חיפוש

מגע כתיקוף התייחסותי: תקציר מאמרה של קינג

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מבוא

קינג פותחת את מאמרה "מגע כתיקוף התייחסותי" (Touch as Relational Affirmation) אשר התפרסם בשנת 2011, בהתייחסות לכך שמגע בפסיכותרפיה הוא אמצעי תקשורת עוצמתי לחיוב ולשלילה. השאלה האם ומתי נכון להשתמש במגע בפסיכותרפיה נחקרה רבות, כאשר פרספקטיבות תיאורטיות שונות הציעו התייחסויות מגוונות לנושא. קינג מציעה כי מגע, או נטישה של הטאבו אשר אוסר על מגע, היא חלק מהדמוקרטיזציה של הפרקטיקה התרפויטית, וחלק מתפיסת המטפל כמשתתף אקטיבי בתהליך הטיפולי ובדינמיקת ההעברה-העברה נגדית, בניגוד למטפל כל יודע. בפתיחת הדיון בנושא היא מביאה את התייחסותו של טוטון אשר הציע חמש קטגוריות של מגע בטיפול: (1) מגע כניחום, (2) מגע כאמצעי לחקירת הקשר, (3) מגע כאמצעי העצמה, (4) מגע כפרובוקציה ולבסוף (5) מגע כהתערבות מקצועית. Rolef Ben-Shahar הוסיף לקטגוריות אלו קטגוריה שישית נוספת אשר מתייחסת למגע כאל תיקוף התייחסותי. במסגרת המאמר הנוכחי, קינג מבקשת לחקור קטגוריה זו בהקשר הטיפולי.

נקודת המוצא

קינג טוענת כי תפיסת מקומו של המגע בטיפול מושפעת מעמדתו התיאורטית של המטפל, כאשר את עצמה היא משייכת לאסכולת טיפול הגוף-נפש האינטגרטיבי (Integrative mindbody therapy). השתייכותה למודל זה, לטענתה, משפיעה על אופן התייחסותה למגע. טיפול הגוף-נפש האינטגרטיבי מבוסס על תפיסת המפגש הטיפולי כמעוגן במעורבות אינטרסובייקטיבית. תחת השקפה זו, כל מפגש טיפולי מהווה מרחב בו שני סובייקטים נפגשים. לצד המורכבות הנלווית למפגש מסוג זה, קינג מציעה כי תפיסה אינטרסובייקטיבית מאפשרת גם פתיחות לחוויה ויכולת לשאת את האחרות של כל אחד מן הסובייקטים זה עבור זה. בהתאם להשקפה זו, סוגיית השימוש במגע היא בעיניה חלק אינטגרלי מן המתח הפרדוקסלי בין התייחסות לדינמיקות התוך נפשיות של המטפל והמטופל, לבין הדינמיקות הבין אישיות אשר נוצרות בקשר ביניהם.

מחקרים רבים מצביעים על חשיבותה ותרומתה של הברית הטיפולית להצלחת הטיפול ובאופן דומה יחסי ההעברה-העברה נגדית נתפסים גם הם כאלמנטים מהותיים בתהליך הטיפולי. קינג מציעה כי מרכזיותם של היבטים אלו במחקר ובפרקטיקה מהדהדים גם הם הבנה אינטרסובייקטיבית של המפגש והקשר הטיפולי. היא טוענת שכפי שהילד זקוק לאמו כמווסתת חיצונית כאשר הוא שרוי במצוקה, כך המטופל ולמעשה כל אדם, כולל המטפל עצמו, זקוק לתיקון אינטראקטיבי במסגרת של קשר. לפיכך, המטפל משמש כמווסת של מצביו הפסיכולוגיים-אפקטיביים של המטופל במפגש הטיפולי תוך שימוש באחרותו ונפרדותו. בהתאם לתפיסה תיאורטית זו, קינג מדגישה את חשיבות ההתייחסות לגופניותו של המטופל במפגש הטיפולי. היא מציעה כי יש לסייע בהשבת תשומת הלב הקלינית לידע הגופני של המטופל, להתייחס לתקשורת הלא מילולית עם המטופל ולחפש אחר דרכים להבאת האלמנט ההתייחסותי אל הקשר.

סקירה היסטורית של סוגיית המגע

פרויד ואנליטיקאים אחרים זיהו את חשיבות המגע בעבודתם הקלינית. בתחילת דרכו, פרויד השתמש במגע, היפנוזה ועיסוי תרפויטי, אך בהמשך הדרך זנח אותם לטובת העמדה האנליטית אותה ההוא גיבש. בתוך כך, הוא האמין כי המגע פוגע ביכולתו של המטופל להשתמש ביעילות בהעברה, מאחר והוא מהווה סיפוק לדחפים ילדיים ולכן מונע או חוסם את התפתחותה של ההעברה כלפי המטפל. כמו כן, פרויד היה מוטרד מן האפשרות שהשימוש במגע יביא לפריצת הגבולות הטיפוליים ולהיווצרותם של קשרים מיניים ורומנטיים בין מטפלים למטופלים. לפיכך, בעקבות כתיבתו של פרויד ושל ממשיכי דרכו, הפך המגע בהדרגתיות לטאבו גורף בחשיבה, בכתיבה ובעבודה האנליטית אשר הונחו על ידי עקרון ההינזרות.

