חיפוש

"זה גבר זה"? על הקשר בין אונס קבוצתי, אלכוהול ועיצוב זהות גברית

פורסם על ידי אפרת מעיין

הקדמה

במהלך חודש אוגוסט האחרון נאנסה באילת נערה בת 16 על ידי מספר גברים ובני נוער, שניצלו את העובדה שהיא שתתה לשוכרה. נערים רבים היו עדים לאירוע קשה זה ולא רק שלא מנעו אותו – אלא למרבה הצער אף הסריטו את המתרחש והפיצו זאת בקרב חבריהם. המקרה המזעזע הזה הצליח להוציא רבים מאתנו מן האדישות שלעתים קרובות אנו מתכסים בה, והוביל אלפי נשים (וגברים) לצאת לרחובות על מנת לזעוק זעקה גדולה של כאב, הזדהות ורצון לשינוי. אף על פי שההפגנות האלו חשובות ומרגשות ביותר, סביר להניח כי לאחר שהעשן יחלוף - כולנו נחזור אל סדר היום מבלי שהנושא הכאוב של פגיעות מיניות בקרב בני נוער יבוא על פתרונו. זו איננה הפעם הראשונה או האחרונה בה נפגעות מינית נערות או ילדות, וידוע לכל כי אם כותרות העיתונים לא היו זועקות "30 גברים אנסו ילדה" אולי היינו נשארים כולנו במקום בו אנו רגילים להיות: מתייחסים בעצב למה שאירע, וממשיכים הלאה אל עניינו הפרטיים וצרותינו האישיות. 

כמו רובנו, גם אני מצאתי את עצמי מזועזעת עקב האירוע המחריד הזה. התגובה הראשונה שלי הייתה כיווץ בבטן ושיתוק – תגובה גופנית-רגשית אופיינית כשאנחנו נוגעים בנושא של טראומה. אני עובדת שנים רבות עם נפגעות ונפגעי פגיעות מיניות, ולכן מכירה מקרוב את המעגל ההרסני והנוראי שפגיעות אלו מביאות איתן, כמו גם את הצלקות המדממות ששורדי פגיעות מיניות סוחבים כל חייהם. כיוון שכך, אירוע כזה מזמין מיד את "שדוני" הייאוש, התסכול וחוסר האונים שלנו. יחד עם זאת, כשראיתי את כמות האנשים שיצאו לרחובות להפגין - משהו נוסף ואחר התעורר בי. התגובה האמיצה של כל כך הרבה נשים אשר הפכו את התסכול למאבק פעיל  חוללה את מה שארצה לכנות "התעוררות של כוחות קסם". ככה זה, כמו ש"שדונים" של אחרים משפיעים על ה"שדונים" שלנו ומפעילים אותם, כך גם תעצומות הנפש שלנו: הכוח של אחרים מעורר גם בנו כוחות ומעודד אותנו להפעיל אותם.

מחשבות ותחושות אלו הובילו אותי לכתוב את המאמר הנוכחי, כאשר השאלה המרכזית שברצוני להציף היא מה כל אחד מאיתנו – הורים, אנשי ונשות טיפול, מורים ומורות, יועצות ויועצים - יכול וחייב לעשות כדי שנצליח לצמצם את ממדי התופעה האיומה של פגיעות מיניות בקרב בני נוער? לשם כך, בחלקו הראשון של המאמר אבקש לבחון את התופעה על ידי התבוננות בקשר בין אונס קבוצתי, שימוש מופרז בחומרים משני מצב תודעה והיבטים הקשורים לתהליך בניית הזהות הגברית בגיל ההתבגרות. בנוסף, בחלקו השני של המאמר אציע מספר רעיונות לפעילויות בנושא מיניות בריאה ומניעה של ניצול מיני בעזרת קלפי "ארץ יצורי הנפש" (מעיין, 2017). 

מה מגביר את הסיכוי לאלימות מינית בקרב בני נוער? 

מקרים דוגמת האונס שאירע באילת מציפים אל סדר היום החברתי-תקשורתי שאלות ערכיות מהותיות, וביניהן גם את שאלת האחריות שלנו כמבוגרים ביחס לאירועים מעין אלו. בניסיון להתארגן אל מול הזוועה, אנו מוצאים את עצמנו מתחבטים בשאלות המופנות קודם כל אל הצד התוקף: איך קורה שנערים, שחלקם הגיעו מרקע טוב ונורמטיבי, נסחפים לבצע מעשה שפל שכזה? כיצד הם מגיעים להיות שותפים (אקטיביים יותר או פחות) באונס, לא עוצרים ולא מגינים על הנערה? מה גורם לאותם נערים להתייחס אליה כמו אל חפץ שנועד למימוש צרכיהם, מבלי שהם מצליחים לחוש שום אמפתיה כלפיה או חמלה כלפי סבלה? 

במקביל, אנו מוצאים את עצמנו שואלים גם שאלות הנוגעות אל הצד הנפגע, כמו מה מוביל נערות להגיע למצב של שיכרות וערפול חושים, בו הן לא מצליחות לשמור על עצמן כאשר הן יוצאות לבלות? כאן חשוב לי להדגיש - אני בשום מצב לא מפנה אצבע מאשימה אל הקורבן! השאלה המוצגת מייצגת בעיניי את נושא האחריות שלנו כמבוגרים (הורים כמו גם אנשי ונשות חינוך וטיפול): כיצד אנו יכולים לעזור לנערות ולנערים שבסביבתנו לשמור על עצמם כשהם יוצאים אל העולם, כאשר הם מתחילים לגלות את המיניות שלהם? ובמקביל, מה עלול לגרום להם להיסחף ולאבד שליטה על מעשיהם? 

כדי שנוכל לקיים פעילויות מניעה אפקטיביות ולחנך ילדים ונוער למיניות בריאה - חשוב שנבין קודם כל את הגורמים והסיבות שעלולים לתרום ולהוביל למצבים של אלימות מינית ואונס קבוצתי. עופרה שניידר (2011) מתארת ארבעה אלמנטים משותפים אשר לרוב מאפיינים אירועים של אונס קבוצתי: (1) שימוש באלכוהול ובסמים; (2) צפייה בפורנוגרפיה; (3) רציונליזציה; (4) מציצנות. במהלך המאמר אתייחס בהרחבה לאלמנטים אלו, אך ברצוני להבהיר כבר עכשיו בכמה מילים את השניים האחרונים. כך, אלמנט הרציונליזציה מתייחס אל התהליך המחשבתי שעושים התוקפים לאירוע כדי להצדיקו – הם אינם מחשיבים את התנהגותם כאונס אלא רואים בה עיסוק לגיטימי ביחסי מין קבוצתיים, עם שותפה שיכורה, "מעוניינת", ש"חיפשה את זה". אלמנט זה קשור לדברי שניידר לתפיסות החברתיות הנפוצות של גבריות ושל מיניות עליהם מתחנכים בני הנוער בימנו. אלמנט המציצנות מתייחס אל תופעת ה"עומדים מן הצד", אותם גברים שאינם מעורבים ישירות במעשה אך מאפשרים לו להתרחש, ואליו אתייחס בהמשך בהקשר לחשש המאפיין את בני הנוער "לצאת מלשינים" או להיחשב בעיני חבריהם לא גבריים מספיק. 

