חיפוש

סיכום המאמר הגדרה מחדש של הנזק הנגרם מאונס, ווסקו 2003

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

מאמרה של ווסקו משנת 2003 "הגדרה מחדש של הנזק הנגרם מאונס" (Conceptualizing the harm done by rape applications of trauma theory to experiences of sexual assault), מדגיש את מגבלתם של מודלים לטראומה ומצוקה פוסט טראומטית באפיון החוויה של נפגעת האונס. מודגשות שתי בעיות עיקריות במודלים המתארים תגובה לטראומה: תחילה, ההבנה הקלאסית של טראומה היא ככל הנראה צרה מדי על מנת לתפוס באופן מדויק את מורכבותה של החוויה הנשית את האלימות המינית בחברה. שנית, הסימפטומים המודגשים על ידי המודלים הללו מתייחסים לפן סוציו-תרבותי מסוים של המצוקה ומדירים פנים אחרים. במאמר מוצעות אופציות הגדרה שונות, שנועדו לעורר מחקר נוסף, מבוסס סביבה ותרבות, בנוגע לאלימות מינית. בשימוש באונס כדוגמא, המאמר מתאר את מגבלות נקודת המבט המערבית על טראומה ומעודד חוקרים להרחיב את ההבנה של תגובות הקורבן לאירועים כואבים.

בהקדמתה למאמר, ווסקו כותבת כי נכון להיום, קיים קושי בהבנת טווח החוויות המלא של קורבנות ההתעללות מינית, בהתבססות על האבחנה של הפרעת פוסט טראומה ומהמודלים הקיימים לטיפול בטראומה. מבקרי הגישה הקלאסית לטראומה, טוענים כי הגישה זאת הינה ספציפית מדי ונוטה להוציא מהקשרם מעשי אלימות נגד נשים. במאמר זה מדגישה הכותבת את המגבלות שהמודלים הקלאסיים יוצרים, ביכולת הבנתנו את חווית הקורבן. היא מתארת רעיונות ותיאוריות חדשות, המקדמות הבנה מלאה יותר של תגובות הקורבן ותהליך ההחלמה לאחר הטראומה.

ווסקו מציגה תחילה את מטרות המאמר:

  1. גיבוש ביקורת פמיניסטית למודל המצוקה הפוסט טראומטית, המבוססת על תיאוריה ומחקרים מודרניים.
  2. סיכום התיאוריה והמחקר שתומך בהבנה מעמיקה וכוללת יותר של הנזק הנגרם מאונס.

ווסקו מדגישה כי למרות שבמאמר זה היא מתייחסת לאונס ומתמקדת בנשים, היא מאמינה כי יכולה להיות למאמר משמעות בהבנה של סוגים שונים של אלימות בינאישית ואירועי חיים טראומטיים. לבסוף, היא מגדירה שתי שאלות מנחות לדיון:

  • האם החוויה הנשית של תקיפה מינית מתוארת באופן נכון בהגדרת הטראומה והסימפטומים של PTSD?
  • איך אנו יכולים לשפר את ההגדרה על מנת לשפר את הבנתנו של חוויות הפוסט-תקיפה, כגון מצוקה או החלמה?

יתרונות ושימושים למודל הקיים היום למצוקה פוסט טראומטית

ווסקו פותחת את הדיון בהדגשת ההשפעות החיוביות של הגדרת ה-PTSD ומודלים לתגובה לטראומה, בהבנת חוויתן ותגובתן של קורבנות אונס. היא מתארת כי , אבחנת ה-PTSD עזרה להגדיר תגובות מסוימות של נשים לאחר תקיפה. הגדרות קודמות כגון מזוכיזם או "היסטריה" נטו להאשים את הקורבן, והפרעת הדחק הפוסט טראומטית הציעה הסבר מדעי-רפואי למצוקה, שאינו מטיל על הקורבן את האשמה.

