חיפוש

מחשבות על חדר משחקים - סיכום מאמרה של בטי ג'וזף (1998)

פורסם על ידי צוות בטיפולנט


מאמרה של בטי ג'וזף מחשבות על חדר משחקים (Thinking about a playroom) שהתפרסם בשנת 1998, עוסק במחשבות העומדות מאחורי הבניית הסטינג של חדר המשחקים בטיפול בילדים.

קלינאים רבים המטפלים בילדים בפסיכותרפיה פסיכואנליטית עובדים בקליניקות הרחוקות מלהיות אידיאליות. עם זאת, ג'וזף מאמינה כי החשיבה על הדברים שהיינו רוצים מהחדר בו אנו מטפלים מסייעת לנו לחשוב מחדש על מטרותינו בטיפול בילדים. חדר המשחקים הוא חלק מרכזי בסטינג שהוא פיסי ואנושי בו זמנית. ניתן לומר כי שיקולים הנוגעים לסטינג באנליזות ופסיכותרפיות של ילדים אינם שונים באופן עקרוני מאלו הנוגעים לסטינג הטיפול במבוגרים, והנחה זו נכונה ביסודה. אלא שכמובן, העבודה האנליטית עם ילדים מושתתת בחלקה הגדול על פעולות ולא על מילים ולכן מצריכה שינוים טכניים אשר לדעתה של ג'וזף נוטים להיות בעלי משמעות רבה במיוחד.

ג'וזף מתחילה מהצגת העקרונות הבסיסיים שהציעה מלאני קליין לפסיכואנליזה של ילדים, כדי להדגים כיצד אלו עיצבו את חשיבתנו על חדר המשחקים והסטינג, ולאחר מכן היא מתארת כיצד עבודה מאוחרת יותר המבוססת על עקרונות אלו מפתחת את הבנתנו את תחום זה.

קליין טענה תמיד כי עקרונות הפסיכואנליזה זהים לכל גיל אך את הטכניקה יש להתאים לגילאים הצעירים. כך, אנו יכולים לתאר את המטרה בכל פסיכותרפיה בכל גיל כיצירת סביבה פיסית ופסיכולוגית אשר תאפשר למטופל להביא את כל כולו - תקוות, פחדים, דחפים, חרדות וכדומה - לחדר הטיפולים. מטרה זו משפיעה על האופן בו אנו חושבים על חדר הטיפולים. עם מטופלים ילדים, במיוחד הצעירים שבהם, איננו מצפים לביטוי מילולי אלא לביטוי בפעולה, ועל החדר להיות מותאם לתפיסה זו. למשל, אם החדר קטן, הילד הקלסטרופובי יחווה פאניקה, ואילו הילד הגבולי החרד לא יקבל די מרחב לשמירת המרחק הדרוש לו. לדוגמא, אחד ממטופלי המופרעים יותר החל לצייר הרי געש על אחד הקירות באחת הפגישות אך בפגישה של יום המחרת הפך למפוחד מאוד וניסה לחפש מקלט רחוק ככל האפשר מההרים שצייר. חדר המשחקים אף צריך לאפשר לילד לבטא את האגרסיביות או ההרסנות שבו, ולכן יש יתרון משמעותי בהקצאת חדר טיפולים נפרד לטיפול בילדים. כאשר החדר משמש גם למטרות אחרות, המטפל צריך לשמור על החדר ולהגיב במהירות לגילויי תוקפנות, לעיתים עוד לפני שיש לו אפשרות לחשוב על משמעות הגילוי התוקפני או הדרך הנכונה להגיב עליו מבחינה טיפולית. כלומר, חשוב שחדר המשחקים יאפשר למטפל להיות חופשי מדאגה למצב החדר וכך להתפנות לילד וביטויי התוקפנות שלו באופן מלא. ג'וזף מדגימה חלק מהדיון באספקטים הנוגעים לסטינג באמצעות דוגמא מעבודה של אנליטיקאית מנוסה.

ג'ון בן החמש, הוא ילד חרד, בלתי חברותי, פרוע וקשה לשליטה באופן קיצוני. לפני אחד המפגשים עודכנה המטפלת כי הוא אמור ללכת למסיבה מייד לאחר הטיפול. ג'ון הגיע במצב רוח מוטרד והחל לבנות, כמו ברבים מהמפגשים, ספינת פירטים מרהיטי החדר. לפתע, הוא החל לצעוק על האנליטיקאית ולכנותה טיפשה, והביט בחרדה לעבר פינת השולחן ממנה קילף פיסת עץ ביום שלפני. הוא דרש מהאנליטיקאית לשבת על כסאה וכיתר אותה בכסאות אחרים, ואז רץ לעברה והחל לבעוט ברגליה וברח כשהוא קורא בנימת ניצחון "את לא יכולה לתפוס אותי!". באופן טבעי, היא התקשתה להפסיק אותו ולהגן על עצמה מבלי להכאיב לו, והוא צעק כי היא מכאיבה לו ושיספר זאת לאמו. הוא החל למשוך חתיכת עץ מפינה אחרת של השולחן אך הביט בחשש על צידו האחר, ההרוס, ומלמל דבר מה בנוגע לחיה או מפלצת שהוא רואה בצד ההרוס.

