פרופ׳ ענר גוברין
בסרטו "פרויד. האאוטסיידר", יאיר קדר מציג את פרויד כאדם שהתמודד עם מוות, אבדנים וגלות – אדם שהפך כל משבר להזדמנות יצירתית. ראינו כיצד אסף עתיקות כדרך להתמודד עם סופיות החיים, וכיצד הפך כאב אישי לכלי להבנה ומחקר. אבל מה שהסרט אינו חושף הוא כיצד פרויד עצמו עבד בחדר הטיפולים – מה הייתה שיטתו האמיתית.
גם כתביו התיאורטיים של פרויד מסתירים יותר משהם חושפים. תיאורי המקרים המפורסמים – דורה, קתרינה, איש הזאבים ואיש העכברושים – נכתבו כדי שתלמידיו של פרויד ילמדו מכלי ראשון את הטכניקה הפסיכואנליטית. הם מציגים את הפסיכואנליזה כתהליך מסודר של פירוש וחקירה, שבו המטפל ממוקד בחשיפת הלא-מודע והתנגדויות. זוהי כמובן תמונה חלקית בלבד.
התמונה המלאה מתגלה במקומות אחרים לגמרי – ביומנים אינטימיים של מטופלים, במכתבים ששלחו לקרוביהם, בזיכרונות שרשמו שנים לאחר מכן. העדויות הללו מציירות דמות שונה בתכלית מהפסיכואנליטיקאי הקפדן והמרוחק שאנו מכירים מהספרות המקצועית.
במאמר זה אחשוף את הפער המפתיע בין הדימוי הרשמי של פרויד כמטפל לבין האדם שמטופליו פגשו בחדר הטיפולים, ואנסה להבין מדוע בחר להסתיר את פניו האמיתיות של המפגש הטיפולי.
התמונה המקובלת של זיגמונד פרויד כמנתח קר, היושב בדממה מאחורי מטופליו ומציע פרשנויות חדות מתוך עמדה נייטרלית לחלוטין, התגלתה כמיתוס שנוצר לאחר מותו (גוברין, 2004). יומני המטופלים של פרויד כפי שעולים מהמחקר של Lohser & Newton בספרם "Unorthodox Freud: The View from the Couch" ("פרויד הלא אורתודוקסי", 1996) ומספרה של ענת צור מהלאל "אנליזה מן העבר האחר – מטופלי פרויד כותבים" (2021) חושפים תמונה שונה לחלוטין – תמונה של מטפל חברותי, אקספרסיבי ויצירתי שהפר את הכללים התיאורטיים שלו פעם אחר פעם.
כשקוראים את העדויות הישירות של מטופליו של פרויד – אברהם קרדינר, הילדה דוליטל, יוזף וורטיס, ג'ון דורסי, סמיילי בלנטון ואחרים – מתגלה אדם שונה מהסטריאוטיפ המוכר. פרויד דיבר עם מטופליו על תשוקתו לאמנות ולספרות, שיתף אותם ברכילות, לא הסתיר את אהבתו לכלבו ואת שנאתו כמעט לכל דבר באמריקה. המטופלים ידעו להבחין במצבי רוחו השונים – מתי הוא היה משועמם, נרגש, כועס או חסר סבלנות. הוא התנהג כאדם אמיתי ולא כמסך ריק.
אלכס סטרצ'י סיפרה על רגע אופייני כשסיפרה לפרויד חלום. לאחר שפירש אותו, פרויד קם מהכיסא, הצית סיגר ואמר: "תובנות מסוג זה דורשות חגיגה". כששיתפה שעדיין לא סיימה לספר את כל החלום, השיב בחיוך: "אל תהיי חמדנית – התובנה שהבאת תספיק לשבוע שלם" (תרגום שלי כאן ולהלן אלא אם צוין אחרת ע.ג.; Khan, 1973, P. 370). זו הייתה התנהגות ספונטנית ואנושית, הרחוקה מן הנוקשות הטכנית שעליה הטיף.
אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לגישתו הלא שגרתית של פרויד היא הטיפול במשוררת האמריקאית הילדה דוליטל. דוליטל, שהייתה ממייסדות התנועה האימג'יסטית בשירה, הגיעה לפרויד בגיל 47 כשהיא מתלוננת על חסימה ביצירתיות. הטיפול נמשך רק חמישה חודשים מפוזרים (מרץ עד יוני 1933, ואוקטובר עד דצמבר 1934), אך השפעתו הייתה מהפכנית עבורה.
