חיפוש

אתגרי התוקפנות: פרק מהספר "כל צבעי הנפש"

פורסם על ידי ד"ר עדנה ניסימוב-נחום

פתח הדבר של הספר - טיפול באומנות בילדים המתנהגים בתוקפנות

"מאז גיל 12 אני זוכרת את עצמי..." משפט זה נחקק בזיכרוני מאז היותי בת 12, והחלטתי לאמץ אותו לאחר שקראתי אותו ב'פתח דבר' בספר כלשהו, שלצערי אינני זוכרת את שמו. מרבית זיכרונותיי עד אותה תקופה נשארו מאחור, וחוויותי מאז ואילך נשתמרו טוב יותר. עם כתיבת ספר זה חשבתי לעצמי, עד כמה עשויות חוויות המתועדות בספרים להטביע את חותמן עלינו ולעצב את חיינו. במשך שנות התבגרותי גיליתי כי העיסוק באמנות אִפשר לי להביע את עצמי, ויצירות האמנות שלי מאותם ימים הכילו את חוויותי האישיות ותיעדו את עקבות הזמן.

עם תום לימודיי במדרשה למורי אמנות ברמת השרון עבדתי כשנתיים בהוראת אמנות לילדים ולנוער בעלי צרכים מיוחדים ומצאתי עניין בחוויות שלהם שבאו לידי ביטוי בציוריהם. תכנים עמוקים מעולמות פנימיים נחשפו בפניי אך לא ידעתי כיצד להבינם. אז החל המסע שלי לעבר עולם הטיפול באמנות. הצורך העמוק לעזור לילדים, לנוער ולמבוגרים, בין השאר כדי שלא יצטרכו להשאיר את זיכרונותיהם מאחור, הניע אותי ללמוד במסלול להכשרת מטפלים באמנות. שם, במכללה האקדמית לחינוך ע"ש דוד ילין, רכשתי מקצוע, ובו בזמן חוויתי תהליך אישי ומשמעותי בזכות המפגש העשיר והמרתק בין שפת הנפש ושפת היצירה.

כמטפלת צעירה טיפלתי בילדים שחסו בפנימייה ובילדים שלמדו בבית ספר לילדים בעלי בעיות התנהגות קשות. בשנות עבודתי הראשונות, הופנו עיקר מאמציי המקצועיים להבנת עולמם הפנימי של ילדים שהוצאו מביתם או מבית ספרם, חוו חוויות של נטישה ודחייה וביטאו אותן בהתנהגות תוקפנית ומסוכנת. הקשר הטיפולי שנוצר והמגע שלהם עם חומרי האמנות אִפשרו להם לבטא את חוויותיהם בצורה חזותית ואף ליהנות מכוחו של תהליך היצירה. בעבודתי למדתי להעריך את האופן שבו ילדים בעלי התנהגויות תוקפניות הצליחו לשנות את התנהגותם ולהשתלב במסגרות רגילות. לעומת זאת, חשתי צער במקרים שבהם לא הצלחנו לעזור לילדים אלה והתנהגותם התוקפנית המשיכה לסכן אותם ואת סביבתם. בשני המקרים שאלתי את עצמי כיצד מתרחש תהליך השינוי ומהי התרומה שלנו, המטפלים, לשינויים אלה.