בחומר זה אנחנו יכולים לראות את חשיבות קיומו של חדר משחקים שהאנליטיקאית יכלה להסתכן בהרס מסוים שלו, כקילוף השולחן או הזזת רהיטים. ברור כי ג'ון ניסה לעורר את זעמה של האנליטיקאית ולגרום לה לרדוף אחריו באופן שיחווה כמוהו עצמו - אלימה, קשה וחסרת שליטה. זהו ביטוי לניסיון להפעיל מנגנון של הזדהות השלכתית ולהשליך אל תוך האנליטיקאית את חלקיו הנואשים והאלימים. ג'ון החיה דפוס סאדו-מאזוכיסטי בו ניסה לגרום לאנליטיקאית לפגוע בו, כך שיוכל למקם את האשמה על התוקפנות מחוץ לו. ייתכן והתנהגות זו התעוררה בחלקה בתגובה למסיבה, וג'ון ניסה לגרום לאנליטיקאית לחוש כפי שהוא מרגיש - קטן, טיפש ובלתי רצוי; בחלקה, התעוררה ההתנהגות מתוך תחושת הרדיפה - הנזק שנגרם לשולחן/לאנליטיקאית הפך אותה למפלצת רודפת, וג'ון ניסה להתמודד עם דמות רודפנית זו באמצעות לכידתה כך שלא תוכל להמלט מהחוויה. זו היתה דרכו של ג'ון לא רק להתמודד עם ה"אנליטיקאית הרודפנית" אלא גם לתקשר את חווית הכליאה באומללות ובחוסר הישע שלו עצמו.

ג'וזף דנה בחומר באופן זה מאחר ובדיוק כפי שעל החדר להיות מותאם לכל דבר שהילד יביא עמו או יעשה, כך על האנליטיקאי להיות מותאם לחומרים שהילד מביא. בדוגמא הנוכחית האנליטיקאית נאלצה להכיל את הדפוס הסאדו-מאזוכיסטי והייאוש שג'ון הביא עמו, מבלי להתנקם בו אלא רק לפרש ולהבין "תחת אש". קליין (1955) הבהירה אספקט זה במאמרה 'טכניקת המשחק הפסיכואנליטית: היסטוריה ומשמעות':

"על האנליטיקאי להמנע מהבעת אי שביעות רצון כאשר הילד שובר צעצוע, אך אין הוא אמור לעודד את הילד לבטא את תוקפנותו או להציע לו כי ניתן לתקן את הצעצוע. במילים אחרות, הוא אמור לאפשר לילד לבטא את רגשותיו והפנטזיות שלו כפי שהן עולות. תמיד האמנתי כי אין להשתמש באלמנטים חינוכיים או מוסריים, אלא להצמד לטכניקה הפסיכו-אנליטית המתמקדת בהבנת נפש המטופל והעברה למטופל את אשר מתרחש בה".

בחומר זה ג'וזף מדגימה כיצד האנליטיקאית ניסתה לפרש את התנהגות הילד ונסיונותיו להפוך אותה לרודפת ומרושעת. האפשרות של האנליטיקאית להסביר ולפרש לילד, ולא רק לנקום או להתגונן מפניו ולהגן על החדר, היא משמעותית ביותר כאשר מתבוננים באפשרות של הילד להפנים ולהזדהות - הנה דמות שנותרת חיובית למרות התנהגותו וחרדותיו של ג'ון. כפי שקליין הסבירה, האנליטיקאית בדוגמא אפשרה לילד לבטא את רגשותיו והפנטזיות שלו וסבלה אותן גם כאשר גרם נזק לשולחנה - נזק שגרם לו לראות חיה או מפלצת עליהן האנליטיקאית ניסתה לדבר איתו. החופש שמאפשרת סביבה זו לאנליטיקאי מביא עמו בעיות טכניות נוספות. בדוגמא, היתה חשיבות רבה ליכולתה של האנליטיקאית לא לצפות מג'ון להתנהג כראוי. עם הזמן הוא החל לגלות גם את יכולתו לתקן ולדאוג לחפצים - כלומר לנוע מעמדה פרנואידית ומפוחדת לעבר עמדה דיכאונית, במונחיה של קליין. אך הנזק המתאפשר מעלה סוגיות נוספות: כמה נזק ניתן לילד לגרום? גרימת נזק למטפל בוודאי שאינה לגיטימית, אך לטעמי גרימת נזק פיסי לחדר לגיטימית כל עוד אינה פוגעת ביכולתם של ילדים אחרים להשתמש בחדר ואינה מעבר ליכולתו של האנליטיקאי לשאת. גישה אשר אינה "מצפה" מהילד אלא מאפשרת לראות מה יביא עמו חיונית לעבודה. למשל, ג'וזף מאמינה כי עלינו לא לצפות מהילד לארגן או לסדר אחריו אלא לראות מה יעשה עם הדברים ולפרש בהתאם. לעולם החיצוני יש זכות לצפות מהילד; לנו יש רק זכות לנסות ולהבין.

