חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית

זוגיות בימי קורונה והתמודדות עם פחד קיומי: פרספקטיבה פסיכואנליטית

פורסם על ידי ד"ר עירית קליינר-פז

תקציר

במאמר זה ברצוני לגעת בכמה נקודות מרכזיות בהתמודדות של זוגות עם מצבי פחד וסכנה, מנקודת המבט של טיפול זוגי פסיכואנליטי-התייחסותי, אשר עלולים להחריף במצבי משבר כמו מגיפת הקורונה העולמית. באמצעות תיאור מקרה קליני של טיפול זוגי אנסה להדגים כיצד תובנות פסיכואנליטיות אודות תהליכי פיצול והשלכה, רגרסיה ודפוסי התמודדות עם חרדה, עשויות לסייע לרכך מאבקים בין בני זוג לנוכח אתגרי החיים המאיימים בתקופה הנוכחית.

תיאור מקרה קליני 

את נגיף הקורונה פגשתי לראשונה בקליניקה בטיפול עם מורן ואריק, זוג ותיק הנמצא בטיפולי כשלוש שנים. אריק פותח את הפגישה ובטון מלגלג אומר לי "את חייבת לעזור למורן, היא לגמרי היסטרית מאיזה וירוס שהתפרץ בסין". בהכירי את הזוג, יכולתי לזהות מהר את הריטואל הקבוע: למורן נטייה לשתף את אריק בדאגותיה, בעיקר בנושאי בריאות, חינוך הילדים, בטיחות וכדומה. היא מתייעצת לגבי הצעדים שכדאי לנקוט ומקווה לקבל ממנו אהדה ושיתוף פעולה. תגובתו המיידית של אריק למשמע החששות שלה היא ביקורת רוויית ליגלוג על ההגזמה שלה, הצגת נתונים סטטיסטיים מרגיעים וביטול הסכנה מכל וכל. הוא מפרט את אחוזי התמותה מתאונות דרכים ומחלות אחרות, ובכך מקווה לשכנע אותה שהדאגה שלה מגוחכת ומיותרת. הצעד הבא במחול הזוגי יהיה עלבון, כעס והתקפה של מורן על כך שהוא שאנן וחסר אחריות. בעבר, אריק נהג לתקוף מיד בחזרה והויכוח הפך לא פעם לריב קשה על תפיסת המציאות וצורת ההתמודדות: האם הפחד מוצדק? האם הסכנה אמיתית או דמיונית? מה נכון לעשות? האם לפעול או לחכות שהבעיה תחלוף? במלים אחרות, כמו זוגות רבים אחרים, אריק ומורן נאבקים על שאלה קיומית – מי המשוגע ומי השפוי?

עוצמת המריבות הקשה בין בני זוג מוסברת לא פעם בכך שהמאבק נוגע לבסיס תחושת הקיום והבטחון בתפיסת המציאות של כל אחד משני הצדדים ובכלים שעומדים לרשותו להתמודד עמה. כל אחד מבני הזוג מפעיל מנגנוני הגנה אוטומטים שסייעו לה ולו במצבי איום וסכנה בעבר: פעולה אקטיבית, התכחשות, הדחקה, הישענות על אחרים, הישענות על עצמי, ניתוק, דיסוציאציה או להפך – התפרקות והצפה של חרדה. ניתן להגיד כי באופן יחסי, מורן ואריק הינם זוג בעל כוחות התמודדות טובים וקשר טוב. אולם, ברגעים בהם מורן חשה בסכנה, השניים היו עלולים לתקוף זה את זו בביטויים קשים, ביקורת, האשמה וזלזול. אריק תקף אותה בבוז על שהיא "היסטרית" ומורן טענה כנגדו בזעם נואש שהוא אטום ולא קולט את המציאות עד כדי סיכון המשפחה, הילדים או עצמו. במאבקי הכוח לגבי צורת הפעולה, אריק נהג לוותר לעתים קרובות וצבר מרירות וזעם גדול על כך שהוא "מתקפל ונכנע לפחדים הדמיוניים של אשתו". דפוס זוגי זה הפך במהלך השנים גם לדינמיקה משפחתית, שלושת הילדים נסחפו אחר האב בלגלוג על "אמא הפחדנית" ויצרו קואליציה שהחלישה את כוחה של האם במשפחה למרות תפקידה הדומיננטי כאם במשרה מלאה.

