדק!" (גיי, 1988). אחת התובנות הגדולות של פרויד נוגעת לפיצול שמבצעת הנפש האנושית בדמות האישה לקדשה ולקדושה, תוך הכחשת מיניותה של האם. עמליה פרויד, אמו, כינתה אותו למורת רוחו "זיגי הזהוב שלי" לאורך חייו; כשבני משפחתה ביקשו להתעמת עמה בעניין כלשהו טענה כי אינה שומעת בשתי אוזניה. פרויד האמין כי התאהב באמו בעודו רך בשנים כשראה אותה בעירום מלא בקרון הרכבת שחלקו שניהם, ובבגרותו סבר כי למעשה נולד לזיווג בינה לבין בנו של אביו מנישואיו הקודמים, ולא למי שנאמר לו כי הוא אביו (פכלר, 2017). האם עיצבו יחסיו עם אמו את יחסו לנשים?
כיהודי צעיר ומתבולל בווינה של שלהי המאה התשע עשרה, יכול היה אולי לזהות את עצמו גם בתיאור שנתן י"ח ברנר (1904) מימיו כתלמיד ישיבה: "בעת הזאת היתה קרבת אשה, תהי איזו שתהיה, גורמת לי השפלת-עיניים, דפיקת-לב וסכסוך-רוח." (עמ' 32); ברם, גם לאחר יובל שנות נישואין, כשבאמתחתו "שלושים שנות חקר הנשמה הנשית", ראה פרויד בנשיות "יבשת אפלה" שלא הצליח לרדת לחקרה, והודה כי השאלה הגדולה שטרם מצא לה תשובה היא: "מה רוצה האישה?". פרויד נרתע מן הצדדים באישיותו אותם תפס כנשיים; למטופלת הילדה דוליטל אמר כי "איני אוהב להיות האם... זה תמיד מפתיע אותי וגורם לי קצת הלם. אני מרגיש כה גברי" (Falzeder, 2016). בניסיונותיו להציע פתרון לחידת הנשיות, עשה פרויד (1910) פרפראזה על דברי דודה מדרגה רביעית של מארי, נפוליאון (״הגיאוגרפיה היא הגורל״): "האנטומיה היא הגורל" (עמ' 213); הליבידו הוא גברי מטבעו, והילדה מוותרת במהלך התפתחותה על גבריותה לטובת הנשיות; הגבר חודר, האישה נחדרת, ומכאן נובע, הסגביר פרויד, כי פסיביות ומזוכיזם הן תכונות נשיות מובהקות. בונפארט, מצדה, קשרה בין פריג׳ידיות לבין הפחד מחדירה, וייחסה לגברים מסוימים אימה מהיבלעות בווגינה של האם. פרויד הוסיף כי מטבעה, אישה יפה אינה אוהבת אלא נאהבת, ולפיכך היא נרקיסיסטית; אם כי "הקורא יכול להיות סמוך ובטוח", מיהר פרויד (1914) להבהיר, למען הסר ספק, שכל נטייה להמעיט בערכה של האישה "רחוקה ממני" (עמ' 54).
כאשר בתו הבכורה של פרויד, מתילדה, ביטאה חשש כי לא תמצא חתן, כתב לה אביה כי "החכמים בגברים יידעו מה לחפש ברעייתם – עדינות, עליצות וכישרון לעשות את חייהם קלים ויפים יותר" (Breger, 2001, עמ' 293). אחייניתה של מתילדה, סופי פרויד, נקראה בשם בתו האהובה של זיגמונד שמתה מסיבוכי השפעת הספרדית. סופי הצהירה כי סבה וגברים אחרים השואלים 'מה רוצה האישה', שואלים למעשה "מה רוצה האישה מן הגבר?", ולא מה היא רוצה באמת. מתוך הזדהות עמוקה עם דמות בת-הטוחן מ'עוץ-לי-גוץ-לי' כתבה סופי (S. Freud, 1991) שיר פרידה מריר מגברים, ובו המילים: "תודה על / הימים בהם היית / בחיי / להבטיחני / כי הנני / טובה-דיי / לטפח / בן זכר / להיות נאהבת / או נערצת / או ראויה לכבוד / מצד גברים מסוימים / מאחר שלא יכולתי / ללמוד / לאהוב את עצמי / ללא / אישורך הזכרי" (עמ' 163-4).
