ספיר בר
מאמרו של פיטר שבאד מ-2022, Owing and Being Owed: Shame and Responsibility Toward the Other, מציג המשגה מקורית המשלבת בין רעיונות פסיכואנליטיים שונים, בניסיון לדון בהתפתחות תחושת האחריות ההדדית ובקשיים הכרוכים בה. הוא עוסק באשמה על גווניה השונים, בבושה, באחריות, בהדדיות ובאכפתיות, ובוחן את האופן שבו רעיונות אלו מקושרים ליחסים שבין הילד להורה ובין המטופל למטפל, תוך התמקדות מיוחדת בדינמיקה של נתינה וקבלה.
במאמרו, המחבר עוסק ב"קרעים התייחסותיים" – אינטראקציות בהן קרע בתקוות והציפיות של אדם כלשהו ביחס לתגובה מאדם אחר ומשמעותי, מותירות אותו עם תחושה של ניתוק, אי הבנה, פגיעה ובושה. לטענתו, קרעים אלו עשויים להיות מופנמים פנימה, לדינמיקה בה הבושה הופכת את התנועה הטבעית החוצה כלפי האחר, לעיסוק מסוגר וממוקד בעצמי. בושה זו ממירה את חוסר האונים הנלווה לקרעים אלו לענישה והאשמה עצמית, השונה מתחושת אשמה מלאת חרטה אשר מובילה לאחריות ואכפתיות כלפי אחרים. היא שלובה ברחמים עצמיים, מובילה להצטברות של טינה ומכוננת מצע התייחסותי נוקשה בו ניתן להיות או בעמדה של חוב כלפי האחר או בעמדה של מי שחייבים לו.
אל המשגה זו מצרף שבאד מספר תיאורי מקרה בהם מדגים כיצד סקרנותו של המטופל לגבי המטפל כאדם משקפת ניסיון להיחלץ מאותה בושה, לגלות את מה שעוד לא ידוע, ולנוע אל עבר צמיחה בה יחסים של נתינה וקבלה מתקיימים באקלים התייחסותי של אחריות הדדית המתקיימת בין שני סובייקטים. מתיאורים אלו הוא גם גוזר המלצות קליניות העוסקות במיוחד בעמדה הטיפולית המקדמת תנועה מסוג זה.
בפתיחת המאמר, שבאד מתאר כי מוקדם בקריירה שלו הבין כמה עוצמתיות יכולות להיות ההשפעות של ספקות עצמיים ובושה על התודעה האנושית. הוא מספר כי תקופה זו אופיינה בהיצמדות קפדנית אך אמביוולנטית מצידו למסגרת הפסיכואנליטית הקלאסית, לאור החינוך שקיבל ממדריכיו הראשונים. הוא מספר שכאשר היה עם מטופליו, נטה להיענות להנחיות הקלאסיות אודות הטכניקה הראויה, מה שבא על חשבון הקשבתו לאינסטינקטים שלו בנוגע לאופן שבו נכון שיתמקם כמטפל. כדי להמחיש את כוונתו, הוא מתאר התרחשות טיפולית עם מטופלת בשם לינדה, מהימים בהם היה מטפל מתחיל:
לינדה פנתה לטיפול משום שהתקשתה לייצר זוגיות, ולעיתים קרובות נקשרה לגברים שלא היו מוכנים להתחייב כלפיה ברצינות. כילדה, היא נפגעה שוב ושוב מאי-זמינותו של אביה. כשהייתה בת 7, הוריה התגרשו, ולאחר מכן ראתה את אביה לעיתים רחוקות. אחד הזיכרונות המכאיבים ומשמעותיים עבורה היה מאחת הפעמים בהן אביה בא לביקור באזור וקבע מראש להיפגש איתה בשעה ומיקום ספציפיים, אך לא הופיע.
שבאד מספר על פגישה טיפולית עם לינדה, אשר מעוררת בו חרטה רבה במבט לאחור. בפגישה זו, לינדה שאלה אותו האם הוא נשוי, ומתוך היצמדות לקולות מדריכיו המייצגים את העמדה האנליטית הקלאסית, השיב בשאלה חוזרת: "מדוע את חושבת ששאלת את זה?". באותו רגע, מתוך תחושה שעשתה מעשה "לא ראוי" בכך ששאלה שאלה אישית, לינדה ענתה: "הייתי צריכה לדעת. אני הרי יודעת שאתה לא עונה על שאלות מהסוג הזה".
דרך תיאור חילופי דברים אלו, המחבר מציע שהמשפט "הייתי צריכה לדעת" מגלם בתוכו בושה, המתעוררת באופן אוטומטי, ובה יבקש לעסוק במאמר הנוכחי. לפיו, ציפייתה של לינדה להדדיות אנושית רגילה, היינו לקבל מענה פשוט לשאלתה, נהדפה כאשר השיב לה בשאלה חוזרת. זרעי בושה ומודעות עצמית מוגברת צמחו בעקבות תחושתה כי התעלם ממנה כאשר לא התייחס ישירות לשאלתה, אך למעשה היא כלל לא עשתה מעשה בלתי הולם. להערכתו, לינדה לעולם לא הייתה חושבת שעשתה משהו שגוי אילו פשוט היה עונה לשאלתה ב"כן" או "לא". כלומר, הבושה, המודעות העצמית המוגברת, והתחושה כי עשתה דבר שגוי, נבנו בדיעבד, בתגובה לאי המענה שלו.
מתוך אינטראקציה זו, הכותב מבקש להעלות שאלה רחבה יותר על התהוות הבושה. לטענתו, היא נובעת ממפגש של פגיעות חשופה עם חוויית קרע התייחסותי. לפי שבאד, תגובתה המיידית של לינדה ממחישה עד כמה אנו רגישים לאופן שבו מחוותינו ומנחותינו מתקבלות על ידי הסביבה. כאשר הסביבה מגיבה בקבלה מזמינה ופתוחה כלפי ניסיונות ביטוי אלו, זוהי מתנה החוזרת אלינו ומשלימה את המעגל במסע האנושי אחר קרבה ותחושת שייכות.
שבאד מציע כי אנו נולדים עם תשוקה להעניק לאחרים מעצמנו באופן יצירתי, תשוקה "לתרום לתוך" (Contribute-in) האחר, בלשונו של דונלד ויניקוט. לפיו, עצם לידתו של תינוק רך יכולה להידמות לסוג של מתנה מסתורית ממקור לא נודע. באמצעות דימוי ה"אסופיים" – ילדים שהונחו באורח מסתורי על סף דלתם של הוריהם, המחבר מציג מתאר את הילד כמי שמבקש להימצא, להשתייך, ולתבוע את אותו בית שהוא הונח על סף דלתו כביתו שלו.