בראשית התהליך הטיפולי, חקרנו את הרגשות שעמדו מאחורי דינמיקה זו, תוך שפירשתי את היחס שלהם לפחד עצמו ואת התהליכים ההתייחסותיים שמתרחשים בלא מודע הזוגי מאחורי הויכוח על "מי צודק". מורן הודתה שהיא מצפה מאריק קודם כל ליחס אמפטי, להבנה של החששות שלה ולהרגעה. בנקודה זו אריק מתרכך, מתגונן וטוען שהוא בסך הכל דואג לה, שמרוב אהבתו אליה הוא מתקשה לראות את הסבל שלה ומציע לה נקודת מבט רציונלית בכדי להשתחרר מהחרדות. במהלך הטיפול, הוא מבין שצורת "ההרגעה" שלו אינה יעילה ואף פוגעת במערך היחסים המשפחתי, ומורן מכירה בכך שהיא מפעילה הרבה כוח ומצליחה לכפות עליו לא פעם את הפתרונות שנראים לה נכונים ללא דיאלוג הדדי. ההיבט המערכתי פוענח והשתפר מאד במהלך הטיפול, האב למד להפגין יותר כבוד לאם בנוכחות הילדים וליצור חזית אחידה עם מורן, וגם מורן הבינה שחלק מהחרדות אשר מעסיקות אותה ידרשו ויסות עצמי במקום להפעיל לחץ על בני המשפחה להיכנע לדרישותיה. משבר הקורונה כאמור, הפגיש אותם ואותי עם "סיבוב" נוסף, אולם נוכחתי, כמו עם זוגות ומטופלים נוספים, שישנו תהליך נסיגה לדפוסים ישנים מתוך המפגש עם חוסר הוודאות, הפחד הממשי ואוירת הסגר והבידוד.

רגרסיה

באלינט פיתח את רעיון הנסיגה הנפשית כסוג של מנגנון התמודדות שאיננו קבוע אלא מופיע במצבים של איום על תחושת העצמי בהם הסובייקט חוזר למצב של זיקה לאובייקט ראשוני ובלתי מובחן. הרגרסיה מאופיינת בעיקר ב"צורות פרימיטיביות של התנהגות וחוויה, לאחר שצורות התנהגות בוגרות יותר כבר התבססו היטב" (באלינט 2008 [1968]: 154). כלומר, לאחר שהושגו כבר יכולות של התייחסות לאובייקט והשקעת ליבידו בזולת, הליבידו חוזר ומופנה לאובייקטים קדומים יותר, לדפוסי התייחסות שנחוו בעבר הרחוק בטוחים ומוגנים, כמו מעטפת הרחם המיטיבה והקשר עם האובייקט המשמעותי הראשוני.

זוג אחר, אדי ולוסי, המסוגרים בבית עם ילדים צעירים, מצאו עצמם במריבות קשות שהתמקדו בהתחשבנות על זמן פנוי וחלוקת הנטל. הזוג שרגיל לעבוד שעות ארוכות מחוץ לבית ולהישען על עזרה רבה, מצא עצמו בנסיגה קשה. אדי יצא לחופשה ללא תשלום ולוסי נדרשה לעבוד מהבית. באחת הפגישות עיבדנו את המתח שבין הצרכים השונים של המשפחה; צרכי ההורים כיחידים, צרכי הילדים, המערכת המשפחתית וצרכי הזוגיות שמתחרים על משאבים מועטים של זמן, מקום ואנרגיה. התסכול הגבוה מן המצב יחד עם החרדה הכלכלית הולידו רגרסיה ומתח רב בין בני הזוג, כאשר כל אחד מהם תולה את האשם בשני על כך שהוא "מפונק" ולא תורם מספיק. באחת הפגישות המקוונות עמם, בשעת ערב מאוחרת, לוסי מספרת בדאגה שהילד הקטן, הסובל ממחסור בחברים בני גילו, אמר בעצב "אמא אני רוצה לחזור לבטן שלך". הביטוי המובהק של נסיגה איפשר להציף גם את הכמיהה של בני הזוג "לחזור לבטן" כלשהי. פירשתי את סגנונות ההתמודדות שלהם כמשאלה של כל אחד "לחזור לבטן", להתכנס באיזה רחם חם ומגונן. הנסיגה של הגבר התבטאה ברצון להתנתק מהמציאות בעזרת יין וצפייה אינטנסיבית בטלוויזיה, ואילו האשה חשה כמו ילדה כלואה בבית ונסוגה לדפוסים תוקפניים של האשמה כלפי הבעל וזעם על הילדים שאינם מניחים לה לעבוד ולצאת לשאוף אוויר.