בנוסף, השימוש במודל ה-PTSD מחבר את חקר האונס לקהילת מחקר גדולה יותר. מודל העבודה של PTSD עוזר להבין מגוון אירועים טראומטיים, הכוללים קרב, תקיפה, אונס, תאונות דרכים, אסון טבע, מחלה פתאומית ועוד. גוף המחקר הגדול, אפשר פיתוח טיפולים רבים לטראומות השונות. חלק מטיפולים אלו, כמו טיפול בחשיפה, טיפולים קוגניטיביים התנהגותיים או דה-סנסיטיזציה שיטתית, עזרו לקורבנות אונס לחוש הקלה בסימפטומים. עבור נשים קורבנות אונס שחוות מצוקה כרונית וקשה, טיפולים אלו מהווים עזרה רבה ומאפשרים הקלה חיונית.

מודל העבודה של PTSD יצר גם מחקר רב סביב המודל, דבר לת שהרחיב את המנבאים של התוצאות האפשריות של תקיפה מינית בקרב הקורבן. זאת ועוד, הגדרת הטראומה ב-DSM אפשרה פיתוח ויצירת כלי מדידה מתאימים, המאפשרים למטפלים וחוקרים להעריך תופעות פסיכולוגיות שונות (במקרה הזה, הנזק הנגרם מאונס). כלים אלו סייעו בהדגמת פגיעות טראומטיות נוספות בנשים, כגון אלימות ביתית והטרדה מינית, וכך מחזקים את ההוכחה כי אלימות כלפי נשים היא נרחבת, מגוונת ובעלת השלכות הרסניות.

לבסוף, ווסקו מציינת כי ההגדרה הקלינית של PTSD חשובה מאוד למערכות הבריאות. ההבנה כי נפגעות אונס חוות ירידה ברווחתן האישית ובבריאותן הפיזית והנפשית, הופכת את ההחלמה של הקורבנות לקריטית. הממצא כי נפגעות אונס משתמשות בשירותי בריאות פיזית ונפשית בשיעורים גדולים הרבה יותר מנשים אחרות הולם את ההבנה דלעיל ומחזק אותה. עם זאת, קורבנות אונס רבות לא יכולות להרשות לעצמן לממן טיפולים נפשיים ופיזיים ללא עזרת גורם שלישי, שבדרך כלל דורש אבחנה קלינית (כפי שמתרחש כיום בישראל, לאחר הרפורמה – הערת המסכמת). לכן, אבחנת ה-PTSD מציעה דרך בה קורבנות אונס יקבלו שירותים נחוצים אלו ללא קבלת אבחנה המצביעה על אשמה או רבב.

ביקורת לגבי מסגרת העבודה של המצוקה הפוסט טראומטית

יותר משני עשורים של מחקר הוכיחו כי ההגדרה של מצוקה פוסט טראומטית מועילה להבנת ותיעוד הסימפטומים הנוצרים מאלימות מינית, כמו גם ליצירת כלים טיפוליים המועילים לקורבנותיו. בנוסף, המודל הליניארי, המציע סיבה ומסובב לקשיים הנפשיים מושך לוגית: פעולה ספציפית, כגון חווית אירוע טראומטי, מובילה לשרשרת תגובות. עם זאת, ווסקו טוענת כי בחינה ביקורתית של משוואה זו מדגישה את המקומות בהן הגדרת המצוקה הפוסט טראומטית זקוקה למחקר ודיוק נוספים בכל הנוגע לטראומה מינית.

ווסקו מציעה כי מודל התגובה לטראומה השכיח כיום, הינו אפקטיבי כאשר מתייחסים רק לאירוע הטראומטי כמקור למצוקה של הקורבנות. במודל, אירועים טראומטיים מוגדרים כחוויות המעוררות תחושות פחד, אימה או איום על חיי הקורבן. ווסקו מצביעה על כך שההגדרה מדגישה את האספקט הקיצוני של התעללות מינית ולא בהכרח פונה להקשר התרבותי, החברתי וההתייחסותי הספציפי בו אלימות מינית מתרחשת בדרך כלל. כלומר – המודל השכיח מתייחס לטראומה כאילו היא מתקיימת בריק, בעוד שלמעשה היא מתקיימת בסביבה תרבותית וחברתית עשירה, שמשפיעה על הקורבנות ולכן מחייבת התייחסות.