כחלק מפרספקטיבה זו, הוא מזמין להתבונן על המחוות השונות של הילד – תנועות איבריו, הבכי הבוקע מפיו – כמחוות תקשורתיות יצירתיות, רצוניות או בלתי-רצוניות, המבקשות לקבל מענה על ידי אדם אחר. "מחוות מתנה" אלו אינן מבטאות רק עמדה של "אני רוצה" אלא גם את הכמיהה של "להיות רצוי". הן מבקשות להשתייך ולהתקבל. תגובה קולטת של הורה למחוות אלו משקפת לילד כי קיימת בו תרומה ייחודית כלשהי, ומעניקה לו בו-בזמן הן תחושת שייכות והן תחושת משמעות כאינדיבידואל בעל ערך ייחודי להציע. קבלה זו נעשית ל"מתנה-חוזרת" בפני עצמה – הכרה המוחזרת אל הילד, ובכך מאפשרת לו לחוש ראוי דיו גם לקבל משהו טוב בעצמו.
אל דינמיקה זו מבקש שבאד לחבר את היחסים המתהווים של הילד עם ממד הזמן. אותם מקצבים של נתינה ילדית, קבלה הורית, קבלה חוזרת והפנמה מניעים את ההתפתחות קדימה אל עבר העתיד הבלתי-נודע. הוא מסביר כי תגובה הורית קולטת, המגיעה לאחר מחוותו של הילד, מייצרת אצל הילד חוויה כי הוא מתקבל על ידי העתיד בזרועות פתוחות. כלומר, התגובה ההורית מסמלת עתיד קולט שמקבל אותו, ומעוררת בילד השראה להמשיך ולייצר תנועה לעבר האחרות הבלתי צפויה של העתיד, לעבר התפתחותו העתידית, ולעבר הסובייקטיביות השונה של אחרים. תהליך התייחסותי-התפתחותי זה, המגשר על התהום המפרידה בין העצמי לאחר, ובין ההווה לעתיד, מניח את היסוד להתפתחותו של המצפון האנושי, כמצפון המושתת על אישורן של התשוקות ההתייחסותיות היסודיות ביותר של שלנו.
המונח "מצפון" (Conscience) נגזר מן המילה הלטינית con-scientia, שפירושה "לדעת יחד" או "לדעת עם". לתפיסת המחבר, המצפון משקף ידיעה פנימית של אידיאל אתי, הנגזרת מחוויות חוזרות של קשר. חוויות בהן גם ״מחוות המתנה״ של אדם, וגם סבלו ותוקפנותו, מוחזקות ומוכלות על ידי אחר המכוונן אליהן. הכלה כזו מצידו של אחר מסייעת לנו לקבל את מגבלותינו במונחים של זמן ומרחב, ומטפחת תחושת טוב פנימית המאפשרת את החופש לרצות, לחשוב, ולדמיין. הוא מציע, וגם ירחיב על כך במהלך המאמר, כי הכלה והיענות כלפי חירות עולמנו הפנימי מסייעות לנו להתפתח ולהיעשות למי שאנחנו, תוך מתן מקום לריבוי קולות שונים בתוכנו.
שבאד מוסיף כי הנגישות אל מצפוננו אינה דבר טריוויאלי, ולעיתים כאשר אנו ניצבים מול תערובת מבלבלת של מניעים, למשל בעיצומה של קבלת החלטה משמעותית, נוכל להשיג גישה אליו באמצעות השאלה: "דמיין שאתה על ערש דווי ומביט לאחור על הרגע הנוכחי, כיצד היית רוצה לחיות את הרגע הזה? על איזו בחירה היית מתחרט פחות?" לפיו, שאלה זו, המזמינה אותנו להשליך את עצמנו אל העתיד הסמוך אל המוות, משקפת חזרה אל רגע ההווה את האופן בו נוכל לחיות בהתאם למצפוננו האישי. במונחים קרובי טווח יותר, שבאד מציע שההרהור שקודם לשינה – אותו שטף מחשבות לא מוזמנות הפוקד אותנו לעיתים בסופו של יום – עשוי לאותת לנו להקדיש תשומת לב להיבט מסוים בחיינו בטרם נתחרט עליו. רגעים אלו מגלמים דיון פנימי של האדם עם מצפונו, המניע אותו אל עבר עמדה אחראית ביחס לחייו.
שבאד מציע כי המצפון קושר את חייו של הפרט אל מכלול המאמץ האנושי המשותף. מכאן נובע כי האחריות האישית לאופן בו חיינו את חיינו אינה ניתנת להפרדה מהשאלה האם נתנו מענה במידה שווה לחירות הסובייקטיביות בחייהם של אחרים. ה"ידיעה המשותפת" של המצפון, שיחסינו יכולים וצריכים להכיל את חווית הבידוד זה של זה, מעניקה לבני האדם תחושת אחריות להשתמש בידיעה זו כדי להגיב בחמלה לסבלם של אחרים.
היבט מרכזי של המצפון נוגע ליחסים של האנושות עם ההבדלים: אלו הקיימים בין קבוצות, ואלו הקיימים בין יחידים בתוך אותה קבוצה. לפי שבאד, מתן כבוד להבדלים אלו כרוך באתגור של נטייתנו לעשות "קולוניזציה" של אחרים, "לחטוף" את אישיותם, ולהפכם לאובייקטים בני-ערובה של עולמותינו הפנימיים (כלומר, להכחיש את נפרדותם של אחרים, ולהתבסס על מנגנוני פיצול והשלכה). הוא מחבר אמירה זו לאמירתו של אוטו ראנק העוסקת בערך השוויון. לפי ראנק, שוויון הוא הזכות השווה של כל אדם להתפתח ולהיות מי שהוא באמת. משמעות הדבר היא שאדם יכול לקבל את השונות של עצמו, ולהביא לכך שאחרים יקבלו אותה גם.
הנכונות להיפתח, להכיר, ולהגיב לעולם שבו יש שונות שהיא מעבר למעשה ידינו, מותמרת בהדרגה אל תחושת אחריות כלפי האחר. שבאד מחבר בין הקושי האנושי לשאת הבדלים לבין התפתחותה של תחושת האחריות ומציע שיש קשר בין נכונותנו להיענות לצמיחה הבלתי-צפויה שלנו אל עבר האדם השונה שנהיה בעתיד (ובכך להכיל הבדלים תוך-אישיים) לבין נכונותנו לקבל את אחרותם של אחרים (ובכך להכיל הבדלים בין-אישיים). לפיו, הוויתור על העיסוק הכפייתי במי שהיינו כדי להתפנות אל מי שנוכל להיות, קשורה גם לתנועה שבין נרקיסיזם קבוצתי של "נאמנות לבני שבטך", אל עבר חיבור אל השונה מאיתנו (הרחבה על כך בהמשך). שתי תנועות אלו מבוססות על נכונות לפגוש את ה"זר" שבתוכנו ובקרבנו.