על אף מציאות ממשית עוצמתית, בחרתי להתרחק מהמישור הקונקרטי של סגר-קורונה ומעיסוק בהורות ולהמשיך בקו הפסיכואנליטי. גם בשגרה אני מוצאת ערך רב בהתייחסות סימבולית לתכנים שבני זוג מביאים אודות הילדים בטיפול הזוגי הפסיכואנליטי (בניגוד להדרכת הורים או לטיפול משפחתי). אם כן, שמעתי את המשפט "לחזור לבטן של אמא" כביטוי לכמיהה לא מודעת של כולם, וכביטוי להעברה לרצון להסתופף תחת כנפי הטיפול הזוגי. חשבתי גם שהרחם שאדי ולוסי נזרקו ממנו איננו רק השינויים הקיצוניים בשגרת החיים שלהם אשר הובילו לחרדה כללית, אלא גם ההיזרקות מחדר הטיפול שלי אל המרחב הוירטואלי של אפליקציית "זום". בהמשך, בני הזוג זיהו את דפוסי ההתמודדות הללו מילדותם, בעיקר מגיל ההתבגרות. הוא נזכר שהיה שוקע בחלומות בהקיץ ומתנתק ממריבות הוריו וממתקפות של בני כתתו, והיא היתה נערה מרדנית וסוערת בתקופות של מצוקה שהרבתה לברוח מבית ההורים הקודר והמסוגר. ההבנה של מנגנוני ההתמודדות העתיקים שלהם אשר מתעוררים כעת, לצד האמפטיה שלי לכמיהה של כולם "לחזור לבטן של אמא", איפשרה למתן מעט את הביטוי בפעולה ולהחזיר את תחושת המרחב הטיפולי והאחריות הבוגרת של השניים לויסות הרגשי של עצמם ושל ילדיהם.

תאוריה על קצה המזלג: דפוסי ויסות, פיצול ורגרסיה בזוגיות

אחד הפרמטרים הקריטיים ביותר לחוסן נפשי נוגע לאיזון נכון בין ויסות עצמי (self-regulation) לויסות הדדי (Mutual regulation). הויסות ההדדי נוגע לא רק לעוררות ושיכוך של רגש, אלא גם ויסות של ערך עצמי (תגרום לי להרגיש שווה, יפה, משמעותית), צרכים קיומיים (תשתתף איתי בעול הפרנסה) ועוד פרמטרים נפשיים ופיזיים רבים (Beebee&Lachman 2002). ביחסים זוגיים תקינים, תהיה תנועה מתמדת בין הישענות על ויסות הדדי מתוך היחסים לעומת הסתמכות על משאבים אישיים בהתאם לנסיבות. ויסות עצמי מוגזם עלול להתבטא בניכור וקושי להישען, לסמוך על האחר וליצור אינטימיות. כך, היעדר של שפה זוגית לשיתוף וחשיפה של קשיים, להתייעץ וללבן יחד סוגיות שונות משאיר את בני הזוג בבידוד רגשי. לעומת זאת, ויסות הדדי מוגזם עשוי להתבטא ביחסים סימביוטיים, בקושי של בני הזוג לסמוך על עצמם, בתלות מוגזמת והיעדר הישענות על מקורות נוספים כמו חברים, עבודה ומשפחה מורחבת.