ובכן, מה רוצה האישה? קובץ מאמרים פסיכואנליטיים שראה אור לאחרונה מציע כי כל אישה היא בת-אנוש ייחודית ולכן אין רצון נשי אחד. עורכת הקובץ, מרגריטה סריחידו, מוסיפה בטעם כי מנקודת מבט סוציולוגית, ניתן לנסח רצון נשי על דרך השלילה: נשים רוצות לחדול להיות מושא לאלימות (Cereijido, 2022). זיגמונד פרויד, תוצר גברי של תקופתו, סבר כי נשים מתמודדות כל חייהן עם קנאת-פין המתבטאת בין השאר ברגש נחיתות מול גברים ובטינה מתמשכת כלפי דמות האם. נראה שהסיפא ראויה ליתר תשומת-לב. "האם היא מושא-האהבה הראשון", כתב פרויד. לפיו, יחסינו עם אמנו יכתיבו את דפוסי האהבה בחיינו הבוגרים, וסופי פרויד (S. Freud, 1991) גרסה כי המשימה ההתפתחותית העליונה עבור האישה בטיפוח זהות בריאה ושלמה היא התפייסות נפשית עם דמות אמה (ראו גם פכלר, בהכנה).
ניתן לטעון כי תשובות נוספות לשאלה 'מה רוצה האישה' תלויות בשלב התפתחותה. האם היא חולמת להיות נסיכת דיסני? שמא היא שואפת לאכול, להתפלל, לאהוב? ואולי היא חפצה בכך שמישהו (בהשראת יוני בלוך) יגרד לה בגב "איפה שהחזיה"? חוקרת המיניות ננסי פריידיי (1993) הציעה כי נשים מבקשות להתמלא – פיזית ונפשית. ענת פלגי-הקר (2005) הציעה כי המהות האימהית-נשית מתגלמת ב"סוד הכלת הקונפליקטים". כותב שורות אלה מחזיק בשתי דעות בעניין. ראשית, כגבר, אמנם כזה שנשיותו מפותחת (פסיכולוג...), אני משולל זכות להשיב בשם המין השני; שנית, עצם ניסוח השאלה 'מה רוצה האישה?' שגוי מעיקרו. כמטפלים בגישה הפסיכואנליטית, חיוני שגם בעידן של פוליטיקת זהויות קולנית, נזכור שאישה, גבר ומה שביניהם הם בראש ובראשונה בנות ובני אדם. השאלה הנכונה שעליה מנסה הפסיכואנליזה להשיב מראשית ימיה היא מה רוצה האדם. אחת התשובות לכך היא שאדם רוצה להיות הורה טוב לעצמו, ושמשימה זו כרוכה בהתפייסות עם הוריו המופנמים.
בחזרה למארי בונפארט: היא יזמה לעצמה ניתוח לקיצור המרחק האנטומי הגורלי בין הדגדגן לפתח הנרתיק לשם השגת "נורמליות אורגזמית" והמליצה על כך לאחרות. פרויד עצמו התנגד לכך והמליץ על פסיכותרפיה (Moore, 2009). ערב מלחמת העולם השנייה הבריחה בונפארט את מכתבי פרויד ואת חפציו לקראת הגירתו ממולדתו. פרויד עצמו היסס רבות בטרם עקר מווינה.
״כמה התקדמנו! בימי הביניים היו שורפים אותי; כיום הם מסתפקים בשריפת ספריי״.