שבאד מציג את מסע ההתמסרות שלנו אל אחרים כמסע מאיים. לפיו, הדרך אל האחרות מפגישה אותנו עם המגבלות והפגיעות שלנו, כישויות התלויות במידה רבה בהתקבלותן על ידי אחרים.
בהמשך לכך, שבאד שואל: מה מתרחש כאשר ילדים נעלבים, נפגעים, או זוכים להתעלמות, מבלי שחוויותיהם מקבלות תוקף או נחמה? הוא מציע כי כאשר הורים אינם מקבלים או מכירים במחוותו של הילד, הוא נבלם ומושלך מן המעטפת המכילה של הקשר. חווייתו היא כי הוא חשוף במערומיו, תלותיותו ופגיעותו. חווית פגיעות זו, לנוכח קרע בחיבור ההתייחסותי, מחוללת הסטה מידית ואוטומטית: מנקודת מבט המופנית באופן טבעי החוצה מתוך הפנים, אל נקודת מבט העסוקה בעצמי, כאילו הילד מביט בעצמו מנקודת מבטו של צופה חיצוני.
במצבים בהם מתקיים כשל בהיענות, הילד נוטה להניח כי עשה דבר לא ראוי מבחינתו של האחר. כלומר, נטייתו של הילד היא להשליך על האחר פעילות מנטלית המעוררת בושה ותחושה ששגה, ולייצר מערכת יחסים סגורה עם עצמו, המאופיינת במודעות-עצמית מוגברת. תהליך זה בהכרח יושפע ממגבלות היכולת לתפוס עצמנו במדויק מעיניהם של אחרים, ומכך שהשלכותינו גם מעוצבות מראש על ידי עצם החוויה של הכשל אשר מלכתחילה הוליד את הבושה.
אחד המאפיינים הבולטים של מודעות עצמית מוגברת זו הוא איכותה המזלזלת-בעצמה. לתפיסת שבאד, התהליך בו אנו מפנימים חוויות של פגיעות שנדחתה על ידי אחרים ולאחר מכן מביישים את עצמנו, כרוך בהתקה של הזדהותנו: אנו מתיקים את ההזדהות עם עצמנו אל הזדהות עם האחר המעורר בושה. כלומר, תהליך זה מבוסס על המוטיבציה להיות מזוהה עם הפוגע, ולא עם הפגוע. את הרעיון הזה שבאד מחבר אל רעיונותיו של שנדור פרנצי אודות ההזדהות עם התוקפן: תהליך הנובע מתגובה למצבי פגיעה או איום, בו הקורבן מאמץ את עמדותיו, רגשותיו או התנהגותו של התוקפן, כדי להשיג תחושת שליטה המאפשרת הישרדות נפשית.
רעיון זה מתיישב גם עם תיאורו של זיגמונד פרויד את המלנכוליה כחורגת מן האובדן עקב מוות, וכוללת בתוכה מצבים של הזנחה ואכזבה. לפי שבאד, כאשר "צל האובדן נופל על האני", תהליך ההזדהות עם המעליב והפוגע והפנמתו מביא לעיסוק סגור וממוקד בעצמי. זאת בהיפוך מהתנועה הפעילה והטבעית החוצה, לעבר האחרות של העולם החיצוני ולעבד העתיד.
שבאד מציע כי לאחר קרע התייחסותי משמעותי, מתעורר בנו עיסוק בשאלה "האם אני עשיתי זאת, או שמא זה נעשה לי?". הוא מזכיר כי ילדים, במיוחד, אינם מפרשים את תסכוליהם, אכזבותיהם, ומצוקותיהם כמתרחשים באקראי. במקום זאת, הם נוטים לקחת על עצמם את האחריות על "יצירת" סבלם. הוא מדגים: כאשר ילד מחבק את אמו ומצפה שתשיב לו בחיוך ובחיבוק, אך במקום זאת היא נותרת קפוצת-שפתיים, עצובה או בלתי-קשובה, תחושת הדחייה שלו נלווית לתחושה שעשה משהו שגוי שגרם לה להגיב כך. דרך עדשת האומניפוטנטיות המאפיינת את נקודת המבט הילדית, הילד מגיב להתנפצות תקוותיו לקבל חיבוק לא באמצעות הכרה במגבלות כוחותיו, אלא כחוויה של עונש על כך שעשה דבר מה לא ראוי, וכעדות לפגמים הקיימים בו.
שבאד מזכיר בהקשר זה את "ההגנה המוסרית", מושג של רונלד פיירברן, כתהליך בו הילד מעדיף לראות את עצמו כרע, מאשר לראות את העולם (או את אימו) כרעה. חשיבה מאגית זו, אשר מעצם טבעה הינה אומניפוטנטית ואינה מבחינה בין פנים לחוץ, מותירה את הילד עם נטל האחריות על פוטנציאל ההרסנות של חייו הפנימיים כפי שהוא תופס אותם באותו רגע.
אל המשגה זו הוא מחבר את כתיבתו של ויניקוט אודות התהליכים ההתפתחותיים שבבסיס החיבור או הניתוק בין הפסיכה (הנפש) לסומה (הגוף). ויניקוט קשר בין המפגש שבין הפסיכה לסומה לבין הטיפול האימהי. הוא הציע כי סביבה אימהית מחזיקה מאפשרת חיבור בריא בין הפסיכה לסומה, המקושר אל התפתחות רגשית, המשכיות וחיות של העצמי. לעומת זאת, היעדר של סביבה מחזיקה עלול להביא להשתכנות נפשו של הילד בשכלו, כך שזה יעשה למרכז החיים, תהליך המייצג התארגנות כוזבת המתפקדת כפיצוי להיעדר האימהי (Winnicott, 1954). בהתאם לכך, שבאד מציע לחשוב על הקרע ההתייחסותי שתיאר בהקבלה לניתוק בין הפסיכה לסומה בשפתו של ויניקוט, כקרע המביא להשתכנות נפשו של הילד בשכל המסוגר בעצמו.
שבאד מחבר רעיונות אלו ממד הזמן, ומציג את הקרע במונחים של ניתוק מהווה חי אל עבר עתיד יודע-כל ונטול גוף. בזמן שחווית הפגיעה מתרחשת, הילד חווה אותה דרך גופו, בזמן הווה, מבלי לדעת מה יוליד רגע. לאחר הקרע, מתוך עמדת "עתיד" ביחס לאירוע, הילד מסתכל לאחור עם המידע שבידיו וממסגר מחדש את האירוע דרך שכלו. הוא שופט ומעניש את עצמו, מתוך עמדה יודעת-כל של החכמה בדיעבד, המיוצגת על ידי משפטים כמו זה של לינדה: "הייתי צריכה לדעת".