מגיפת הקורונה מפגישה את העולם כולו עם מצב דחק מתמשך, עם רמות גבוהות של חוסר ודאות, איום וחרדה. החל מלחצים "קטנים" כמו התמודדות עם הסתגרות בבית, זמן ממושך עם בני המשפחה, שעמום ותסכול, ועד חרדות גדולות כמו אובדן הפרנסה ואף התמודדות עם חולי וסכנת חיים. ככל שגוברת החרדה כך מתגברת הנטייה לרגרסיה, שכן חוסר האונים המתמשך והקושי לספק לעצמנו ולאהובינו בטחון קיומי מעורר תחושות קדומות של חוסר ישע. במצבים אלו, כל אחד מבני הזוג מגייס את דפוסי הפעולה האוטומטים שצמחו בתוך דפוסי ההתקשרות הינקותיים שלו או שלה. אולם, במקום שהמטפל.ת הסבלנית והאמפטית תהיה הכתובת להשלכה ושחזור של דפוסי התקשרות והתמודדות, בת ובן הזוג הוא האובייקט שעמו משתחזרים דפוסים אלו. כל אחד משני הצדדים משווע להפוך את זולתו למקום בטוח ולעתים הדבר כרוך בהפעלת כוח ותוקפנות. לפי באלינט, ובדומה למודלים של תורת ההתקשרות, מצבים רגרסיביים יכולים להתבטא בשלוש צורות של התייחסות: התערבבות וחוסר נפרדות; היצמדות חרדה לאובייקט כך שכל רגע של ניתוק והיפרדות מאיים; או המנעות מקירבה מתוך חשש וחשדנות. "האדם חש שזכותו להתייחס אל האובייקטים או אל הסביבה כאל מובנים מאליהם - לא ייתכן שיהיו להם רצונות משלהם. הם אמורים לדאוג אך ורק לקיום ההרמוניה, יהיה אשר יהיה המחיר שייאלצו לשלם" (באלינט 2008: 104).

מלכתחילה קשר זוגי שמתחיל בהתאהבות כולל מידה רבה של רגרסיה, אך מהסוג המענג. בני הזוג חווים רגשות ותחושות גופניות בתבניות האהבה הפרימיטיביות של ינקותם. החתירה הליבידינלית והאורגזמה, מדומים להתמזגות אוקיאנית וכאילו מגשימים את המשאלה לחזור להרמוניה מושלמת נטולת גבולות של תינוקת ואמא. עצם ההתמסרות של בת ובן הזוג מזמינה להתייחס אליהם כאל זולתעצמי, והאחר שש להתאים עצמו לצרכי אהובתו. בהמשך, בזוגיות תקינה, תהיה התפכחות כואבת מהגילוי שהאחר אינו נתון כל הזמן למילוי גחמותיי וצרכיי, והזוג צומח לאיזון בין רגעים של רגרסיה מתונה, כמו הישענות בשעת צרה או יחסי מין, ורגעים של עצמאות ונפרדות.

בטיפול פסיכואנליטי, הרגרסיה שמתפתחת ביחסי ההעברה עם המטפל.ת מהווה מנוף לשינוי שמתחולל כאשר המטפל מאפשר למטופלת לסגת למצבים רגרסיביים בעודו מספק לה יחס אחר ומרחיב את טווח האפשרויות שלה לחוש בטחון בתוך קשר גם במצבי חרדה. בזוגיות הסיפור מאד שונה, שכן ההישענות ההדדית נשברת ושני בני הזוג נסוגים למצב הינקותי, שבו הזולת (בת ובן הזוג) מהווים אך ורק אובייקט שאמור לדאוג לי ולווסת את מצוקתי. כמו שני ילדים שזועקים לעזרה, ופוגשים מולם עוד ילד.ה מבוהל וחסר אונים במקום הורה דואג ויציב.

אחד ממנגנוני ההגנה השכיחים ביחסים זוגיים, במצבי קונפליקט או כדפוס התמודדות מתמשך ופתולוגי, הוא שימוש מסיבי בפיצול, השלכה והזדהות השלכתית. בנוגע להתמודדות עם סכנה וחרדה, ניתן לראות את הפיצול בין סגנונות ההתמודדות השונים של אחד מבני הזוג, כך למשל אצל מורן ואריק – "האדיש-מנותק" ו"המבוהלת-נשענת". אצל לוסי ואדי, הזוג הצעיר, החרדה והרגרסיה העלתה דפוסי התמודדות של התכנסות אצלו ואילו אצלה התקוממות וזעם.