הקשר בין שימוש מופרז בחומרים משני מצב תודעה לאונס קבוצתי

בני נוער רבים מרגישים שבלי לשתות אלכוהול או לעשן סמים הם לא באמת מסוגלים להשתחרר, להנות, להרגיש בטוחים בחברה או "להתחיל עם בנות". הם חיים בתרבות שמקדשת את החיפוש אחר ריגושים וסיפוק מידי, מוצפים בכל כך הרבה גירויים, כך שאותם חומרים משני תודעה משמשים אותם כדי לחזק את ההתרגשות והכיף שהם להוטים להרגיש. אך כפי שידוע לכולנו, לשימוש באלכוהול ובסמים (בטח כשמדובר בשימוש מופרז ובלתי אחראי כפי שנפוץ בגיל ההתבגרות) יכולות להיות גם השלכות הרסניות. שימוש בחומרים אלו מוביל להיחלשות העכבות הטבעיות שלנו לגבי התנהגויות לא הולמות; מעורר רמה גבוה יותר של דחפים ושל התנהגות תוקפנית; מחליש את היכולת לניהול פנימי ולהפעלת שיקול דעת מתאים לסיטואציה. כל אלו מגבירים את הסיכון של המשתמש להיפגע או לפגוע באחרים.

שימוש מופרז באלכוהול ובסמים ממלא פעמים רבות תפקיד מכריע באונס קבוצתי, משום שהוא "מכין את הבמה" למתרחש על ידי כך שמפחית מעצורים ומתרץ התנהגות מתעללת. שניידר מתארת כי בקבוצות בהן התרחש אונס קבוצתי נעשתה גלוריפיקציה לאלכוהול תוך עידוד להשתמש בו (שניידר 2011). בנוסף, הוא מחליש את יכולתן של הנשים לאמוד את המצב המסוכן בו הן מצויות, לא כל שכן להתגונן בפניו. כך, לאחר שהקורבן משתמשת בכמויות רבות של אלכוהול או סמים, היא אינה מודעת לכך שהשכנוע הידידותי של תוקפיה הוא חלק מתקיפה מינית מתוכננת. כאשר היא מצליחה להבין את המצב הקשה בו היא נתונה, הבלבול מתחלף בפאניקה, וההימלטות מהזירה היא לרוב בלתי אפשרית. הנפגעת אינה מסוגלת למחות, או שמחאותיה זוכות להתעלמות, והיא נאנסת או חווה הטרדות מיניות על ידי מספר גברים או נערים.

אי אפשר להזכיר את נושא השימוש בחומרים משני מצב תודעה מבלי להזכיר את נושא ההתמכרות. נערים ונערות רבים שותים אלכוהול ומשתמשים בסמים, אך לא כולם מתמכרים. סכנת ההתמכרות גדולה יותר בקרב אלו שהגיעו לגיל ההתבגרות כאשר הם סוחבים איתם כאב נפשי לא מטופל מסיבות שונות, כגון: דימוי עצמי נמוך; קושי חברתי; אובדן במשפחה; גירושין קשים של ההורים; הזנחה רגשית; ליקויי למידה לא מטופלים שהובילו לתחושת כישלון מתמשכת; פגיעות שחוו בילדותם, בדגש על פגיעות מיניות; חוויה מתמשכת של חוסר שייכות; פוסט-טראומה ועוד. בני נוער אלו מוצאים מהר מאוד (לפעמים עוד לפני גיל 10) את האלכוהול או הסמים, ואלו מעניקים להם לראשונה תחושת שייכות, ריגוש או רגיעה רגשית. הם חווים את השימוש בהם כ"תרופה" לכאב בלתי נסבל ורואים בהם דרך לברוח מכל אותם רגשות קשים. כך יכולה להתפתח במהרה תלות בחומר משנה מצב תודעה. החומר או ההתנהגות שנחוו בתחילה כפתרון לבעיה - הופכים מהר מאוד למקורן של בעיות נוספות וקשות. השימוש המתמשך בחומרים מכניס את הנער/ה למעגל הרסני של חוויות שליליות ופגיעות, אשר רק הולך ומחריף מיום ליום (חלק מהחרפה זו נוגע להסתגלות שהגוף מפתח כלפי החומרים הממכרים, ולכן יש צורך בהגברת כמות הצריכה כדי להשיג אפקט דומה לזה שנוצר בתחילת השימוש). מכל זאת משתמע גם כי נער או נערה שעברו פגיעה מינית נמצאים בסיכון מוגבר להתמכרות, וכי זו אחת מההשפעות ההרסניות הנוספות של פגיעות אלו.

השפעת הפורנוגרפיה ותרבות ההחפצה כלפי נשים

גם לצפייה בפורנוגרפיה יש חלק במעשי האונס הקבוצתיים, שכן היא נותנת לגיטימציה לאובייקטיפיקציה (החפצה) של נשים. קשה להאמין, אבל הצפייה בפורנו הרבה יותר שכיחה ומתחילה בגיל הרבה יותר צעיר ממה שרובנו מעלים על דעתנו. בני נוער וילדים יכולים לגשת בקלות לתכנים פורנוגרפיים באמצעות סמארטפונים, אייפדים ומחשבים ניידים, מה שהופך את התוכן הפוגעני לנגיש ונפוץ. לחשיפה מוקדמת ולא מותאמת לתכנים פורנוגרפיים יכולות להיות השלכות חמורות, החל מנזקים נפשיים ועד פגיעה ביכולת לנהל זוגיות וקשר מיני מכבד והולם. דוגמא לכך ניתן למצוא בציטוט הבא: 

"זה נהדר שאתם סומכים על הילד שלכם. אתם שוכחים שהוא בסך הכל ילד", אומרים רונית ושלומי (שמות בדויים), אשר גילו באקראי כי יותם, בנם בן ה-11, רצה לחקות את מה שראה בסרטי פורנו, ובעקבות כך הטריד מינית ילדה - קרובת משפחה. "מן הצד השני נמצאים אנשים אותם לא מעניינות בריאותו ורווחתו של הילד שלכם, אלא כסף, ניצול וסיפוק, ויש להם את הכלים והידע להגיע לילדים שלנו". יותם הוא ילד נורמטיבי, חביב, אינטליגנטי וחברותי, שלא הייתם מזהים כבעל פוטנציאל התמכרות או כמי שמסוגל לפגוע באחר. למרות זאת יום אחד הוריו קיבלו דיווח מילדה מהמשפחה שהוא נגע לה באיברים אינטימיים. "שאלנו אותו מדוע הוא עשה את זה, למה?", מספרת רונית. "הוא הסביר לנו שרצה לחקות את מה שראה בסרטים בהם צפה, ולכן נגע בילדה. הוא לא מסוגל להפסיק! הוא טוען כי סרטי עירום נמצאים כל הזמן במחשבה שלו, ושהוא רוצה גם" (ליבוביץ', 2018)

ברור לכולנו שהאופן שבו ילדים לומדים על סקס מצפיה בתכנים פורנוגרפיים איננו בריא. תכנים אלו, שהם פעמים רבות המפגש הראשון של ילד/ה עם מיניות, מלמדים אותם על מיניות מעוותת, נטולת הדדיות וכבוד לאחר. הם מציגים תרבות בה נשים הן חפץ שמותר להשתמש בו לסיפוק צרכי הגבר. גלברד (2020) מתאר כיצד בני נוער רבים מתייחסים לפורנו בתור "סרטוני הדרכה", בהעדר מקור אחר ללמוד ממנו. כתוצאה מכך, נוצרות אצלם "אמונות שגויות לגבי מה קורה ביחסי מין: כמה זמן הם נמשכים? איך הם נשמעים? מה הן התנוחות שבאמת אפשר להשתמש בהן, ואיך מתייחסים לפרטנרים? מה שמוגזם וקיצוני "מצטלם טוב", וזאת באופן שגורם להם לחשוב ש"כואב זה סקסי". 