כתוצאה מכך, לתפיסתו של המחבר, הנטייה לייחס לעצמנו טוב או רע על סמך תוצאת התנהגותנו בדיעבד, ולא על סמך כוונותינו מההווה, יוצרת מוסר של בושה המבוסס על הישרדות וכוח. לפיו, מוסר מבוסס תוצאות זה נוטה לגלוש להבחנות דיכוטומיות של טוב או רע המבוססות על פיצולים כוחניים שבין חוזק לחולשה, בין ניצחון להפסד, ובין הצלחה לכישלון. הוא מוסיף כי הנחישות לחמוק מן החשיפה המשפילה של הבושה עשויה לעצב את כללי המוסר על בסיס מסגרת מושגית של עמדות משלימות. בשפתה של ג'סיקה בנג'מין: עמדות של "עושה ונעשה לו" (Doer and done to), המאפשרות להתמקם באחת משתי אפשרויות בלבד: זה שעושה, או זה שעושים לו.
שבאד טוען כי על פניו, התגובתיות האוטומטית לדחייה הורית משמעותית דומה לתחושת אשמה ("בטח עשיתי משהו לא בסדר"). עם זאת, הוא מציע כי תגובה זו שונה באופן איכותי מהחרטה המאפיינת אשמה. לפיו, התגובה האוטומטית לדחייה היא התעוררות מידית של תחושה שעשית משהו לא בסדר, אך אינך יודע מהו אותו דבר. תחושה זו מאפיינת את האוטומטיות התגובתית של אשמה "רפלקסיבית": אשמה שהיא דומה יותר לבושה, מאשר לאשמה מלאת חרטה, שביכולתה להיות מנותבת אל דחף לתקן.
שבאד מחבר את המשגתו אודות האשמה הרפלקסיבית להמשגותיהם של הוגים נוספים. בהקשר זה, מזכיר את ההמשגה של סטיבן מיטשל אודות ה"אשמיות" (Guiltiniess), אשר נחשבת בעיניו לגרסה מנוונת של אשמה, שנחווית כמצב שבו אדם סגור בתוך עצמו, ומגן על עצמו מפני הסיכונים הכרוכים במפגש עם אחרים. הוא מקשר את רעיונותיו גם להמשגתו של פרויד את המלנכוליה אשר אינה מתאפיינת בחרטה, אלא בסאדיזם רפלקסיבי המכוון פנימה ומתבטא בביזוי, השמצה, והשפלה עצמית, אשר אינן נובעות מתחושה של אשמה. שבאד מחבר לכך גם את המשגתו של פרידריך ניטשה את "המצפון הרע", חסר הרחמים, המשקף את פעילותה של הנפש המסוכסכת המענה את עצמה באופן מבעית ומכאיב אך גם מלא חדווה. כדי להדגים רעיונות אלו, המחבר מביא תיאור מקרה של מטופלת שלו בשם בת':
בת' היא צעירה מנומסת ונעימה באמצע שנות ה-20 לחייה, שפנתה לטיפול בשל דכאון וחרדה. אמה אובחנה כחולת סרטן השד כשבת' הייתה בת שנתיים, ונפטרה ממחלתה שנתיים לאחר מכן. ככל שהתקדם והעמיק הטיפול, התברר שבת' סבלה קשות משנאה עצמית סביב תחושה עמוקה כי קיים בה פגם. פגם, שבאופן לא מודע, נתפס כראוי לעונש – הלא הוא מות אימה.
לאורך שנות בית הספר, בת' הייתה מודעת ביתר שאת לכך שלרבות מחברותיה יש אימהות, דבר שעוררה קנאה שהטילה צל כבד על חייה החברתיים. היא חשה לעיתים קרובות נואשת להשתייך, אך גם כשהתקבלה על ידי חברותיה, חשה שהדבר נעשה מתוך רחמים, ולא מתוך הערכה אותנטית כלפיה. בכך, מצאה עצמה מרחפת בשולי קבוצות חבריה, כמהה להרגיש חלק, אך מתקשה לממש זאת באופן מלא.שבאד מספר כי ככל שהוא ובת' עסקו באמונתה שהיא עשתה משהו שגרם למות אימה, היא נזכרה עד כמה חשה מבולבלת כילדה לראות את אימה ה"אמיתית" והחיונית הופכת לאישה זרה וחולנית. הסתבר כי האם, שהלכה ונחלשה, חדלה משלב מסוים לשחק עם בת' כפי שנהגה, עד כי בשלב מסוים נעשתה חלשה מכדי להגיב לבת' כלל. בת' הרגישה אז שהיא רוצה להיפטר מהאם ה"מתחזה", כדי שאמה האמיתית תחזור. לאור כך, כאשר אמה אכן מתה, היעלמותה חיזקה את אמונתה המאגית של בת' כי ביצעה חטא בלתי-נסלח – ייחול למות אמה – ועל כן עליה להיענש למשך שארית חייה.
הוא מוסיף לכך כי להערכתו, יכולתה של בת' להתאבל על מות אמה כילדה הסתבכה מאוד בשל אמונתה כי תכביד על בני משפחתה אם תבטא בגלוי את רגשותיה הכואבים. לאור זאת, חזות חיצונית של נדיבות עליזה החלה לשמש כנוגדן לרגשות השליליים שנהגה לשמור לעצמה.
שבאד מדגיש בחלק זה במאמר כי אף על פי שאמה של בת' נפטרה עשרים שנה לפני הזמן שבו התקיים הטיפול, נטל תחושת האשמה המשיך לבעבע ולהתעצם בתוך המרחב של תודעתה הסגורה-בעצמה. בתוך מרחב זה, תחושת הבדידות שחוותה קיבלה איכות של גלות ונידוי, ולוותה בתחושה כי אינה ראויה לחברת בני אדם.
דרך תיאור המקרה, שבאד מבקש להציע כי בעוד שאשמה היא רגש העוסק בעשיית תיקון כלפי אדם אחר שאנו סבורים שפגענו בו, בושה היא רגש המתמקד הרבה יותר בהענשת עצמנו על כך שפגענו מלכתחילה באותו אדם. מאחר שבת' האשימה את עצמה רפלקסיבית בגרימת מות אמה, היה לה קשה מאוד להיפתח לאפשרות שהיא ואמה אהבו זו את זו באופן אמיתי, ושהיא כלל לא רצתה במותה. מודעות זו, שהלכה והעמיקה, סייעה רבות לבת' לשנות את דימויה העצמי כהרסנית, לעבד את האובדן, ולהתחבר אל האהבה הקיימת בה.
לפי שבאד, אשמה אותנטית כרוכה בקבלת המגבלות והבלתי-נמנעות של סבל ומוות כחלק אינטגרלי מהקיום האנושי. קבלה זו של הסופיות מאפשרת לנו לנוע מעבר לחשיבה מאגית והכחשת המגבלות, ובאופן שיש בו סובלנות רבה יותר כלפי פגמינו. הוא מוסיף כי התייחסות לשגיאות כחלק בלתי נפרד מאנושיותנו משחררת אותנו מן העיסוק מעורר הבושה בכישלונות עבר, ופותחת פתח אל עתיד בו נוכל לנוע אל עבר תיקון ובנייה מחדש.