במהלך הטיפול, פרויד לא הסתפק בישיבה מאחורי המטופלת ובמתן פרשנויות. הוא הראה לה את אוסף הפסלונים העתיקים שלו, ואפילו נתן לה במתנה פסלון קטן של אתנה. "היא מושלמת״, אמר פרויד לדוליטל, ״רק איבדה את החנית שלה". פרשנות זו הפכה עבור דוליטל לרגע של שחרור יצירתי.
דוליטל כתבה למאהבת שלה בריהר על אותו מפגש עם פרויד: "הוא קם מהשולחן שלו, הוציא פסלון וישנו מעצם השן ששלחו לו פסיכיאטרים מכלכותה, ושלף פסלון קטן של אתנה, בגובה של כשישה אינץ', שאמר שהוא הפסלון המועדף שלו. איזה מקסים, זקן קטן ומקסים" (Richards, 1992, p. 395).
צור מהלאל כותבת על בסיס רשמיה של דוליטל על טיפול זה כי "הייצוג האינטגרטיבי ביותר שה"ד מציעה לאנליזה ולקשר עם פרויד הוא של בית, מקום מוכר שבו האדם יכול להיאסף, להתקבל ולחוש שלם ואהוב" (2021, עמ׳ 235). התייחסותה החמה והאישית של דוליטל לפרויד עולה בקנה אחד עם דיווחים של מטופלים אחרים על יחסיו הקרובים והחמים.
לאחר הטיפול, דוליטל כתבה ופרסמה שירה אפית במימדים שכמעט ולא ניסו נשים במאה העשרים. ב-1960 הייתה האישה הראשונה שקיבלה את מדליית האקדמיה האמריקאית לאמנויות ומדעים. בספרה "Tribute to Freud״ (״מחווה לפרויד״), אשר פורסם לראשונה ב-1956, כתבה דוליטל: "הטיפול של פרויד לא היה רק ריפוי, אלא גם מתנה לכל החיים" (2023 ,Doolittle).
כאמור, בכתיבתו התיאורטית של פרויד עולה דמות מטפל קרה וניטרלית. כך למשל, במאמרו המשפיע "עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי" (1912), פרויד ברור וחד משמעי בהמלצותיו למטפלים:
״אני ממליץ לעמיתי ומפציר בהם במידה שאין למעלה ממנה, שבמהלך הטיפול הפסיכואנליטי יראו ברופא המנתח דוגמה ומופת, שכן הוא מסיט הצדה את כל רגשותיו ואפילו את רחמיו האנושיים ומפנה את כל כוחות הנפש שלו למטרה אחת ויחידה: לבצע את הניתוח במיומנות רבה ככל האפשר... הצידוק שבדרישה זו המופנית כלפי האנליטיקאי, לשמור על קרירות רגשית, טמון בכך שהיא מבטיחה את התנאים המשופרים ביותר לשני הצדדים: עבור הרופא – את השמירה המבורכת על חיי הרגש שלו, ועבור החולה – את העזרה הרבה ביותר שאנו מסוגלים להעניק כיום״.
(פרויד 1912/2013, עמ׳ 95, בתוך: ע׳ ברמן, הטיפול הפסיכואנליטי (עמ׳ 99-92), ע׳ רולניק תרגם. עם עובד)
אלא שבפועל, פרויד לא נהג כך ופעם אחר פעם הפר את כלליו שלו. מעבר לדוגמאות שהזכרתי לעיל, הוא נתן מתנות למטופלים, לא גבה לעתים תשלום ממי שהיו בקשיים כספיים, התיידד עם חלקם מחוץ לחדר הטיפולים ואף טיפל במקס אייטינגטון תוך כדי טיולי ערב משותפים ברחובות וינה. מקרה דרמטי התרחש ב-28 בדצמבר 1907, כשפרויד הזמין את ארנסט לנצר (המוכר כ"איש העכברושים") לארוחה בביתו - התנהגות שהיום נחשבת לכפירה טיפולית מוחלטת.
כיצד ניתן להסביר את הפער בין הדמות העולה מכתביו ובין המטפל שהיה בפועל? אציע שני הסברים אפשריים.