הצפייה בפורנו עלולה להוביל חלק מהילדים לפגוע בילדים אחרים מתוך דחף חזק לסקרנות ולחיקוי של מה שראו. בנוסף, הצפייה יכולה לעורר את הדחפים המיניים הטבעיים שישנם לילדים צעירים, וכך להוביל לעוררות מינית לא מותאמת לגיל. בגיל ההתבגרות, נערות ונערים מדווחים על תחושה שהם/ן "צריכים/ות להוכיח את רמת הביצועים" שלהם ושלהן בתחום המיני, ולהתאימה אל מה שראו בסרטונים פורנוגרפיים. לחץ זה מוביל רבים מהם להיות מעורבים באקטים מיניים שאינם מתאימים להם או אל מידת האינטימיות בקשר שלהם עם הפרטנר/ית לסקס. 

מצדם של ההורים, רבים אינם מודעים להיקף התופעה או בוחרים להעלים ממנה עין. אולי לא נוכל למנוע לחלוטין מילדים ומתבגרים לצפות בפורנו, אבל חשוב מאוד שנתווך עבורם את התכנים האלו. זהו תפקידנו כמבוגרים להסביר להם את ההבדלים בין סקס בסרטים פורנוגרפיים לבין האופן בו יחסי מין אמורים להתרחש: מתוך כבוד והתחשבות, חופש בחירה ורשות להתנסות, יחד עם שמירה הדדית על החופש ועל הגבולות של כל אחד מבני הזוג.  

תהליך הגדרת הזהות הגברית והפחד מפני הומוסקסואליות

במצבים מסוימים, הלחץ החברתי, הנטייה למושפעות והרצון "להרשים את החבר'ה" יכולים להוביל להשתתפות באונס קבוצתי או להימנעות מדיווח עליו. כל זאת, כחלק מהניסיון של הנער לשמור על מעמדו החברתי, וכחלק מתהליך ההגדרה של זהותו הגברית על בסיס תפיסות מסורתיות, מיושנות ולקויות של גבריות. יאיר אפטר מיטיב לתאר זאת במאמרו "יצאת גבר" (2011):

"אצל נערים שישתמשו באלימות מינית, האידיאולוגיה התרבותית של הגבריות מניחה שהזדווגות מינית ללא הבחנה אינהרנטית לתחושת הגבריות שלהם. לעיתים קרובות נערים הפעילים מינית מקבלים חיזוקים בכך שקוראים להם “כלי” ו”פטיש” בעוד נערות שפעילות מינית או מודות שהן נהנות ממין, מתויגות כ”שרמוטות". נמצא שקיים אצל בנים מוסר כפול: ישנה החברה הקבועה שהיא טהורה ונאמנה מינית וישנה הנערה הזולה, שכולם משכיבים. "זאת שנותנת". תפיסות מאין אלו מובילות לכך שנערים הבונים את זהותם המינית ועסוקים בבניית זהות גברית על פי תפיסות מסורתיות של גבריות, יתקשו לחוות חוויה אינטימית ולראות ביחסי מין מרכיב ביחסים בין אישיים. הם יהיו עסוקים בלהגדיר את עצמם בעידוד קבוצת השווים, כגברים, בעזרת מיניותם המתפרצת והאדרת ביצועיהם. נער שהפנים ערכים מסורתיים של גבריות, נאלץ להילחם מידי יום על מקומו במעלה הסולם.  לגביו, לדרך בה תופסים חבריו את מעמדו וכוחו משמעות בעלת ערך הישרדותי. היכולת להוכיח שהוא מקיים יחסי מין ומגיע ל"ביצועים" - היא משמעותית מאוד בהתקדמות ב"סולם הגבריות" בגיל ההתבגרות."

אפטר מתייחס בציטוט זה אל המשמעות החברתית שבני נוער עלולים לשייך לקיום יחסי מין, ודרך כך שופך אור על משמעותו של מעשה התקיפה במקרים של אונס ואונס קבוצתי. יהלום (2011) מוסיף על כך ומתייחס גם אל המשמעות החברתית של הבעת רגשות אצל גברים, ומתאר כיצד כבר מגיל ההתבגרות נערים משתדלים להסתיר את רגשותיהם. במקרים של אונס קבוצתי, יהלום טוען כי "נער שיבטא אמפטיה כלפי הנאנסת עלול להיפגע על ידי קבוצת הנערים. מושגי הגבריות המסורתית תופשים הבעה עזה של רגשות כולל אמפטיה כלפי הקורבן, כביטוי לא גברי. כשלים ביכולת לבטא רגשות, לחץ להדחקת רגשות וחוסר מיומנות באמפטיה, מהווים נדבך חשוב ביכולתו של נער להשתתף באונס קבוצתי". בהקשר זה אני ממליצה לקוראים לצפות בהרצאת TED של טוני פורטנר, "קריאה לגברים" (2010), בה פורטנר מספר כיצד מצא את עצמו בגיל 12 מעמיד פנים כאילו אנס נערה עם בעיות נפשיות רק בשביל להרשים ולרצות את חבריו, כשלמעשה ממש לא רצה בכך. זוהי דוגמא מוחשית וחשובה להבנת הדינמיקה שעלולה להוביל נער נורמטיבי למעשה מיני קיצוני ופוגעני.

בקבוצות נוער שאני מנחה שוחחתי עם נערים על האונס באילת. נדהמתי לשמוע מחלק מהם אמירות כגון: "אם בחורה שותה איתנו - זה אומר שהיא רוצה לשכב איתנו. זה ברור!". אמירות כאלו מוכיחות את השימוש ברציונליזציה כדי לנסות ולהצדיק מעשים של פגיעה מינית. כאשר אחד מהנערים בקבוצה העז לומר שהוא היה מלווה נערה שיכורה הביתה ושומר עליה - הוא נתקל בתגובות מזלזלות, ובמהרה הדיון עבר לעסוק בשאלות בנושא של זהות מינית, כמו: "מתי יודעים שנער הוא הומו?". מחקרים שונים שנערכו על קבוצות של נערים שהשתתפו באונס קבוצתי בחנו את הקשר בין המעשה האלים ובין המרכיב של זהות מינית הומוסקסואליות. מחקרים אלו הציעו כי הנער שמשתתף באונס עושה זאת כדי להגן על עצמו מפני חרדה הומופובית, ובעצם מבקש להוכיח לעצמו ולחבריו את גבריותו. מצד שני, החוקרים מציעים כי עצם העוררות המינית המשותפת של קבוצת נערים מהווה דרך עקיפה או מוסווית לחוות מיניות הומוסקסואלית באופן "לגיטימי". מחקרים אלו התייחסו גם להערצתם של הנערים את מנהיג הקבוצה, מי שבדרך כלל יוזם את האונס, מתערטל ומפגין את ביצועיו המיניים בפני חבריו. מסקנת החוקרים הייתה כי נוכחות הנערים בסיטואציה כזו יכולה להצביע על קשר ארוטי מוכחש כלפי המנהיג (אפטר 2011). אני רוצה לציין בהקשר לכך, שעם התחלת העיסוק במיניות בגיל ההתבגרות, מופיעה אצל הרבה נערים ונערות משיכה מינית טבעית לבן/בת אותו המין. משיכה זו לא מעידה בהכרח על נטייה מינית הומוסקסואלית, והיא מתעוררת מאחר שהעוררות המינית הראשונית יוצרת מבוכה רבה אצל בני נוער וקל יותר לחוות אותה בתחילה כלפי מישהו שהקשר עמו פחות מאיים. נערים מרבים להתגפף זה עם זה כחלק ממשחק והבעת חיבה, ובראשית גיל ההתבגרות משחקים אלו יכולים להוביל גם לעוררות מינית. מצב זה מוביל את הנער לחרדה גדולה לגבי זהותו הגברית - מאחר והוא אינו יודע שיש בכך משהו טבעי המאפיין שלב מסוים בהתפתחות המינית. תהליך זה מחזק את הפחד מהומוסקסואליות ומעצים את התופעות שהוזכרו קודם לכן.