מעניין לציין כי במאמרו, שבאד לא מזכיר את המשגותיהם של מלאני קליין אודות התפתחות העמדה הדיכאונית, ושל ויניקוט אודות התפתחות היכולת לאכפתיות, אף על פי שרעיונותיו חופפים עם אלו במידה רבה. בהרחבה, מלאני קליין הציעה כי המעבר מהעמדה הפרנואידית-סכיזואידית לעמדה הדיכאונית כולל מגע הולך וגובר עם חרדות העוסקות בנזק שהוסב לאובייקטים של הילד ובאפשרות לאבדם. מהלך זה כולל בתוכו התוודעות לכך שהאובייקט שנפגע על ידי הילד הוא גם האובייקט האהוב. הכרה זו מעוררת אשמה ודאגה לאובייקט שניזוק, באופן שמניח יסוד להתפתחות המשאלה לתקן, לחוויה אינטגרטיבית של המציאות, ולקבלה של החלקיות (קליין, 1937, קליין, 1946).
ויניקוט התבסס על המשגותיה של קליין את העמדה הדכאונית אך העניק להן משמעויות החורגות מתפיסותיה. הוא הסתייג מהמונח "דכאוני" לאור הקונוטציות הנלוות, והציע כי בתנאים בהם האם ממשיכה לחיות ולהיות זמינה נוכח יחסיו המשתנים של התינוק כלפיה, החרדה של התינוק אודות דחפיו נעשית נסבלת. תהליך זה מניח בסיס לחווית אשמה והתפתחות אפשרית של הציפיה לתקן – מה שמייצג לפי ויניקוט את האכפתיות. ויניקוט מוסיף כי ללא דמות שתקבל את מחוות התיקון, האשמה נעשית בלתי נסבלת, ואין אפשרות לחוש אכפתיות. תוצאתו של תהליך כזה היא נסיגה אל צורות פרימיטיביות של אשמה וחרדה. כלומר – התפתחות האכפתיות כרוכה באינטראקציה הדדית (ויניקוט, 1963). פיתוחים מאוחרים של רעיונות אלו נקשרו גם אל התפתחותו של האדם כסובייקט, שביכולתו לקיים קשר אינטר-סובייקטיבי עם אחרים שנחווים כסובייקטים שלמים, נפרדים, ובעלי יכולת להרגיש רגשות דומים לשלו אך שאינם זהים להם (אוגדן, 1986).
עם זאת, רעיונותיו של שבאד גם חורגים מהמשגות אלו, במיוחד בנוגע לגוונים השונים שהאשמה עשויה לקבל במהלך ההתפתחות, ולחפיפה בין מופעי האשמה השונים לבין חווית הבושה. הוא מוסיף למשל, כי לעומת אשמה אותנטית, הבושה נובעת מן הרפלקס ההגנתי לשמור על עצמנו מפני חוסר האונים האינהרנטי של מגבלותינו, באמצעות נטילת נטל מופרז של אשמה על גרימת סבלנו שלנו. תהליך זה לא כולל את אותה אשמה אותנטית המלווה בנכונות לקבל את מה שאכן קרה, אלא קבעון במה שהיה צריך להיעשות, אשר מאופיין בפטאליזם פסיבי ומייאש.
כאשר אשמה נעשית כרוכה מדי בבושה, קשה להבחין בין הכרה בטעות לבין חשיפת פגם בעצמי. הצורך להגן על עצמנו באמצעות הזדהות עם אובייקט גאה ובעל כוח עלולה לדחוק כל הכרה בכך שביצענו עוול. גאווה נבנית כהגנה המכסה על פגיעותו של כבודנו הפצוע, והיא לא מאפשרת את הענווה הנדרשת כדי להכיר ולהתנצל על עוול שייתכן וביצענו. לפיכך, כאשר אנו עושים טעות, האשמה שמתעוררת בנו יכולה להיות שזורה כל כך בבושה, עד שאיננו יכול לשאת את ה"חולשה" שבהיותנו טועים. כך, נעשה שוב את אותה טעות כדי להוכיח שמלכתחילה היה לנו הצדק לעשות כן.
ההשלכות האתיות של הבושה המלווה בהאשמת הקורבן שבתוכנו שונות מאוד ואף מנוגדות לתחושת האחריות הנולדת מתוך חרטה אותנטית. האחרונה, קשורה פחות לייחוסים אידיאולוגיים של טוב ורע, ונובעת הרבה יותר מן העיסוק של אדם ברצונותיו, מחשבותיו, רגשותיו, ובקבלת תוצאות מעשיו. שבאד מצטט בהקשר זה את האנס לואלד שמדבר על כך שאחריות משתקפת בנכונותו של אדם להודות בצרכיו או בדחפיו כשייכים לו, כחלקים בלתי נפרדים של הנפש אשר יש להם קיום ממילא, בין אם ברשותנו, ובין אם בלעדיה. לפיו, כשאדם מגיע למידה כלשהי של הבנה וקבלה של החלקים הדחפיים והבלתי נוחים של נפשו, העומדים בבסיס מעשיו הבלתי רצויים, קשה יותר לחזור על אותם מעשים.
הוא מוסיף כי לתפיסתו, ענישה עלולה לעכב את התפתחותם של אותם רגשות אשמה אותנטיים שהיא לכאורה אמורה לעורר. לפיו, בהורים רבים קיימת האמונה כי הבושה הנלווית לענישה מקדמת תחושת אחריות ולכן יש לעשות בה שימוש ככלי משמעתי וחינוכי. עם זאת, שבאד מציע כי ענישה עלולה דווקא למנוע מילדים לפתח תחושה של אחריות.
שבאד מדגים רעיון זה על ידי בקשה לדמיין אח גדול שלאחר התגרות מתמשכת מצד אחיו הקטן, מאבד סבלנות ומכה את אחיו עד בכי. הוא מציע כי ייתכן ובדקות הראשונות לאחר מכן, עת שהאח הגדול רואה את אחיו בוכה ללא שליטה, הוא מתחיל לחוש את ניצני החרטה הראשונים העולם ממצפונו וביכולתם לגרום לו להרהר במעשיו ולנטול אחריות על כך שייתכן והרחיק לכת. ייתכן שתהליך זה אף יביא לכך שיציע לאחיו לשוב ולשחק. ואולם, לאחר שהאח הצעיר רץ אל אימו בחיפוש אחר נחמה, תגובתה של האם היא נזיפה חריפה באח הגדול שמסתיימת בענישה והגלייתו לחדרו, מבלי להקשיב לו תחילה. ייתכן שהיא אף תאמר: "אתה צריך להתבייש בעצמך". מתוך הצורך להגן על עצמו מפני האשמותיה של אמו, האח הגדול מוסח מן הדי המצפון שלו – המצפון בו יכלו זרעי החרטה לצמוח לכדי נדיבות מתקנת. כך, במקום להרהר לעצמו כפוגע החש חרטה על העוול שעשה, הוא כעת חש קורבן ש"נעשה לו" ומגייס צדקנות הגנתית כדי להדוף את התקפתה של האם.
