חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • טראומה עיקשת כהשקפה טיפולית בעבודה סוציאלית פמיניסטית עם נערות וצעירות

טראומה עיקשת כהשקפה טיפולית בעבודה סוציאלית פמיניסטית עם נערות וצעירות

פורסם על ידי ד"ר מיכל קומם ורוני איל-לובלינג

הקדמה

מגדר תופס תפקיד מרכזי בחיינו, בפרט בתקופה זו בה מתפשטת מגפת הקורונה בעולם. בעודנו כותבות מאמר זה, מתרבים הדיווחים על אונס ואלימות כלפי נערות ונשים בכל שכבות האוכלוסייה בישראל; הרשתות החברתיות מנכיחות את ההיבטים המגדריים של משבר הקורונה, וכיצד נשים נדחקות לשוליים בשוק העבודה דרך שיעורי הפיטורין הגבוהים בקרבן; בעולם עולה החשש שמא המגיפה תוביל לנשירתן של ילדות ונערות ממסגרות לימודים ורכישת השכלה, וגיל הנישואין ילך וירד. אין ספק כי כתוצאה מהמגפה והשהות הממושכת בבית, נשים ונערות רבות חשופות עוד יותר מתמיד לסוגים רבים של אלימות ושל שליטה - גם כאלה שאינם גלויים לעין.

בשני העשורים האחרונים חוקרות ונשות מקצוע פמיניסטיות מובילות להגדרה מחודשת של מצוקות חיים ומצבי סיכון המאפיינים את חייהן של ילדות, נערות ונשים ככאלה הנוצרים בתוך חברה "ממוגדרת". כחלק מכך, הן מאירות את האופן שבו מיקומים חברתיים דוגמת מעמד סוציו אקונומי, אתניות, גיל, גזע, העדפה מינית או נכות, המתווספים לקריטריון המגדרי, מכוננים את חוויות החיים של אותן נשים וצעירות. ההשפעות המעצבות הדכאניות של קטגוריות שייכות אלו עומדות בבסיסו של המושג "טראומה עיקשת", אותו טבעה זיו במאמרה המכונן הנושא שם זה (זיו 2012).

על אף המודעות הציבורית הגוברת וההתפתחות שחלה בהמשגה התיאורטית באשר להשפעות המעצבות של הימצאות בתוך מציאות חברתית היוצרת טראומה מתמשכת - גישות טיפוליות רבות עדיין מתקשות לתת להן מקום, להפוך אותן מסמויות לגלויות ולעסוק במשמעויות היומיומיות שלהן בתוך חדר הטיפול. במאמר זה אנו מבקשות לבחון כיצד מושג הטראומה העיקשת, המחבר בין ראיית הטראומה כאירוע קיצון פרטי ותוך-אישי לבין ראייתה כבעלת משמעויות פוליטיות-חברתיות, תורם להבנת מציאות החיים של נערות ונשים צעירות. כחלק מכך, ברצוננו להציג קווים מנחים לפעולה אשר מרחיבה את המושג "טיפול" מתוך תפיסה פמיניסטית, ומבקשת לראות בו תהליך המתרחש גם הוא לא רק במרחב התוך-אישי ובתוך חדר הטיפולים, אלא גם במרחבים חברתיים-פוליטיים ובכל תחומי החיים.

בין האישי לחברתי-פוליטי: עבודה טיפולית מודעת טראומה עיקשת

אפי זיו (2012) מגדירה את המושג "טראומה עיקשת" כדי להוציא לאוויר העולם את כל אותן טראומות שקופות ובלתי נראות, אלו אשר נתפשות כמציאות "טבעית" שאנו טועים לחשוב כי אין לה השלכות על הנפש ועל מציאות החיים. במקרים ומצבים של השתייכות לקבוצות אוכלוסייה מודרות (דוגמת עוני, צבע עור או העדפה מינית מסוימת), אין דמות "אחראית" אותה ניתן להאשים בחוויות החיים הכואבות ובמציאות העיקשת שהן מייצרות. בהעדר אחראי - המציאות הופכת להיות בעיה של הפרט.

