צוות בטיפולנט
Elson פותחת את מאמרה משנת 2001 "שימוש ושימוש לרעה בשתיקה: מנקודת המבט של פסיכולוגיית העצמי (Silence, its use and abuse: A view from self psychology), בהתייחסות לכך ששתיקה לא נחשבה בעבר כחלק אינטגרלי מהתהליך הטיפולי, אך עמדתה היא שמאחורי השתיקה יכולים לעמוד מגוון רגשות- תקווה, אכזבה, זעם, בוז, רצון להשתייכות ועוד. בתהליך הטיפולי, העבודה הניצבת בפנינו היא זיהוי משמעות השתיקה מתוך הבנה כי שתיקה יכולה להיות מצב פורה בו העצמי מתחזק ומועשר; מצב בו גדילה שקטה מתאפשרת מאחר ועיוותי עצמי יכולים להיחשף דרכו ולזכות לטרנספורמציה.
פרויד הציב לעצמו את משימת ההתגברות על שתיקה באמצעות היפנוזה אשר חושפת את הנסתר. מאוחר יותר הוא נטש את ההיפנוזה לטובת התבוננות בהתנהגויות והמילים של מטופליו והניח כי "אף בן תמותה אינו מסוגל לשמור סוד" מאחר והסודות נחשפים דרך ביטויים בלתי מודעים. פרויד לא דן בהיבטים המרפאים של שתיקה, וגם לא בהיבט המרפא שבחשיפת המוסתר בפני מאזין אמפתי.
בעוד שבמתודה הטיפולית הקלאסית מטפלים הונחו לא להיות הראשונים ששוברים את השתיקה מול המטופל, מטפלים זיהו כבר לפני מספר עשורים את ייחודיות השתיקה: ווניקוט ציטט מטופל שגילה ש"לא לדבר זה דבר אקטיבי" וקייסמנט התייחס לשתיקה בתחילת טיפול כאל תקשורת. ברוח זו, מטפלים חשים חופשיים יותר לפתוח את השעה כאשר הם מרגישים שעליהם "לחלץ" את המטופל ואת עצמם משתיקה.
במצב של שתיקת התכווננות (silence of attunement) המטפל והמטופל יכולים לעסוק ברפלקציה ואז לשתף במחשבותיהם. כאשר המטפל מציע הבנה, הסבר או פירוש מתאימים לשתיקה, המטופל עשוי לחוש שהוא מובן באופן עמוק או להציע תיקונים או חוסר הסכמות שיעמיקו את ההבנה.
שתיקה יכולה להיות קרקע פוריה לעבודה טיפולית. המטופל צמא לתגובה מזינה והשתיקה מאפשרת לבחון, לתת אמון ולבחון את האפשרות להשתמש באחר לוויסות חרדה וחזרה לאיזון נפשי. עצם האפשרות להיות מושא לתשומת ליבו היציבה של האחר מחזקת את תחושת הקרבה, לעומת חוויות של בידוד וניכור.
בקרב מטופלים צעירים במיוחד, שתיקה עשויה לנבוע מהיעדר מילים לתיאור המצב הרגשי. במצבים אלו המטפל, כמו המבוגר המטפל בילד בינקותו, מתכוונן באופן אמפתי לזיהוי מצבו הרגשי של המטופל ומתפקד כזולתעצמי. בתהליך זה הילד רוכש את היכולת לזהות את רגשותיו ולשיים אותם. במובן זה שתיקה מתפקדת כאמצעי חיוני לעירור תגובה נאותה מהמטפל/הורה.
במצבים של כישלון מתמשך במתן תגובות הולמות למצבים רגשיים, עלולה להיווצר נסיגה נוספת לשתיקה ולחוויה של דיכאון. כך, השתיקה משנה את תפקידה מסיגנל המזמין לתגובה להגנה והילד שוקע בחוויה של בידוד וחוסר מובנות. השתיקה הופכת למגן מפני חוויות של לגלוג וחוסר הבנה על העולם הפנימי של הילד: אם דבר לא נחשף, לא ניתן לפגוע בדבר.