זיגמונד פרויד, 1933
אדם פיליפס מספר בסרט כי בביקורו של פסיכואנליטיקאי צרפתי אצל פרויד ב-1938, כשצלבי קרס פשטו ברחבי אוסטריה, שאל הלה את פרויד: 'מה דעתך על האויב?'. בתגובה שאל פרויד 'מיהו האויב?', והצרפתי השיב, 'הנאצים'. 'לא, לא, לא', הגיב פרויד, 'האויב הוא הכנסיה הקתולית!'. חמש שנים קודם לכן, כששנדור פרנצי הפציר במורו ורבו למלט את עצמו ואת משפחתו מווינה, כתב פרויד: "אין כל ודאות כי משטר היטלר יכבוש את אוסטריה; זה אפשרי, כמובן, אך כולם מאמינים ששיאי הברוטאליות שנראו בגרמניה לא יגיעו לכאן. לבטח", הוסיף, "לי לא נשקפת כל סכנה אישית". מור שחורי-סטאל (תקשורת אישית) מציעה כי בתפיסת עצמו כאאוטסיידר מתקיים ממד של עליונות המאפיין הגנה מאנית/אומניפוטנטית: 'בהיותי אחר מכולם, יחיד ומיוחד, אני חסין מפני סכנות'.
ההיסטוריה חוזרת על עצמה כטרגדיה: קשה לחיות בדריכות מתמדת ולהאמין כי אכן מבקשים לעמוד עלינו לכלותנו; לפיכך כולנו משתיקים לעתים את התצפיתנית הפנימית כשזו מתריעה מפני חציית גבול מסוכנת, מתעקשים כי למבקשי רעתנו 'אין אינטרס' להשמידנו, ומפטירים כלפי הנגדת מ-8200 הפנימית, הזועקת לפקוח את עינינו, 'פנטזיות ותו לא'. אנה פרויד (Sandler & Freud, 1985) לימדתנו כי הפירוש המילולי של המונח המציין את מנגנון ההכחשה, Leugnung, הוא 'זה לא קרה'. "פרויד", אומר פיליפס, "המאמין הגדול בתחושת מציאות, הכחיש במידה מסוימת את המציאות של הנסיבות התרבותיות אשר בתוכן חי. והוא טעה בגדול, כידוע". נראה שאחד האאוטסיידרים הגדולים של המאה העשרים פחד למצוא את עצמו גולה אל מחוץ לארץ מולדתו. אולי חשש לגלות גם כי מאפיינים רצחניים של המין האנושי, אותם עזר פרויד עצמו להגדיר, יתממשו לנגד עיניו. אפשר להבין אותו: נראה שנגזר על האנושות להתבונן בעצמה בעיניים אמביוולנטיות; השאיפה לדעת מהולה תמיד בהדיפת האמת מעל פנינו. ומה שנכון בחיי היומיום מתגלה בעוצמה יתרה בקליניקה. התוכל הפסיכואנליזה למלא תפקיד בהשבת החיבור למציאות ובהגדלת הקיבולת להכילה? האם, בדומה לפרויד אשר עמד נבוך לנוכח חידת המיניות הנשית, ממשיכה הפסיכואנליזה להוות 'יבשת אפלה' עבור אנשי המקצוע העוסקים בה? התשובה תלויה כנראה גם במידה שבה תחדל הפסיכואנליזה להיבהל מעצמה.
״באותו רגע החזיק [יוזף ברויר] בידו את המפתח שיפתח את "הדלת לאימהות", אך הוא שמט אותו״.
זיגמונד פרויד לשטפן צווייג, 2 ביוני 1932
אחד הרגעים הנוגעים ללב בסרטו של קדר הוא כאשר פבריס בורלז, פסיכואנליטיקאי וחוקר מפריז, נדרש לשאלת יעילות הטיפול הפסיכואנליטי. בורלז נאנח בצרפתית ועונה: "אנחנו לא מרפאים בעזרת הפסיכואנליזה. זה עובד? זה מצליח? אולי לא. אבל זה משנה את הדרך שבה מדברים, זה משנה את הדרך שבה אוהבים, זה משנה את הדרך שבה סובלים, זה משנה אותך. אני לא יודע אם זה עובד אבל זה שימושי. אבל זה מקל את משקל הקיום, ולזה אין מחיר". הרבה התפתלויות בדרך לאמירה המסויגת לפיה הפסיכואנליזה מקלה על משקל הקיום. אמירה זו מהדהדת את אמירתו של פרויד החותמת את חיבורו הקליני הראשון (ברויר ופרויד, 1895-1897), שם הציג את השאיפה הטיפולית "להפוך את הסבל ההיסטרי לסבל אנושי רגיל" (עמ' 340). מעט לאחר מכן נטש המנטור של פרויד, יוזף ברויר, את הריפוי בדיבור, ותלמידו הרים את המפתח שמורהו שמט.