המפגשים עם ההורים ועם המורים, שהתמודדו יום-יום עם קשייהם של הילדים וניסו לתת להם מענה הולם, פתחו בפניי הזדמנויות רבות לגלות את עולמם המשפחתי והחברתי שמחוץ לחדר הטיפול הסגור והמוגן. פעמים רבות היה פער משמעותי בין האווירה המקבלת והיצירתית, האופיינית לחדר הטיפול, ובין מציאות חייו של הילד. פער זה העלה שאלות מהותיות: האם אנו, המטפלים, רשאים להסתפק בקשר שמתהווה בחדר הטיפול ולהתעלם מן המידע הזורם אלינו מבחוץ? האם עלינו לטפל רק בתכנים שמבטא הילד בחדר הטיפול או שמתפקידנו להתייחס גם להתנהגותו התוקפנית שאינה באה שם לידי ביטוי אך היא מטרידה במציאות חייו שמחוץ לחדר? ואם נשאף לגשר על הפער, כיצד נממש זאת מבלי לפגוע בקשר הטיפולי שנרקם בעדינות רבה בחדר הטיפול? סוגיות אלה סייעו לי להיפתח לגישה המערכתית ולשלב אותה בטיפול הפרטני. ייחסתי חשיבות רבה לקשר עם המורים, עם ההורים ועם המטפלים הנוספים, וקשרים אלה השפיעו אף על דרכי עבודתי בחדר הטיפול.

בעבודת התֶזה שלי לתואר שני (Nissimov-Nahum, 2000) התמקדתי בשאלה כיצד להכניס את המידע על המציאות החיצונית לתוך חדר הטיפול, ומה תהיה השפעת המהלך על הטיפול ועל תוצאותיו. במהלך השנים, כאשר סוגיות דומות העסיקו את הסטודנטים שלי לטיפול באמנות ואת המטפלים באמנויות שהדרכתי, העליתי על הכתב את הידע שצברתי על טיפול בילדים בסיכון. על מודל זה קיבלתי את פרס "עמיתי אשלים" שבחסות הג'וינט לשנת 2000. עם זאת, עדיין היו שאלות נוספות שלא יכולתי לענות עליהן על בסיס הניסיון המקצועי שלי בלבד, ולכן החלטתי לצאת לשטח וללמוד גם ממטפלים אחרים באמצעות מחקר שערכתי במסגרת הדוקטורט שלי (Nissimov-Nahum, 2007) באוניברסיטת ססקס שבאנגליה. ספר זה הוא פרי ניסיון רב שנים שבהן פעלתי בכמה תחומים - טיפול בילדים, הדרכת מטפלים, הוראת המקצוע טיפול באמנות, עריכת מחקר ופיתוח תאוריה. במבט לאחור נראה לי כי עיסוק בו-זמני בתחומים המשיקים זה לזה הניב למידה משמעותית שנבעה מן ההפריה של כל תחום את התחום האחר.

הידע שנוצר ניזון גם מן ההזדמנויות הרבות שהיו לי ללמוד מניסיונם של האחרים - מטופלים, מודרכים, סטודנטים ועמיתים, וכן מן המדריכים והמורים שלי. וכאִמרתו של חנניה רייכמן, ספר זה מביא "מן הים הכללי וטיפה משלי". לאחר שנים של שילוב בין חוויותיי האישיות והמקצועיות, הבנתי כי היצירה אמנם מאפשרת החצנה ו"אוורור" של תכנים פנימיים מורכבים, אך היא מחייבת גם עיבוד מילולי של החוויות. עיבוד זה עשוי להתרחש במיטבו כאשר נוכח לידך מישהו - מטפל, הורה או מורה - שמעוניין להתבונן בבעיה באומץ, להקשיב ללא מורא, להבין את דבריך לעומקם ולקבל אותם. על כן, לדעתי, בטיפול בילדים ובמתבגרים אין די בטיפוח קשר אִתם, אלא יש להקשיב גם למצוקתם של ההורים, של המורים ושל המטפלים כדי לסייע להם להקשיב לילדים, להבין את חייהם הפנימיים ולמלא את צורכיהם הרגשיים.

כתיבת הספר משקפת את הצורך שלי לשתף אנשים נוספים בניסיון שרכשתי בַּשילוב של שפת היצירה ושפת המילים, כדי לסייע לאלה שלא השכילו למצוא אפיקים יעילים להביע את כאבם העמוק, ולכן הם "צועקים" אותו באמצעות התנהגות תוקפנית.

לקריאת פרק 3: אתגרים ייחודיים במפגש עם תוקפנות