המאמרים והדוגמאות שהבאתי עד כה מלמדים אותנו עד כמה התמונה רחבה ומורכבת, הרבה מעבר לתפיסה האוטומטית שלנו של "קרבן-תוקפן". מבחינות מסוימות, חלק מהנערים אשר עלולים להשתתף באונס קבוצתי הם עצמם קורבנות של חברה הדוחפת אותם להגדרה מאוד צרה של מושג הגבריות והמיניות הגברית. הם כלואים בתוך הגדרות אלו, וכדי להוכיח את מקומם בחברה - נסחפים לבצע מעשים שפלים שאינם מתיישבים עם תפיסת עולמם הערכית. אינני מבקשת חלילה להצדיק את המעשה, אלא לשפוך אור על הרקע החברתי-תרבותי שמשפיע בעיניי על הדברים.  

כאן אני חוזרת אל אותו סימן שאלה גדול שהצגתי בפתיחת המאמר, המופנה אלינו כהורים ואנשי טיפול וחינוך: מהי האחריות שלנו ביחס לבני הנוער שאנו מגדלים ומחנכים? גם זאת מיטיב יהלום (2012) לתאר בכותבו: "כשמחברים את שלילת הנשיות עם ציוויי הכיבוש המיני ועם התפיסות הבסיסיות של הגבריות המסורתית, ניתן לראות כיצד מוכשרת הקרקע למעשי אלימות של גברים כלפי נשים, הן בהיבט המיני והן בהיבטים אחרים". כך, לתפיסה התרבותית-חברתית שהרבה מהילדים בחברה שלנו גדלים לתוכה יש השפעה גדולה שעלולה להוביל למעורבותם במעשים של פגיעה מינית, ולא חסרות דוגמאות לכך: הנערים שהתקבלו כמנצחים אחרי שחזרו מאיה-נאפה לאחר שהוגשה עליהם תלונה על אונס קבוצתי; ניסיונות של הורים ובני משפחה להצדיק את מעשי ילדיהם, עם אמירות מקוממות כמו: "הילדים שלנו גברים שככה הם עשו" או "אם אתה גבר אתה יודע שלדבר כזה אי אפשר להגיד לא!". גם הביטוי הרווח "אין אישה שלא נותנת – יש רק גבר שלא יודע לקחת" מבטא את המוסר הכפול הזה ואת הציפייה מגברים להיות אסרטיביים, תוקפניים ואפילו אלימים בחיי המין שלהם. כאשר אלו המסרים שעליהם מתחנכים בני הנוער והילדים שלנו – מעט קשה יותר לבוא רק אליהם בטענות.

העומדים מן הצד: מציצנות ו"מלשנות" במקום אמפתיה לסבלה של הקרבן

בכתב האישום שהוגש כלפי הנערים שהשתתפו באונס הקבוצתי באילת, נכתב:

"לפי חומר הראיות, לנאשמים לא היה יכול להיות ספק בדבר מצבה של הנערה. גם אם לא פגעו בה פיזית, הם אפשרו את המעשים הקשים שבוצעו בה. שלושה מהנאשמים צחקקו מחוץ לחדר ולא נקפו אצבע כדי לסייע לנערה בשעה שצפו בבגירים שאנסו אותה. הנערים המעורבים תיעדו את עצמם ללא הרף ושלחו לחבריהם סרטונים ותמונות, תוך כדי שהם יודעים שיש קהל שצופה בהם, אותם שלושה נאשמים שנתנו להתנהגותם רוח גבית, ואף שלהבו את הרוחות" (בוקר 2020).

זהו בעיניי אחד מהחלקים הבלתי נתפסים בסיפורי אונס מזעזעים כמו זה שהתרחש באילת - העובדה שאף אחד מהנוכחים הרבים במקום לא עצר את המתרחש, לא התקשר למשטרה או קרא לעזרה. נראה שאף אחד מהנערים והגברים שנכחו שם לא פתח את ליבו לסבל הנורא שעבר על הנערה, הצליח לראות בה בן אדם ולהזדהות עם הכאב שלה מספיק כדי להפסיקו. זהו ביטוי לאותה תופעה של מציצנות אשר הזכרתי קודם לכן כמאפיינת אירועים של אונס קבוצתי: גברים שאינם מעורבים ישירות במעשה צופים בו דרך חור הצצה, מעודדים להמשיך בו, מתעדים ומצלמים.

ליאור גל-כהן (2011), העוסקת בהנחיית קבוצות למיניות בריאה עם נערים מתבגרים, כותבת שהיא מציגה בפני המשתתפים בקבוצותיה שלוש אפשרויות פעולה במידה ואירוע של אונס קבוצתי מתרחש בסביבתם: (1) להצטרף (2) לא לעשות כלום (3) לדווח למישהו. היא שואלת את הנערים במה יבחרו, ומתארת כיצד מבחינתם "לדווח" = "להלשין", מה שהופך את האפשרות השלישית לגרועה ביותר, זו שאף אחד לא מעז לבחור בה. חלק מהמשתתפים בקבוצה בוחרים באפשרות השנייה, אומרים שלא יעשו כלום, והנותרים מתארים כי היו מצטרפים למתרחש.

גל-כהן קוראת לנו לעשות בעצמנו את החישוב "כמה היו מצטרפים לאונס קבוצתי לו הייתה להם הזדמנות". היא מרחיבה ומתארת כיצד בני הנוער מצויים על רצף, "החנונים" בקצה אחד שלו, "התוקפים" בקצהו האחר, והנערים "המגניבים" באמצע. ההימצאות בעמדת התוקף יכולה להיות תולדה של הרצון "לצאת מגניב", החשש "לצאת חנון", בשילוב עם סקרנות, הזדמנות ויתר גורמי הסיכון להתנהגות תוקפנית שתוארו קודם לכן.

מתוך ההבנה העצובה הזו גל-כהן מכוונת אותנו, כהורים ואנשי חינוך, להיות מאוד ברורים עם בני הנוער שבסביבתנו ותחת אחריותנו. היא ממליצה להעביר להם מסרים ברוח זו: "בגיל שלכם, אין מצב לקיים יחסי מין של יותר משני משתתפים"; "אם מזמינים אתכם להזדמנות של מין עם ‘אחת שנותנת’, דעו שזהו ניצול מיני"; "אם אתם מצטרפים להזדמנות שכזאת, דעו כי אתם אנסים, גם אם לא התכוונתם!". למסרים אלו, אם מונחלים ומועברים מגיל צעיר, יכולה להיות השפעה אדירה על התנהגותם של בני הנוער.  

אך גם אם נצליח להפחית את מספר בני הנוער אשר נכנסים אל עמדת התוקף בסיטואציות שכאלה, מה עלינו לעשות כדי לעודד את אלו הנותרים להסכים להסתכן בקבלת כינוי הגנאי "מלשן"? צריך אומץ רב כדי לעמוד על האמת שלך, להיות זה שמדווח, קורא לעזרה, עושה כל שביכולתו כדי לעצור את המתרחש. איך נגדל ילדים עם אומץ כזה? מה אנחנו כהורים, מורים או אנשי טיפול יכולים לעשות כדי לטפח ילדים שיכולתם לאמפתיה, הערכים שלהם, האמת הפנימית שלהם - יהיו חזקים יותר ממכבש הלחצים שמפעילה הסביבה?

