צוות בטיפולנט
כתב עת מקצועי לפסיכותרפיה - גיליון 11/18
עבודתנו כמטפלים מפגישה אותנו מדי יום עם החלקים העוינים, השונאים, הפוגעניים והאלימים ביותר של הנפש האנושית. לעיתים, אנו אף מנסים לעורר חלקים אלה בטיפול ולהעניק להם שם וקול. עם זאת, נטייתנו כבעלי מקצוע האמונים על פונקציית ההכלה היא לנסות במהרה לייחס לביטויים אלה פשר וסיבה, המקלים את השהות במחיצת רגשות קשים אלה ואת החיבור האמפתי למטופל. זו גם עשויה להיות הדרך שלנו להימנע ממפגש עם חלקים דומים בנפשנו שלנו, ואולי אף כאלה הטמונים באמנות הפסיכותרפיה עצמה. בגיליון זה, אספנו עבורם מחשבות מגוונות על תוקפנות ושנאה – בעולמנו הפנימי, בספירה החברתית וכמובן בטיפול.
ביום העיון הרב-תחומי פסיכותרפיה וספרות בחברה אלימה, עסקו הדוברים בחקירה משותפת של האופן בו דיסציפלינות שונות מבינות את תופעת האלימות, מתמודדות איתה, ואולי לעיתים אף מייצרות אותה. אנו מזמינים אתכם לצפות בהרצאותיהם המלאות של מיטב הדוברים ביון העיון, המובאות באדיבות התכנית לפסיכותרפיה והחוג לספרות באוניברסיטת תל-אביב. בין היתר, עסק פרופ' מיכאל גלוזמן בשאלה האם יכולה להתקיים פואטיקה של אלימות, ואילו ד"ר יוסי טריאסט דן באלימות כגורם בלתי נמנע בישות של כולנו, ובתוכה גם מוסד הפסיכותרפיה עצמו. לסיום, תוכלו להתרשם מהופעתם של משוררי הפואטרי-סלאם – נעם פרתום, נטע וינר וצביה מרגליות, אשר מציעים לראות באמן-המילה כנביא זעם בתרבות בת זמננו.
מכיוון אחר, מציעה ד"ר רינה לזר להבין את חוויית השנאה דווקא על רקע הקשר שלה לתאווה, חיות והשתוקקות. במאמרה המצוין לדעת שנאה, אשר פורסם לראשונה בכתב העת 'שיחות', היא מבקשת לטעון כי ההתאוות לשנאה היא ניסיון של המערכת הנפשית להתמודד עם עודפות קיום שקשה להכילה. לצד סקירה תיאורטית מרשימה של מיטב הספרות הפסיכואנליטית בתחום, מרחיבה לזר את הדיון במושג השנאה, וטוענת כי מקורו אינו בהכרח ברוע הרסני טהור, כי אם בפעולה נפשית שבבסיסה הניסיון לקשר עם הזולת.
כאשר מדברים על שנאה ותוקפנות, מן הראוי להתחקות גם אחר ביטוייה הראשוניים ביותר כבר בינקות המוקדמת. בגילוי דעת מאיר עיניים של אביה עוזני על ילדים נושכים, ימצאו עניין לא רק מי מאיתנו העובדים בקליניקה עם ילדים, כי אם גם ההורים הצעירים שביננו. על אף שהספרות התיאורטית רוויה בהתייחסויות לביטויי תוקפנות של ילדים בגיל הרך, קשה לעיתים לתרגמה ליחסים היומיומיים עם הילד. לכן, משרטטת עוזני במאמרה את תופעת התוקפנות כחלק מרכזי מתהליך התפתחותי בריא ואוניברסלי של ילדים, אך גם מקדישה התייחסות מפורטת לזיהוי מצבים המעידים על קשיים התנהגותיים הדורשים מענה טיפולי. כמו-כן, היא מתרגמת את ניסיונה העשיר כמדריכה פדגוגית לכדי פעולות קונקרטיות, המסייעות למנוע באופן משמעותי את גילויי התוקפנות אצל פעוטות, ולנווט את התפתחותם בתקופה מורכבת זו.
לסיום, אחד הכלים היעילים ביותר לעבודה עם תוקפנות של ילדים הוא הטיפול באמנות. בפרק מלא מתוך ספרה "כל צבעי הנפש", מציגה ד"ר עדנה ניסימוב-נחום את מחקרה המקיף אודות אתגרים ייחודיים במפגש עם תוקפנות בטיפול. הכותבת מציעה חשיבה טיפולית-מערכתית, המלווה בהמשגה תיאורטית ומחקרית רחבה. בין היתר, היא דנה בקונפליקט בין הרצון לייצר קשר של אמון, חופש וקרבה בין המטפל למטופל, לבין הצורך החינוכי והטיפולי להגיב לביטויים של תוקפנות, בחדר ומחוצה לו.
