חיפוש

זהות, קהילה ומסוגלות: שלושה מעגלים בוני חוסן

מרים שפירא

הקדמה

נדמה כי המושג "חוסן" (resilience), הפך להיות בעת האחרונה שחוק מפאת שימוש רב ואולי אף מפאת שימוש יתר. האמנם איבד מכוחו? להערכתי אי אפשר להפריז בחשיבותו, כיוון שהוא משמש הגדרה יעילה ופשוטה יחסית של תפקוד פסיכולוגי מיטיב – מצבור יכולות ורכיבים המנבאים ובונים עמידות בפני שיבושים, כמו גם את היכולת להתאושש ולצמוח מהם. עם זאת, ייתכן שיש צורך לחברו בצורה טובה יותר למלאכת הטיפול, ולכן במאמר הנוכחי אנסה להתבונן בחוסן מזוויות נוספות ואחרות, תוך שאציע כיצד ניתן להפכו למושג פרקטי בעבודה הטיפולית. לשם כך, אבקש שנתבונן בתחילה בשתי הגדרות מקובלות לחוסן מן העת האחרונה, האחת בשימוש האו"ם והאחרת מוצעת על ידי חוקרים ישראלים, המבטאות נאמנה את הדואליות ורב הממדיות שבמושג:

“Resilience is the ability of a system, community or society exposed to hazards to resist, absorb, accommodate to and recover from the effects of a hazard in a timely and efficient manner, including through the preservation and restoration of its essential basic structures and functions” (The United Nations International Strategy for Disaster Reduction, 2019).

"Resilience is the capacity of any system to flexibly face a major disruption. It is also the ability to contain the unavoidable functional regression that follows it. And what is of most importance, resilience is the ability to rapidly bounce back and return to normal or even improved functionality (meaning, bounce forward), while retaining its core missions and values” (Eiran, Israeli, Padan & Altshuler, 2015).

הגדרות אלו, בקצרה, מציעות כי חוסן הוא היכולת לתפקוד מיטבי בעת אירועי קושי, משבר או חירום; יחד עם הגמישות הנדרשת לקיום חיים מלאים, מהנים ומשמעותיים בשגרה (פרדס וארוך, 2021). אך מה מרכיב יכולת פסיכולוגית שכזו?

3 מעגלים בוני חוסן

לפי המודל שארצה להציע בדיון הנוכחי, חוסן הוא תולדה של זהות מגובשת ותחושת מסוגלות טובה, הבאות לידי ביטוי במסגרת של קהילה מתפקדת היטב בלכידות גבוהה. זוהי למעשה תפיסת החוסן שהתפתחה בשנים האחרונות בעמותת מהו"ת ישראל, עמותה להיערכות חירום ובניית חוסן, שיש לי הזכות לעמוד בראשה. מהו"ת למעשה עוסקת בפיתוח תפיסה, התערבויות והכשרות לקהלים שונים ומגוונים בתחומי היערכות לחירום, ניהול משבר ובניית חוסן. המטרה הבסיסית של העמותה היא מתן כלים לצליחת משברים ומצבי חירום במציאות, ברמת הפרט והצוות או הקהילה והרשות, תוך ניצול ההזדמנויות שהמשבר יוצר עבורם. מעניין להזכיר כי כאשר המילה משבר כתובה בסינית, היא מורכבת משני סימנים (危机) אחד מסמל 'סיכון' ואילו השני מסמל 'הזדמנות'. גם בעברית אישה "היושבת על משבר" היא אישה הכורעת ללדת ("כִּי בָאוּ בָנִים עַד מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה"; יחזקאל, ל"ז, ג'). 

במאמר הנוכחי אתמקד בתפיסה לפיה את משאב החוסן מפתח האדם באמצעות 3 מעגלים מרכזיים בחייו – מעגל הזהות, מעגל המסוגלות ומעגל הקהילה. שלושת המעגלים הללו מכילים היבטים שונים ולעיתים חופפים, המתכתבים זה עם זה, משפיעים זה על זה ומעצבים זה את זה. במהו"ת, מצאנו כי מודל משולש זה מדגים היטב את תפיסת ההתערבות המכוונת לשיקום, צמיחה ושגשוג, מתוך שלושה עולמות תוכן מרכזיים המשתלבים יחד באופן אקולוגי. במאמר, אבקש להתבונן בכל אחד משלושת המעגלים, לבחון את התמורות המתרחשות בו בימי קורונה, ולשאול מה אנו, אנשי הטיפול, יכולים לקחת ממודל זה הלאה, אל עבודתנו הטיפולית.


נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο הקשר עם הזולת כבסיס לקיום ובניית חוסן והאם ניתן לפתחו בהתערבות קצרת מועד במשבר?

ο חוסן לפי גישת AEDP: רגש, חוויה וקשר תחילה

ο עידוד צמיחה פוסט טראומטית בלוחמים - סיכום מאמרם של טדשי ומקנלי

מה היא זהות ומי הוא הפרט המנסה לפתח חוסן?

למושג הזהות, או העצמי, ישנם שורשים המצויים בתחילת דרכה של הסוציולוגיה ובאים לידי ביטוי בתיאוריה של קוליי (1902 Cooley,), לפיה הזהות של האדם נבנית מן ההשתקפויות של החברה בה הוא גדל ( "looking glass self"). כלומר, הילד בונה מושג של עצמו דרך האופן בו אחרים בסביבתו רואים אותו ולפי הרעיונות המקיפים אותו בסביבה זו. למעשה, לפי קוליי, העצמי והחברה נולדו יחדיו, כהמשגה משלימה ("mind is social and society is a mental construct”), כך שהם כרוכים האחד בשני בצורה עמוקה. כדברי המשורר, טשרניחובסקי "האדם הוא תבנית נוף מולדתו".