מחוסר אונים לעשייה: פעילויות מניעה וחינוך לעידוד מיניות בריאה

השאלה המרכזית שבה עוסק מאמר זה היא: מה כל אחד ואחת מאיתנו יכולים לתרום כדי לגרום לשינוי אמיתי בחברה? מה ביכולתנו לעשות כדי למנוע מהילדים שלנו, מהתלמידים שלנו, למצוא את עצמם יום אחד בסיטואציה דומה? על כך כותב יהלום (2012): "ביכולתנו כחברה – נשים וגברים כאחד – לפעול להגמשת התבניות המגדריות הנוקשות בתוכן פועלים גברים, ובכך גם להפחית את רמת האלימות בבתינו וברחובותינו". ברוח זו, ברצוני להציע מספר פעילויות חינוכיות וטיפוליות, העוסקות במיניות בריאה ובמניעה של התנהגויות סיכון.

הפעילויות המוצעות מיועדות לילדים ולמתבגרים במגוון גילאים, וחלקן כוללות שימוש בקלפים הטיפוליים של "ארץ יצורי הנפש": קלפים המבוססים על שפה רגשית שפיתחתי (מעיין, 2017) במשך שנים רבות של ניסיון קליני. שפת הקלפים שואבת השראה ממגוון תאוריות פסיכולוגיות וגישות רוחניות: הגישה היונגיאנית, תורת הנפש הבודהיסטית, הטיפול הנרטיבי והקוגנטיבי, הגשטאלט ועוד. הרעיון המרכזי של השפה הזו הוא שהנפש שלנו מורכבת ממגוון גדול של קולות והיבטים, ניגודים ומאבקים פנימיים. חלק מההיבטים האלו קשורים לכוחות הצמיחה וההתפתחות שלנו ולמעשה מניעים אותנו קדימה. החלק הזה בא לידי ביטוי בקלפי "כוחות קסם", המייצגים את המשאבים והחוזקות שלנו. החלק השני של ההיבטים הנפשיים מייצג את החסמים הפנימיים והגורמים המעכבים. חלק זה מיוצג על ידי קלפי "השדונים", אשר מהווים דימוי לגורמים המכתיבים לנו כיצד להרגיש ולהתנהג, ובכללם לרגשות שליליים ש"מנהלים אותנו"; מנגנוני הגנה; קולות הוריים ביקורתיים מופנמים; דפוסי חשיבה ועוד.  

שפת "ארץ יצורי הנפש", הספר "המסע לשדונזיה" (מעיין 2016) והקלפים המייצגים אותה - מעניקים כלים להורים, מורים ומטפלים לסייע לילדים ומתבגרים (וגם למבוגרים) לרכוש מודעות עצמית ויכולת לוויסות רגשות ולניהול פנימי. כך לדוגמא, שפת "ארץ יצורי הנפש" תציע כי במקרים שהוצגו בחלקו הראשון של המאמר, הנערים שהיו מעורבים באונס קבוצתי או פגיעה מינית נוהלו על ידי "שדונים" כגון "שדון המושפעות", "שדון השליטה", "שדון התאווה" או "שדון ההשוואות" (הצורך להשוות את עצמי לנערים האחרים מבחינת הביצועים המיניים שלי). דרך המשגה זו ניתן להזמין את הנערים והילדים להכיר את השדונים שמנהלים אותם, ודרך כך ללמוד כי יש להם אפשרות בחירה: האם הם נותנים לשדונים להשתלט עליהם, או בוחרים לעורר כנגדם את הכוחות המיטיבים שלהם? (מעיין 2016). שיח זה יכול לעודד אותם לבחור ולהשתמש בכוחות שיעזרו להם להתנהל באופן יותר נכון ומוצלח במצבים דומים, דוגמת "הכוח להגיד לא", "הכוח לבחור את הדרך שלי", "הכוח לעזור לאחרים כשקשה להם" ועוד.

* הפעילויות המוצגות מיועדות לבנים ולבנות כאחד, ורק מטעמי נוחות הפנייה מנוסחת בלשון זכר.

1.  חינוך ילדים מגיל צעיר למיניות בריאה

מטרת הפעילות: לחזק אצל הילד כבר מגיל צעיר כוחות של כבוד הדדי ושמירה על מרחב אישי, ביחס לעצמו וביחס לאחרים סביבו.   

מהלך הפעילות: נעזר בקלף כוח שנקרא "הכוח לשמור על גבולות הגוף שלי ושל אחרים" כדי להכיר לילדים כבר מגיל צעיר (גילאי גן) את הרעיון החשוב שמאחוריו. התבוננות משותפת על הקלף יכולה להוות פתח לשיחה בנושא של מרחב אישי וגבולות, תוך הדגמה ותיווך של סיטואציות מחיי היום-יום אשר עוזרות להפנים את הכוח ולחזק את יכולתם להשתמש בו. כך למשל, אפשר לחשוב ביחד על סיטואציות בהן אדם אחר לא שמר על המרחב האישי הבטוח שלהם או להפך - הם לא שמרו על המרחב של אחרים. זו יכולה להיות הזדמנות טובה להסביר לילד מהם "איברים פרטיים" ולחדד את ההבנה שאין לאף אחד זכות לגעת במקומות האלו בלי רשותנו. כדאי להבהיר לילד למי כן מותר לגעת בהם באיברים אלו (לדוגמא - להורה שרוחץ אותך, לרופא שבודק אותך כשההורים נמצאים בחדר) ולמי אסור.

2. פעילות קבוצתית או פרטנית המלמדת על האפשרות "להגיד לא!"

מטרת הפעילות: ללמד ילדים ובני נוער על זכותם "להגיד לא", וזאת כאבן דרך נוספת בדרך לפיתוח תחושת אוטונומיה חשובה על הגוף, המרחב, הרצונות והבחירות שלהם. הפעילות יכולה להתאים לילדים ולמתבגרים בטווח גילאים רחב, כאשר ניתן וכדאי כמובן להתאים את הדוגמאות והשיח אל מאפייני המשתתפים.

מהלך הפעילות: כדי לפתוח את הנושא לשיחה מומלץ להשתמש בקלף "הכוח להגיד לא" - ניתן לשים אותו במרכז המעגל ולהזמין את המשתתפים לדיון דרך מספר שאלות מנחות. בשלב ראשון, ניתן לבקש מהמשתתפים לשתף מתי יצא להם להשתמש בכוח הזה, ולהבהיר: הכוונה היא למצבים שבהם אתם אומרים "לא" למישהו שרוצה לפגוע בכם; למצבים שבהם אתם אומרים "לא" לרצון או לדחף שלכם עצמכם לעשות משהו שעלול לסכן אתכם; וגם למצבים שבהם אתם אומרים "לא" לרצון או לדחף של מישהו אחר, שהתנהג או רצה להתנהג באופן פוגעני כלפי עצמו או כלפי הסביבה.

בשלב השני, נפתח לדיון את המטרה אשר לשמה השתמשו המשתתפים בכוחם לסרב, ונשאל: האם השתמשתם ב"כוח להגיד לא" למטרה חיובית (להגן על עצמי או על חבר) או למטרה שלילית (הימנעות מביצוע מטלה כלשהי)? דוגמאות שונות למטרות חיוביות לעומת כאלה שליליות יכולות להבהיר את תכליתו של ה"כוח להגיד לא" ולעזור למשתתפים להבין באילו סיטואציות מתאים וראוי לומר "לא" (ואין משמעות הדבר היא כי התנהגתם בחוסר נימוס או בצורה לא חברית, אלא להפך). בהמשך לכך, אפשר לבקש מהמשתתפים לספר על מצבים בהם הרגישו כי עליהם להשתמש "בכוח להגיד לא" אך לא הצליחו לעשות זאת. לתשומת לב המנחה, מאחר ומדובר בשאלה רגישה שעלולה לחשוף מצבים מורכבים (דוגמת פגיעה בתוך המשפחה) - מומלץ להתחיל שלב זה מהזמנה לכתיבה אישית או לשיתוף אישי עם המנחה.