זאת ועוד, ווסקו מציינת כי חווית האונס מורכבת יותר מהגדרת הטראומה המצומצמת הקיימת היום. למרות שתקיפות מיניות רבות יכילו אלימות, פציעה או איום על חיי הקורבן, לא כל התקיפות הן כאלו. דוגמא לכך היא מחקר שמצא כי כמעט 70% ממקרי האונס לא מסתיימים בפגיעה פיזית (Tjaden & Thoennes, 2000) ווסקו מציינת באופן כללי מחקרים נוספים, שהתמקדו במאפייני אונס (קשר בין הפוגע ונפגעת, שימוש בנשק וכן הלאה) כמנבאים להתפתחות או חומרת הסימפטומים של PTSD. תוצאות המחקרים מרמזות על כך שנוכחות של אלימות באונס אינה משפיעה באופן מובהק על השלכותיו של האונס, כלומר ההשלכות יכולות להיות חמורות ביותר גם אם לא הייתה פציעה פיזית או איום על חיי הקורבן.

מתוך מידע זה מסיקה ווסקו כי שימוש בפרטי האונס עצמו, ללא התחשבות בהקשר החברתי הרחב יותר של חיי הקורבנות, יכול להיות צר מדי בניסיון לנבא תגובות פוסט- טראומטיות. מסגרות עבודה רבות, מטפלות באלימות בינאישית כמקרה יחידני הנובע מטראומה נקודתית, אך למעשה, מדובר בתופעה רחבה ולה בסיס חברתי רחב ולעיתים קרובות הקשר אישי ותרבותי שמתחיל לפני האירוע הטראומטי וממשיך הרבה אחריו.

ווסקו מציינת מחקר של ג'נקינס (1997) שבחן תוקפים. במחקר, ג'נקינס מציעה כי על מנת להגדיר אונס בצורה מדויקת יותר, יש להגדירו כתהליך. הבנה רחבה יותר של "תהליך" האונס תכלול ראשית את תכנונו המוקדם של התוקף, את פעולותיו ולאחר מכן את אסטרטגיות של הקורבן להישרדות, אסטרטגיות התמודדות עם האירוע (חשיפה, חיפוש עזרה וכו'), ותגובות החברה לתקיפה, שבדרך כלל מנקה את האשמה מהתוקף.

ביקורת נוספת על התפיסה הרווחת של אונס לפי ווסקו, הינה כי גישה זאת מתעלמת מהבדלים בין-תרבותיים. היא נותנת כדוגמא את הביקורת של גילפוס (1999) על "שבירת הנחות הבסיס" של תיאוריות הטראומה. תיאוריות אלו מסתמכות על ההנחה כי מי שלא חווה טראומה מאמין כי העולם הוא מקום בטוח, צודק וניתן לניבוי, והטראומה היא ההורסת אמונות אלו של הקורבן על עצמו, אחרים והעולם. אם כך, לפי תיאוריות אלו, סימן ההיכר של הטראומה הוא בהכרח ניפוץ הנחות היסוד ובנייה קוגניטיבית של הנחות חדשות. גילפוס מערערת על הנחה זו ומראה כי גזענות והיסטוריה של דיכוי יכולים למנוע מאוכלוסיה מסוימות את בניית ההנחות על עולם צודק ומוסרי. קבוצות נוספות, כמו אנשים בעלי מעמד סוציו-אקונומי נמוך, מהגרים, פליטים או קורבנות התעללות מינית בילדות, עלולים לא לפתח לעולם תחושת ביטחון או עולם צודק. מתוך כך, גילפוס מציגה את "שבירת ההנחות" כתפיסת עולם של אדם "לבן, מהמעמד הבינוני, שלא חווה טראומה מעולם". לחלק מהנפגעות, אונס יכול להוות רק חיזוק נוסף להנחה כי העולם אינו בטוח או כי אינן שולטות על גופן. הנזק של קורבנות אלו יכול להיות חמור אף יותר ממקרה אונס יחידני, והתערבותם של גורמים נוספים כגון מגדר, מעמד, גזע והיסטוריה של טראומות בעבר, יכולים לעורר דפוס של נזק והחלמה מורכבת יותר מהגדרות התגובה לטראומה הקיימות בספרות.

