חיפוש

מגע כתיקוף התייחסותי: תקציר מאמרה של King משנת 2011

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

King פותחת את מאמרה "מגע כתיקוף התייחסותי" (Touch as Relational Affirmation) שהתפרסם בשנת 2011, בהתייחסות לכך שמגע בפסיכותרפיה הוא אמצעי תקשורת עוצמתי, הן לחיוב והן לשלילה. השאלה האם ומתי נכון להשתמש במגע בפסיכותרפיה נחקרה רבות, כאשר פרספקטיבות תיאורטיות שונות הציעו התייחסויות שונות לנושא. King מציעה כי מגע, או נטישה של הטאבו האוסר על מגע, היא חלק מהדמוקרטיזציה של הפרקטיקה התרפויטית, ומתפיסת המטפל כמשתתף פעיל בתהליך הטיפולי ובדינמיקת ההעברה-העברה נגדית, ולא כמטפל כל יודע.

Totton הציע חמש קטגוריות של מגע בטיפול- מגע כניחום, מגע כאמצעי לחקירת הקשר, מגע כאמצעי העצמה, מגע כפרובוקציה ומגע כהתערבות מקצועית. Rolef Ben-Shahar הוסיף קטגוריה נוספת המתייחס למגע כאל תיקוף התייחסותי (touch as relational affirmation), ובמאמר זה King מבקשת לחקור היבט זה בהקשר הטיפולי.

נקודת המוצא

King טוענת כי תפיסת המגע מושפעת מעמדתו התיאורטית של המטפל, ומשייכת את עצמה למודל טיפול הגוף-נפש האינטגרטיבי (Integrative mindbody therapy). השתייכותה למודל זה, לטענתה, משפיעה על התייחסותה למגע: מודל טיפול הגוף-נפש האינטגרטיבי מבוסס על תפיסת המפגש הטיפולי כמעוגן במעורבות אינטר-סובייקטיבית. בהתאם, סוגיית השימוש במגע היא בעיניה חלק אינטגרלי מהמתח הפרדוקסלי בין התייחסות לדינמיקות התוך נפשיות של המטפל והמטופל, לבין הדינמיקות הבין אישיות שנוצרות בין המטפל למטופל.

כל מפגש טיפולי מהווה מקום בו שתי סובייקטיבי-יות נפגשות, עם כל המורכבות הנלווית למפגש זה, אך גם עם פתיחות ויכולת לשאת את האחרות זה של זה. בהתאם, מחקרים מצביעים על חשיבות הברית הטיפולית להצלחת הטיפול, ויחסי ההעברה-העברה נגדית נתפסים כאלמנטים מהותיים בתהליך הטיפולי. King טוענת שכפי שהילד זקוק לאמו כמווסתת חיצונית כאשר הוא שרוי במצוקה, כך המטופל ואנו עצמנו זקוקים לתיקון אינטראקטיבי ובהתאם, המטפל משמש כמווסת של מצביו הפסיכולוגיים-אפקטיביים של המטופל. בהתאם לתפיסה תיאורטית זו, King מדגישה את חשיבות ההתייחסות לגופניותו של המטופל במפגש הטיפולי: היא מציעה כי יש לסייע בהשבת תשומת הלב לידע הגופני של המטופל, להתייחס לתקשורת הלא מילולית של המטופל ולחפש אחר דרכים להבאת האלמנט ההתייחסותי אל הקשר.

תפיסות היסטוריות של סוגיית המגע

פרויד ואנליטיקאים אחרים זיהו את חשיבות המגע בעבודתם הקלינית. בתחילת דרכו פרויד השתמש במגע, היפנוזה ועיסוי תרפויטי, אך בהמשך דרכו זנח אותם לטובת העמדה האנליטית שניסח. הוא האמין כי המגע פוגע ביכולת המטופל להשתמש ביעילות בהעברה, מאחר והוא מספק דחפים ילדיים ובכך מונע את התפתחות ההעברה. כמו כן, פרויד היה מוטרד מהאפשרות שהשימוש במגע יביא לפריצת הגבולות הטיפוליים ולהיווצרות קשרים מיניים ורומנטיים בין מטפלים למטופלות. כך, המגע הפך לטאבו בחשיבה האנליטית, בהתאם לעקרון ההינזרות.