ניתן להקביל בין המעבר הפרדיגמטי מן האישי לחברתי-פוליטי שזיו מחוללת במאמרה ובין מעבר פרדיגמטי דומה שהובילו חוקרות בתחום "לימודי נערות" (Girlhood Studies), מעבר המציע אלטרנטיבות להבנת חוויות החיים של נערות. מדובר בתחום דעת פמיניסטי-ביקורתי אשר מתפתח מאז שנות ה-80' של המאה ה-20' ועוסק מפרספקטיבות שונות בשאלה 'מיהי נערה?' (לחובר, פלד וקומם, 2017;Kearny, 2009; Krumer-Nevo, Berkovich-Romano & Komem, 2015 ;). תחום זה מדגיש את תפקידו של המגדר כמרכיב מכונן בהבנת חוויותיהן של נערות, ורואה בגיל ההתבגרות תקופת חיים בעלת משמעות משל עצמה.

כחלק מכך, בחינה ביקורתית של הכתיבה האקדמית אודות נערות בסיכון (Krumer-Nevo, Berkovich-Romano & Komem, 2015) זיהתה ארבע צורות שיח אשר הנן בעלות משמעות עצומה לשיח הטיפולי: (1) השיח הפתולוגי (the pathological discourse); (2) שיח של פגיעות (the discourse of vulnerability); (3) שיח של סוכנות (the discourse of agency); (4) שיח של הצטלבות מיקומי שוליים (the intersectional discourse) (להרחבה: Krumer-Nevo, Berkovich-Romano & Komem, 2015). ארבע צורות שיח אלו מפרטות את הסיבות האפשריות להתפתחותן של מצוקות בחייהן של נערות, ומציעות פרקטיקות לעבודה עמן ברוח זו (קרומר-נבו וקומם, 2012). בראייתנו, חשיבותן של צורות השיח הללו טמונה באפשרות שהן מציעות למעבר משיח פרטני ותוך-אישי אל עבר שיח חברתי-פוליטי, בדומה לאפשרות שטומן בחובו המושג 'טראומה עיקשת'. במסגרת ניתוח צורות השיח השונות, זו הרביעית, שיח הצטלבות מיקומי שוליים, מתייחסת לאופן בו מרכיבי זהות הנוספים למגדר מכוננים באופן מצטלב את מציאות חייהן של נערות: מעמד סוציו אקונומי או עוני; אתניות; לאום; העדפה מינית; מגבלה או העדרה (Mehrotra, 2010). כל אחד ממרכיבי זהות אלה משקף מבנה חברתי, מנגנון דיכוי שיוצר טראומה עיקשת - טראומה שאין לה התחלה או סוף, אשר מכוננת חווית חיים ומצויה בכל מרחבי הקיום. העבודה הטיפולית שעוצבה ברוח שיח זה נקראת "עבודה סוציאלית פמיניסטית" והיא מורכבת מעקרונות תיאורטיים ועקרונות פעולה אשר יתוארו בהמשך ויודגמו דרך תיאורי המקרה שנציג (איל-לובלינג וקרומר-נבו, 2017).

בהמשך המאמר אנו מבקשות לבחון כיצד הרחבת ההבנה התיאורטית בתחומים שתוארו תורמת למעשה הטיפולי. ברצוננו לדון בשאלה כיצד נעשית בפועל "עבודה טיפולית מודעת טראומה עיקשת", או במושגים של לימודי נערות, "עבודה טיפולית הנעשית מתוך תפיסה פמיניסטית של הצטלבות מיקומי שוליים"? באותה נשימה, אנו בוחנות כיצד ניתן לשמר מודלים מסורתיים של טיפול לצד עבודה טיפולית פמיניסטית-פוליטית. כאן נדרש מאיתנו לעמוד מול הניסיון לחבר בין שני כוחות המושכים לכיוונים שונים: האחד שם במרכזו את ההבנה התוך אישית והאינדיווידואליסטית, והשני שם במרכזו תהליכים חברתיים-פוליטיים ואת האופן בו הם מייצרים או תורמים לטראומות האישיות. ננסה לאחוז בחבל בשני קצותיו, כפי שאפי זיו מזמינה אותנו לעשות במאמרה פורץ הדרך אודות "טראומה עיקשת".