על אף הטאבו הפרוידיאני, לאורך השנים היו גם חריגות יוצאות דופן לגבי מדע. באלינט למשל, תיאר מטופלים אשר משתוקקים למגע לקראת סוף הטיפול שלהם כאמצעי להבעת חיבה, הדדיות וחיבור עמוק יותר. הוא טען כי במצבים אלו המגע מהווה אמצעי תקשורת עוצמתי אשר מחזק את האינטימיות ואת רווחתו של המטופל. באופן דומה, גם פרנצי תמך בשימוש במגע במקרים מסוימים וראה בו אמצעי המסייע למטופל לשאת את הכאב הנפשי מפניו הוא מתגונן. ויניקוט עסק גם כן בנושא המגע ותיאר את השימוש בו לא רק כראוי אלא גם כהכרחי בתקופות של רגרסיה עמוקה. לדבריו, המגע מאפשר רגרסיה לשלבי התפתחות מוקדמים ביותר ובכך מסייע בהתמודדות עם קונפליקטים מוקדמים וחסכים, מחזק את תפיסת המציאות של המטופל ומקדם את מעורבותו של המטופל בתהליך. כך, עולה כי מגע של מטפל עשוי לסייע בהתמודדות עם התנגדות כמו גם לתמוך בהעברה במצבים בהם האינטראקציה המילולית אינה מספקת את האפקט הרצוי.

על בסיס תפיסות אלו, קינג מציעה במאמר הנוכחי כי אהבה, סיפוק או תסכול של צרכים רגרסיביים אינם 'טובים' או 'רעים' מיסודם, אלא היבט שדורש משא ומתן בדיאדה הטיפולית. היא מציינת כי צרכינו הגופניים והרגשיים הראשוניים, כאשר אנחנו מגיעים אל העולם, באים לידי ביטוי קודם כל באמצעות הגוף. לדבריה, תינוקות רכים זקוקים לגרייה חושית וקשר פיסי-רגשי עם הסביבה כדי שיוכלו לפתח תחושת עצמיות, להתפתח וליצור אינטראקציות בין אישיות תקינות. להצעתה, צורך זה נותר רלוונטי לאורך כל חיי האדם הבוגר כפי שמעידים ביטויים שגורים כמו 'keep in touch' או ‘I am touched'. הגרייה החושית מעמיקה את האפקט, גם ברמה הפיסיולוגית וגם ברמה ההתנהגותית, ומדגישה את חשיבות האינטראקציות הגופניות של הילד עם ההורה (החזקה, התכרבלות). אינטראקציות אלו יוצרות תחושות של אינטימיות, אהבה, ביטחון ורווחה נפשית במסגרתו של קשר עם אחר משמעותי. כלומר, קינג טוענת שהמגע עומד בבסיס החוויה ההתקשרותית של האדם.

מנגנוני הורה-ילד הם אותם המנגנונים אשר מופעלים באינטראקציה הטיפולית ובהתאם, ישנו היגיון בפרקטיקה קלינית המכוונת לסומטיזציה. תחת התבוננות זו, המגע מצטייר כאמצעי התערבות בעל ערך רב אשר נוגע במטריצה ההתקשרותית באופן שלא תמיד אפשרי באמצעות המילים בלבד. קינג מדגישה כי על אף שהכשרתה כוללת עבודה באמצעות פסיכותרפיה גופנית, השימוש שלה במגע בטיפול נעשה באופן סלקטיבי ביותר, ואינו משמש אותה כלל בחלק מהטיפולים. עם זאת, היא מעידה מניסיונה האישי כי עצם הידיעה שמגע הוא אפשרות לגיטימית מעמיקה את טווח עבודתה הקלינית-התייחסותית. בדומה לכותבים נוספים מתחום הפסיכותרפיה הגופנית, היא מציעה כי שימוש נכון במגע יכול לספק הזנה ותמיכה, לעודד פתיחות והבעה עצמית ולבטא אכפתיות באופן כנה ביותר במסגרת של קשר טיפולי.