למרות הטאבו הפרוידיאני, לאורך השנים היו גם חריגות יוצאות דופן. באלינט, למשל, תיאר מטופלים אשר משתוקקים למגע לקראת סוף הטיפול שלהם כאמצעי להבעת חיבה, הדדיות וחיבור עמוק יותר. הוא טען כי במצבים אלו המגע מהווה אמצעי תקשורת עוצמתי המחזק את האינטימיות ואת רווחתו של המטופל. גם פרנצי תמך בשימוש במגע במקרים מסוימים, וראה בו אמצעי המסייע למטופל לשאת כאב נפשי מפניו הוא מתגונן. ויניקוט גם הוא תיאר את השימוש במגע לא רק כראוי אלא גם כהכרחי בתקופות של רגרסיה עמוקה. המגע מאפשר רגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים ובכך מסייע בהתמודדות עם קונפליקטים מוקדמים וחסכים, מחזק את תפיסת המציאות של המטופל, מקדם את מעורבותו של המטופל בתהליך ועוד. כך, מגע של מטפל יכול לסייע בהתמודדות עם התנגדות ולסייע להעברה במצבים בהם האינטראקציה המילולית אינה מספקת את האפקט הרצוי.

על בסיס תפיסות אלו, King מציעה כי אהבה, סיפוק או תסכול של צרכים רגרסיביים אינו 'טוב' או 'רע' אלא היבט שדורש משא ומתן בדיאדה הטיפולית.

King מתארת כי צרכינו הגופניים והרגשיים הראשוניים, כאשר אנחנו מגיעים אל העולם, באים לידי ביטוי דרך הגוף. תינוקות רכים זקוקים לגרייה חושית וקשר פיסי-רגשי עם הסביבה כדי שיוכלו לפתח תחושת עצמיות, להתפתח וליצור אינטראקציות בין אישיות תקינות. צורך זה נותר רלוונטי לאורך חיינו כפי שמעידים ביטויים שגורים כמו 'keep in touch' או ‘I am touched'.

הגרייה החושית מעמיקה את האפקט, פיסיולוגית והתנהגותית, ומדגישה את חשיבות האינטראקציות הגופניות של הילד עם ההורה (החזקה, התכרבלות) אשר יוצרות תחושות של אינטימיות, אהבה, ביטחון ורווחה נפשית. כלומר, המגע עומד בבסיס החוויה ההתקשרותית. מנגנוני הורה-ילד מופעלים גם באינטראקציה הטיפולית ובהתאם, יש היגיון בפרקטיקה קלינית המכוונת לסומטיזציה. בהתאם, המגע מצטייר כאמצעי התערבות בעל ערך הנוגע במטריצה ההתקשרותית באופן שלא תמיד אפשרי באמצעות המילים בלבד.

King מדגישה כי על אף שהכשרתה כוללת עבודה באמצעות פסיכותרפיה גופנית, השימוש שלה במגע בטיפול נעשה באופן סלקטיבי ביותר, ואינו משמש אותה כלל בחלק מהטיפולים. עם זאת, היא מעידה מניסיונה כי הידיעה כי מגע הוא אפשרות מעמיקה את טווח העבודה ההתייחסותית. בדומה לכותבים נוספים מתחום הפסיכותרפיה הגופנית, מציעה כי שימוש נכון במגע יכול לספק הזנה ותמיכה, לעודד פתיחות והבעה עצמית ולבטא אכפתיות באופן כנה.

שיקולים תיאורטיים

בשנים האחרונות הפרקטיקה הקלינית מושפעת מתוצאות מחקרים בתחומים של מדעי המוח, תיאוריית ההתקשרות ומחקר התפתחותי העוסק באינטראקציות אם-תינוק.