עקרונותיה של עבודה בגישה פמיניסטית: תיאורי מקרה

בחלק זה נציג שני תיאורי מקרה קצרים המציגים טיפול בטראומה עיקשת. שני המקרים מבוססים על עבודתנו במרכז "רותם" לקידום נערות ונשים צעירות שהתמודדו בחייהן עם מצבי מצוקה וסיכון. המרכז פעל בבית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר בין השנים 2008-2020 ויישם תיאוריה ופרקטיקה של עבודה סוציאלית פמיניסטית ביקורתית (איל-לובלינג וקרומר- נבו, 2017; קומם, 2008; קומם ואיל-לובלינג, מרכז רותם, מסמך פנימי).

רחמה: שבירת המחסומים הבירוקרטיים ומגבלות המציאות

רחמה (שם בדוי, כמו יתר השמות במאמר) היא אישה צעירה כבת 20 מהחברה הבדואית. היא החמישית מתוך עשרה ילדים במשפחה בה האב נשוי לאישה שנייה, ולכן אמה היא המפרנסת העיקרית בבית. כל הילדים תורמים לפרנסת המשפחה דרך עבודות 'בלתי מקצועיות' בהן השכר נמוך מאוד. לאחר כמה שנים בהן השתתפה בתוכניות במרכז "רותם" במסגרתן נרקם קשר אישי-מקצועי קרוב ותומך בינה ובין העובדות הסוציאליות בארגון, ובזכות מלגה שקיבלה, רחמה נרשמה ללימודים אקדמיים. על אף יכולותיה הלימודיות ורצונה העז להרחיב אופקים, להתפתח ולצבור עצמאות כלכלית - רחמה נאלצה לעמוד בפני אתגרים רבים. היא נדרשה לשלב בין לימודים לעבודה; נתקלה פעמים רבות במצבים בהם אין לה מספיק כסף אפילו לטובת תחבורה ציבורית כדי להגיע ללימודים, ולכן החסירה שיעורים; נעדרה מרחב נוח ומותאם ללמידה בבית וכדומה. באחד הימים באמצע שנת הלימודים הגיעה למשרדינו עם כשדמעות בעיניה וביקשה לדבר עמנו. התברר כי המרצה באחד הקורסים שלקחה ביקש לקנות ספר לימוד שישמש את הסטודנטים במהלך השיעור. רחמה, שנותרה ללא כסף, ביקשה מאמה לעזור לה אבל "לא היה לה לתת", ואת אביה לא ראתה במהלך אותו שבוע. כך נאלצה להגיע לשיעור ללא הספר. רחמה סיפרה בבכי שהמורה ביקש מכולם להוציא את הספר והחל ללמד, וכשהבין שלרחמה אין ספר פנה אליה מול כל הכיתה ואמר: "מה, אין לך שמונה שקלים לקנות ספר?".