בשלב השלישי נחקור ביחד את השדונים אשר חסמו את המשתתפים, הפריעו להם להשתמש בכוחם "להגיד לא". בשלב זה כדאי לפרוס את קלפי השדונים באופן גלוי במרכז המעגל, ולאפשר למשתתפים לבחור מתוכם. ניתן להסביר: "פעמים רבות אנחנו נתקלים בשדונים שמונעים מאיתנו לעמוד על האמת או על הערכים שלנו. לשדונים האלה יש השפעות חזקות עלינו, וחשוב שננסה להכיר אותם ולהבין מי מהם עומד בדרכנו". כך למשל, "שדון הריצוי" מעורר בנו את הצורך לרצות אחרים מתוך הפחד לא לקבל אהבה, ובדומה ל"שדון הפחד מחוסר שייכות ומדחייה", שניהם עלולים להקשות עלינו להשמיע דעה לא מקובלת. גם שדון "חוסר האונים", אשר נוטה להופיע במצבי טראומה ובעקבותיה, עלול להפריע לנו לנהוג באסרטיביות ולעמוד על שלנו.

לאחר בירור השדונים המפריעים ל"כוח להגיד לא", כדאי בשלב האחרון לפרוס את קלפי "כוחות הקסם" במרכז המעגל ולבקש מהמשתתפים לבחור מתוכם: "איזה כוחות קסם יש בכם, אשר יכולים לחזק את הכוח להגיד לא?", דוגמת "הכוח להגן על עצמי", "הכוח להאמין בעצמי" ועוד. שלב זה חשוב במיוחד שכן הוא עוזר לכל אחד מהמשתתפים להתחבר אל הכוחות הקיימים בו ממילא, ובכך הוא מחזק את תחושת המסוגלות והחוסן הפנימי. לבסוף, ניתן לחתום את הפעילות בדיון פתוח או בהזמנה לכתיבה אישית סביב השאלה "איך נחזק את הכוחות האלו?".

3. איך לשמור על גופנו: מרחב אישי מוגן

מטרת הפעילות: פעילות זו נועדה לתרגול הרעיון של מרחב אישי מוגן ובטוח.

מהלך הפעילות: כל משתתף מתבקש לסמן את המרחב האישי המוגן שלו על ידי חבל או מעגל אבנים (אם עובדים בחוץ). מתחלקים לזוגות, ובכל פעם אחד המשתתפים מזמין את השני להתקרב אבל מסמן לו "עצור" ביד ברגע שהשני התקרב אליו יותר מידי. עם בנות מתבגרות מומלץ להוסיף לתרגיל הזה אמירה ברורה: "זה המרחב האישי המוגן והבטוח שלי! רק אני קובעת מי מתקרב אליו ואיך!". בשלב העיבוד הקבוצתי של הפעילות חשוב לתת הכרה גם לשונות האישית בין המשתתפים (לכל אחד יכול להיות צורך במרחב אישי גדול או קטן יותר מאשר לאחרים), אך גם להבהיר את ה"קווים אדומים" המתאימים עבור קבוצת הגיל המשתתפת (ללא מגע גופני בכלל; ללא מגע גופני באזורים אינטימיים וכו'). בדיון זה חשוב לדבר על סוגים שונים של התקרבות למרחב האישי: אפשר להתקרב לצורך משחק או פעילות משותפת, לעומת מצבים בהם התקרבות יכולה להתבצע מתוך גישה תוקפנית ורצון לפגוע. עבור מתבגרים בהחלט מומלץ לדבר גם על התקרבות למרחב האישי מתוך רצון לאינטימיות, ולהדגיש את חשיבות הבחירה האישית של כל אחד לגבי מידת האינטימיות וקצת ההתקרבות הנכון לה/ו כרגע.

בהמשך לכך, בעבודה עם נוער מתבגר על החשיבות של מרחב אישי ובחירה חופשית, ניתן לעשות שימוש גם בדוגמאות וסרטונים הלקוחים מעולמם של בעלי החיים. בקרב הרבה בעלי חיים הנקבות הן אלו ש"קובעות" את מועד ההזדווגות - הנקבה מתחילה את שלב הייחום, אבל לוקח לה זמן עד שהיא מגיעה לביוץ ומוכנה באמת להזדווגות. רק כאשר הגוף שלה מוכן - הזכר יוכל להזדווג עמה, בדרך כלל לאחר שהשקיע מאמץ ארוך לחזר אחריה ולהוכיח שהוא ראוי לה. מומלץ לראות עם בני הנוער סרטוני טבע או תמונות המדגימות תהליך זה, כמו זכר של יעל המחזר אחר הנקבה זמן רב ובינתיים צריך להילחם עם זכרים אחרים ולהוכיח לה את כוחו כדי שהנקבה תרצה להזדווג איתו. ההתבוננות במנהגי החיזור וההזדווגות של בעלי החיים יכולה להציף את השאלה "מי קובע" לגבי קשר אינטימי בין בנים לבנות, ולהעניק כוח ולגיטימציה לנערות להימצא בעמדה של מי שיש לה זכות להחליט מה ומי מתאים לה, באיזה אופן ובאיזה תזמון.

4. איך לזהות מצבי סיכון?

מטרת הפעילות: פעילות המיועדת למתבגרים ועוסקת בזיהוי ואפיון של מצבי סיכון, תוך הנחלת המסר כי בקשת עזרה מלמדת על כוח ולא על חולשה.

מהלך הפעילות: מניחים במרכז המעגל שני קלפים מחבילת "ארץ יצורי הנפש": (1) "כוח המודעות" (היכולת להתבוננות פנימית ומודעות עצמית) (2) "הכוח לקחת אחריות". נשתמש בקלפים כדי לשוחח עם המשתתפים על החשיבות של כוחות אלו בהקשר לשאיפתם להתנהג "כמו מבוגרים", לנהוג בעצמאות ולקבל מהמבוגרים בסביבתם הכרה בכך שסומכים עליהם ועל שיקול דעתם. המסר המרכזי שברצוננו להעביר בשלב זה הוא שכדי לזכות במרחב לעשות דברים "כפי שמתחשק לכם", בחופש ובעצמאות, עליכם להוכיח תחילה שיש לכם אחריות ויכולת להפעיל מודעות עצמית, לא להיכנע אל "הדחף של הרגע".

כהכנה לפעילות, נחלק את החדר לשלושה מוקדים ונתלה בכל אחד מהם שלט עם כותרת: "רמזור ירוק";  "רמזור כתום מהבהב"; "רמזור אדום". רמזור ירוק מייצג סיטואציות בטוחות ואחראיות שאין מניעה מלאפשר להן להתרחש; הכתום המהבהב מאותת על האפשרות כי דבר לא טוב עלול להתרחש, וכדאי לעצור, לצאת מהסיטואציה ולבקש עזרה מאדם עליו ניתן לסמוך; הרמזור האדום קורא לנו לעצור באופן מיידי את האירוע, בכוחות עצמנו, בעזרת מבוגר אחראי או על ידי קריאה למשטרה. נחלק למשתתפים פתקים המתארים סיטואציות מוכרות מחיי הבילוי של בני הנוער, ונבקש מהם לחלק את האירועים בהתאם לשלושת הרמזורים. כך לדוגמא:

רמזור ירוק: "הלכתי למסיבה עם חברים שאני מכירה וסומכת עליהם, החלטנו מראש על נהג תורן".