שבאד מציע כי כשהאח הגדול נשלח לחדרו, הוא רחוק מלחוש אשמה. הוא מוסיף כי אף על פי שברגעי הנזיפה המיידיים הוא עשוי להגן על עצמו, עם חלוף הזמן עקצוץ דבריה עשוי לחדור אליו, והוא עלול לחוש "כישלון" בעיני אימו. השלכות הענישה והפנמתה כבושה נעשות כעת משמעותיות: הוא לא רק מבייש את עצמו, אלא נעשה גם קורבן של בושתו שלו. הבושה שבהאשמת הקורבן שבתוכנו על פגיעותנו שלנו, עשויה להוביל גם לרחמים עצמיים, הצטברות של טינה, ותפיסת עצמנו כמקופחים שלא בצדק וכראויים לפיצוי.
אם אותו האח לא יזכה לפיצוי, תחושת הקיפוח עלולה בהדרגה להתגבש לכדי עמדה קיומית של המתנה לו. כך, בעוד שאשמה אותנטית מובילה לרוב לתחושה פרו-חברתית מתקנת של אחריות לעשיית טוב כדי לכפר על הרע, הבושה מובילה לעיתים קרובות לתחושת זכאות של היות מי שחייבים לו.
שבאד מדגים את עמדת הזכאי הממתין לפיצוי באמצעות מטופלים שהיו "ילדים הוריים" והפעילו על עצמם לחץ רב להסתגל לצרכי ההורה. הם עלולים בסופו של דבר לחוש מנוצלים משום שלא משנה מה עשו, נדמה שמעולם לא היה בכך כדי לזכות סוף סוף בקבלה ובהערכה מצד ההורה. עבור מטופלים אלו, השדה הבין-אישי של נתינה וקבלה הדדיות עשוי להתפצל לשני קטבים: נתינה מתוך חובה מול קבלה מתוך זכאות, דינמיקה המלווה באיכות "עסקית". במסגרת חברתית-עסקית זו, אדם עשוי להתמסר אל נתינה אינסופית מעצמו, אשר מאחוריה קיימת דרישה סמויה שסיפוק צרכיו יתממש. אנשים כאלו בהדרגה עשויים לחוש מקופחים ומלאי טינה, ועשויים למצוא עצמם בוחנים בקפדנות מתחשבנת את מה ש"נכנס" אליהם ומה ש"יוצא" מהם, ב"עובר ושב" של הנתינה והקבלה.
שבאד אף מציע כי חווית אי הסיפוק הרגשי, הנובעת מנתינה של העצמי אשר לא מלווה בקבלה, עוברת התמרה אל מרחב פנימי, ממשי, גופני. מרחב מוחשי של "עצמי ריק" המבקש למלא עצמו באמצעות קליטה מפצה של כמות מוחשית של חומר. הוא מכנה היפוך זה של אי-סיפוק רגשי למטפורה של מרחב פנימי פיזי "ייאוש מן הריקנות" (Despair of emptiness).
לפי שבאד, אנשים אשר בילדותם לא התקבלו באופן אוהב בזכות עצמם, חשים גם במהלך חייהם שאינם ראויים לאהבה. כאשר מחמאות או אהבה מופנים כלפיהם, הם לעיתים קרובות אינן מזוהות כמהימנות בעיניהם, זאת לעומת תגובות דחייה שנחוות כמייצגות אספקט אמיתי בעצמי שלהם ומהדהדות את התחושה האפריורית של היותם בלתי-ניתנים-לקבלה.
אישה, למשל, עשויה להשתוקק נואשות לאהבה מבעלה, ואף "לדעת" שהוא מתכוון לכך כשהוא מביע אותה. עם זאת, מכיוון שחשה בלתי ראויה לאהבה, אין היא יכולה להאמין באופן מלא לדבריו. היא ממשיכה להשתוקק לאהבה שאינה מצליחה לקלוט, ושלתחושתה לא מגיעה לה. מתוך כך, ככל שהיא כמהה יותר לאהבת בעלה, כך היא נוטה בהדרגה לראות את הצהרות האהבה שלו דבר שנכפה עליו בשל תחנוניה, ולא כביטוי אותנטי.
שבאד מרחיב ומציע שכתוצאה מכך, אנשים יכולים לנסות לכבוש את תשוקתם של אחרים. מנגנון זה עשוי להתבטא, למשל, בניסיון להכפיף אחרים אל עצמם, ולהפכם לאובייקטים בעלי איכות של רכוש ממלא. אולם, מאחר שהשתלטות על האחר אינה יכולה לספק באופן מלא את הייאוש הנובע מן הריקנות, החמדנות שבנטילה מאחרים חייבת להימשך ללא סוף. בהקשר זה, שבאד מצטט את נוויל סימינגטון שטען שמה שנלקח מן האחר אמנם נקלט על ידי העצמי, אך לא באמת מתעכל על ידיו.
הוא מציין בהזדמנות זו כי המילה "מטריאליזם" (Materialism) נגזרת מהמילה הלטינית mater, כלומר – אם (Mother). לאור זאת, הוא מעלה את ההשערה כי אי היכולת לקלוט ולעכל את האם (Mother) עשוי להתבטא בניסיון לצבור ולהקיף את עצמי בכמות גדולה של אובייקטים חומריים (Material).
בחלק זה במאמר שבאד מחבר את רעיונותיו שהוצגו בהקשר התפתחותי (הורה-ילד) וטיפולי (מטפל-מטופל) אל הקשרים חברתיים רחבים יותר. הוא מציע כי כאשר המבט הסקרן כלפי הלא נודע מופנה אל תוך העצמי בשל הבושה, האדם מפסיק לקבל בזרועות פתוחות את האינסופיות של העתיד, ואת האינסופיות של האחר. עבור אדם כזה, מרחבי המעבר המפרידים בין אנשים שונים, ובין מי שהוא בהווה לבין מי שיהיה בעתיד, נתפסים כמאיימים. איום זה עלול להביא לכך שהאדם ישליך את בושתו ואת חוסר אמונו על האחר והעתיד, ולכן יסוג ביראה מפני מפגש עם ההשתנות והאחרות.