ניתן לשער שמרבית בני האדם אשר פוגשים מצב מאיים וחוויות של אי-וודאות וחוסר אונים, נקלעים לקונפליקט פנימי: מה גודל הסכנה? האם לחכות או לפעול? האם אני חרדה מדי או שזה מוצדק? מה לעשות? ביחסים זוגיים יש לעתים שימוש הגנתי בזוגיות לצורך פיצול שמפשט את הדילמה: הקונפליקט האישי מתפצל והופך לעימות וקיטוב בין השניים - הוא רוצה לפעול? אז אני אקח את האופציה המנוגדת; היא חרדה ומוצפת? אז אני אהיה, מנותק ושכלתני. מנגנון הפיצול מייצר אשליה זמנית של רגיעה ומתעל את המתח וחוסר האונים לאפיקים שמעניקים תחושת כוח ושליטה כמו ביקורת, ויכוח, מאבק כוחות וחיפוש אשמים. כפי שקליין ציינה, הפיצול בין טוב לרע מאפשר לשמור על תחושת הטוב (צדק, כוח) אצל עצמי ולהפקיד את החולשה, הטעות וחוסר האונים אצל האובייקט (Klein, 1946). לעתים הפיצול הזוגי הוא הפוך, הטוב, הידע והכוח מושלך על השני והדבר מחריף את חוסר האונים והתלות בישועה שתבוא מבחוץ. גם פיצול כזה יוביל לזעם, מתוך קנאה ותובענות שהאחר, החכם והחזק, ידאג לי ויפתור את הבעיות.

כך, במצבי לחץ, בני הזוג עלולים למצוא עצמם מקוטבים מתמיד, במיוחד אם פועלים ביניהם מנגנונים של הזדהות השלכתית. אז, במקום לשתף פעולה ולהוות משענת זה עבור זו, הם נסוגים לפיצול בין דפוס ההישענות החרדתית שלה, לדפוס הבידוד והניתוק שלו, או בין האדם שמרגיע עצמו על ידי אכילה ושינה לבת זוגו שנרגעת באמצעות ספורט וסידור הבית. כל אחד נאבק להצדיק ולהשליט את סגנון ההתקשרות ודפוסי ההישרדות העתיקים שגרמו לו ולה להרגיש בטחון בילדותם, בעוד הזוג כמערכת הופך לשדה קרב על "מי צודק". זאת, כדרך להשליך את חוסר האונים אשר הופך לכעס, האשמה ותוקפנות, אפילו אלימות במצבים קיצוניים.

מדוע הדבר מכונה "מנגנון הגנה" אם הוא גורם לסבל כה רב? פיצול והזדהות השלכתית, שעלולה להתפתח לפתולוגיה של "קנוניה" (Dicks, 1967), מאפשר לבני הזוג לחוש מידה מסויימת של שליטה, כאשר הם באים בדרישות, כעס והאשמות כלפי האובייקט. הדבר מהווה גם סוג של תקווה לא מודעת, להשיג בכוח את היחס שאני כה כמהה אליו. אריק שואף להתמודדות קרירה ורציונלית ותובע זאת ממנה, כי כך הוא יודע להרגע, ומורן דורשת ממנו שיח אינטימי, שיתוף פעולה ונקיטת שלל פעולות אקטיביות, כי זה מה שתמך בה בכל חייה. יחסי השלכה מעבירים (transfer) את חוסר האונים הינקותי והצורך באובייקט שיתאים עצמו באופן מוחלט.