מים רבים זרמו מאז בלא-מודע, ונדמה כי פסיכואנליזה כטיפול היא מקצוע שנבהל מעצמו. נוויל סימינגטון (Symington, 2025) ציטט את ביון שאמר כי פסיכואנליטיקאים רבים אינם מאמינים באמת ב"שיחה המוזרה הזאת", הריפוי בדיבור. לעתים נדמה כי יותר מגישות מקצועיות, האסכולות הפסיכואנליטיות השונות נתפסות כחצרות חסידיות המכוננות סביב נאמנות לאדמו"ר, לרבות 'בית הכנסת שכף רגלנו לא תדרוך בו' כמאמר הבדיחה הידועה. כך אנו מוצאים מעין חסידות פרויד, חסידות ויניקוט, חסידות קוהוט, ליטאים (קליין?), כיפות סרוגות (התייחסותיים?) ובית הכנסת הרפורמי (לאקאן?).
פרויד סלד מדתות ושאף לייסד ענף ברפואת הנפש. מה היתה מתנתו הגדולה למין האנושי? לאחר שהשתלם בשיטות הריפוי של זמנו – לרבות היפנוזה ומסאז' – פיתח, באומץ השמור לאאוטסיידרים, שיטה חדשה לטיפול בטראומה: כרטיס-כניסה לקודש הקודשים של הנפש, על-ידי הקשבה אחרת המציעה תרגום מסוג חדש לתוכן הגלוי. הקשבה כזאת לצופן הלא-מודע המסתווה בתוך הבזקי המחשבה המודעים של המטופל, בכוחה להניב הקשר ופשר, בעזרתם המטופל יתיידד עם עצמו וירגיש פחות אאוטסיידר בתוך נפשו-שלו. אכן, הקלת משקל הקיום: השלום שיקנה אחיזה בנפש המטופל יתפשט החוצה ויהיה לשלום בינו לבין רעהו, כלומר לסבל אנושי רגיל.
ברם, מרגע שניגשים אחרת להבנת אינטראקציות בינאישיות, משעה שמפנים תשומת-לב להשפעות לא-מודעות בטווח הארוך, נחשפים לדברים החומקים מן הקליטה היומיומית ואין מנוס מחוויה עצמית של אאוטסיידריות. כשמתחילים לפסוע בדרך זו מגלים שהקשבה וקוץ בה: הזכות לאחוז בכרטיס כניסה אל הלא-מודע ובאשרת שהייה בו, מותנית בקיום במסגרת ייחודית, אאוטסיידרית למסגרות חברתיות מוסכמות שאינן פסיכואנליטיות. הכיצד, תוהה המטפל בן-זמננו, יוכל לקיים את כללי המסגרת ועדיין להקיש בלב שלם על הריבוע הפנימי המציין 'אני לא רובוט'...?
פרויד התוהה, התועה, הטועה, הוא אותו פרויד ששרטט עבור כולנו את המפות הראשונות לאחד האוצרות היקרים ביותר עלי אדמות: מתנת המפתחות לדלתות נפש מטופלינו. אלא שכמונו, מטופלים ומטפלים, הוא היה אמביוולנטי ביחס לגודל המשימה. ואכן: לא עלינו המלאכה לגמור, אבל אם אנחנו כבר כאן, אין אנו בני חורין להיבטל ממנה - שבע ניפול ונקום. בפרפראזה על הפרסומת לתחליפי חלב-אם: לעולם לא נהיה טובים כמוך, לעולם לא נחדל לנסות (פכלר, 2023). אפילו פרויד לא היה טוב כמו "פרויד"; הוא היה טוב-דיו ולעתים קרובות פחות מכך.