בתחום של מחקר האישיות, זהות (Identity) מוגדרת כ"עצמי המהותי והרציף של אדם, התפיסה הפנימית והסובייקטיבית של עצמו כאינדיבידואל; מכלול של מרכיבים שבאמצעותם האדם מגדיר את עצמו" (פלום, 1995). הגדרה זו מציעה פרספקטיבה שונה לגמרי מזו הסוציולוגית להבנת הזהות, וקוראת לנו לעבור מראיית האדם כיצור שהוא חלק בלתי נפרד מסביבתו, אל עבר התבוננות בו כסובייקט נפרד ועצמאי; נטייה שכיחה ואופיינית בתחום הפסיכולוגיה. אף על פי שהיא חוטאת אולי להקשר הסביבתי, היבט חשוב העולה מהגדרה זו הוא ההיבט התהליכי-התפתחותי שבבניית הזהות.

אריקסון (1987) הוא ככל הנראה ההוגה המוכר ביותר בניסוח התיאוריה ההתפתחותית של האדם, ובתפיסת בניית האישיות והזהות של ה'אני' כתהליך הנמשך במהלך כל החיים. לפי אריקסון, הפרט המתפתח הינו משתתף פעיל ביצירת הזהות שלו, תוך שהוא בודק, מעבד ומקבל משוב מסביבתו, עמה הוא מצוי בדיאלוג ובמתח דיאלקטי מתמיד. אריקסון מדגיש את המאבק המודע בחלקו להתמודד עם שינויים, משימות ואתגרים שהחברה מציבה בפני הפרט, אולם למושג זהות משמעות מורכבת יותר בעיניו: "על ידי כך שנאפשר למונח זהות לדבר בעד עצמו בכמה קונוטציות, הוא יראה [...] בהזדמנות אחת כמתייחס לתחושת זהות אינדיווידואלית מודעת; באחרת כמתייחס לשאיפה לא מודעת להמשכיות של אופי אישי; בשלישית, כמתייחס לאמת מידה לפעולות השקטות של סינתזת אני; ולבסוף, כשימור סולידריות פנימית עם האידיאלים והזהות של קבוצה" (אריקסון , 1959, אצל מיטשל ובלאק, ע' 218).

גם קוהוט הלך בעקבותיו של אריקסון, ודיבר על כך ש"ההתפתחות הנורמלית של נרקיסיזם בריא תשתקף בתחושה של סולידריות וחיוניות פנימיות, ביכולת לרתום מטרות ולנסות להשיגן באופן יציב, בדימוי עצמי שהוא מהימן ועמיד בפני אכזבות ואשר מאפשר גאווה והנאה נרחבות כתוצאה מהצלחה" (שם, עמ' 230). רעיונותיו של קוהוט הולכים צעד תיאורטי נוסף ומציעים שאותה ישות הנקראת 'אני', אותה זהות שהאדם מפתח לאורך חייו, קשורה באופן הדוק ליכולתו להתמודד עם קושי רגשי ולמצוא הנאה וסיפוק מחייו.

כך, נראה כי ניתן להגיד שתהליך התפתחות זהות האני הוא מעין עיקרון ארגוני המאפשר ליחיד לקיים עצמו כאישיות מלוכדת תוך אחידות (sameness) ורציפות (continuity) של חווייתו העצמית, בהקשר עם הממשות החברתית. תהליך זה מאפשר לו לענות על השאלה "מי אני?" ו-"מה אני?", כמו גם "מי אני לא?" ו-"מה אני לא?". כך, הפרט מסוגל להעריך את כוחותיו ואת חולשותיו, להתייחס למערך ערכיו ולהשקפת עולמו, ולהחליט כיצד ברצונו לטפל בכל אלו.

הדבר מהדהד את הצעתו של מרסייה (1980), אשר הגדיר מחדש את זהות האני תוך התבססות על 2 משתני יסוד שהוגדרו על ידי אריקסון: (1) משבר – הזמן שבו הפרט מעורב באופן פעיל בבחירה בין עיסוקים ואמונות שונות; (2) מחויבות – התחייבות שלמה ומוחלטת שמונעת מבחירה ואינה תוצאה של מקרה פרטי בודד. תחת התבוננות זו ובהתבסס על משתנים אלו, אותו תהליך של בירור והגדרה עצמית שעושה האדם ביחס לזהותו, כרוך בתנועה בין תקופות של משבר לבין רגעים של יצירת מחויבות.

מעגל הזהות

כדי לבחון את יחסה של זהות לחוסן, אפתח בסיפור שמסופר בשמו של דוד בן גוריון, בדבריו בוועדה האנגלו-אמריקאית שהגיעה לארץ בשנת 1946:

"לפני כ-300 שנה הפליגה לעולם החדש אונייה ושמה 'מייפלוואר'. היה זה מאורע גדול בתולדות אנגליה ואמריקה. אבל תאב אני לדעת, אם יש אנגלי אחד היודע בדיוק אימתי הפליגה אניה זאת; וכמה אמריקאים יודעים זאת; היודעים הם כמה אנשים היו באותה אונייה, ומה היה טיבו של הלחם שאכלו בצאתם? והנה, יותר מ-3,300 שנה לפני הפלגת מייפלוואר, יצאו יהודים ממצרים – וכל יהודי בעולם, אף באמריקה וברוסיה הסובייטית – יודע בדיוק באיזה יום יצאו: ב-15 בניסן; וכולם יודעים בדיוק איזה לחם אכלו היהודים: מצות. ועד היום הזה אוכלים יהודים בכל העולם כולו בחמישה עשר בניסן, באמריקה, ברוסיה ובארצות אחרות, מצות. ומספרים ביציאת מצרים ובצרות שבאו על היהודים מיום שיצאו לגולה. והם מסיימים בשתי אמירות: 'השתא עבדי', לשנה הבאה בני חורין, 'השתא הכא', לשנה הבאה בירושלים, בציון, בארץ ישראל. כך טיבם של יהודים..." (המכון למורשת בן גוריון).

מה הקשר, לכאורה, בין סיפור זה ובין חוסן? ובכן המודל שבו אני עוסקת במאמר הנוכחי, רואה קשר חיוני וחשוב בין הסיפור ההיסטורי לבין חוסן – חוסן לאומי וקהילתי, אך גם חוסן אישי. דומה כי בכדי להבין זאת יש רק להחליף את סיומת דבריו של בן גוריון – "כך טיבם של יהודים", בסיומת – "כך טיבה של חברה שמספרת סיפורי חיים על תולדותיה, שבונה זהות וכך בונה גם חוסן". הסיפור של אדם אודות עצמו, כמו גם של קהילה אודות עצמה – הנרטיב, או במילים אחרות הזהות, כמו גם השימור שלהם לאורך זמן בפני מצבי משבר ואיום, הם משאבי חוסן כבירים.