העברה נגדית וטיפול בימי קורונה

במצבים רגילים תפקיד המטפלת הזוגית הינו מורכב: היא עשויה להיות אובייקט להעברה של כל אחד מבני הזוג, לתת את עצמה להשלכות האישיות שני בני הזוג כאינדיבידואלים, או להוות כתובת להעברה של בני הזוג כ"לא מודע משותף". בדומה לכך, העברה נגדית נעה בין כל אחד מבני הזוג כיחיד וכן העברה נגדית לשניהם כשלם. העמדה ההתייחסותית תורמת את הדגש על הקשבה לרגשות המתעוררים אצל המטפלת כאינדיקציה מרכזית למה שמתרחש בין הסובייקטים, ולעתים גם ביטוי גלוי של רגשות המטפלת תורמים לתהליך. עם מורן ואריק למשל, מצאתי עצמי פעם מזדהה עמו וחשה שהיא מגזימה בחרדה שלה ובדרישה השתלטנית שיבצעו את תכתיביה, ופעם הזדהיתי עמה בתחושה שהוא עוקצני, מלגלג, מבטל את רגשותיה ומציג מצג של "תבונה טהורה" מתוך התכחשות מוחלטת לרגשותיו.

טיפול זוגי התייחסותי שואף לתת לכל אחד מהנוכחים בחדר מקום של סובייקט עם עולם פנימי תקף, משמעותי, שראוי להבנה ואמפטיה, במקום המאבק על צדק ותפיסת מציאות. בפגישה עם אריק ומורן שתוארה בתחילת הטקסט, בימים הראשונים לדיווחים על המגיפה, יכולתי לחוות בזמן אמת שותפות גורל לסכנה הממשמשת. יכולתי לבחון ולחוות את התגובה האישית שלי לחדשות המאיימות וגם לתכנים והתחושות שכל אחד מבני הזוג הביא. מצאתי עצמי בנקודת מבט שלישית, לא חרדה כמו מורן, לא אוגרת מזון, אבל כן מזדהה עם הדאגה האמהית שלה והרצון להיערך ולאסוף מידע. מצד שני, יכולתי גם להזדהות עם נסיונות "ההרגעה הרציונלית" של אריק, עם הרצון להיאחז בסטטיסטיקה ולחשוב שמדובר בחרדה מוגזמת שהתקשורת מלבה. אולם גיליתי גם שבניגוד לשניהם, החרדות שלי מפעילות תכנים ודפוסי התמודדות אחרים, בעיקר דאגה כלכלית ותגובה של בלבול, מחשבות טורדניות בשאלה "מה נכון" ונטייה להתייעץ עם הרבה מקורות.

ברוח התפיסה ההתייחסותית, פרשתי שוב ושוב את החוויות השונות והתגובות הייחודיות של כל אחד מאיתנו. שיקפתי ותיקפתי את מה שכל אחד מהם חש וכיצד הוא פועל במצבי סכנה והוספתי גם את התגובה האישית שלי. אני מאמינה שיחד עם ההכרה שכולנו חווים מציאות דומה, חשיפת הסובייקטיות שלי תרמה משהו להתפתחות של "השלישי" בחדר, מתוך קבלה וכבוד להתמודדות הסובייקטיבית של כל אחד מאיתנו (Benjamin, 2004; Aron, 2006). ההיבט הפסיכואנליטי החיוני בעבודה כזו הינו לנוע מדי פעם גם לחקירה אישית של מקורות הסגנון האישי של כל אחד מבני הזוג. הבנה עמוקה של הסיבות וסוג היחסים הראשוניים שעיצבו את סגנון ההתקשרות וההתמודדות של כל אחד מבני הזוג, תורמת רבות לשחרור מדפוסים אלו ולפיתוח של סגנון התמודדות זוגי אדפטיבי יותר.

קצרה היריעה מלהרחיב כאן על ההיסטוריה האישית שלהם אולם הודות להיכרות הממושכת שלי עם מורן ואריק, יכולתי להשתמש בידע על יחסי האובייקט שלהם ועל דפוסי ההתקשרות של כל אחד מהם בכדי להסביר את מה שקורה ברגעים אלו, את הנסיגה והפיצול שמשתלטים עליהם שוב, ומרחיקים אותם משיתוף פעולה והכרה הדדית. פירוש של מקורות השוני בין בני זוג סייעו להכיר בכך שהם מתחפרים כל אחד בעמדתו, מגבירים את הפיצול והקיטוב ושוקעים במאבק כוח על "השיטה של מי טובה יותר". הוא מפצל מעצמו כל סממן של חשש ופגיעות ומשליך זאת עליה בליווי תוקפנות סרקסטית, והיא משליכה עליו קור רוח וחשיבה עצמאית ומתבוססת בחרדה וזעם. אותה אינדיבידואליות שבימים כתיקונם מסייעת לה וגורמת לה לאהוב אותו, ברגעי משבר נתפסת כניכור והזנחה. הרגשנות שלה, שהוא כה אוהב וניזון ממנה בשגרה, הופכת בעיניו לסכנה כשהוא חש שיש מצב חירום וצריך לפעול כמו חייל בקרב.