מגבלות הסימפטומים בהגדרה המקובלת להפרעת פוסט טראומה

ווסקו מציינת שלוש מגבלות של הסימפטומים של PTSD בהבנת השפעות אלימות מינית:

  1. הסימפטומים באבחנה מתארים רק חלק קטן מהמצוקה הנגרמת מאונס.
  2. השילוב הספציפי של הסימפטומים המופיעים ב-DSM נובע מתפיסה תלוית גזע של מצוקה, הנותנת לגיטימציה להבעת כאב של תרבות אחת בלבד.
  3. השפעות הטראומה המאופיינות על ידי מודל "שבירת ההנחות", מתעלם ממגוון הדרכים בהן מגדר, גזע, יכולת ומעמד משנות את נקודת המבט של הקורבן, חווית הטראומה שלה והתבטאות הכאב.

ווסקו מדגישה כי מסיבות אלו, מטפלים וחוקרים חייבים להמשיך ולהעריך את התגובות לאונס מעבר לשלושת תתי-הסעיפים המגדירים טראומה כיום (חודרנות, הימנעות ועוררות מוגברת).

כיום קשה לבחון כמה מקורבנות האונס חוות מצוקה פוסט טראומטית. למרות שחוקרים מצאו כי רוב (73-94%) הקורבנות עומדות בקריטריונים לאבחנת ה-PTSD זמן קצר לאחר האונס, אחרים מצאו כי קיימת ירידה ניכרת בסימפטומים אלו עם הזמן. ללא קשר לכמות הקורבנות החוות מצוקה מיד לאחר האירוע הטראומטי, ווסקו טוענת כי סוג זה של מצוקה נוטה להתמעט לאורך זמן, אך הוא אינו סוג המצוקה היחיד שחווה הקורבן.

ווסקו מציינת מחקר מ-1993 (Woods & Campbell) בו הראו החוקרים כי התגובות הבולטות והעקביות ביותר לאלימות פיזית היו דיכאון, ערך עצמי נמוך, האשמה עצמית וסימפטומים פיזיים הקשורים למצוקה - אף אחד מסימפטומים אלו אינו סימפטום מרכזי ב-PTSD. מחקר נוסף מציע כי המצב דומה במקרי אונס, בו קורבנותיו חווים מצוקה פסיכולוגית המתבטאת כערך עצמי פגוע, תחושת אובייקטיפיקציה והאשמה עצמית – גם סוגים אלו של מצוקה פסיכולוגית אינם נכללים במצוקה פוסט טראומטית. תחושות בושה והאשמה עצמית יכולות לגרום לקושי בבקשת עזרה, דבר שבתורו יכול לפגוע בהחלמה. אספקט נוסף שנפגע פעמים רבות בעקבות אונס הוא הבריאות הפיזית והמינית של הקורבן. ווסקו מזכירה את מחקרו של גולדינג (1994), שמצא כי קורבנות אונס דיווחו על בעיות בריאות, הכוללות מחלות כרוניות כמו סוכרת ואסטמה, פי שניים מנשים אחרות. היא מציינת כי אונס קושר גם למספר בעיות בבריאות המינית, כמו מחלות מין, הריונות לא רצויים חוסר תפקוד מיני, מתירנות מינית, זנות או מערכות יחסים מתעללות.

מגבלתם השנייה של הסימפטומים המקובלים באבחנת המצוקה שלאחר הטראומה מתייחסת להבדלים האתניים והשפעתם על תגובות הקורבנות. ווסקו מתארת מחקר שמצא כי סימפטומים של הימנעות ועוררות יתר משתנים בין תרבויות שונות (Marsella,Friedman,& Spain, 1999). היא גורסת כי מרכיבים אתניים יכולים להשפיע על חוויות ילדות מוקדמות, משאבי התמודדות אישיים וחברתיים, אופציות טיפול ומקורות כוח וסבילות - כל אלו הנם מרכיבים המשפיעים על רמת הפגיעות של אדם לטראומה.

ווסקו מזכירה בהקשר זה את ג'נקינס (1997), שבחנה את הדרכים בהן תרבות משפיעה על טראומה. בעבודתה של האנתרופולוגית עם פליטים מאל סלבדור, מצאה ג'נקינס כי טראומה יוצרת רגש דיספורי (חרדה, פחד וכעס) ובעיות סומאטיות (רעד), שדומים לסימפטומים המוזכרים באבחנה של PTSD. במקביל, היא דיווחה על סימפטומים ייחודיים לתרבות זו, כגון גל חום חזק המתפשט במהירות בגוף כולו, שיכול להיות רגעי או להימשך מספר ימים. ג'נקינס מתארת נשים אל סלבדוריות שדיווחו על חוויה מחדש של האירוע, בעיקר בצורת סיוטי לילה ועוררות יתר המתבטאת בעיקר דרך עצבנות וחוסר ריכוז. עם זאת, הימנעות או ניתוק לא נצפו בנשים אלו.