עבודה טיפולית מתוך תפיסה של טראומה עיקשת תכיר בכך שהדרה על רקע מעמדי יוצרת כאב ממושך, כאב אשר תוקף ומפציע שוב ושוב בהזדמנויות בלתי צפויות ובמרחבים מגוונים. במילים אחרות, במקרה של רחמה אנו נדרשות להבין את החיים בעוני ותוך השתייכות לקבוצה אתנית מודרת ככאב וכטראומה בעלי ביטויים בחיי היום-יום (קרומר-נבו, 2006). כעובדות סוציאליות פמיניסטיות אנו רואות עצמנו מחויבות להיות שם עבור רחמה כאשר היא זקוקה לנו, ולא רק בתוך מסגרת של שעת טיפול קבועה מראש. מחויבות זו מגולמת בשניים מעקרונות הפעולה של "עבודה סוציאלית פמיניסטית". כך, העקרון הראשון נוגע להסרת מחסומים בירוקרטיים בקשר העזרה הבין-אישי (איל-לובלינג וקרומר-נבו, 2017). בשונה מקשר העזרה המסורתי בו תקשורת בין אנשי מקצוע לבין פונות ופונים נעשית בדרך פורמאלית (טלפון למשרד; פגישה קבועה מראש ובסטינג המקצועי), אפילו במקרים דחופים, עבודה סוציאלית מפרספקטיבה פמיניסטית נעשית תוך זמינות ישירה עבור הפונה - בזמן, במקום ובנושא בו היא זקוקה לנו. לצד זאת, העקרון השני מכתיב כי מעבר למתן תמיכה רגשית, אנו לוקחות חלק פעיל גם בגיוס משאבים ובמתן עזרה קונקרטית, וזאת כחלק מהניסיון לסייע לרחמה להתמודד עם המחסור שהשתייכותה האתנית-מעמדית מייצרת (קומם ואיל-לובלינג, מרכז רותם, מסמך פנימי).

אפרת: הצורך בגיבוי ותמיכה במרחב בו נמצאת המטופלת

אפרת היא צעירה יהודייה בת 20 אשר שרדה גילוי עריות ממושך. היא השתתפה במספר תוכניות במרכז "רותם" ולוותה על-ידי מספר עובדות סוציאלית, וזאת כחלק מתפיסה אשר רואה בריבוי דמויות מטפלות הזדמנות והכרח לתמיכה מקיפה ואיכותית. לאחר כמה מקרים בהם חוותה התמוטטות נפשית במהלך התוכנית, הוצע לה לקבל מאיתנו סיוע בפנייה לקבלת טיפול ממוקד בטראומה המינית שעברה. אנחנו מביאות כאן תיאור מפגש שהתקיים בין אפרת ונשות המקצוע שליוו אותה במשך מספר שנים ובין מנהלת המסגרת לטיפול בפגיעות מיניות. המפגש המשותף התקיים לאחר שלא עלה בידה של מנהלת המסגרת לקיים מפגש אינטייק פרטני עם אפרת כחלק מדרישות תהליך הקליטה למסגרת הטיפולית.

המפגש התקיים במשרד של דינה, מנהלת המסגרת לטיפול בפגיעות מיניות. יחד עם אפרת נכנסו אליו נירה וסיוון, עובדות סוציאליות ממרכז "רותם", ודורית, עובדת סוציאלית מהרווחה. משרדה של דינה כלל לא דמה למשרדים במסגרות רווחה ציבוריות - היו בו שולחן חדש, ספות צבעוניות וארון ספרים גדול ובו ספרות פסיכותרפיה ענפה. ניתן היה לחוש את המתח וההתרגשות באוויר. דינה פתחה את השיחה בבקשה שכל אחת מהנוכחות בחדר תציג את עצמה, כיוון שמעולם לא נפגשנו כולנו בפורום הזה, וציינה כי מטרת הפגישה היא לבחון את האפשרות שאפרת תתקבל לטיפול. לאחר ההצגה העצמית, דינה פרסה את היסטוריית ההיכרות שלה עם אפרת ותיארה את הקושי הגדול שחוותה בהתנעת התהליך הטיפולי. כך היא סיפרה כיצד ניסיונות תיאום האינטייק כללו ביטולים רבים מצד אפרת, אי הגעה לפגישה בשל מחסור בכסף לתחבורה ציבורית ואף הצפה של כוונות אובדניות. דינה הציגה את המידע מתוך חומרים כתובים ודוחות רשמיים, כל זאת בנימה שכללה כעס מסוים, בניסיון להוכיח כי פעלה נכון בכך שלא קיבלה את אפרת לטיפול עד שלב זה. לאחר שדינה סיימה לדבר, אפרת הסתכלה עליה חצי-מתוחה-חצי-משועשעת ושאלה: "דינה, יש לך משהו טוב להגיד עלי?".

