שירלי סלע וינטר
אור דוד, מהמגמה הקלינית במרכז האקדמי רופין, הציג בהרצאתו את עבודת התזה שלו, העוסקת בחוויה של אנשי טיפול אל מול אנשים אובדניים.
דוד ציין כי רוב המחקרים עוסקים באדם האובדני עצמו, ופחות באיש המקצוע המטפל בו. 97% מאנשי הטיפול פגשו או יפגשו מטופל אובדני לאורך הקריירה שלהם, מצב המעורר חרדה רבה בקרב אנשי מקצוע. טיפול במטופל אובדני מהווה גורם לחץ משמעותי, המעורר לא פעם תהיות אודות כשירותו, כמו גם תחושות של פחד ואשמה. נמצא כי מטפלים צעירים, בפרט, מדווחים על רמות סטרס גבוהות מאוד לפני טיפול עם אדם אובדני, ואף מפתחים לעיתים טראומטיזציה משנית עקב המפגש. זאת ועוד, מחקרים מראים כי מטפלים הם בעלי מוכנות נמוכה יותר לקבל מטופל אובדני (לעומת מטופל דכאוני, למשל), ורבים מהם יפנו מקרים אלה אל קולגות. כלומר, למאפיין האובדנות יש השפעה הן ברמת העמדה הפנימית והן ברמת הפעולה על הנכונות לטפל במקרים אלה בקליניקה. גורם נוסף המשפיע על הנכונות לטפל במטופל אובדני הוא הוותק של המטפל. לכן, כצפוי, מטפלים צעירים ייטו יותר מוותיקים להפנות מטופלים כאלו אל קולגות. יתר על כן, תפיסת הכשירות אצל מטפלים צעירים יורדת באופן משמעותי אל מול מטופלים אובדניים.
מסקנותיו של דוד היו כי להכשרה בנושא אובדנות יש משמעות רבה עבור כשירותם של מטפלים לקבל לידיהם מטופל אובדני. הרתיעה ממקרים אלה נובעת מחוסר היכולת של מטפלים לדבר באופן פתוח על חששות אלה, ולפנות לקבלת הדרכה מתאימה. זאת ועוד, הדגיש דוד, יש מקום לחידוד המחויבות האתית עבור מטופלים אלו, הזקוקים לתמיכתנו.
יעקב אופיר, מהאוניברסיטה העברית, ביקש לשאול בהרצתו האם אפשר להשתמש בפייסבוק ככלי לאיתור מצוקה של מתבגרים אובדניים, ואף להיעזר בו ככלי טיפולי.
נמצא כי בני נוער מחפשים אפיק לשיתוף רגשות ברשת. כחלק מצורך זה, ניתן לאתר לא פעם פוסטים אובדניים במרחב הווירטואלי, למשל: "אני הולך לישון בתקווה לא להתעורר", "אל נסו להשיג אותי! אני הולכת לעולמים", ו"אני שונאת את החיים ושונאת לחיות אותם". לדבי אופיר, מסתבר כי הרשתות החברתיות הפכו להיות פלטפורמה לביטוי רגשי של ממש, בה אנשים מרגישים בנוח להביע מצוקה. במחקרו, ביקש אופיר לבחון לאלו סימנים ברשתות החברתיות כדאי שנשים לב בכדי לצמצם את תופעות האובדנות.
ניתן לאתר מספר סימנים מרכזיים המאפיינים את ביטויי האובדנות ברשת:
1. נוכחות של סימפטומים דיכאוניים: מצב רוח שלילי, ירידה בעניין והנאה, מחשבות על מוות וכו'.
2. עיוותים קוגניטיביים: בני נוער נוטים לעשות קטסטרופיזציה, המתבטאת בסטטוסים כגון "מההההההההה".
3. סגנון פואטי דרמטי: למשל, פוסטים הכוללים ציטוטים משירים או שימוש בשפה לירית ("נראיתי זרה לעצמי"), המרמזים על הניסיון של בני הנוער להציג את הדיכאון ברמה פואטית.
4. עמדות שליליות כלפי אחרים: למשל, "איפה כל האנשים שהיו לי, למה אתם נעלמים כשאני צריכה אתכם".
לצד מאפיינים אלה, נשאלה השאלה האם קיים קריטריון חיצוני ותוקף ניבוי לבחינת מאפיינים אלה. כלומר, האם באמת אדם המבטא עצמו כך ברשת סובל מדיכאון? במחקרו של אופיר נבדקו 86 מתבגרים בסיכון, ובמהלכו נסקרו פעילות הפייסבוק שלהם. בפרט, הפוסטים נבחנו על ידי מדדים של דיכאון, דחייה חברתית, קורבנות ובריונות. מתוך 1162 פוסטים שאותרו, 26 כללו התייחסויות מפורשות למצוקה, כאשר ברובם המכריע המצוקה הדומיננטית הייתה דיכאון. כאשר השווה ממצאים אלה למדדי דיכאון סטנדרטיים, נמצא כי בני הנוער שפרסמו פוסטים מסוג זה אכן סובלים יותר באופן מובהק מדיכאון. כלומר, ההסתברות שנער או נערה סובלים מדיכאון אם פרסמו פוסט מסוג זה היא גבוהה (כ-70%).