מגע כאמצעי לויסות אפקטיבי

בשנים האחרונות הפרקטיקה הקלינית מושפעת מתוצאותיהם של מחקרים בתחומי מדעי המוח, תיאוריית ההתקשרות ומחקר התפתחותי העוסק באינטראקציות אם-תינוק. כמו כן, התיאוריה הבין-אישית מעצבת גם היא את השיח העכשווי ומניחה כי הן המטופל והן המטפל מביאים איכות ייחודית המושפעת מחוויות העבר שלהם אל מערכת היחסים. איכות זו משפיעה על מערכת היחסים הנרקמת בקשר הטיפולי ועל רגשותיהם המודעים והבלתי מודעים של הצדדים זה כלפי זה. התיאוריה הבין-אישית והממצאים המחקריים מצביעים בין היתר, על חשיבות ההתייחסות להיבט הוויסות הדיאדי של מצבים אפקטיביים באמצעות תנודות בקול, במבט, בקצב ובמגע. בינקות, התקשורת הרגשית היא התקשורת היחידה האפשרית, ובמובן זה הוויסות הרגשי הדיאדי שמתרחש בקשר הטיפולי הוא האמצעי הבסיסי דרכו מתרחשת ההתקשרות. למעשה, חזרות בלתי נגמרות על רצפים של התאמה, הפרעה ותיקון הם שמובילים להיווצרות יכולת אפקטיבית, כאשר האדם מפנים את אסטרטגיות ניהול האפקט שבדיאדה. בהתאם, מחקרים עכשוויים מצביעים על כך שמותאמות המטפל למצביו האפקטיביים של המטופל, ותחושת המטופל שהוא בטוח, מובן ומתוקף רגשית, הם הגורמים שתרומתם היא הגדולה ביותר להשגת תוצאות טיפוליות חיוביות.

רבות נכתב על כך שישנו קשר בין איכות הברית הטיפולית לבין הצלחת הטיפול. עם זאת, ישנו מעט פחות עיסוק בכך שמחקרים מן העשורים האחרונים מצביעים על קשר דו כיווני בין מגע לבין הקשר הטיפולי או הברית הטיפולית. בתוך כך, הממצאים מראים כי מגע מותאם תורם ליצירת ברית טיפולית חיובית ובו זמנית תורם ליצירתו של אמון ומקדם את האפשרות לשימוש במגעים נוספים המותאמים מבחינה קלינית. על סמך ממצאים אלו, אף הוצע כי היעדר מגע במקומות בהם הוא נדרש עשוי לצמצם את יעילותו של הטיפול. ממצאים אלו מרמזים כי המגע מכניס אותנו אל תוך מערכת הוויסות של מטופלינו בדומה לאופן בו אימהות נכנסות למערכת הוויסות של ילדיהן. כך, ישיבה של המטפל והמטופל זה מול זה במרחק לא גדול מדי, מאפשרת למטפל להיות מותאם למבטיו של המטופל ולרגעים בהם הוא נמנע מקשר עין. סטינג זה מאפשר לחשוף את המטופל להנאה של המטפל ממנו, להעצמת תגובתו הרגשית כאשר יש בכך יתרון טיפולי ולעצב את החוויה הרגשית בקשר בדומה לעיצוב ההורי המקורי. במילים אחרות, קינג מצביעה על המאפיינים הדומים של המסגרת הטיפולית וההורות, או האימהות הטובה דיה, ומדגישה כיצד וויסות האפקטים ההדדי מהווה, בשני המקרים, חלק חיוני בבניית התקשרות.

סיכום

מטפל מותאם, כמו אם טובה דיה, מזהה מה מתרחש ברמה הרגשית אצל המטופל שלו ומתאים את השימוש במגע (כאשר לעתים הבחירה היא ההימנעות ממגע) לצרכי המטופל. לצד זאת, חשוב לציין כי טיפול אשר כולל מגע אינו מכוון רק לסיפוק צרכים ארכאיים. דרך חקירה, מעורבות והתאמה, המטפל מגיב לצורך העכשווי של המטופל ביחסים מזינים רגשית המסוגלים לתקן ולווסת. המטרה של הטיפול היא אינטגרציה של חוויות אפקטיביות והכרה אינטרה-פסיכית בעולמו הפנימי של המטופל. עמדה טיפולית המבוססת על תשומת לב לחוויה (mindful) מאפשרת לנו כמטפלים להיות יותר נוכחים, פתוחים ומסוגלים להעניק תגובה מותאמת לחוויה הרגשית העכשווית עם המטופל, כמו ההורה הטוב דיו. תשומת הלב לחוויה הסומטית, בין אם דרך מגע ובין אם לא, מעצימה את האפשרות להתכווננות והתאמה זו ומבטאת את היכולת לעשות שימוש מיטיב בנוכחותו הסובייקטיבית של המטפל.

מקורות

King, A. (2011). Touch as Relational Affirmation. Att: New Dir. in Psychother. Relat. Psychoanal. J., 5:108-124.