בחרנו להביא דווקא את תיאור המפגש המשותף כדי להדגים את ההתנגדות של אפרת כאישה צעירה לחוויית ה"האחרה" (Othering) שהחברה גוזרת עליה - תהליך בו היא מובנית ומוגדרת דרך תכונותיה השליליות, על ידי כוחות חיצוניים דכאניים המתייגים אותה כ"אחרת" וכ"שונה". חווית ה"האחרה" של אפרת מבוססת על הטראומה המינית שעברה והמגבלה הנפשית שהתפתחה בעקבותיה, לצד העוני עמו היא נאלצת להתמודד יום יום. באמירה שהפנתה אפרת לדינה בסוף דבריה היא מביעה את רצונה לזכות בהכרה, כמי שראויה לחוות את עצמה כאדם שלם. אפרת מבקשת שנראה אותה לא רק כאישה אשר חוותה טראומה וספגה דיכוי, אלא כמי שיש בה גם חלקים נוספים, בריאים, שיש בה "משהו טוב". היא חוששת ומסרבת להיות ה"אחרת" בעיני מי שתוכל להיות בעתיד המטפלת שלה.

בין העקרונות שהנחו את העבודה שלנו עם אפרת נכלל גם העקרון השלישי, המתייחס לצורך בשיתוף פעולה בין מסגרת טיפולית שפועלת בגישה מסורתית (דוגמת הרווחה) לצד מסגרות טיפול ונשות מקצוע שפועלות בגישה פמיניסטית-ביקורתית (קומם ואיל-לובלינג, מרכז רותם, מסמך פנימי). שיתוף פעולה בין-מסגרתי זה מייצג פעולה מתוך תפיסה של 'טראומה עיקשת', בה עלינו להתייחס הן לצורך בטיפול ממוקד בטראומת הקיצון (גילוי העריות במקרה זה) והן לטיפול בטראומות המתמשכות אשר במהלכן התרחשה טראומת הקיצון (דוגמת המחסור הכלכלי שלעיתים אינו מאפשר להגיע לטיפול, ולכן אינו בהכרח מייצג 'התנגדות' לטיפול).

לצד זאת, העקרון הרביעי נוגע להבנת המשמעות הטיפולית והפמיניסטית של גיבוי, סולידאריות ועמידה לצד המטופלת כפרקטיקה אשר מקנה לה כוח לעמוד אל מול קשייה הנפשיים (איל-לובלינג וקרומר- נבו, 2017; קומם ואיל-לובלינג, מרכז רותם, מסמך פנימי). אי ההגעה של אפרת לפגישת האינטייק ואל קליטתה לטיפול חייב אותנו כמטפלות מודעות טראומה עיקשת למצוא את הדרך להגיע אליה, מבלי לוותר עליה, ולהציע לה טיפול גם במרחב בו היא נמצאת. שיתוף הפעולה בין כל נשות הטיפול אשר היו עמה בקשר, למשל דרך כינוס המפגש המשותף שתואר, היווה דרך לעשות כן.

לבסוף, העקרון החמישי בא לידי ביטוי בדבריה של דינה, המנכיחים את אחד האתגרים הגדולים העומדים בפני אנשי טיפול בעת התמודדות עם נערות וצעירות שחשופות למציאות ממושכת של טראומה עיקשת. אותן צעירות יכולות פעמים רבות לא להגיע לפגישות, לנשור מהתהליך הטיפולי או להתנהג בצורות מגוונות שיכולות להיחשב כ-acting-out, מה שמעורר כעס ורגשות קשים בקרב הדמות הטיפולית. במקרה זה, האתגר המקצועי הוא למצוא את הדרך לראות כוח וכושר התמודדות גם בהתנהגויות אשר במקרים אחרים יכולות להיות מובנות כמבטאות פתולוגיה (איל-לובלינג וקרומר -נבו, 2017; קומם, 2008; קומם ואיל-לובלינג, מרכז רותם, מסמך פנימי). תגובתה של אפרת לדברי דינה מנכיחה כיצד בצד המבנה הדכאני, ואולי בגללו, עולה גם הצורך הממשי שלה להיראות, לקבל מילה טובה, פירגון ותמיכה. זאת, בייחוד כאשר אנחנו ניצבות בפני מצבים שנראים בלתי אפשריים לשני הצדדים.