בדגומא שהובאה, המטפלת נענתה לדרישות הילד והסכימה להכלא מאחרוי הרהיטים באופן שאפשר לה לחוות את התחושות שניסה לתקשר. אך שאלות נוספות העולות בנוגע לטכניקת המשחק היא השאלה מתי המשחק מפסיק להיות אמצעי תקשורת, והאם ומתי על המטפל להצטרף למשחק?

כאשר ילד צעיר מבקש מאיתנו להתמסר עמו בכדור, נעשה זאת לאורך הזמן הדרוש על מנת להבין מה הוא מנסה לומר בכך ולפרש בהתאם. למשל, לפני חופשה חשה ג'וזף עם אחת המטופלות שלה כי המשחק מבטא את הצורך להבטיח כי האנליטיקאית תסע אך תחזור חזרה. לאחר מכן בדקה ג'וזף כיצד משפיעה הפרשנות שלה ופירשה זאת בהתאם.

הילד עשוי להמשיך במשחק באופן הגנתי, כדי לנסות להמנע מלחשוב על הפירוש והחרדה בה הוא נוגע. מצב זה יקבל פרשנות מתאימה שככל הנראה תצריך את הפסקת המשחק. הסוגיה בדבר הפסקת המשחק או סירוב של המטפל להשתתף בו נוגעת ברגשות אישיים של המטפל בנוגע למידה בה הוא נזקק להרגיש אהוב ו"טוב" על ידי הילד, לעומת המידה בה הוא מוכן לשאת את כעסו ולהיות שנוא על ידו. בהקשר זה, על המטפל להיות מודע לנושאים כמו יריבות מול ההורים או ניסיון להיות הורה טוב יותר מהם.

נושאים משמעותיים נוספים עשויים לעלות במסווה של סוגיות טכניות בעבודה עם ילדים, ולהפעיל את משאלותיו וצרכיו הלא מודעים של האנליטיקאי. למשל, אנליטיקאי עשוי למצא את עצמו מנסה לפתח את יצירתיותו של הילד באמצעות חומרי משחק, במקום לסמוך על התהליך האנליטי שיאפשר ירידה בחרדות וההגנות וכך יביא באופן טבעי להתפתחות יצירתית.

מעניין לראות כיצד, במיוחד בפסיכותרפיה לילדים, אנו מתקשים לשמור על ערכינו החינוכיים מחוץ לטיפול. ג'וזף הדגימה זאת במקרה של הרס השולחן על ידי ג'ון, אך אנו רואים זאת אפילו באירועים קטנים יותר, יומיומיים: למשל, מה אנו מצפים מהילד לעשות בציוריו? האם אנו מציעים לו תיקייה לשמירתם וכך מעבירים את התפיסה שלנו לפיה ציורים הם חשובים ולכן יש לשמור אותם? ג'וזף מאמינה כי השאלה האמיתית היא האם אנחנו מצפים מהילד לדבר מה או משאירים הכל פתוח למשאלותיו של הילד ולאופן בו הוא משתמש - או משתמש לרעה - ביצירותיו וחומריו האישיים? במובן מסוים ג'וזף מעדיפה לחשוב על תוצריו של הילד כבני חלוף כמו חלומות - אנו מנסים להבינם ולאחר מכן - או אפילו לפני כן - נפטרים מהם.

