עמית וולק ויובל שכנאי
"...אחוז היטב במוט האוהל/ כי גם אותי סופה נודדת סחפה"
(מילים: איציק ויינגרטן, לחן: יצחק קלפטר)
אחרי כשבוע של התנסויות בהתערבויות עם מפוני עוטף עזה, בעקבות האירועים הטראומטיים שחוו עם מתקפת החמאס באזורם, אנו מרגישים צורך לעבד את החוויה ולתרום מן הידע שצברנו ומן התובנות שגיבשנו בזמן קצר זה, באמצעות מספר 'עצות למטפלים'.
העצות שיפורטו הן פרי המפגש בין עשרות השתלמויות, הדרכות והתנסויות שצברנו לאורך שנות עבודתנו כמטפלים ובין הניסיון בשטח בשבוע זה, בו חל אירוע בעל אופי וקנה מידה שטרם חווינו במדינת ישראל. אנו מקווים שעצות אלה יוכלו לסייע לאנשי ונשות טיפול אשר כבר מקיימים או עתידים לערוך התערבויות עם מפוני העוטף במרכזי הפינוי השונים. יהיו אלה התערבויות עם ילדים או מבוגרים, התערבויות פרטניות, קבוצתיות, משפחתיות, או אחרות, בהתאם לעולה מהצרכים בשטח. העצות שכתבנו הן ספציפיות למצב של מרכזי הפינוי, מניחות היכרות מוקדמת עם עקרונות התערבות בשעת חירום, והינן רק תוספת לכל ה'תורה' החשובה של טיפול בנפגעי טראומה.
שתי העצות הראשונות והחשובות ביותר לדעתנו הן שאין תורה אחת נכונה ובסופו של דבר העמדה הרגשית של המטפלת היא החשובה ביותר. ככל שאנחנו מצליחים להיות אמפטיים, מווסתים ומכוונים לחוויות של הפרטים והמשפחות, כך ההתערבות שלנו מסייעת יותר בעיבוד הטראומה. נפרט להלן עצות מ-3 תחומים אשר עלו כבעלי חשיבות מרכזית לגיבוש התערבות בזמן זה: בחירת מרחב ההתערבות - המרחב הפיסי של הסטינג; הצגה עצמית והקשר בין המטפלת למפונים; וחזרה לדפוסי התקשרות שלפני הטראומה. בהיותנו מטפלים המשלבים גישה מערכתית עם גישה דינמית, התמקדנו בשלושה תחומים בהם יש בו זמנית שילוב בין התייחסות למציאות הספציפית של ההתערבות, יחד עם המשמעויות הדינמיות.
מצאנו שיש יתרון לשהייה במרחב המאפשר פרטיות אך שנמצא בקשר עין/ קול למרחב הציבורי, כלומר פינה בדשא, ברחבה, ב''קפה'', מועדון ילדים וכד' ולא למרחב פרטי דמוי קליניקה. הדבר נובע ממספר סיבות אפשריות:
* החדר האינטימי והסגור יכול להיות יותר טראומטי, מפני שהוא יכול להזכיר את הממ"ד הסגור, בעוד שהקהילה היא הרבה פעמים מרחב מגן ומוגן יותר.
* ההתערבות עצמה נועדה להיות מחזקת, מנרמלת ומתקפת ואין מקום בשלב ראשוני זה להתערבות שמזכירה ''עומק קליני''. החדר הטיפולי מזמין העברה והצפה של רגשות שבשלב זה אין מקום לזמן.
* לילדים והורים חשוב לשמור על קשר חושי (עין/ קול), זהו אלמנט בריא ומחזק, על אחת כמה וכמה לאחר שאירעו אירועים טראומטיים. מרחב שהוא חצי פרטי וחצי ציבורי תומך בתנועה עדינה שנדרשת בין ''שחרור להחזקה''.
לדעתנו כדאי להציע לאנשים ולמשפחות לבחור בין מרחב פרטי למרחב חצי פרטי ("האם תעדיפו לשבת בדשא או בחדר?"), עם העדפה מסוימת למרחב חצי פרטי בשלבים הראשונים. בכל מקרה, הדבר החשוב הוא תחושת השליטה והבחירה של המפונים.
רבים מהמפונים חווים אובדן אמון ושבר בקשר שלהם למערכות הפורמליות (צבא, מדינה וכד'). בנייה מחודשת של האמון הזה חשובה והינה חלק משמעותי מתהליך השיקום שלאחר הטראומה. בהקשר זה, רבים מהמפונים כבר פגשו מטפלים ממסגרות שונות שעזרו להם לפנינו, והחלו, בתקווה, לצבור חוויות חיוביות. לאור זאת, ולמרות האינסטינקט הטיפולי שלנו לקשר אישי, מצאנו שבמרכזי הפינוי יש ערך וחשיבות להצגה עצמית אשר מדגישה את התפקיד הפורמלי, כלומר: "עובדת סוציאלית/ פסיכולוגית, שעובדת עם צוות המרכז". באותה רוח, יש ערך לפתקית/מדבקה על דש הבגד בה כתוב המקצוע והשם של המטפל. כך, נסייע בשיקום יחסי אמון, ובאופן ספציפי אמון בבעלי תפקידים, ונמשיך ביצירת שרשרת טיפול חיובית.