במחקר נוסף שערך אופיר, נותחו מאות פרופילים של משתמשי פייסבוק, תוך ניסיון לאתר סימנים חבויים ומפורשים לדחייה חברתית, קורבנות ובריונות. לאחר ניתוח מבחין למתבגרים במצוקה, אופיינו מספר פרמטרים אינדיקטיביים: מתבגרים אשר מתויגים פחות בפוסטים, שכותבים פחות ברכות לאחרים, שלא ממהרים לסמן check-in באתרים ברחבי העולם, שמתחברים לתכנים גותיים ואפלים, שמפרסמים תמונות בהם מופיעים פחות אנשים, ושמביעים עמדות חיוביות לאחרים (כלומר, יותר נזהרים כשנגשים לאחרים ברשת). לצד פרמטרים אלה, עדיין מרחפת השאלה האם יש כיום פוטנציאל לזיהוי ממשי של מצוקה ברשת. יש צורך בפיתוח כלים מסוג זה, אשר יאפשרו לתעל את החשיפה הרגשית של בני נוער ברחבי הרשת ולסייע בהפחתת סיכון אובדני.
דניאל לוי, מהאקדמית תל אביב יפו, ביקשה להביא בהרצאתו נתונים מרתקים אודות הקשר בין קשיי שינה, התמכרות לאינטרנט ואובדנות. לפי המחקר, כ-30% מהמתבגרים מדווחים על הפרעות שינה. באופן ספציפי, חוויה של סיוטים נמצאה קשורה לאקטים אובדניים ומחשבות אובדניות. זאת ועוד, ככל ששעות השינה פחותות מ-7 שעות בלילה, עולה הסיכוי לאובדנות פי 2.
המחקר שערכה לוי נעשה מתוך ניסיון להבין את השכיחות של קשיי שינה בקרב מתבגרים אובדניים, וכן את תפקידו של האינטרנט בהקשר זה. בפרט, נבדק הקשר בין בעיות שינה לדיכאון ואובדנות, כאשר שימוש באינטרנט שוער כגורם המתווך בניהם. המחקר בוצע בשישה בתי ספר במרכז הארץ, למרות שרבים ממוסדות הלימוד נרתעו מעצם העיסוק בנושא אובדנות. המדגם כלל 631 מתבגרים, ממגוון תרבותי ואתני רחב (יהודים, ערבים, אתיופים, ורוסים). גילם הממוצע של הנבדקים היה 15 שנים. תוצאות המחקר היו העידו כי רבע מהמשתתפים סבלו מדיכאון, חרדה, ושימוש באינטרנט אשר פוגע בתפקודם התקין (כלומר, מפריע במידת מה בהשתתפותם בפעילויות חברתיות). בנוסף, נמצא כי ככל שהגיל עולה, מתבגרים מדווחים יותר על קשיי שינה.
מסקנות המחקר היו כי ככל ששעת ההליכה לשינה מאוחרת יותר, מתבגרים נוטים לצרוך יותר אינטרנט. בפרט, מתבגרים עם בעיות שינה סובלים יותר ממחשבות אובדניות ודיכאון. זאת ועוד, נמצא כי התמכרות לאינטרנט אכן מנבאת בעיות בשינה, אשר בתורן מנבאות דיכאון, המהווה הטריגר למחשבות אובדניות.
שרית אבישר, מהמרכז האקדמי רופין, ביקשה לבדוק במחקרה האם קיימת סטיגמה בקרב שארי התאבדות, כמו גם מהי השפעתה ועד כמה קיומה מתקשר לאבל מורכב.
ללא ספק, אובדנות של בן משפחה מעוררת אבל כבד ביקיריו. על בסיסו, עשויה להיווצר תמה חוזרת של אשמה ובושה במשפחות אלו. לא פעם, ניתן לאתר במשפחות של שארי התאבדות גישה הנמנעת משיח פתוח על הנושא. באופן דומה, קיימת הסטיגמה בחברה לפיה "במשפחות נחמדות לא מתאבדים", והנחה מובלעת כי יתכן ואובדנות במשפחה רומזת משהו על טיבה.
המחקר מעיד על מספר ממדים המאפיינים את הסטיגמה בקרב שאירי התאבדות:
1. הסטיגמה הקיימת כלפי שאירי התאבדות – כיצד רואים אותם באוכלוסייה?