במאמר זה ג'וזף מציעה שככל שהדגש מושם על המטרה האנליטית של הבנה, כך גדלה הבנתנו את חשיבות האינטראקציה בין המטפל למטופל והאופן בו הם משפיעים זה על זה באופן בלתי מודע. הספרות הקלינית על פסיכותרפיית ילדים הדגישה עד לעשורים האחרונים את פעולות הילד. לאחרונה, גדלה המודעות לאנאקטמנט שבהעברה - האופן בו הילד משפיע על האנליטיקאי ודוחק אותו באופן סמוי לגלם עמדה או התנהגות, נוגע במשאלותיו והגנותיו הלא מודעות וכן הלאה. הבנת האנאקטמנט אצל מבוגרים זכה להתייחסות רחבה אצל כותבים רבים. באופן מעניין, על אף שקליין עצמה לא הצביעה על סוג זה של אינטרטאקציה, הבנתנו אותה מבוססת על עבודתה של קליין סביב ההזדהות ההשלכתית - תהליך בו אדם משליך חלקים מעצמו או דחפים לאדם אחר, כדי להפטר מהם, לשלוט באדם השני או לתקשר סוג מסויים של רגשות. ג'ון, למשל, ניסה לעורר באנליטיקאית התנהגות סדיסטית.

דוגמא נוספת ניתן לראות אצל סו, ילדה בבית הספר היסודי שהיתה תובענית, שתלטנית וסבלה מקשיי ריכוז וקשיים בבית הספר. היא הגיעה לפגישה עם ילקוט בית הספר וווקמן אותו השאירה דולק מרבית המפגש, ולאחר שלמדה מתוך ספר הלימוד שלה, דרשה מהאנליטיקאי לבחון את אוצר המילים שלה. היא האזינה לווקמן ואז סיפרה בהתרגשות על ההבקעות שלה במשחק כדור-רשת. במקרה זה לא מדובר רק בדרישות של הילדה שקשה לספקן; היא עוררה באנליטיקאי דאגה כבדה כל כך בנוגע לקשייה בבית הספר, עד שכמעט ודחקה אותו לבחינת אוצר המילים שלה. הצהרת הניצחון על הישגיה במשחק הכדור - מציאותיים או מדומיינים - נראתה מכוונת להדיפת המודעות לכך שהאנליטיקאי יכול לחוש מחובר ודואג לקשייה, במקביל לשימוש בווקמן אשר כוון למניעת התקרבות אליה. אם האנליטיקאי היה נענה למניפולציה של הילדה ובוחן את אוצר המילים שלה ולהשלכותיה המאסיביות, הוא היה למעשה משתף פעולה עם תחושה עמוקה של חוסר אונים וכישלון. בדרך כלל, סו נהגה לקחת עמה הביתה את עבודותיה ואת דפדפת הנייר עליה ציירה. בפעם הבאה בה היא רצתה לצייר, האנליטיקאי ניצב בפני דילמה: מתן דפדפת חדשה תחזק את החלק החמדני והמשתלט של הילדה, אך סירוב למתן ניירות נוספים עד שתחזיר את הדפדפת - מה שסביר להניח שלא תעשה - ימנע ממנה לבטא את עצמה בטיפול; אם הוא יתן לסו דף אחד לציור בכל פעם, הוא עצמו יהפוך לדמות ההורה החשדני והמשתלט. כך, סו תמרנה את האנליטיקאי שלה לעמדה בה כל דבר שיעשה יהיה שגוי, ותמיד תהיה לה סיבה לתלונה. בסיטואציה מסוג זה על האנליטיקאי להיות זהיר ולשים לב לרגשות המתעוררים בהעברה הנגדית, אשר עשויים לגרום לו להיות נקמני, לאיים או לספק לסו דפדפת חדשה באופן שיגרום לה להגיב באופן חיובי בטווח המיידי, אך להתמלא בבוז.

דוגמא קצרה זו נועדה להמחיש כי האופן בו אנו מציידים את חדר המשחקים הוא חלק משמעותי מהדיון בסטינג בטיפול בילדים. בטיפול בילדים המטפל נמצא בסיכון מוגבר להדחקות לעמדה של אקטינג-אאוט, ולכן המודעות לרגשות ההעברה הנגדית משמעותי במיוחד ובהתאם - גם הלך הרוח של המטפל. ג'וזף ציינה כמה קריטי עבור המטפל לעבוד בסביבה בה הוא חופשי דיו מחרדה באופן שמאפשר לו מודעות לחומרים שמושלכים אליו ומתעוררים בו. תחום זה, אשר תופס ביום מקום מרכזי בהבנת הטיפול בילדים, מבוסס על - ומהווה הרחבה של - רעיון ההזדהות ההשלכתית שתואר על ידי מלאני קליין.

ביבליוגרפיה

Thinking about a playroom. Joseph, Betty. Journal of Child Psychotherapy, Vol 24(3), Dec 1998, 359-366.