הוא מחבר רעיון זה אל דינמיקות חברתיות בקנה מידה גדול יותר, ומציע כי נאמנות חברתית עיוורת לבני השבט יכולה לתפקד כמנגנון הגנה מפני איום הנפרדות, המיוצגת על ידי ההשתנות והאחרות. לפיו, בהיצמדות לזהות הסטטית שמעניקה הנאמנות, אדם משיג בריחה משינוי ומהצורך לבחור שוב ושוב עבור עצמו – ובכך שולל מעצמו את ההיבטים החיים והחוויתיים הקיימים בו. הוא מרחיב זאת וכותב כי כאשר אדם נאחז בנאמנות לתחליפי זהות ונקשר אל "אנחנו" מוכר ומבוית, התשוקה להשתנות ולצמוח מושלכת אל ה"הם" – הזרים המגלמים את איום הגלות והבידוד הבלתי-מוגבלים. כלומר, אי-הרציפות ההתפתחותית וחווית הפער הפנימי הכרוכים בחידוש וצמיחתו של העצמי באמצעות פתיחות לאחר ולעתיד, נהפכות לאי-רציפויות ופערים המתקיימים בין "אנחנו" ל"הם".
לתפיסתו, הנרקסיזם הקבוצתי של נאמנות לבני שבטך מוצג כנגד האחר השונה, שהופך לאובייקט אצלו מופקדת הבושה. המצוקה הנוצרת לנוכח "הביוש העצמי" מבפנים, מושלכת אל ה"הם", שהפכו אובייקט להשלכה. בכך, מתבססת היררכיית פרטים וקבוצות, בהתאם לאותה דינמיקה של מדכא ומדוכא שממנה אנו סובלים רבות בתוכנו. לעיתים אנו מזוהים עם המדוכא (כשהאובייקט המדכא מושלך אל "הם") ולעיתים עם המדכא (כשהאובייקט המדוכא מושלך על "הם").
באופן זה, שבאד קושר בין הדינמיקות שתוארו לאורך המאמר כמתקיימות בהקשר דיאדי, לבין תהליכים המתקיימים בסדרי גודל קבוצתיים. לפיו, המנגנונים ההתייחסותיים שתוארו בשלבים מוקדמים יותר במאמר מביאים להפנמה של בושה ואשמה רפלקסיבית אצל היחיד. השערתו בחלק זה במאמר היא שהמצוקה לנוכח הבושה, לצד האיום הנובע ממפגש עם נפרדותו של האחר ושל העתיד, מביאות להשלכה והפקדה של אותה בושה אצל קבוצה חיצונית. הוא מציע כי ייתכן והשערה זו מסייעת להסביר תופעות כגון דה-אינדיבידואציה, דה-הומניזציה, ודמוניזציה של אחרים. אותן תופעות מייצגות את הקושי להכיל הבדלים בין ייצוגים שונים בתוכנו, אשר מגייס מנגנונים של פיצול והשלכה.
על פי המחבר, כמו שמטופלים מעכבים את תשוקתם לצמוח לטובת כניעה לסמכות הוריהם, כך הם משחזרים עמדה זו באמצעות הפיכת המטפל ל"סובייקט שאמור לדעת", בלשונו של ז'אק לאקאן. מטופלים המצויים בעמדה פסיבית ומוגבלת בשל בושתם וספקותיהם העצמיים עשויים לשחזר בטיפול הדינמיקה שתוארה לעיל – היצמדות יתרה לכללי הטיפול של המטפל (המייצגת נתינה מתוך תחושת חובה) בתמורה לזכאות להירפא ממצוקתם (המייצגת פיצוי שמבוסס על החוויה של היות אדם שחייבים לו).
הוא מרחיב זאת, וטוען כי נוכחות של סקרנות מצד המטופל (או העדר), ותגובתו של המטפל לכך, מלמדים על האופן שבו תחולק האחריות לתוצאות הטיפול ביחסי ההעברה וההעברה הנגדית. האם הקשר יהיה היררכי, בין מומחה אנליטי לשינוי, לבין מטופל פסיבי, כך שהאחריות תמוקם בעיקר אצל המטפל? או שמא הקשר יוגדר באופן דמוקרטי ואינטר-סובייקטיבי יותר, כך שהאחריות לתנועה טיפולית תתחלק בין שניים שלכל אחד מהם תפקיד משלו בצוות הטיפולי?
שבאד מציע שהסקרנות, הנגזרת מכוח החיים אשר דוחף אותנו אל עבר צמיחה, משקפת את האיכות החקרנית המבקשת את החדש והלא-נודע. לכן, מטבעה, סקרנות זו עשויה לחשוף את מה שלא היה גלוי לפני כן. לפיו, אנשים פסיביים, המאוימים על ידי בושה וספקות עצמיים, עלולים לחוות את הסקרנות, החקירה, והגילוי כתהליכים מסוכנים הנקשרים באופן אוטומטי לתודעת בושה של אי-מספיקות. לכן, הם עלולים לאטום את הסקרנות כדי שלא לשאת בנטל האחריות ותחושת הכישלון הנלוות להיווצרות הידיעה של דבר מה חדש. במילים אחרות, סקרנות זו נתפסת כדבר שעלול להביא להתוודעות המטופל אל חלקים קשים להכלה בתוכו – התוודעות שנקשרת אל התחושה כי משהו לא בסדר בו, שהוא צריך להתבייש בעצמו.
שבאד מעלה שאלה: האם התופעה בה מטופלים נעשים צייתנים לטכניקה הפסיכואנליטית ולא מאתגרים את הפרסונה המקצועית של המטפל ומתעניינים בו כאדם היא תופעה רצויה? הוא שב אל אי התגובה שלו לסקרנותה של לינדה ביחס לסטטוס הזוגי שלו, וכותב כי במבט לאחור, הוא סבור ששלל ממנה את הכבוד והתשובה שהייתה ראויה להם. הוא מרחיב זאת וכותב כי כאשר החתירה של המטופל אל קשר אינטימי ופחות פורמלי עם המטפל נתפסת כהתנגדות, ולא כניסיון לרפא רעב התייחסותי ולקבל אחריות על הידיעה, עלולה להיווצר דינמיקה מזיקה של הרתעת הסקרנות. בהיעדר היענות דיאלוגית, הפגיעות החשופה שבסקרנות המטופל – לגלות ולדעת את מה שלא ידוע – נותרת בריק התייחסותי המקשה על האפשרות לממשה לטובת צמיחה.
המחבר מוסיף כי יש משהו לא כנה בעקרון אנליטי המעודד את המטופל לדעת את עצמו, ובו בזמן מרתיע אותו מלהסתקרן כלפי המטפל כאדם – אדם הקשור אדוקות לאופן שבו המטופל רואה את עצמו. הוא מוסיף כי מוטלת על המטפל חובה לכבד את המטופל כסוכן, בין היתר באמצעות מענה לסקרנותו לגבי האדם שעמו הוא משוחח באינטימיות כה רבה. הוא מרחיב זאת וטוען כי סקרנות זו של המטופל, הן כלפי עצמו והן כלפי המטפל, מעידה על נכונותו לקחת אחריות על הידע שיחשף בפניו.