הנרטיב כביטוי של זהות שואף ליצור חוט מקשר בין עבר, הווה ועתיד (McAdams, 2021). בניסיון ליצור קוהרנטיות זו, הנרטיב משקף מתחים מובנים וקיומיים בין צרכים אנושיים מנוגדים – הצורך בזהות ייחודית ושונה מצד אחד מול הצורך להדמות לאחרים מצד שני; הצורך בתחושת אחידות והמשכיות מול הצורך בריבוי וגיוון של תחושת הזהות, כמו גם גמישותה והשתנותה לאורך החיים; וכן הצורך לגשר על המתח שבין ההיבט האישי, העיסוק של הפרט בעצמו ובהתפתחותו, לבין ההיבט ההתייחסותי, הבין-אישי והחברתי, המתמקד במערכות היחסים בחייו של האדם, מקומו בתוכם ומשמעותם עבורו. לפיכך, הנרטיב מאחד אספקטים קוגניטיביים, רגשיים ומוטיבציוניים של האדם, תוך שהוא מכיל רובדי משמעות מרובים, מודעים ולא מודעים. בתוך כך, הזהות כרוכה בהכרח בתפקידיו השונים של האדם כאיש משפחה, כאיש מקצוע, כחבר בקהילה דתית או לאומית, ובעיקר בחיבור העמוק לערכי יסוד שמכוחם הוא בונה ומפתח את זהותו ואת פעולותיו במציאות.

לפי גישות מסוימות, הנרטיב מבטא ובה-בעת מכונן את זהות האדם המספר אותו (2021 ,McAdams). על פי תפיסה זו, הסיפור שאדם מספר על עצמו נתפס לא כאוסף מקרי של עובדות ביוגרפיות, חוויות או אירועים שהוא דולה מזיכרונו, אלא כאמירה שאדם אומר על עצמו, לעצמו, לבני שיחו, ולעתים גם לקהלים רחבים יותר. קשורה בכך גם התפיסה שזיכרונות נבנים סביב צורכי המספר בהסתגלות למציאות משתנה, ובוודאי במצבי אתגר ומשבר (McAdams & Jones, 2017). אם כן, אנו עוסקים לא באירועים המקוריים שהתרחשו בחיי האדם כשלעצמם, אלא בייצוגם בנקודת הזמן העכשווית במסגרת הנרטיב הנוכחי של הפרט.

בהקשר זה, מעניין להתבונן במחקר התפתחותי אשר נערך על ידי פרופ' דיוק ועמיתיו בארה"ב (Bohanek, Marin, Fivush & Duke, 2006) על חוסן של ילדים ובני נוער והקשר שלו לזהות ולסיפור חייהם. במחקר נמצא כי רמת המודעות והקשר של הילד לסיפור המשפחתי שלו, תרמה באופן ישיר לחוסן וההסתגלות האישית שלו, גם אם מדובר בסיפורים משפחתיים מורכבים ביותר. בתוך כך, סיפורי זהות וסיפורים משפחתיים מעצימי חוסן הוגדרו על ידו כ-"oscillating narrative", ואף על פי שאלו היו לעיתים רצופי תהפוכות ואתגרים, הם היו ממוקדים בכוחות הייחודיים של בני המשפחה השונים אשר אפשרו להם לצלוח זאת. בניגוד לסיפורים המפרטים מסלולים ישרים לעבר ניצחון או הרס, סיפורי אוסילציה מלאים בעליות וירידות, סיבוכים, הישגים, צמיחה, נסיגות ועוצמות.

אף על פי שהם לפעמים מסובכים, סיפורים אלו לא חסרים מיקוד ויש להם דבר אחד חשוב במשותף – הם מתקשרים בעקביות לילדים שעל אף שלמשפחה שלנו היו עליות ומורדות, יש גם נקודות חוזק ייחודיות ואנחנו שורדים יחד. בשפת החוקרים עצמם, מדובר למעשה בזהות בין-דורית (intergenerational identity) שמתפתחת אצל הילד בעקבות הנרטיב המשפחתי. ממצאי המחקר מעידים על החשיבות הרבה שבהעמקה ודיון בתכנים המשפחתיים של מסורת וקשר בין-דורי, ומציעים כי אלו רכיבים מובהקים של זהות. זה הוא הדהוד גם, אם נרצה, למצוות "והגדת לבנך" היהודית שעומדת במרכזו של חג הפסח, המבטא באופן טקסי ועמוק כיצד סיפור אודות התמודדות עם אתגרים יכולה לבנות אצל ילדים זהות ואף חוסן.

מעגל הקהילה

מעגל הזהות שתיארנו זה עתה, ובוודאי הזהות הבין-דורית, מובילים אותנו באופן טבעי לדון במעגל הקהילה כגורם חוסן. בתוך כך, את הנרטיב המבטא ומכונן את הזהות של האדם, נושאים יחידים כאינדיבידואלים, אך גם כפרטים בקהילה (רוזמרין, 2020). לכל קהילה נרטיבים משלה, כקולקטיב, המצויים בקשרי השפעה הדדית עם הנרטיבים הפרטניים של חבריה. כיוון שכך, אין זה מפתיע כי מקובל בספרות המחקרית שקהילה היא משאב חשוב בהתאוששות ושיקום אחרי אסון (Norris & Stevens, 2007; בן יוסף 2010; Bonanno, 2004), ובעיקר הלכידות הקהילתית והרשת של סיוע ועזרה הדדית בתוכה. ההון החברתי (Feldstein & Putnam, 2003) עומד לזכות הפרט החבר בקהילה כאשר הוא נדרש להתמודד עם משבר, אישי או קהילתי, והוא מאפשר קבלת סיוע מירבי ונתינת סיוע מירבי במצבים משתנים ומאתגרים.