ומה היתה אומרת על כך מטופלת כמארי בונפארט אשר עמלה על הנצחת פועלו לאחר שהכניסה אותו אל תוך המעגל הפנימי ביותר של נפשה? יתכן שבהשראתה ובהשראת מטופלות ומטופלים נוספים זכינו בתובנות יקרות מפז אודות המין האנושי. ככלות הכל, פרויד, שנאבק בדמונים הפנימיים שלו, לרבות בפחדו ממיניות נשית ובאימתו המוכחשת מתוצאותיה השואתיות של אנטישמיות, הנחיל לדורות המטפלים אחריו את הסוד: קבלת קוד הגישה לקודש-הקודשים של המטופל, היא שהופכת בסופו של דבר את כולנו, אנשי הטיפול, לאינסיידרים.
ד"ר עמית פכלר, פסיכולוג קליני מומחה ומדריך. ספרו "כשזה עמוק: מורה נבוכים פסיכואנליטי" עתיד לראות אור בהוצאת אוניברסיטת חיפה ופרדס.
בלוך, י. (2021). מגרד. בתוך האלבום הדיגיטלי: אולי זה אני: הקלטות מוקדמות. https://yonibloch.bandcamp.com/album/--5
ברנר, י"ח (1904). בחורף. הקיבוץ המאוחד, 1988: 32.
ברויר, י' ופרויד, ז' (1895-1897). מחקרים בהיסטריה. ספרים.
גיי, פ' (1988). פרויד: פרשת חיים לזמננו. דביר.
ניר, י' וקדר, י' (2025). יונתן ניר מארח את הבמאי יאיר קדר: הקלטת מפגש עם הבמאי. Yonatannir.com נדלה בתאריך 24.6.2025.
פכלר, ע' (2017). ארגז הסודות של זיגמונד הקטן: מדוע נטש פרויד את תיאוריית הטראומה לטובת רעיון הפנטזיה? בתוך: ע' אשל וצ' זליגמן (עורכות). היה או לא היה? כאשר צללים של פגיעה מינית בילדות עולים בטיפול. כרמל, עמ' 373-386.
פכלר, ע' (2023). וכל הזמן הזה הייתי לבד: המטפל כאאוטסיידר.
betipulnet.co.il/particles/the_therapist_as_an_outsider נדלה בתאריך 24.6.2025.
פכלר, ע' (בהכנה). כשזה עמוק: מורה נבוכים פסיכואנליטי. אוניברסיטת חיפה ופרדס.
פלגי-הקר, ע' (2005). מאי-מהות לאימהות: חיפוש פסיכואנליטי פמיניסטי אחר האם כסובייקט. עם עובד.
פרויד, ז' (1900). פירוש החלום. עם עובד.
פרויד, ז' (1910). על ההשפלה הכללית ביותר של חיי-האהבה. בתוך: כתבי זיגמונד פרויד, כרך שני, מסות נבחרות א. דביר, 1967.
פרויד, ז' (1915). הערות על אהבת-העברה. בתוך: הטיפול הפסיכואנליטי. עם עובד, 2002.
פרויד, ז' (1931). על המיניות הנשית. בתוך: מיניות ואהבה, עם עובד, 2002: 200-212.
פריידי, נ' (1993). נשים מעל: פנטזיות מיניות של נשים. מעריב - הד ארצי.
Breger, L. (2000). Freud: Darkness in the Midst of Vision: 331.
Cereijido, M. (2022). What do women want today? In: M. Cereijido, O. L. Ellman, & N. R. Goodman (Eds.). (2022). What Women Want : Today: Femininity, Desire, and Agency. Routledge: 3-13
Falzeder, E. (2016). Freud the Analyst and Therapist. In: A. Koellreuter, (Ed.). What is This Professor Freud Like? A diary of an Analysis with Historical Comments. London: Karnac.
Sandler, J. & Freud, A. (1985). The Analysis of Defense. International Universities Press.
Freud, S. (1991). My Three Mothers and Other Passions. NYU Press: 163-4.
Moore, A. (2009). Relocating Marie Bonaparte's clitoris. Australian Feminist Studies. 24:60, 149-165.
Symington, N. (2025). An interview with Neville Symington. https://www.youtube.com/watch?v=cal-fAYddsY&t=1561s.