הסיבה המרכזית עליה ניתן לחשוב לפער זה טמונה בחששותיו של פרויד ביחס למעמדה ותקופתה המדעית של הפסיכואנליזה. בתחילת דרכו, פרויד התמודד עם ביקורת על התחום המתפתח. כפי שכתב ב-1905: "לרופאים רבים, גם היום, נדמית הפסיכותרפיה כצאצא של המיסטיקה המודרנית, ובהשוואה לתרופות הפיזיו-כימיות שלנו... נראית לא מדעית ולא ראויה לתשומת לבו של חוקר רציני" (Freud, 1905/1953, p. 257).
פרויד חתר לכך שהפסיכואנליזה תיתפס כשיטה מדעית לגיטימית, ולא כקשר אישי ״רגיל״ בין שני אנשים או כטיפול מיסטי. הוא חשש שאם יחשוף את הסובייקטיביות והמעורבות האישית שלו בטיפול, הדבר עלול לפגוע באמינות המדעית של הפסיכואנליזה. לכן הוא יצר דימוי של "הרופא כמנתח" - קר, אובייקטיבי ונייטרלי.
סיבה אפשרית נוספת קשורה בעיוותים אשר נוצרו בתהליכי ההתקבלות של הפסיכואנליזה. החוקרים Lohser & Newton מראים כי תרגום סטרצ'י האנגלי לכתבי פרויד, המרכזי בהתפשטות הפסיכואנליזה, הדגיש יתר על המידה את ההיבטים המרוחקים של עצותיו של פרויד. למשל, המילה הגרמנית "Ratschläge" (עצות ידידותיות) תורגמה כ"המלצות״ (Recommendations), מה שנתן להן נופך אוטוריטטיבי שלא התכוון אליו פרויד.
באופן דומה, המילה "Indifferenz" (אדישות בונה) תורגמה כ"נייטרליות", אף על פי שפרויד יכול היה להשתמש במילה הגרמנית הנפוצה יותר ״Neutralität". באמצעות "Indifferenz" פרויד התכוון ליחס של קבלה של כל היבטי המטופל, ולא לריחוק רגשי.
פרויד עצמו הבין כי קיימת בעיה של הטיות ועיוותים בהבנת תורתו בקרב תלמידיו וממשיכיו. כך למשל, במכתב לפרנצי ב-1928 הוא כתב: "ה'עצות לרופא׳ שכתבתי לפני זמן רב היו בעיקר בעלות אופי שלילי. חשבתי שהדבר החשוב ביותר הוא להדגיש מה אין לעשות... התוצאה הייתה שהאנליטיקנים הצייתנים לא קלטו את הגמישות של הכללים שקבעתי, ונכנעו להם כאילו היו טאבו".
אחרי מותו של פרויד האתוס המדעי של הפסיכואנליזה, במיוחד בארצות הברית שבה רק רופאים הורשו לעבור הכשרה פסיכואנליטית, תרם אף הוא ליצירת הדימוי של פרויד כמטפל מרוחק השואף לאובייקטיביות מדעית ולא לקשר אנושי וספונטני עם מטופליו. כמובן שדימוי זה נסמך על כתבי פרויד ועל התדמית שיצר.
אבל בתוך חדר הטיפולים התרחשו דברים שונים לחלוטין. הדוגמאות המובאות כאן, ועוד רבות אחרות, מלמדות כי פרויד הבין שליחסו האישי והחם למטופלים יש משמעות טיפולית מכרעת. הוא האמין שהמטפל צריך לחשוב על משמעות זו, לנתח אותה ולעיתים גם להתייחס אליה בטיפול. הוא לא ראה את היחסים האישיים והקרובים שנוצרו בינו לבין מטופליו כבלתי רלוונטיים לסיטואציה הטיפולית (Lipton, 1977).
אחת הדוגמאות המרתקות ביותר לגישתו הלא שגרתית של פרויד בטיפול היא סיפורו של המנצח ברונו ולטר, אחד המנצחים הגדולים ביותר של המאה העשרים. על תקופת הטיפול ולטר סיפר באוטוביוגרפיה שכתב (Walter & Galston, 1946).