סיכום

במאמר זה ביקשנו להראות כיצד מציאות חברתית יוצרת מצבי טראומה עיקשת, ולהדגים כמה מהעקרונות של "עבודה סוציאלית פמיניסטית", כלומר, עבודה טיפולית מודעת טראומה עיקשת. ביקשנו להביא למודעות כי התעלמות אנשי טיפול מביטויי הטראומה העיקשת עלולה לגרום לכך שדווקא הנזקקים והנזקקות ביותר לטיפול לא יוכלו לקבל אותו. יתרה מכך, התעלמות אנשי טיפול מהטראומה העיקשת של מטופליהם, והסתפקות בתגובה מסורתית במצבים אלה, מעלה את החשש שגם אנשי טיפול יהפכו את עצמם בסופו של דבר למבנים של דיכוי.

על הכותבות

ד"ר מיכל קומם

עובדת סוציאלית, יזמית חברתית. עוסקת במחקר, פרקטיקה, פיתוח והדרכה עם ולמען נערות ונשים צעירות. מייסדת ומנהלת של תכנית "נערות על המפה" באשלים-ג'וינט ישראל, תכנית המנטורינג ומרכז רותם במכללה האקדמית ספיר.

רוני איל-לובלינג

 עובדת סוציאלית, דוקטורנטית במחלקה לסוציולוגיה ואנתרופולוגיה באוניברסיטת בר-אילן. עבודת הדוקטורט שלה בהנחיית פרופ' אורלי בנימין עוסקת בתרומה של יחסי אמהות-בנות לחיי העבודה של נשים צעירות בשוליות מרובה. מקימה-שותפה של מרכז רותם במכללה האקדמית ספיר.

מקורות

איל-לובלינג, ר., קרומר-נבו, מ. (2017). עבודה סוציאלית פמינסיטית: פרקטיקה ותיאוריה של פרקטיקה. חברה ורווחה, ל"ז (4), 725-752.

זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח, כתב עת לקסיקאלי למחשבה פוליטית (5) 1-20.

לחובר, ע., פלד, ע., וקומם, מ. (2017). נערות וגופן: מדברות, נוכחות, נסתרות. ירושלים: מאגנס.

קומם, מ. (2008). נערות "במצוקה" – בעיה אישית או תוצאה של מציאות חברתית. עת השדה, 1. הוצאת אשלים-ג'וינט ישראל.

קומם, מ., איל-לובלינג, ר. מודל העבודה הארגוני, מרכז רותם (מסמך פנימי).

קרומר-נבו, מ. (2006). נשים בעוני: סיפורי חיים: מגדר, כאב, התנגדות. הקיבוץ המאוחד.

קרומר-נבו, מ' וקומם, מ' (2012). הצטלבות מיקומי שוליים: מסגרת מושגית לפרקטיקה פמיניסטית עם נערות. חברה ורווחה לב(3) 347-374.

Mehrotra, G. (2010). Toward a continuum of Intersectionality theorizing for feminist social work scholarship. Affilia 25 (4), 417-430.

Kearney, M. C. (2009). Coalescing: The development of girls’ studies. NWSA Journal, 21 (1), 1-33.

Krumer-Nevo, M, Berkowich-Romano, A., & Komem, M. (2015). The Study of Girls in Social Work: major discourses and feminist ideas. Journal of Social Work 15(4), 425-446.