בזמן חירום, ההון החברתי שהתפתח מתוך ההון האנושי הקיים, מהווה גורם מגבש (פנימה לתוך הקהילה) אבל גם גורם מגשר (החוצה, בין קהילתי ובין קבוצתי) וכך מאפשר עמידות, סיוע וחוסן בעת משבר. נוכחנו בכך היטב בתקופות האקוטיות של הקורונה, כאשר קהילות עם הון חברתי מגבש עסקו רבות בהתארגנות פנימית של עזרה הדדית, ואלו בעלות הון חברתי מגשר הצליחו להסתייע גם בקהילות אחרות שכנות או דומות, כדי לתת ולקבל סיוע. מובן כי מדובר לא רק בסיוע חומרי לנזקקים, אבל גם בסיוע של קשר בקהילות וירטואליות שונות, להפגת הבדידות ולהעשרה אישית ומקצועית כאשר אין אפשרות לתנועה חופשית.

מחקר בינלאומי מפורסם, המנוהל כיום על ידי דן באוטנר מה-national geographic, נקרא מחקר ה"אזורים הכחולים" (Buettner, 2015). המחקר החל ביוזמת פולן, דמוגרף בלגי, החל משנות ה-90 של המאה הקודמת, ומיפה 5 אזורים ייחודיים בעולם בהם אנשים מגיעים לגיל 100 בבריאות טובה. מן המחקר עולים מספר מאפיינים משותפים לכל האזורים הללו, ואחד הרכיבים המובילים ביניהם (אחרי תזונה מאוזנת ופעילות גופנית מתונה) הוא אלמנט השייכות החברתית, קשר בינאישי יומיומי וחזק, וההזדהות עם הקהילה. בין אם מדובר בטקס קבוע של שתיית תה, מפגש לתפילה קהילתית, או קליעת סלים משותפת, התחושה של קבלה ונתינה הדדית עם אחרים היא מרכזית ברחבי האזורים הכחולים. לדברי חברי הקהילות הזקנים שהשתתפו במחקר, התחושה ש"אני שייך למשהו גדול ממני" נותנת מבט אופטימי ומנחם על החיים. הידיעה ש"יש תמיד מישהו שיודע מה קורה איתי ואכפת לו ממני" נותנת רוגע ורשת בטחון אישית.

בניסיון הישראלי, בולט מקומם של מנהיגות קהילתית ואמון ברשות המקומית ובבעלי התפקידים בקהילה בשיקום אחרי אירועי טרור (Possick, Shapira & Shalman, 2017); בחיים מתמשכים תחת טרור בעוטף עזה (גורל ושפירא, 2019); בשיקום אחרי עקירה, כפי שמשתקף בחווייתם של מתבגרים (בן סימון, וייס ושפירא, 2017) ועוד. ד"ר שי בן יוסף למשל, במחקרו על שיקום תושבי גוש קטיף (בן יוסף, 2010), ערך השוואה בין קהילות בעלות מבנה קהילתי לכיד לבין כאלו עם מבנה לכיד פחות. ממצאיו הצביעו על הקשר החיובי שבין תמיכה ולכידות קהילתית לבין חברי הקהילה המראים הסתגלות טובה יותר לאחר המשבר ותהליכי עיבוד אבל וטראומה אדפטיביים יותר. בדומה לכך, במחקר אורך על החוסן הקהילתי ביישובי עוטף עזה (גורל ושפירא, 2019) נמצא פער בין החוסן האישי בקהילות קיבוציות בעלות לכידות ותחושת שייכות גבוהות, לבין קהילות אחרות.

בעבודתנו במהו"ת ישראל עם קהילות לאחר אירועי טרור קשים, כגון חדירת מחבלים לתוך הישוב, ראינו שוב ושוב כיצד מאמצי שיקום קהילתיים המובלים על ידי מנהיגות הקהילה משפיעים באופן ישיר על החוסן וההסתגלות של הפרט. הקהילות שבהן המנהיגות ידעה לספר סיפור קהילתי עם נרטיב של תקווה וצמיחה, וגם פעלה בכיוון זה, השפיעו לטובה על תהליכי השיקום של הנפגעים במעגלי הפגיעות השונים.

דוגמה מן השטח

קהילה קטנה חוותה בזמנו פיגוע טרור רצחני, בו נהרגו מספר תושבים והקהילה כולה נחשפה במשך מספר שעות לחרדה קיומית ואימה ממחבלים נוספים. בהמשך להתערבות החירום הראשונית במעגלים השונים, בעלי התפקידים בכל הרמות קיבלו לווי ויעוץ מתמשכים במשך כשנה לאחר האירוע, מתוך הדגשת הצורך לטפל בטראומה ובאבדן בכלל המעגלים הרלוונטיים, ובה בעת לבנות נרטיב של התמודדות וצמיחה על פני נרטיב קורבנות טראומטי. בין היתר, התכנית כללה גם הכשרה של צוותים חינוכיים וקהילתיים שונים, לצד ראשי הקהילה.

לאורך העבודה עם הקהילה, ראשי הקהילה יצאו בקריאה גורפת ופומבית לכל הציבור לצרוך טיפולים ממוקדים לתסמינים הפוסט-טראומטיים שהתפתחו אצל רבים מהתושבים, ואשר הונגשו בצורה מלאה על ידי הרשות. חלק מבעלי התפקידים אף הכריזו בציבור על ההזדקקות שלהם עצמם לטיפול וסיפרו על ההסתייעות מוצלחת בו. בעקבות אלו, אחוז הפניות היה גבוה מעבר למה שהיה מקובל עד אז בקהילה ובכלל באזור. בנוסף, מתן נורמליזציה לתגובות לטראומה, הניעו בהמשך גם תהליכים נוספים של פתיחות והכלה רגשית, אשר השפיעו בהמשך על טרנספורמציה בזהות הקהילתית, לכיוון גמיש, מכיל וסובלני לפרט ולאחר הסובל.

מנהלי בתי הספר, הצוותים, רכזי החינוך הבלתי פורמלי וכל מי שהיה מעורב בעבודה עם ילדים ונוער, הונחו והוכשרו לפתח פעילויות של חוסן וכישורי חיים, ללמד את הילדים כלים להתמודדות עם איום ופחד, וכן הובילו תהליכים רגשיים-חברתיים לעיבוד האבדן ומתן מקום לאבל. בד בבד, עסקו נבחרי הציבור בעשייה של בניה ופיתוח ככל שאפשר, מתוך תפיסה רוחנית ומעשית של צמיחה מתוך משבר. גם בעשייה זו שולבו תושבים רבים, כולל נוער שקיבל עידוד ליזום ולבנות בעצמו מיזמי זיכרון והנצחה שונים.