טיפול במטופלים עם נסיבות חיים הרצופות בחוסר יכולת לתקשר את צרכיהם, פגיעותיהם והרהוריהם עשוי להיות מלווה בחוסר אמון כלפי המטפל. שתיקה בטיפולים אלו עשויה לבטא התנגדות נפשית עמוקה. אך קוהוט (בתכתובת אישית) הניח כי על המטפל להגיב בשתיקה מכווננת אמפתית כאשר המטופל חש כי הוא אינו מעוניין לדבר ברגעים מסוימים. לטענתו זו אינה התנגדות עליה יש להתגבר אלא שתיקה הדורשת תגובתיות אמפתית של המתנה שקטה, המלווה רק ברעשים עדינים אשר יבהירו למטופל כי המטפל ער ונמצא איתו.
היכולת להציע שתיקה אמפתית ולאו דווקא פירוש מעבירה מסר של התאמה וקבלה. לעיתים היא ממלאת אחרי צרכים ראשוניים ביותר של המטופל ומקנה תחושה של היותו במוקד תשומת ליבו של אדם אשר מסוגל לשאת גם את השתיקה, ולהישאר מכוונן אליו גם במהלכה. פסיכולוגיית העצמי רואה בהיענות לצרכים אלו מקור מרכזי לגדילה נפשית, ובהתאם, Elson מדגישה עד כמה מרכזית יכולתו של המטפל לזהות מה עומד מאחורי שתיקת המטופל ולמה הוא זקוק במהלכה. כך, למשל, כאשר המטופל זקוק לעזרתו של המטפל ביציאה מהשתיקה, "שתיקה אנליטית" אשר אינה מכווננת באופן אמפתי לצרכי המטופל יכולה להיחוות כחסך, לעורר חרדה ולא לאפשר צמיחה נפשית המתאפשרת, על פי פסיכולוגיית העצמי, דרך אמפתיה לעולם הפנימי של הילד/מטופל. לעומת זאת, שתיקה אמפתית ומותאמת אשר משמשת כאמצעי לגדילה נפשית מעוררת גם את שמחתו וגאוותו של המטפל על הגדילה וגם את תחושתו החיובית של המטופל סביב חווית הגדילה בנוכחות זולתעצמי מיטיב.
אל מול התרומה הנפשית המשמעותית שעשויה להיות לשתיקה מותאמת ומכווננת באופן אמפתי, שתיקה עשויה להוות גם תגובה לפגיעה בשטף האמפתי בין המטפל למטופל. שתיקה עשויה לבטא את עוינותו והתנגדותו של המטופל אל מול פגיעה של המטפל בו. במצבים אלו, כאשר המטפל אינו מבין את משמעות הקטיעה הוא עשוי להמשיך אותה באופן המבטא תגובת העברה נגדית בעלת אופי מעניש כ"אוקיי, אתה לא אוהב מה שאמרתי, בוא נראה מה אתה יכול לעשות". המטופל מגיב לשתיקות מסוג זה בתחושה של נטישה ועשוי לשוב לחוויות ילדות הקשורות בתגובות נסיגה הורית מול התנהגויות לא אהודות. עבור חלק מהמטופלים החוויה של מטפל אשר מנסה ללמוד על הדרך בה פגע בהם באופן לא מודע או נכשל במתן תגובה לצרכיהם ומשאלותיהם היא חוויה ייחודית. לצד זאת חשוב לזכור כי בחלק מהמקרים חשוב לאפשר לחרדתו של המטופל להתגבר ולתת לו להסתמך על משאביו הפנימיים בכדי להתמודד איתה.
לסיכום, Elson מציעה במאמרה כי שתיקה בטיפול יכולה למלא תפקיד משמעותי ביותר לגדילתו הנפשית של המטופל, כאשר המטפל מגיב אליה באופן אמפתי המותאם לצרכיו הרגשיים של המטופל. הלמידה המשותפת של משמעות שתיקותיו של המטופל בתקופות בהן הן מופיעות מאפשרות חקירה יצירתית וחיזוק כוחות העצמי.
Elson, M. (2001). Silence, its use and abuse: A view from self psychology. Clinical Social Work Journal, 29(4), 351-360