בשנת 1906, כשולטר היה מנצח צעיר ומבטיח שרק התחיל ליהנות מנוחות הנישואין ומהביטחון הכלכלי של קיום בורגני נעים, הוא לקה ב"מחלה נוירוטית". ולטר מתאר כיצד פנה לפרויד בייאוש, לאחר שכאב ראומטי-נוירולוגי באזור הזרוע הפך כה חמור שלא יכול היה עוד להשתמש בזרועו הימנית לניצוח או לנגינה בפסנתר. בירור רפואי לא העלה דבר.
ולטר, שהכיר את תורתו של פרויד, ציפה שפרויד יתחיל בחקירה פסיכואנליטית עמוקה של ההעברה והילדות המוקדמת. להפתעתו, פרויד בדק רפואית את זרועו, ולאחר שהקשיב לתלונתו שאל אותו אם אי פעם ביקר בסיציליה. כשולטר ענה בשלילה, פרויד אמר לו ש׳האי יפה ומעניין ויותר יווני מיוון עצמה, ושהוא צריך לצאת לשם עוד באותו ערב, לשכוח מהזרוע ומהאופרה ופשוט להשתמש בעיניים במשך כמה שבועות׳ (Walter & Galston, 1946, P. 168).
ולטר עשה כפי שפרויד הורה לו. הוא טס לסיציליה שם הושפע עמוקות מהמפגש הראשון שלו עם התרבות ההלניסטית שפרצה אליו מכל צד. אולם כשחזר לוינה, הזרוע עדיין כאבה. כשפרויד שמע על כך, עצתו הייתה פשוטה ישירה: "לנצח". "אבל אני לא יכול להזיז את הזרוע", התלונן ולטר. "נסה בכל מקרה", השיב פרויד. "ומה אם אצטרך להפסיק באמצע?" "לא תצטרך להפסיק". "האם אוכל לקחת על עצמי את האחריות שאולי אפגע בהופעה?", "אני אקח את האחריות", אמר פרויד (שם).
וכך ולטר החל לנצח קצת עם הזרוע הימנית, קצת עם השמאלית ולעיתים עם הראש. היו רגעים שבהם שכח מהזרוע בגלל המוזיקה. פרויד ייחס חשיבות מיוחדת לרגעי השכחה הללו. במפגש הבא אמר לולטר לנסות שוב לנצח, אך התוצאה הייתה מתסכלת כמו בפעם הקודמת. בסופו של דבר, ולטר למד להתאים את טכניקת הניצוח שלו לחולשת הזרוע מבלי לפגוע באפקט המוזיקלי, ובאמצעות מאמץ רב ובטחון עצמי, למידה ושכחה, הצליח למצוא את דרכו חזרה למקצועו.
זה היה טיפול שהיום היינו מכנים אותו "טיפול התנהגותי" או "חשיפה הדרגתית" (Peri-Herzovich and Govrin, in press). פרויד לא ניתח חלומות, לא חקר את העבר, לא פירש התנגדויות. במקום זאת, הוא השתמש בהתערבויות מעשיות שמטרתן הייתה להחזיר את המטופל לפעילות שמימשה את ערכיו ומטרותיו, בדיוק כפי שעושים טיפולים מודרניים כמו טיפול התנהגותי דיאלקטי (DBT). הטיפול כלל חמש עד שש פגישות בלבד, וולטר המשיך להיות אחד המנצחים הגדולים של המאה העשרים מבלי שהסימפטום חזר.
אם סיפורה של הילדה דוליטל מדגים את החמימות והיצירתיות של פרויד כמטפל – הפגנת חוש הומור ויחס אבהי, שיתוף באוסף העתיקות, והתייחסות למגוון של נושאים לא טיפוליים – הרי שסיפורו של ברונו ולטר חושף ממד נוסף ומפתיע: את גמישותו המתודולוגית הרדיקלית. בעוד שעם דוליטל פרויד עדיין עבד במסגרת פסיכואנליטית מוכרת (אם כי בחמימות יוצאת דופן), עם ולטר הוא נטש לחלוטין את השיטה הפסיכואנליטית הקלאסית ופנה לגישה התנהגותית-מעשית שהקדימה בעשרות שנים טיפולים מודרניים. דוגמה זו מלמדת שפרויד לא רק הפר את כלליו שלו אלא שהיה מוכן לוותר על התיאוריה שבה כה האמין בהתאם לצרכיו של המטופל. זוהי עדות למעורבותו האמיתית ברווחת המטופל מעל לכל שיקול תיאורטי.