סיכום

ניתן לראות שזוגיות בשעת משבר עולמי, בימים של מתח ושיבוש השגרה, עלולה לסגת לחרדות ראשוניות וסגנון התמודדות ארכאי. השוני בסגנון ההתמודדות של שני בני הזוג מהווה זרז לתהליכי פיצול, השלכה והזדהות השלכתית שבאים לידי ביטוי בקיטור והתנגשות בין הצרכים המנוגדים לכאורה. דומה כי העמדה הסכיזו-פרנואידית משתלטת על המרחב הזוגי המשפחתי תוך שכל אחד חש כי השני מסכן את הקיום של המשפחה. עמדה זו עלולה להתבטא גם בקואליציות משפחתיות, תוקפנות ואף אלימות במקרים קיצוניים. העובדה שגם המטפל.ת נמצאת תחת אותו איום מוכרת לנו מעבודה עם זוגות בעיתות מלחמה.

להבנתי, לא ניתן להסתיר את חוויות החשש שלנו כסובייקטים ואין בכך צורך. כמו כל חומר שעולה בטיפול, זוהי הזדמנות לחוויה ייחודית של שותפות גורל, היכרות עם סגנונות התמודדות שונים בשעת משבר ויצירת מרחב שיש בו שלושה סובייקטים שמתמודדים יחד, כל אחד בדרכו, עם אתגר חדש ומאיים. אני ממליצה למטפלות זוגיות בימים קשים אלה להתבונן יחד עם המטופלים על כל מה שמתרחש בטיפול – שינויים בסטינג, מעבר לעבודה מרחוק, שינויים בשעה ועוד, כסירה שכולנו שטים בה יחדיו בין הגלים הסוערים של פחד, תקווה וחוסר אונים.

הקורונה היא אחת, אולם כל אחד מאיתנו פוגש אותה באופן שונה, ואצל בני זוג שוני זה עלול ליצור מאבק, פיצול ומחלוקת קשה. כבוד לשוני וקבלה של האחרות מהווה מפתח חשוב ליצירת מרחב משולש שבו ניתן להתקיים כיחיד וכזוג, לחזור ולמצוא את האיזון בין ויסות עצמי והישענות הדדית.

בברכת בריאות טובה וסגר קל, עירית.

על הכותבת - ד"ר עירית קליינר-פז

פסיכולוגית קלינית מדריכה. עוסקת בטיפול זוגי פסיכואנליטי-ההתייחסותי, מלמדת ומדריכה. מטפלת במסגרת קליניקה פרטית בתל אביב וכיום עובדת באופן מקוון.

מקורות

באלינט, מייקל 2008. השבר הבסיסי: היבטים טיפוליים של רגרסיה, תל אביב: עם עובד, 1968.

Aron, L. (2006). Analytic impasse and the third: Clinical implications of intersubjectivity theory. The International Journal of Psycho-Analysis, 87, 349-368.

Beebe, B., & Lachmann, F. 2002. Organizing Principles of Interaction from Infant Research and the Lifespan Prediction of Attachment: Application to Adult Treatment. J. Infant Child Adolesc. Psychotherapy, 2, 61-89.

Benjamin, J. (2004). Beyond doer and done-to: An intersubjective view of thirdness. Psychoanalytic Quarterly, 73, 5-46. doi:10.1002/j.2167-4086.2004.tb00151.x

Dicks, H.V. (1967) Marital Tensions. London: Rutledge & Kegan Paul.Klein, Melany, 1946-1963. On the sense of Loneliness. In M. Klein, Envy and Gratitude and other Works, Hogarth Press, 1-23, 1957.