כך, נראה כי השילוב של מנהיגות קשובה אכפתית ומכילה, הנגשת שירותי הטיפול ועשייה של פיתוח בכל המישורים תוך שילוב תושבים רבים – אכן יצרה תשתית לשינוי בזהות הקהילה לאורך זמן. נראה היה כי הסיפור שהקהילה מספרת לעצמה השתנה ועבר טרנספורמציה מסיפור טראומטי לסיפור של התמודדות ולכידות (Possick, Shapira & Shalman, 2017).

מעגל המסוגלות

מעגל המסוגלות, על שלל היבטיו השונים, מקבל התייחסות משמעותית וענפה בעבודה הטיפולית ובספרות הפסיכולוגית, ולמעשה הוא המעגל הנחקר ביותר בתחום החוסן. מסוגלות מתייחסת לאופן בו אנו תופסים את יכולתנו לבצע משימה מסוימת ולהתמודד עם מטלות שונות, ולכן מעגל זה כולל בתוכו מיומנויות ומשאבים שונים לוויסות עצמי, ניהול לחצים, התמודדות אישית עם חרדה ואי-ודאות ועוד רבים אחרים. מובן שתחושת המסוגלות של אדם, אך גם של הקהילה, נמצאת באינטראקציה עם ממדי הזהות והנרטיב. בתוך כך, כאשר הסיפור שלנו או של קהילתנו הוא סיפור כישלון או קורבנות, הדבר עשוי לעצב תחושת מסוגלות נמוכה, ולהפך.

במישור הטיפולי, מלבד עבודה על הנרטיב, עבודה על מסוגלות מתרחשת כאשר אנו עובדים על ויסות עצמי. כך למשל, כלים של עבודת גוף-נפש הנמצאים בשימוש בטכניקות טיפוליות כמו הגל השלישי של ה-CBT ופסיכותרפיה גופנית, הכוללים קשיבות (mindfulness), התמקדות (focusing), מדיטציה ועוד, הם כלים שהוכחו מחקרית כקשורים לבניית חוסן, באמצעות פיתוח היכולת לוויסות עצמי רגשי וקוגנטיבי (לביא, רוזנבלט ושניר, 2019). בדומה לכך, ד"ר בסל ואן דר קולק, בספרו החשוב "נרשם בגוף" (2021), מתאר כיצד טכניקות של לימוד נשימות, וויסות עצמי דרך הגוף-נפש, הן דרך לבסס חוסן בקרב ילדים.

כיצד 3 המעגלים משתלבים?

באופן טבעי למדי, שלושת המעגלים שנסקרו עד כה – מעגל הזהות, מעגל הקהילה ומעגל המסוגלות – מזינים זה את זה ומושפעים זה מזה. כך לדוגמא, כלים טובים לוויסות עצמי ולחשיבה רציונלית, הנקשרים בהתמודדות מיטיבה עם חרדה, עשויים לכלול דיבור פנימי חיובי ויצירת פרספקטיבה רחבה ולכן גם יסייעו לייצובם של ערכים פנימיים ובניית משמעות. זו בתורה תורמת כמובן לבניית החוסן, כדברי ויקטור פראנקל (בעקבות ניטשה) – "אם יש לאדם עבור מה, הוא יוכל לשאת כל איך".

כדוגמה נוספת ניתן למשל לחשוב על האופן שבו סיפור פנימי של זהות אישית, מורכבת אך יציבה, מאפשר לאדם ליצור קשרים מיטיבים עם אחרים ולבנות מבנים קהילתיים או חברתיים, שהם בתורם מגבירים חוסן. ועוד על זו הדרך – קהילה בריאה בעלת מבנים יציבים וגמישים, הכוללים אכפתיות והכלה כלפי שונים בתוכה, מאפשרת התערבות מתאימה בעת משבר עבור כל פלח אוכלוסייה עם צרכיו הייחודיים. שוב, תרומה חשובה לבניין החוסן.

בפועל, הניסיון הקליני מראה כי אדם שיש לו זהות יציבה הניזונה באופן ישיר מערכי יסוד ומשמעות, שיש לו מערך תמיכה רחב, ושחש כי יש בכוחו לפעול על המציאות, הוא חסין יותר ועומד היטב במשברים ותקופות תנודתיות. ביחס לזהות, אין הכוונה לזהות מונוליטית בהכרח – יהודי, ערבי, דתי, יזם, וכדומה, הכוונה היא דווקא למגוון הרחב של מצבי העצמי שיש לכולנו. המנעד השלם של תפקידי חיים שונים מרכיבים את הזהות המורכבת של האדם. עבודה בכל אחד משלושת המעגלים המתוארים – זהות, קהילה ומסוגלות – תתרום לשיפור החוסן ונראה כי משמעותית במיוחד היא היכולת לסנכרון והפריה הדדית ביניהם.

דוגמה קלינית

ב', בחור בשנות ה-20 לחייו, סובל מפוסט-טראומה בעקבות פיגוע אוטובוס שנפצע בו. העבודה הטיפולית איתו היא אינטגרטיבית, וכוללת גם שימוש ב-EMDR. באחד המפגשים שלנו, כאשר אנו עובדים על תפיסה עצמית שלילית (negative cognition) הנקשרת בבושה, הוא מנסה להחליפה בתפיסה חלופית (קוגניציה חיובית) של התמודדות – "ניצלתי מהפיגוע", "אני חי", וכדומה. במהלך ניסיון זה, מתבררת תמונה פנימית של חוויית היותו "לא ראוי" ותחושת בושה עמוקה בהיותו נפגע פיגוע ולא נפגע בקרב.

למעשה, תחושותיו של ב' משקפות תפיסה תרבותית-חברתית רווחת בישראל (היררכיית השכול), שמייחסת לנפגעי לחימה ערך גבוה יותר וזהות עצמית-חברתית של גיבור. ביחס לכך, המחשבה שאני מציעה לו, היא כי יש ממד מובהק של גבורה בדרך שבה הוא מתמודד עם "הפציעה השקופה" ממנה הוא סובל ועם החיים בכלל. הצעתי מדליקה בעיניו ניצוץ תובנה שאיננו מסוגל בשום אופן לקבל מלואה כרגע, אך נראה כי הוא מסוגל להתחיל לשקול ולעבד אותה.