לבסוף, ווסקו מזכירה כי קורבנות אונס בעלות תפיסת עולם שונה מזו הדומיננטית (כדוגמת נשים מקבוצות מיעוט אתניות) יכולות להגיב לאונס באופן סובייקטיבי שאינו מובן עדיין באופן מלא בעולם המחקרי, ולכן הנזק הנגרם מתגובות אלו עוד לא ידוע. היא מזכירה כדוגמא לכך את פיין (1992), שתיארה את מסען של נשים אפרו-אמריקאיות לבית חולים לאחר אונס. פיין טוענת כי תיאוריות מסורתיות של התמודדות נוטות להיות אינדיבידואליסטיות. מתוך כך, חוסר הסכמתה של נפגעת אונס לדבר עם עובדת סוציאלית או להשתמש בכלים טיפוליים שהוצעו לה לא מרמז על כך שאיבדה תקווה או ויתרה, אלא דווקא על הכרזת שליטה.

הנחות למחקר וטיפול

ווסקו מדגישה כי המידע שהציגה לא תומך בהחלפת המודל הפוסט טראומטי. עם זאת, הממצאים מצביעים על כך שניתן לשפר את הבנת המגוון הרחב של חוויות פוסט-תקיפה, הכוללות (אך לא מכילות רק) - את המצוקה הפוסט-טראומטית, דרך חשיבה על ההקשר החברתי והתרבותי של אלימות מינית בעבודתנו עם הקורבנות.

הגדרה מורחבת של מקורות הנזק
ווסקו מביאה במאמר דוגמאות של חוקרות ומטפלות שהרחיבו את רעיון טראומת האונס דרך הסתכלות על מסגרות עבודה המכירות בהשפעה של מערכות (משפחה גרעינית, מערכת המשפט וכו') ותרבות (דת, מדיה וכו') על אלימות מינית כלפי נשים. לדידה, עבודה זו מדגישה את הסיבה בגינה יש להסתכל מעבר לאקט האלימות המינית, אל ההקשר התרבותי, הציפיות ממערכות יחסים והנורמות החברתיות המשפיעות על עולמה של הניצולה לפני ואחרי האונס. היא מדגישה כי אלו יכולים להוות בעצמם גורמי מצוקה.

דוגמא להשפעות אלו הוא מושג 'הטראומה הערמומית' (insidious trauma) של רוט (1992), המקושר לרוב להערכת חסר של מצבו הסוציאלי של אדם בעקבות זהותו (מגדר, גזע, נטייה מינית או יכולת פיזית). טראומה ערמומית יכולה להתחיל כבר בלידה ועלולה להמשיך לאורך כל החיים. לדוגמא, ילד שמבין שישנם דברים שלא יוכל להשיג או שהוא אינו רצוי חברתית (עני מדי, צבע עורו שונה), אירועים שבמהלך הזמן יכולים לאיים על תחושת הביטחון או הרווחה העצמית שלו. רוט מציינת כי טראומה ערמומית יכולה להוביל לסימפטומי חרדה, דיכאון, פרנויה ושימוש בחומרים ממכרים. חשיפה לטראומה מסוג זה יכולה להוביל את האדם להסיק כי חלק באישיותו הוא שגרם לחוסר המזל וחוסר ההגנה שחווה. אפליה, הטרדה ואלימות תלוית מגדר, יכולות להוות טראומה ערמומית לנשים, טראומה שנובעת מפחד מתמשך מאונס היוצר התנהגות המנעותית. כלומר, עבור חלק מקורבנות האונס, תקיפה מינית היא רק חלק מדפוס מתמשך של טראומה ערמומית.