הסתירה בין תמיכתו המוחלטת של פרויד בעקרונות המדעיים לבין התנהגותו בפועל עם מטופליו, היא אחת הסתירות המרתקות שניתן למצוא בכתבי פרויד. הוא בחר להשאיר את פענוחה לפרשניו, אבל העובדות מדברות בעד עצמן: פרויד האמיתי היה מטפל חם, מעורב ויצירתי שהכיר בחשיבות הסובייקטיבית של המטפל כאדם ושידע שהיחסים הטיפוליים הם כוח מרפא עיקרי.
מה שאנו מכירים היום כטכניקה "קלאסית" הוא למעשה ניאו-אורתודוקסיה מאוחרת, שיצרו תלמידיו של פרויד ושאינה מייצגת את דרכו האמיתית (Lipton, 1977). אם נרצה להבין את פרויד כמטפל, עלינו להסתכל על מה שעשה, לא רק על מה שכתב.
כפי שחוו צופי הסרט ברגע מרגש כשראו את חדר העבודה של פרויד בצבע לראשונה – לאחר שנים של ראייתו רק בשחור-לבן בצילומים היסטוריים – כך גם הבנתנו את פרויד כמטפל דורשת מעבר מהדימוי החד-ממדי הקר לתמונה המלאה והצבעונית שעולה מעדויות מטופליו. המסר העולה מהתנהגותו של פרויד עם מטופליו הוא ברור: הטיפול הוא מפגש אנושי בין שני אנשים, שבו החיבור הרגשי הספונטני הוא לא רק לגיטימי , אלא הכרחי לתהליך הריפוי.
פרופ' ענר גוברין הוא פסיכואנליטיקאי מנחה, פסיכולוג קליני ופילוסוף, ראש התמחות דוקטורט "פסיכואנליזה ופרשנות" בתוכנית לפרשנות ותרבות באוניברסיטת בר אילן וחבר במכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו. ספרו How Philosophy Changed Psychoanalysis: From Naive Realism to Postmodernism יצא לאחרונה בהוצאת Routledge. בקרוב ייצא לאור ספרו ׳אומנות תיאור המקרה הפסיכודינמי: תיאוריה ופרקטיקה׳ באנגלית ובעברית. גוברין עורך הסדרה Routledge Introductions to Contemporary Psychoanalysis ו"נרקיסוס" לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות בהוצאת רסלינג.
גוברין, ע׳ (2004). בין התנזרות לפיתוי – גלגולי הפסיכואנליזה באמריקה, דביר
פרויד, ז׳. (2013). עצות לרופא על הטיפול הפסיכואנליטי, בתוך: ע׳ ברמן (עורך), הטיפול הפסיכואנליטי (עמ׳ 99-92), ע׳ רולניק תרגם. עם עובד. (המקור פורסם 1912)
צור מהלאל, ע׳ (2021). אנליזה מן העבר האחר – מטופלי פרויד כותבים, סדרת נרקיסוס לפסיכואנליזה, פילוסופיה וחקר התרבות, בעריכת ענר גוברין, רסלינג
Doolittle, H. (2023). Tribute to Freud (with a contribution by Adam Phillips). New Directions Publishing
Freud, S. (1953) On Psychotherapy. In J. Strachey (Ed. & Trans.), The Standard Edition of the Complete Psychological Works of Sigmund Freud (vol. 7, 255-268), Hogarth Press (original work published 1905)
Herzovich, Y, and Govrin , A. (in Press ), A Philosophical Framework for Psychotherapy Integration: Psychoanalysis meets otherness
Khan, M.(1973). Mrs. Alix Strachey: An Obituary. International Journal of Psychoanalysis, 54, 370Lipton, S. (1977). The Advantages of Freud’s Technique as Shown in His Analysis of the Rat Man, International Journal of Psychoanalysis, 58, 255-273
Lohser, B. & Newton, P.M. (1996). Unorthodox Freud: The View from the Couch. The Guilford Press
Richards, A. K. (1992) Hilda Doolittle and Creativity—Freud's Gift. Psychoanalytic Study of the Child 47, 391-406
Walter, B. & Galston, J.A. (1946) Theme and Variations: An Autobiography. A. A. Knopf