קצרה היריעה מלפרט כאן עוד ממרכיבי טיפול זה, אבל ברצוני להדגים כיצד מודל שלושת מעגלי החוסן מסייע לי בעבודתי הטיפולית. הסימפטומים הפוסט-טראומטיים של המטופל הם קשים, ולשם כך אנו מתמקדים לא פעם בעבודת המסוגלות – בבניית כלים לוויסות עצמי וכלים קוגנטיביים לשליטה עצמית בהתפרצויות זעם ובמחשבות מגבילות. בד בבד, אני שמה דגש רב בעבודתנו על ממד הקהילה, שגם בו חל שבר כמובן. אני מחפשת יחד אתו באילו אופנים הוא יכול לחדש בנייה של קהילה רלוונטית עבורו (חברים מהצבא, קבוצת חברים קטנה בקהילה שמסוגלת להכיל ולהקשיב לו ולאשתו, וכדומה). כאן, גם אשתו ("ביתו" וקהילתו הכי קרובה) היא שותפה פעילה, מתוך הכרה מלאה גם בסבל שלה. לבסוף, הרכיב של הזהות הוא הרכיב הבולט ביותר בוינייטה שהבאתי – עיסוק בטיפול בשאלות כמו "מי הייתי קודם?", "מי אני אחרי הטראומה - קרבן? שורד? גיבור?", הוא עבודת חוסן חשובה ביותר המתבצעת דרך הבנייה המחודשת של תפיסת זהות קוהרנטית.

זיהוי וחילוץ עוגני חוסן במשבר

בימים כתיקונם, בדרך כלל אין האדם נותן את דעתו באופן קבוע על הערכים והזהות שלו, על תחושת המסוגלות שלו או אפילו על תפקידן של הקהילות שלו בחייו. עם זאת, בימי משבר ובתקופות מאתגרות, ניתן להגיד כי הוא מוזמן לחלץ, לזהות, לשמור ולייצב את העוגנים שלו סביב מעגלים אלו, ולהיעזר בתהליך זה לבניית החוסן האישי שלו. למעשה, המשבר מהווה גורם דחק אשר מעורר גיוס של משאבים שונים הזמינים לאדם, אשר יוכלו לסייע לו לצלוח אותו. ביחס לכך, קל יותר להבין את אחד העקרונות החשובים ביותר אשר מומלצים על ידי מטפלים בעת התמודדות עם משבר – הפעלה מוגברת ושימור של עקרון הרציפות.

עקרון הרציפות, הקורא לאדם לנסות לשמר אחוז גבוה ככל הניתן מזהויותיו, תפקידיו ושגרת חייו בעת משבר, מהווה עבורו גשר למציאות "נורמלית" ומאפשר לו לחוות מעט יציבות בתקופה סוערת. בתקופת הקורונה למשל, אשר היוותה מציאות משברית מתמשכת, האדם נדרש לוותר על עוגנים ידועים (כמו בית כנסת, למשל), וכדי לשמור על עקרון הרציפות היה עליו לבדוק עם עצמו, במודע או שלא במודע, מה הם הצרכים או ערכי היסוד שמונחים בבסיס היותו מחזיק בעוגן של בית הכנסת. למול התבוננות זו, הוא יוכל להגיע למסקנה שבית הכנסת חשוב לו בגלל הקשר עם בורא עולם, ואז יוכל למצוא דרך חלופית לבטא קשר זה, כמו תפילת יחיד. בבחירה זו הוא מבטא למעשה במפורש חלק חשוב מהזהות שלו – 'אני קשור לאל בקשר אישי'. לחלופין, ייתכן שיגיע למסקנה כי ההיבט החשוב עבורו הוא דווקא השייכות החברתית והקהילתית לבית הכנסת, ואז ייתכן שייזום או יצטרף למניין חצר, ובכך יביא לידי ביטוי פן חשוב אחר בזהותו – 'אני חלק מקהילה מתפללת'. ייתכן שזו תהיה הזדמנות עבורו לבחון מחדש סדרי עדיפויות ואת חשיבות בית הכנסת וההשתתפות במנין.

בדומה לדוגמה זו ולאור השינויים הדרסטיים שהתחוללו בחיינו בתקופת הקורונה, ניתן לחשוב על עוד שלל דוגמאות נוספות למצבים בהם דפוס התנהגות שגרתי נחסם עבורנו והיה עלינו למצוא נתיב אחר על מנת להגיע למטרה הרצויה. נחשוב למשל על בית הספר כעוגן משמעותי בחייהם של ילדים ומתבגרים – תהליך של חילוץ וזיהוי עוגני החוסן הבית-ספריים כלל שאילות שאלות כמו מה הוא הערך העומד מאחורי השתתפות במסגרת לימוד ציבורית? מה הערך הבסיסי הטמון בכך שילדים ילמדו פיזית בין כתלי בתי הספר? האם הדגש הוא על הקניית ידע והשכלה או האם דווקא על המפגש עם חברים ופיתוח מיומנויות חברתיות? או אולי בכלל הצורך להיראות ולהיות מלווה על ידי מבוגר משמעותי נוסף להורים?

המענים שניתן לבנות עבור כל אחד מצרכי זהות אלו שונים מאד זה מזה. לכן, לא מפתיע כי בתי ספר שונים בקהילות שונות התקדמו בתקופת הקורונה בנתיבים שונים בדרך לתת מענה לשגרה שהופרה. זאת, מתוך ניסיון לזהות ולחלץ את עוגני החוסן, אשר לא תמיד זוכים להבהרה מושגית ממשית. לדוגמה, בקהילות חרדיות שונות הערך הבסיסי העומד בבסיס הזהות החרדית ומתבטא גם במסגרות החינוכיות הוא עיסוק קבוע בתורה, ללא זמן פנוי (לבנים) ובנוכחות מבוגר אחראי. לכן, הפעלה של מסגרת חינוכית, בכל מתכונת שהיא, עדיפה מבחינה זו על חוסר מסגרת בקהילות אלו, גם כאשר הייתה עדיין סכנת הידבקות ממשית. לעומתן, קהילות אחרות הגיעו בבירור פנימי למסקנה שהחשוב להן ביותר הוא הקשרים החברתיים בין הילדים, ובהתאם לכך יזמו מפגשי חוץ בהתאם לאפשרויות ונהלי משרד הבריאות, אשר עסקו בפעילות חברתית וחינוכית, ולא לימודית.