זאת ועוד, לפי ווסקו, ישנם חוקרים הטוענים כי ספרות הטראומה אינה מדגישה מרכיבים סביבתיים, התורמים להבדלים הבינאישיים הנצפים בתגובות ובהחלמה מהטראומה. היא מציינת מחקר המציע מודל סביבתי להחלמה מתקיפה מינית, המורכב מסט מרכיבים המקושרים לחוויה הסובייקטיבית של הקורבן את האונס, ובהמשך התגובות השונות של הסביבה לאחריו. לדידה המודל מסביר מדוע נפגעת אחת תחווה מצוקה פוסט טראומטית והשנייה תחוש תחושת ירידת ערך עצמי או עלייה בתלות בסביבתה. ווסקו טוענת כי מודלים סביבתיים משלבים מספר גורמים המהווים מוקד בהתייחסות לאונס, כגון אופי התקיפה, התמודדות הנפגעת ואישיותה, וגורמים יחסית חדשים כגון רשת חברתית והקשר חברתי-תרבותי. תיאוריות אלו תומכות באפשרות ש-PTSD הוא אחד מאפשרויות רבות של צבר סימפטומים, אותם הנפגעת יכולה לחוות.

אספקט נוסף אליו יש לשים לב בטיפול בנפגעות אונס, הוא תגובות הסביבה לטראומה. ווסקו גורסת כי עבור קורבנות החושפות את חווייתן לאחרים, תגובות שליליות כגון האשמה או הטלת ספק משירותי עזרה רשמיים (שוטרים, רופאים), יכולות להגביר את הנזק הנגרם מהתקיפה עצמה. תגובות שליליות וסטיגמה חברתית הופכות את החוויה המשפילה גם כך למשפילה ומביישת אפילו יותר. סוגים אלו של תגובות נקראים טראומה שניונית, אונס שני, או פגיעה שנייה. ווסקו מציינת עדויות המראות כי טראומה שניונית מצד הרשויות או החברה יוצרת אפקט מתווך לכאב הקורבן או החלמתה.

הרחבת ההבנה לגבי מגוון התגובות הרחב לאונס
ווסקו מדגישה כי למרות שהתחום הטיפולי הכיר בכך שטראומה נפשית לאחר אונס (או אירועים קשים אחרים) יכולה להימשך כל החיים, ההגדרות הקיימות של טראומה עוצבו דרך רעיונות המדגישים אקוטיות או דחיפות. ווסקו מציעה את האפשרות לנסות ולהרחיב את הבנתנו לגבי הדרך בה אלימות מינית משפיעה על חיי הקורבן, גם דרך השפעות כרוניות, פחות בולטות ודחופות, הקשורות לבריאות פיזית ומינית, האשמה עצמית ותפקוד חברתי. היא מציינת כי רצוי לצד אלו לבחון תגובות חיוביות לאונס כגון אקטיביזם, אסטרטגיות הישרדות ומאמצים לעזור לאחרות במצבן. 

כדוגמא לכך, ווסקו מציינת מחקרים שמצאו כי לאונס השפעה מרכזית על בריאות הקורבן, כאשר נוצרים קשיים הקשורים כמעט לכל מערכת בגוף, כמו גם לבעיות מיניות אצל קורבנות הטראומה. בנוסף, המחקרים מצאו כי נשים בעלות היסטוריה של פגיעה מינית, רואות את בריאותן כפחות טובה ומשתמשות ביותר שירותים רפואיים (Koss, Koss, & Woodruff, 1991; Golding, 1994).

לטענתה של ווסקו, הקשר בין תקיפה מינית לבעיות רפואיות מורכב. כך, תקיפה עלולה להשפיע על הבריאות באופן עקיף דרך פגיעות פיזיות, היריון או מחלות מדבקות, וקשר זה יכול להיות מתווך גם על ידי מצוקה פסיכולוגית, כפי שסימפטומים פסיכולוגיים (חרדה, דיכאון) קושרו למצב רפואי ירוד ופניה מרובה לקבלת סיוע רפואי. יכול להיות גם קשר ישיר בין אונס לבריאות פיזית ומינית. כדוגמא לכך ווסקו מציינת נפגעות המדווחות על יותר בעיות עיכול, שרירים, כאבי ראש, סימפטומים לבביים ובעיות גניקולוגיות מאשר נשים אחרות. לבסוף, היא טוענת כי ייתכן שתוצאות אלו נפוצות יותר בתתי-קבוצות מסוימות של נפגעות אונס. כך, אונס קושר באופן חזק יותר לבעיות גניקולוגיות אצל נשים אפרו-אמריקאיות, ונשים בעלות מעמד סוציו-אקונומי נמוך. ווסקו מסכמת בהצעה למחקרים נוספים בעתיד להתמקד בבריאות פיזית של נפגעות, ובעקבות כך להציע דרכים נוספות להתמודדות ספציפית זו עם הטראומה.