רמזור כתום מהבהב: "פגשתי במסיבה בחור לא מוכר והוא הציע לי לשתות מהכוס שלו" או "הרגשתי ששתיתי יותר מידי, כל החברות שלי הלכו לרקוד ואני נשארתי לבד עם כמה בנים בחדר בבית של חברים לא ממש קרובים".

רמזור אדום: "ראיתי שמישהו 'מנסה להזרים' נערה שתויה".

התאמת הדוגמאות אל שלושת הרמזורים פותחת פתח לדיון בשתי שאלות חשובות: (1) מה הופך סיטואציה ל"כתומה מהבהבת" או "אדומה"? באילו סימנים ורמזים נוכל להיעזר כדי לזהות סיטואציות כאלה (בהן אנחנו משתתפים, או רואים את החברים שלנו משתתפים)? (2) התמודדות ודרכי פעולה: מה כל אחד מאתנו היה עושה כאשר הוא נתקל בהתנהגויות של רמזור כתום או אדום? אילו כלים עומדים לרשותנו במצבים כאלה?

בקבוצות משתתפים בהן אתם צופים קושי ביצירת שיח פתוח וכנה, ניתן להשתמש בקטע מתוך סרט או הרצאה כדי לפתוח את הדיון (לפעמים יותר קל לדבר על עצמנו באופן כנה דרך הרחקה והזדהות עם דמות בסרט או סיפור). הרצאת ה-TED של טוני פורטנר, "קריאה לגברים", יכולה להדגים את ההשפעה ההרסנית של לחץ חברתי (או "שדון המושפעות" בקלפי ארץ יצורי הנפש) ואת הקושי לעמוד על שלך מול משהו שמתרחש ואתה לא מסכים איתו.

5. לימוד ערכים אלטרנטיביים לתפיסה המאצ'ואיסטית

מטרת הפעילות: פעילות זו מיועדת להציע למשתתפים ערכים אלטרנטיביים לאלו המאפיינים את התפיסה המאצ'ואיסטית הרווחת בקרב בני גילם, ולעודד התנהגות פחות אלימה ויותר אמפתית ומכבדת. זאת, מתוך הבנה כי ערכים אלו יכולים להשפיע על הנורמות החברתיות הנהוגות ועל ההתנהגות המינית. כך למשל, שלושה ערכים אלטרנטיביים חשובים במיוחד בעיניי הם: (1) לבקש עזרה זה כוח, לא חולשה; (2) לשתף ברגשות זה מעשה אמיץ; (3) לשמור על חבר זה לא לשטנקר.

מהלך הפעילות: שימוש בקלפי הכוחות המתאימים מתוך "ארץ יצורי הנפש": "הכוח לבקש ולקבל עזרה"; "הכוח לשתף ברגשות"; "הכוח לקחת אחריות"; "הכוח להפסיק" (אפשר כמובן לבחור כוחות אחרים או נוספים לפי שיקול דעתכם). כדאי להניח כל אחד מהקלפים במרכזו של בריסטול גדול, להזמין את המשתתפים להסתובב ביניהם ולכתוב בבריסטול המתאים את האסוציאציות החופשיות שמתעוררות להם. בשלב הדיון מומלץ לקשור בין הכוחות והאסוציאציות אל הנושא של פגיעה והטרדה מינית – כיצד הכוחות המדוברים יכולים לתרום למניעה של הטרדה או פגיעה מינית? כדי להוסיף גוון יצירתי לפעילות, אפשר לסיים בחלוקת המשתתפים לקבוצות, ולהזמין כל קבוצה להמציא סלוגן (משפט מפתח או אפילו שיר ראפ) לאחד מהכוחות בהתאם לאסוציאציות שנכתבו סביבו.

6. פעילויות לעידוד תפיסה גמישה ומורכבת יותר של גבריות

מטרת הפעילות: הפעילות מיועדת לבנים בגיל ההתבגרות (גילאי 11-18) ונועדה להציע מודלים חלופיים, מורכבים וראויים של "גבריות", במקום אלו המקובלים באופן מסורתי וסטריאוטיפי בחברה. אני סבורה כי הציטוט הבא מדגים היטב את החשיבות של ביסוס מודלים אלו כבר מגיל צעיר: "לא ניתן לבקר את תרבותם של בנים מבלי להציע חלופות להבניית גבריותם. כל עוד גבריות מסורתית מהווה מודל לגיבוש הזהות המגדרית בקרב מספר רב של נערים, תהווה האלימות כלי מרכזי בתהליכי גיבוש זהותם של לא מעט נערים. על מערכות החברה השונות לפעול כדי לאפשר לנערים לחוות עצמם כבעלי ערך גם כשאינם עומדים בתקן אחיד של גבריות, ולעזור להם להבנות את זהותם בעזרת פרקטיקות שאין בהן ביטויי תוקפנות אלא מידה רבה יותר של זיקה ויחס לאחר, רוך, רגישות ואמפטיה" (יהלום 2019).

מהלך הפעילות: נפזר במרכז החדר מגוון תמונות של גברים המשדרים נוכחות גברית שונה (ניתן לחפש באינטרנט ולהדפיס), כמו גבר לוחם; גבר עם שרירים חזקים; גבר מטפל בתינוק; גבר שקורא ספר; גבר תופר או סורג וכדומה. נזמין את המשתתפים להגיב באסוציאציות חופשיות לכל תמונה - בשיחה קבוצתית או בכתיבה אישית. כדי לעודד שיח פתוח וכנה, ניתן להזמין את המשתתפים לכתוב את תגובותיהם על פתקים באופן אנונימי, ולשים אותם בקופסא שנכין מראש ליד כל תמונה. ניתן להעשיר את הפעילות בעזרת הקלפים של "ארץ יצורי הנפש" - לבקש מהמשתתפים לבחור קלפי כוחות קסם ושדונים אשר לדעתם מאפיינים כל אחד מהגברים המופיעים בתמונות.

לאחר מכן נשתמש באסוציאציות שהתקבלו ובשמות הקלפים שנבחרו ונזמין את המשתתפים לשיחה וחשיבה סביבה השאלה "מיהו הגבר המודרני? האם ניתן לקבל סוגים שונים ומגוונים של גבריות בחברה שלנו?". בשלב זה מומלץ להשתמש בקלף "הכוח לקבל את מי ששונה" כקלף מוביל לשיחה, ולחפש קטעים קצרים של סרטונים ובהם דמויות מפורסמות ומוכרות המייצגות "טיפוסי גבריות" שונים. דמויות אלו מקלות על המשתתפים "לתת קרדיט" לגבריות לא מאצ'ואיסטית מתוך ההזדהות עם גיבורי תרבות, פעמים רבות באופן קל ונינוח יותר מאשר לדמויות ממשיות מחייהם שלהם.

7. כוח המנהיגות - מול שדון השתלטנות ושדון המושפעות

מטרת הפעילות: מנהיגות והשפעה חברתית משחקות תפקיד מרכזי בדינמיקה הקבוצתית המאפיינת ילדים ונוער. פעילות זו נועדה להזמין את המשתתפים לדיון בשאלה "מהי מנהיגות אמיתית?", וזאת כדי לעודד אותם לטפח יכולת מנהיגות חיובית ולהתמודד עם הנטייה למושפעות ולריצוי המנהיג. מנהיגות הרתומה למטרות חיוביות יכולה להיות בעלת השפעה מעצימה, מגנה ושומרת, ולסייע ביצירת אקלים חברתי בטוח ומכבד. להבדיל, מנהיגות המבוססת על שימוש לרעה בכוח ובהשפעה חברתית, עלולה להיות בעלת השלכות הרסניות, להוביל לציות עיוור ללחץ חברתי ולהיתרגם בסופו של דבר אף לפגיעות מיניות ואחרות בחברי הקבוצה ה"חלשים".