התיאוריה הבין אישי מניחה כי הן המטופל והן המטפל מביאים משהו משל עצמם ומחוויות העבר שלהם אל מערכת היחסים. אלו משפיעים על מערכת היחסים הנרקמת בקשר הטיפולי ועל רגשותיהם המודעים והבלתי מודעים זה כלפי זה. בין היתר, ההתייחסות היא אל היבט הוויסות הדיאדי של מצבים אפקטיביים דרך תנודות בקול, במבט, בקצב ובמגע. בינקות, התקשורת הרגשית היא התקשורת היחידה האפשרית, ובמובן זה הוויסות הרגשי הדיאדי שמתרחש בקשר הטיפולי הוא האמצעי הבסיסי דרכו מתרחשת ההתקשרות. חזרות בלתי נגמרות על רצפים של התאמה, הפרעה ותיקון מובילים להיווצרות יכולת אפקטיבית, כאשר האדם מפנים את אסטרטגיות ניהול האפקט שבדיאדה.
בהתאם, מחקרים עכשוויים מצביעים על כך שמותאמות המטפל למצביו האפקטיביים של המטופל, ותחושת המטופל שהוא בטוח, מובן ומתוקף רגשית הם הגורמים שתרומתם היא הגדולה ביותר להשגת תוצאות טיפוליות חיוביות.

גורמים הקשורים ביחסים הטיפוליים

מחקרים מצביעים על הקשר בין איכות הברית הטיפולית לבין הצלחת הטיפול. כמו כן, מחקרים מהעשורים האחרונים מצביעים על כך שהקשר בין מגע לבין הקשר הטיפולי הוא קשר דו כיווני, כאשר מגע מותאם תורם ליצירת ברית טיפולית חיובית ובו זמנית תורם ליצירת אווירה של אמון ומקדם את האפשרות לשימוש במגעים נוספים המותאמים מבחינה קלינית. על סמך ממצאים אלו הוצע גם שהיעדר מגע במקומות בהם הוא נדרש עשוי לצמצם את יעילות הטיפול.

המגע מכניס אותנו אל תוך מערכת הוויסות של מטופלינו, באופן בו אימהות נכנסות למערכת הוויסות של ילדיהן. בהתאם, ישיבה של המטפל והמטופל זה מול זה, במרחק לא גדול מדי, מאפשרת למטפל להיות מותאם למבטיו של המטופל ולרגעים בהם הוא נמנע מקשר עין, לחשוף את המטופל להנאה של המטפל ממנו, להעצים את התגובה הרגשית וכן הלאה. במילים אחרות, King מצביעה על המאפיינים הדומים של המסגרת הטיפולית וההורות/אימהות הטובה דיה ומדגישה כיצד וויסות האפקטים ההדדי מהווה, בשני המקרים, חלק חיוני בבניית התקשרות.

מטפל מותאם, כמו אם טובה, מזהה מה מתרחש ברמה הרגשית ומתאים את השימוש במגע (או את ההימנעות ממגע) לצורכי המטופל. עם זאת, טיפול הכולל מגע אינו מכוון רק לסיפוק צרכים ארכאיים. דרך חקירה, מעורבות והתאמה, המטפל מגיב לצורך העכשווי של המטופל ליחסים מזינים רגשית המסוגלים לתקן ולווסת. המטרה של טיפול זה היא אינטגרציה של חוויות אפקטיביות והכרה אינטרה-פסיכית בעולמו הפנימי של המטופל. עמדה טיפולית המבוססת על תשומת לב לחוויה (mindful) מאפשרת לנו כמטפלים להיות יותר נוכחים, פתוחים ומסוגלים לתגובה לחוויה הרגשית העכשווית עם המטופל, כמו ההורה הטוב דיו. תשומת הלב לחוויה הסומטית, בין אם דרך מגע ובין אם לא, מעצימה את האפשרות להתכווננות והתאמה.

ביבליוגרפיה:

King, A. (2011). Touch as Relational Affirmation. Att: New Dir. in Psychother. Relat. Psychoanal. J., 5:108-124.