2. הסטיגמה העצמית – חוויית הסטיגמה של השאירים, מופנמת (מה הם חושבים על עצמם) או נתפסת (איך הם מאמינים שנתפסים על ידי הסביבה).
מחקרה של אבישר התמקד בממדי הסטיגמה עצמית והבין-אישית. בנוסף, נחקרה ההשפעה של הסטיגמה על מערכות יחסים עם סביבתה של שארי התאבדות. במחקר השתתפו 209 שארי התאבדות – קרובי משפחה וחברים, גברים ונשים בגילאים 16-73. נעשה שימוש בשאלונים המודדים סטיגמה מופנמת וסטיגמה נתפסת, וכן שאלון למדידת אבל מורכב. במקביל, פותח עבור המחקר שאלון של סטיגמה בין אישית.
ממצאי המחקר מעידים כי רבים משארי ההתאבדות מניחים כי בעקבות התאבדות יקירם, הסובבים אותם ירכלו עליהם או יתנהגו איתם בזהירות יתר. זאת ועוד, הם ביטאו חשש שישפטו אותם באופן מחפיר, וכי מערכות היחסים שלהם יושפעו מזה. ככל שהסטיגמה הייתה חריפה יותר, נטה האדם לסבול יותר מתחושות של דיכאון. כמו-כן, נמצאו קשרים חיוביים בין אבל מורכב ומחשבות אובדניות. הממצאים מדגישים את החשיבות של הפחתת הסטיגמה בקרב שארי התאבדות. ניתן לעשות זאת באמצעות שיח וחשיפה כאמצעי מרפא. חשוב להנגיש עבורם אמצעים לחשיפה עצמית ועיבוד הטראומה, כחלק מאינטראקציות חיוביות. טיפול הוא בעל ערך משמעותי בקידום רווחתם האישית של שאירי התאבדות, וכדאי שיכלול שיח מפורש על הסטיגמה, כך שיעניק תוקף להתמודדותם הרגשית המורכבת.
הגירה מוצלחת מושתת על המוכנות של החברה לקבל את המהגרים ולעזור להם להיטמע בחברה. בכך, מהווה ההגירה אתגר מורכב, הטומן בחובו סיכון לאובדנות בשכיחות גבוהה. נמצא כי קיימת תלות בין הסיכוי לאובדנות והמקום ממנו אנשים היגרו, בהינתן מצב כלכלי ירוד של ארץ המוצא. לכן, מהגרים הינם קבוצת סיכון לאובדנות.
ארדיטי ואלבז הציעו כי גם קבוצת מהגרים אינה קבוצה הומוגנית, ומכילה אפיונים מיוחדים הקשורים לאובדנות. במחקרן נבדקו הקונפליקטים בזהות האתיופית-ישראלית, המאופיינת ברצון להיטמע בחברה, מצד אחד, אך גם לדבוק בזיקה למשפחה ולמסורת, מצד שני. 90 צעירים אתיופיים נבחנו במחקר הנוכחי, בטווח הגילאים 15-25, בו הסיכון האובדני הוא הגבוה ביותר. המשתתפים ענו על שאלונים של זהויות, דיכאון, אובדנות, שימוש בסמים, שיתוף בתחושות ומחשבות בשיח פתוח. תוצאות המחקר העידו כי 50% מהמתבגרים האתיופים חוו מחשבות אובדניות, 40% חוו דיכאון וכן 40% דיווחו על שימוש מסוכן בסמים ואלכוהול. נמצא קשר מובהק בין הקונפליקט בין-זהויות שעלה מדיווחי הנבדקים לבין רמות דיכאון גבוהות יותר, ואיתן, הסיכון האובדני והשימוש המוגבר בסמים ואלכוהול. עוד נמצא כי הקבוצה שהכילה מתבגרים בעלי מחשבות אובדניות, הייתה בקונפליקט-זהויות הגבוה ביותר, וכך גם ברמת הדיכאון. כלומר, מהכיוון ההפוך, זהות אינטגרטיבית הייתה בקורלציה חיובית עם מצב נפשי טוב יותר. זאת ועוד, בקבוצת המהגרים, הדיכאון נמצא כמשתנה מתווך בין קונפליקט הזהות לבין אובדנות, תחושת אפליה, ציניות כלפי העתיד ונטייה לחשדנות.
בהתבסס על התוצאות, החוקרות ביקשו להציע מספר מסקנות טיפוליות. ראשית, מכיוון שילדים אתיופים חווים דחייה, אפליה וגזענות מגיל צעיר, על מטפלים להתמקד ביצירת זהות אתנית חזקה עם מטופלים אלה, זאת במטרה להקל על מצוקות נפשיות. בנוסף, קיימת בקרב אתיופים הימנעות מפנייה לעזרה וטיפול. לכן, יש צורך להנגיש עבורם את הטיפול ולהתאים את הכלים ואת הידע האתני של המטפל.