מקבץ תגובות נוסף לטראומה מתייחס למרכיבים בינאישיים. ווסקו מתארת את עבודתו של פאלמר (1991), שהציע את המושג "שוק כרוני" כדרך להבין את ההשפעות הבינאישיות ארוכות הטווח של אונס. שלא כמו מודלים של טראומה, המתמקדים באימה ופחד המקושרים לאלימות פיזית, גישה זו מדגישה את הפרת האמון המתלווה לתקיפה מינית, אם דרך אלימות ישירה או שניונית. שוק כרוני הוא תוצאה של חווית כוח אמיתי מאיים, המלווה בהפנמה של חוסר ערך או יכולת, שנחווית על ידי הקורבן כתחושת בושה קשה או אפילו עיוות המציאות. מודל זה, לפי ווסקו, תומך בעבודות של תיאורטיקנים שהציעו כי אחד הנזקים הגדולים ביותר של אונס הוא ההתנתקות מאחרים, קושי באינטימיות ועיוות באמון ביחסים חברתיים כגון חברות, קשרים משפחתיים, נישואים וקשרים אחרים. ווסקו מציינת אלמנט חשוב של השוק הכרוני – בהינתן נורמות תרבותיות, העולם מציע מספר מועט של מקומות בטוחים לנפגעות אונס.

ווסקו מוסיפה ומתארת גישה נוספת של החוקרת גילפוס (1999), שהציעה שינוי אפיסטמולוגי בדרך בה אנו מבינים את חוויית קורבן האונס. היא תיארה גישה פמיניסטית, מרוכזת קורבן, שנותנת לגיטימציה לידע של הקורבן על עולמה וחוויותיה. גילפוס טענה כי על ידי תפיסה חברתית של טראומה כפתולוגיה, הקורבנות אינם מתרכזים בפתרונות אישיים לבעיותיהן. מתוך הבנה זו, גילפוס הציעה מסגור מחודש של הפתולוגיה לתחומים כגון כוחות, הישרדות ואסטרטגיות התנגדות של הנשים.

לסיכום, ווסקו מדגישה כי הסתמכות בלעדית על תגובות מצוקה פוסט טראומטית יכולה לעמעם את התמונה המלאה של הנזק הנגרם לנפגעות אונס ולגרום כך להזנחת תחומים נוספים במחקר ובטיפול. לדידה, ללא הכרה בטווח רחב יותר של נזק הנגרם כתוצאה מאונס, קל להתעלם מתפקיד החברה בשמירה על ההאשמה העצמית של הקורבן, הטיפול הלקוי של השירותים השונים ותגובות החברה שמעמיקות את הפגיעה. לכן, ווסקו מציעה הבנייה ומסגור מחדש של אלימות מינית כצורה אחת של אלימות נגד נשים, אספקט חודרני של תרבות רעילה, נקודות על רצף פגיעה בנשים וילדות לאורך החיים או כתהליך הכולל את התוקף והקורבן. הגדרה רחבה זו של אונס והנזק שהוא גורם, יכולה להוביל להתערבות קלינית וקהילתית הפונה לטווח רחב יותר של פגיעות ונפגעות. בנוסף, ווסקו טוענת כי ניתן יהיה להדגיש את חשיבות המניעה וניסיונות הפחתת מקרי אונס עתידיים, כמו גם תגובות שליליות מהחברה. ווסקו מציינת כי האתגרים המצוינים במאמר דורשים מחקר חדשני וגישות טיפוליות יצירתיות, בתקווה שהתוצאה תרחיב את הידע המדעי והחברתי למניעה וטיפול באלימות מינית כלפי נשים.

ביבליוגרפיה


Wasco, S. M. (2003). Conceptualizing the harm done by rape applications of trauma theory to experiences of sexual assault. Trauma, Violence, & Abuse,4(4), 309-322.‏

למידע נוסף על טיפול בחרדות

 

למידע על טיפול בחרדות בתל אביב, טיפול בחרדות בירושליםטיפול בחרדות בצפון