אם כן, כאשר הנסיבות החיצוניות או הפנימיות מובילות את האדם לנקודת משבר, נראה שהדבר יוצר פתח, במידה שינוצל כהלכה, לתהליך של זיהוי וחילוץ עוגני החוסן שלו, ואף להגדרתם המחודשת באופן שתורם להתפתחותו האישית. זו היא להבנתי, גם הנקודה שבה נרצה להתערב כאנשי טיפול, תוך שאנו מציעים ליווי ותמיכה בחקירה מחודשת זו ובפענוח של העוגנים הייחודיים לכל אדם ואדם. המשבר הוא הזדמנות לבירור מעמיק של סדרי עדיפויות וערכי יסוד שמאפיינים את חיינו ומהווים חלק מזהותנו. תהליך הבירור בעצמו הוא תהליך בונה חוסן, המחזק ומבהיר את המימד הרוחני של המשמעות בחיי האדם, ובכך גם נותן להם טעם.

במקביל למישור הפרטני, התהליך של חילוץ וזיהוי עוגני זהות שבדרך כלל נותרים סמויים ואינם מדוברים, תורם גם להיבטים קהילתיים של בניית חוסן. קהילה שנכנסת לתהליך מהיר ומדויק של בירור הזהות ועוגניה, העומדים למבחן אל מול משבר, עשויה להגיע להסכמות חשובות ומעצימות לגבי חלק מהצרכים והערכים שאפשר וראוי לתת להם מענה קהילתי. כאשר המענה הקהילתי הזה ניתן באופן מכוון ומסודר, זהו תהליך שבונה מנהיגות קשובה, מכילה ומובילה בקהילה, מניח תשתית של רשתות אכפתיות הדדית, ובכך בונה את החוסן של מעגל הקהילה.

כמובן שתהליך זיהוי וחילוץ העוגנים, הן ברמה היחידנית והן ברמה הקבוצתית-קהילתית, נשענים כולם על יכולות אישיות של ניהול לחצים וויסות עצמי, או במילים אחרות מסוגלות. הן בעלי התפקידים בקהילה והן האדם הפרטי נדרש להפעיל סט של כישורי מסוגלות כדי לעמוד בתהליך מורכב זה. שוב, במקום שבו המסוגלות האישית או הקבוצתית מוגבלת, המטפל או הצוות הטיפולי יכולים ללוות ולהעניק תמיכה אשר תשמש כ"גלגלי עזר" עד שתתפתח מסוגלות זו אצל המטופל. כך, באופן דואלי, התהליך גם נשען על מסוגלות אך גם מפתח אותה ומהווה הזדמנות להתפתחותה.

דוגמה קלינית

א' חיה בקהילה כפרית קטנה, התייתמה מאביה אשר נפל בעת שירותו הצבאי. כעת, עם המעבר מימי הסגרים של הקורונה ל"חיים הרגילים", היא מתקשה בעיקר בממד החברתי-קהילתי. לקראת יום הזיכרון, א' התלבטה איתי בטיפול כיצד תוכל לעמוד מול הקהילה, אשר מצפה ממנה באופן לא רגיש ולא מותאם לחווייתה להיות נציגת משפחות הנופלים. האמביוולנטיות של א' לגבי ההיענות לציפיות הסביבה, התעצמה לנוכח החוויה הטובה יותר שחוותה בשנה החולפת, עת הקורונה לא אפשרה טקסים גדולים ולכן קיימה המשפחה ציון של היום באופן מצומצם ואינטימי בקרבת הבית.

בתהליך בירור הצרכים של א' וערכי היסוד בזהותה כבת לאב שהוא חלל צה"ל, וכחברה בקהילה הרחבה יותר, יכלה לבסוף א' להעלות בדעתה מתווה גמיש יותר להשתתפותה ביום הזיכרון הקהילתי. היא חשה כי מתווה זה יבטא את שני חלקי הזהות שלה – בת שכולה וחברת קהילה – באופן משלים, והציעה זאת למארגני הטקס הקהילתי. האופן שבו סיטואציה מאתגרת הובילה אותה לזיהוי וחילוץ עוגני חוסן היה ראוי להערכה – היא ביררה את חלקי הזהות החשובים לה, בחנה את יחסיה עם הקהילה והפגינה מסוגלות בפנייתה למארגני הטקס. דומה כי תהליך זה אפשר לה לחוות ביום הזיכרון האחרון חוויה מיטיבה ומעצימה, אשר בין היתר בנתה אצלה תחושת קוהרנטיות פנימית ומסוגלות גבוהה בניהול קונפליקט בינה ובין הסביבה, ובכך חיזקה את החוסן שלה.

סיכום

לסיום, מול משברים, ובוודאי בשנה האחרונה, כולנו עוסקים בדרכים שונות בשלושת מעגלי החוסן שהזכרתי לאורך המאמר – זהות, קהילה ומסוגלות. לעיתים אנו אפילו עשויים לשמוע ולהשמיע לא מעט היגדים הנושאים בתוכם התייחסות אליהם, גם מבלי ששמנו לב. כך למשל, רבים הציעו כי התמודדות מיטבית בעת הזאת, קודם כל משמעותה להכיר בעובדה הפשוטה שאף אחד מאתנו, בשום מקצוע ובשום תפקיד, איננו במיטבו (קהילה). או, במילים אחרות, לקבל את עובדת היותנו אנושיים – פגיעים וחרדים, מקווים ומייחלים, מחפשים ואף מוצאים משמעויות במצב המוזר והמאתגר שנקלענו אליו (זהות).