מהלך הפעילות: נשתמש בקלף של "כוח המנהיגות" וביתר קלפי כוחות הקסם כדי לאפיין את תכונותיו, כוחותיו והשפעתו של המנהיג, ואל מולו בקלף של "שדון השתלטנות" ויתר קלפי השדונים. נניח את קלפי  הכוח מול קלפי השדונים ונשאל: (1) איזה כוחות לדעתכם מאפיינים מנהיג טוב? נבקש מהמשתתפים לבחור את הכוחות ולהניחם סביב הקלף של כוח המנהיגות. (2)  איזה שדונים מאפיינים מנהיג שלילי? נבקש מהמשתתפים לבחור את השדונים ולהניחם סביב הקלף של שדון השתלטנות.

נקיים דיון תוך התבוננות בקלפים שנבחרו סביב השאלות הבאות: מהי מנהיגות חיובית? עד כמה היכולת של המנהיג להיות אמפתי ולהתייחס לצרכי האנשים אותם הוא מנהיג היא יכולת חשובה? איזה שדונים עלולים לגרום למנהיג להשתמש ביכולותיו לכיוונים שליליים? בהמשך, ניתן לפתח את הדיון ולבקש מהמשתתפים לשתף במצבים בהם השדונים הרלוונטיים ניהלו אותם ואת התנהגותם. כדי לעודד את בני הנוער לדבר בכנות ובפתיחות על מצבים שעלולים להיות מביכים, המנחה יכול לפתוח בדוגמא שלו עצמו מתקופת התבגרותו.

חשוב להזכיר במסגרת הדיון הקבוצתי כי מנהיגות אמיתית היא גם מנהיגות פנימית: מי שפונה לעזרה כאשר הוא רואה התנהגות לא הולמת, גם אם העומד בראשה הוא "מנהיג החבורה" - הוא לא "שטינקר", אלא ילד/נער אמיץ שלוקח אחריות ומנהיגות! מי שנסחף לבצע דברים שהוא לא שלם איתם רק בגלל שהוא מושפע מאחרים - נכנע לשדון המושפעות שלו ולא מפגין מנהיגות פנימית. גם כאן, ניתן להעשיר את השיח על ידי צפייה בתמונות, סרטונים קצרים או כתבות המציגות את דמויותיהן של מנהיגים שונים (מנהיגים פוליטיים, חברתיים, תרבותיים וכו').

סיכום

דנה ברנזון ( 2009) פותחת את ספרה המרגש "נחשים וסולמות בדרך הביתה" במשפט הבא: "רסיסים. החיים שלי הם בעצם רסיסים. המון זמן רק אספתי את הרסיסים בלי כל מושג מה אעשה איתם... לא ידעתי אם אפשר להחיות אותם ואותי". הספר מהווה חלק ממסע שיקום מפרך ועוצמתי של הכותבת, שנים אחרי שעברה אונס קבוצתי בהיותה בת 15. הספר נחתם במשפט שמלווה אותי במשך שנים, מחזק גם אותי וגם את מאות נפגעות ונפגעי הפגיעות מיניות שפגשתי וליוויתי כפסיכולוגית: "אני יצירה של החיים - אני לא קרבן של הנסיבות". מי ייתן ונצליח כולנו לאמץ משפט זה וליישמו בחיינו האישיים ובעבודתנו עם ילדים ובני נוער. מי ייתן ונזכור שיש לנו זכות וחובה לגדל ילדים כך שירגישו שהם יצירה של החיים, מבלי שיהפכו להיות קורבנות של הנסיבות, או חלילה כאלה ההופכים אחרים ואחרות סביבם לקורבנות.

על הכותבת – אפרת מעיין

פסיכולוגית קלינית, מומחית בטיפול במכורים ובנוער בסיכון, יוצרת שפת "ארץ יצורי הנפש", מנהלת את המרכז לטיפול בעזרת בעלי חיים ברטורנו - קהילה לגמילה מהתמכרויות. בעלת ניסיון של שנים רבות בטיפול בילדים, מתבגרים ומבוגרים, הדרכת הורים וצוותי טיפול, טיפול בפוסט-טראומה ופגיעות מיניות, התמכרויות ומצבי משבר. מרצה ומנחת סדנאות ותהליכי ריפוי. מפתחת כלים יצירתיים לטיפול והנחייה.

מקורות

אפטר, י. (2011) "יצאת גבר", בתוך: עיתון יסודות, גיליון 11. נדלה מתוך: https://yesodot3.co.il/2011/08/11/machoism-and-group-rape-what-to-do/

ברנזון ד. (2009) נחשים וסולמות בדרך הביתה, הוצאת סמריק, ישראל.

בוקר א. (2020) "נהגו בה כחפץ": אישומים נגד 11 מהמעורבים באונס הקבוצתי באילת. נדלה מתוך אתר חדשות 13:https://13news.co.il/item/news/domestic/crime-law/crime/group-rape-eilat-1120466/

גל ל. (2011) "האם וכיצד לדבר עם בני נוער על אונס קבוצתי", עיתון יסודות גליון 11. נדלה מתוך: https://yesodot3.co.il/2011/08/11/how-to-speak-with-teenagers-about-group-rape/

גלברד א. (2020)  לחץ, חרדה ואכזבה: מה פורנו עושה למתבגרים, אתר מאקו. נדלה מתוך:https://www.mako.co.il/home-family-kids/Article-3a1a7966a8ad171027.htm

יהלום א. (2012) מה בין אלימות לתפיסת הגבריות המסורתית? עיתון יסודות גיליון 19. נדלה מתוך:https://yesodot3.co.il/2012/06/28/%d7%9e%d7%94-%d7%91%d7%99%d7%9f-%d7%90%d7%9c%d7%99%d7%9e%d7%95%d7%aa-%d7%9c%d7%aa%d7%a4%d7%99%d7%a1%d7%aa-%d7%94%d7%92%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%9e%d7%a1%d7%95%d7%a8%d7%aa%d7%99%d7%aa/

יהלום א. (2019) "מה הופך ילדים בני 12 לאנסים אכזריים?". אתר מאקו. נדלה מתוך: https://www.mako.co.il/women-agenda/Article-1ed90182b1bfb61026.htm

ליבוביץ גל ל. (2018 ) צפיה בפורנו בגיל 9? הורים, תתפלאו, זה קורה ממש מתחת לאף שלכם! אתר X-net. נדלה מתוך: https://xnet.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5245247,00.html

מעיין א. (2016) "המסע לשדונזיה". הוצאת מעיין. 

מעיין א. (2017) להתיידד עם שדונים ולעורר כוחות מרפאים. אתר "ארץ יצורי הנפש". נדלה מתוך: https://bit.ly/2ZTrBZF

פורטנר ט. (2010). "קריאה לגברים", הרצאת טד, נדלתה מתוך: https://www.ted.com/talks/tony_porter_a_call_to_men/transcript?language=he

שניידר ע. (2011) דינמיקה של אונס קבוצתי, עיתון יסודות גליון 11, נדלה מתוך: https://yesodot3.co.il/2011/08/11/group-rape-dynamic-theoretical-explenations/