לקראת סיום מאמרו, שבאד מתאר טיפול נוסף, דרכו הוא מנסה להדגים רעיונות שונים שנגע בהם במאמר, ובדגש על האופן שבו העמדה והטכניקה הטיפולית מתחשבות בהם ומסייעות למטופל לנוע מעבר לבושה המאופיינת במודעות עצמית מוגברת:
הוא כותב כי כשפגש את ג'וני לראשונה, הוא התרשם ממנו כאדם צעיר הנושא עול כבד. הוא הגיע לטיפול בשל קשיים שחווה עם הבוס שלו, ועם תחושת דכאון. פרט חשוב ששבאד מציין הוא שאביו של ג'וני נפטר כשהיה בן 8, מה שלווה לאחר מכן בתחושת אחריות שג'וני פיתח לרווחתה הרגשית של אימו.
באחת הפגישות שהתקיימה בתקופת הבחירות לנשיאות ב-2008, ג'וני דיבר על ההנאה שמפיק מתוכניות שעוסקות בפוליטיקה. הוא הרחיב וסיפר שהוא תומך בניוט גרינגריץ' (המועמד לנשיאות מטעם המפלגה הרפובליקנית) ושאל את שבאד למי הוא מתכוון להצביע. שבאד ענה שלאובמה, דבר שעורר המון ביקורת מצד ג'וני. בפגישה, שבאד וג'וני נכנסו לעימות פוליטי שהיה לא סוער או כועס מדי. במהלכו, ג'וני היה נראה מרוצה למדי, כאילו השתעשע מכך שהצליח "להוריד את המטפל שלו לקרקע" די הצורך כדי לנהל עמו דו-קרב מילולי מתנצח. במשך מספר פגישות לאחר מכן, ג'וני היה יוזם שוב ושוב חזרה לאותם עימותים שנראה כי הפיק מהם הנאה.
בעוד שמנקודת מבט אחת ניתן להתבונן על התרחשות טיפולית זו כחורגת ממה שאמור להתקיים בטיפול אנליטי, שבאד זיהה בהשתתפות ההדדית הזו את הגוף ההתייחסותי שדווקא עיגן את העבודה האנליטית. לפיו, באמצעות ההתגוששויות המילוליות – שלא רחוקות מחוויה של היאבקות משחקית בין אב לבן – ג'וני ניסה גם לעבד את תערובת האהבה, השנאה, התוקפנות והתחרות שמעולם לא הצליח להביא לסגירתם ביחסיו עם אביו. מעבר לכך, שבאד מציע את האפשרות כי עצם כניסתו לוויכוחים אלו עם ג'וני העבירה לג'וני באופן מרומז את הכבוד כלפיו כ"שווה", אדם שראוי להתווכח איתו על חילוקי דעות, דבר אשר קידם עיבוד והתפתחות.
שבאד מסיים את מאמרו בשאלה האם חירות הסקרנות לחקור, לחשוב ולדעת, חייבת בהכרח להיות מעמסה כבדה מדי? לטענתו, הכובד האומניפוטנטי של המודעות נובע מכך שטרם הותר הקשר האוטומטי שבין הידיעה לבין הצורך לפעול. הוא מציע שהמוצא להתרת הקשר עובר דרך תהליך האבל על מגבלותינו כבני אדם. כלומר, התרה של הקשר בין משאלתינו לשנות ״הורה מתסכל וממשי״ לגרסה אידיאלית, לבין ההכרח לממש בפועל משאלה זו. ויתור זה משנה את האומניפוטנטיות באמצעות שרטוט גבולות בין טווח השליטה שלנו לבין עולם האחרות הבלתי נשלט. גבולות מתהווים אלה בין מה שבפנים לבין מה שבחוץ מאפשרים לקחת אחריות הן על עצמנו, והן על אחרים.
מאמרו של פיטר שבאד מציע המשגה אינטגרטיבית של האופן בו קרעים התייחסותיים סביב נתינה וקבלה מערערים את התנועה הטבעית החוצה אל האחר ומטים אותה פנימה אל עיסוק מעניש ומסוגר בעצמי. שבאד מתאר כיצד כשל בהיענות מצד אחר משמעותי פוגש "פגיעות חשופה" ומוליד בושה ומודעת עצמית מוגברת בה האדם נוטה לחוות עצמו דרך עיניו המדומיינות והמענישות של האחר. שבאד מסביר כיצד, דרך נקודת מבטו האומניפוטנטית של ילד, כשל זה נחווה כתוצאה שמעידה על כך שעשה דבר מה לא ראוי, ומתאר כיצד הפנמה זו מניחה בסיס להתפתחותה של "אשמה רפלקסיבית". את האשמה הרפלקסיבית, הדומה לבושה, שבאד מבחין מהאשמה האותנטית ומלאת החרטה אשר ביכולתה להוליד תנועה אל עבר תיקון ואחריות. אותה אשמה רפלקסיבית נקשרת בהענשה עצמית, רחמים עצמיים, ומניחה יסוד לתחושת זכאות – של היות מי שחייבים לו. הוא מחבר בין תהליכים אלו לבין נתיבים התפתחותיים הנוגעים לסוגיות של ילדות הורית, ריקנות, ותחושת חובה כלפי אחרים המבוססת יותר על דינמיקה עסקית מאשר על הדדיות ואחריות. לבסוף, הוא קושר רעיונות אלו לסקרנותו של המטופל כלפי עצמו וכלפי המטפל, האומץ שזו דורשת, והפוטנציאל ההתפתחותי שטמון בה. מתוך תיאורי המקרה, שבאד מציע עמדה טיפולית מכווננת, מכבדת ודיאלוגית, המסייעת להמיר בושה מענישה לתחושת אחריות חיה כלפי העצמי וכלפי האחר.
פסיכולוג בהתמחות קלינית. מתמחה במרכז לבריאות הנפש בבאר שבע.
Klein, M. (1946/2018). Notes on some schizoid mechanisms. In Developments in psychoanalysis. Routledge
Klein, M. (1937/2011). Love, guilt and reparation. Random House
Ogden, T. H. (1986). The depressive position and the birth of the historical subject. In T. H. Ogden, The matrix of the mind: Object relations and the psychoanalytic dialogue. Northvale, NJ: Jason Aronson
Shabad, P. (2022). Owing and being owed: Shame and responsibility toward the other. Psychoanalytic Dialogues, 32(4), 389-404
Winnicott, D. W. (1954). Mind and its relation to the psyche‐soma. British Journal of Medical Psychology, 27(4), 201-209
Winnicott, D. W. (1963). The development of the capacity for concern. Bulletin of the Menninger Clinic, 27(4), 167