אנושי משמע – איננו יודעים הכל, אפילו לא בתחומי הרפואה והטכנולוגיה שכה התפתחו בעשורים האחרונים. אנושי משמע – אנחנו לומדים את סוד הצמצום, להשאיר מקום לידע אחר, לרבדים אחרים של המציאות שאיננו רגילים לפגוש. אנושי משמע – ללמוד להרפות, ללמוד לשלב באופן אקטיבי גמישות, עם העוגנים הקיימים והחשובים ששומרים על רציפות. אנושי בעת הזאת – משמעו להשתמש בכל מה שכבר אנחנו יודעים (מעגל המסוגלות), להיות מוכוונים לביטוי צרכים ויצירת משמעות כבני אדם וכאנשי מקצוע (מעגל הזהות) בתוך הקהילה המצומצמת שלנו (מקצועית, מגזרית וכדומה), כמו גם הרחבה (האנושות), על מנת להתמודד יחד עם אתגר מתמשך ובעל השלכות מרחיקות לכת (מעגל הקהילה). כל אלו, הם נתיבי חוסן המחזיקים היבטים של מסוגלות אישית, זהות אישית ושותפות בקהילה האנושית הרחבה.

על הכותבת – מרים שפירא

מרים שפירא פסיכולוגית קלינית מומחית בטיפול בטראומה ואבל, ומנחת קבוצות, ראשת עמותת מהו"ת ישראל להיערכות חירום ובניית חוסן. עוסקת בהכשרה של רבנים ורעיותיהם לרבנות קהילתית, פסיכולוגים ומטפלים לטיפול בטראומה ואבדן, ואנשי מקצוע שונים לקידום חוסן ומוגנות בקהילה. מטפלת במסגרת קליניקה פרטית. חברה, מייסדת ויו"ר ראשון של עמותת "בסוד שיח" לקידום דיאלוג בין קבוצות קונפליקט בישראל. חברה ב"אפק" ויועצת בסדנאות בארץ ובעולם ללמידה התנסותית של יחסי קבוצות.

מקורות

אריקסון, א. (1987) זהות נעורים ומשבר. ספרית הפועלים: תל אביב.

בן יוסף, ש. (2010) "יש פתרון לכל מתיישב" – היבטים קהילתיים של שיקום מפוני גוש קטיף. חיבור לשם קבלת תואר "דוקטור לפילוסופיה", אוניברסיטת בר-אילן.

בן סימון, מ. וייס, ח. שפירא, מ. (2017). הטיפול בבני נוער יוצאי גוש קטיף: תפקידה המרכזי של הקהילה בהתמודדות. חברה ורווחה, לז, 1, 85- 110.

גורל, א. ושפירא ס. (2019). החוסן הקהילתי ביישובי המועצה האזורית אשכול: עיבודים סטטיסטיים.

ואן דר קולק, ב. (2021). נרשם בגוף: מוח, נפש וגוף בריפוי מטראומה. הוצאת פרדס, חיפה.

לביא, ת. רוזנבלט, א. שניר, מ. (2019) טיפול בילדים בדרום – חשיפה מתמשכת, בתוך משחזור לזכרון בעריכת יעל להב וזהבה סולומון.

מיטשל, א. ובלאק, ג'. (2006) פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. פרק 6 פסיכולוגיות של זהות ושל עצמי: אריק אריקסון והיינץ קוהוט. ישראל: תולעת ספרים.

פלום, ח. (1995). סגנונות תצורת הזהות בהתבגרות. בתוך מתבגרים בישראל.

פרדס, א. וארוך, א. (2021). נתיבי חוסן במרחב הטיפולי: משברים כהזדמנות לעדכון מפות. בטיפולנט.

רוזמרין, א. (2020). הפעלה בדיעבד: איך הסובייקט נהפך לקולקטיב? תרגום מיוחד למאמרו של אייל רוזמרין. בטיפולנט.

Buettner, D. (2015). The blue zones solution: Eating and living like the world's healthiest people. National Geographic Books

Bohanek, J. G., Marin, K. A., Fivush, R., & Duke, M. P. (2006). Family narrative interaction and children's sense of self. Family process, 45(1), 39-54

Bonanno, G. A. (2004). Loss, Trauma, and Human Resilience: Have We Underestimated the Human Capacity to Thrive After Extremely Aversive Events? American Psychologist, 59(1), 20–28

Cooley, C. H. (1902). Looking-glass self. The production of reality: Essays and readings on social interaction, 6, 126-128

Elran, M., Israeli, Z., Padan, C and Altshuler A. (2015). "Social Resilience in the Jewish Communities around the Gazza Strip Envelope during and after Operation Protective Edge". Military and Strategic Affairs, 7, 2

Franks, D. D., & Gecas, V. (1992). Autonomy and Conformity in Cooley's Self‐Theory: The Looking‐Glass Self and Beyond. Symbolic Interaction, 15(1), 49-68

McAdams, D. P. (2006). The problem of narrative coherence. Journal of constructivist psychology, 19(2), 109-125

McAdams, D. P., & Jones, B. K. (2017). Making meaning in the wake of trauma: Resilience and redemption. In E. M. Altmaier (Ed.), Reconstructing meaning after trauma: Theory, research, and practice (p. 3–16). Elsevier Academic Press

McAdams, D. P. (2021). Narrative identity and the life story. In O. P. John & R. W. Robins (Eds.), Handbook of personality: Theory and research (p. 122–141). The Guilford Press.

Marcia, J. E. (1980). Identity in adolescence. Handbook of adolescent psychology, 9(11), 159-187

Norris, F. H., & Stevens, S. P. (2007). Community resilience and the principles of mass trauma intervention. Psychiatry, 70, 320–328.

Norris, F. H., Sherrieb, K., & Pfefferbaum, B. (2011). Community resilience: concepts, assessment, and implications for. Resilience and mental health: Challenges across the lifespan, 162

Feldstein, L., & Putnam, R. (2003). Better together. New York: Simon & Schuster

Possick, C., Shapira, M., & Shalman, V. (2017). Complex collective trauma following a terror attack in a small community: a systemic analysis of community voices and psychosocial interventions. Journal of loss and trauma, 22(3), 240-255. doi:10.1080/15325024.2017.1284502

United Nations International Strategy for Disaster Reduction - UNISDR: Final report (2019). https://www.unisdr.org/files/12659_UNISDRevaluation2009finalreport.pdf