ברמה הפרקטית והאתית, חשוב להבהיר למשפחות ולקבל את הסכמתם להעברת מידע חשוב בין המטפלים למנהלות המרכז. במקרים בהם נדרשת מהמטפלים כתיבת רשומה רפואית, חשוב גם ליידע את המפונים. כמו כן, חשוב לקבל את הסכמת שני ההורים להתערבויות עם ילדים. במידה שמתקיים טיפול קבוצתי לילדים, חשוב לוודא ששני ההורים יודעים שמדובר בטיפול קבוצתי והם מסכימים לכך.
ההקפדה היתרה על הפרוצדורות הפורמאליות שפורטו, חשובה במיוחד במרכזי הפינוי הן בשל חשיבות שיקום יחסי אמון, אך גם מסיבה נוספת: הפעולה שלנו מחוץ לקליניקה, אווירת החרום, המיידיות וה'כתף מתחת לאלונקה' נוטות להשכיח מאיתנו את כללי העבודה הבסיסיים בהם אנו מורגלים בשגרה.
ο התערבות טיפולית לאחר אירוע טראומה המוני: סקירת מודל חמשת האלמנטים
ο עקרונות להתערבות פסיכולוגית ראשונית בקהילות מזווית קבוצתית-קהילתית
ο לא להיכנס ולא לעזוב: טיפול במשפחות אמביוולנטיות סוערות
ערך החזרה לשגרה ולדפוסי התקשורת המשפחתיים והחברתיים לפני הטראומה מובן וחשוב, וניתן לעבוד עמו באופנים שונים במפגש עם המפונים: כך למשל, באחד המרכזים בהם היינו, אחת האימהות פנתה לעזרה בעקבות ביקורת של האב על הבן. האם אמרה: ''זה הדבר האחרון שהבן צריך עכשיו''. מסתבר שדפוס הביקורת הזה היה קיים עוד טרם הטראומה. כאשר העלנו את האפשרות כי על-אף המורכבות, חזרת הביקורת של האב יכולה לסמן לילד גם את החזרה לסוג של שגרה, היה נראה שהאם נרגעה מעט.
באופן דומה, הורים אחרים העלו קושי עם ילד שמסתגר מספר שעות במרכז לבדו עם הטלפון הנייד. מסתבר שבשגרה הילד מסתגר הרבה יותר שעות עם המחשב ואילו במרכז הוא הפחית את ההסתגרות שלו באופן משמעותי ביחס לעצמו, אם כי ביחס לחבריו עדיין מסוגר ומופנם. כאן, שיקוף להורים כי התנועה קדימה לטובת קשר עם הסביבה ביחס ל-Baseline של הילד היא החשובה, הביאה להקלה מסוימת.
להערכתנו ומנסיוננו, בהרבה מקרים עיבוד הטראומה יכול להיעשות בצורה טובה יותר דרך פעילויות שהיוו ערוצי תקשורת ותמיכה במצב שקדם לטראומה. כך למשל, בעקבות מקרי מוות, חטיפה, ופיזור גיאוגרפי של מפוני העוטף, מספר מנגנונים חברתיים כמו ''ישיבות'' (hangouts) של נוער והתכתבויות בקבוצות וואטסאפ, חדלו מלהתקיים. כחלק מההתערבויות, ניסינו לסייע למפונים לחדש פעילויות אלה.
ביטוי אחר לעבודה עם ערוצי תקשורת קודמים הוא דרך קשרים בין משפחות. רבות מהמשפחות מתארגנות במרכזי הפינוי יחד עם קבוצות התמיכה הטבעיות שלהן. לעיתים מדובר בבני משפחה שמגיעים לביקור או לשהייה קצרה, לעיתים אלו משפחות מקרב המפונים שנמצאו ביחסי שכנות, קרבה משפחתית או קרבה אחרת עוד לפני הטראומה. מצאנו שיש ערך לשבת ולבצע התערבויות בנוכחות מספר משפחות קרובות או משפחות רחבות יותר (למשל, בני זוג של אחים, דודים, חצאי אחים). קבוצות התמיכה הטבעיות האלה, שתפקדו היטב לפני הטראומה, מתפקדות על פי רוב גם טוב אחריה.
ההתגייסות של אנשי ונשות הטיפול ברחבי הארץ היא עצומה ומרגשת. הימים שחולפים מזמנים לנו מעט זמן ומקום לעיבוד, לצד אירועים טראומתיים נוספים כמו הלוויות, מידע על נעדרים או חטופים, והמשך לחימה. במרכזי הפינוי מתרחשת עבודה מרשימה ומשולבת של גופים ציבוריים כמו מועצות אזוריות, עמותות כמו 'חוסן' ומטפלים פרטיים. מתקיימת למידה משמעותית תוך כדי תנועה ואנו עדים לשיתוף ופיתוח ידע שתומך בצמצום טראומה וחיזוק המשאבים הקהילתיים, המשפחתיים והאישיים.
עמית וולק הוא הוא פסיכולוג קליני מומחה ומדריך בפסיכותרפיה. שותף במרכז ״דרכים״ לטיפול דינמי מערכתי, וחבר צוות בעמותה לטיפול פסיכולוגי בקיבוץ גבעת חיים איחוד ע"ש אמי הורוויץ.
יובל שכנאי הוא פסיכולוג קליני מומחה. שותף במרכז ״דרכים״ לטיפול דינמי מערכתי ומטפל בקליניקה פרטית בזיכרון יעקב.
* תודה למטפלות מעליית הנוער, מהתחנה הפסיכולוגית בקיבוץ גבעת חיים איחוד ומ'דרכים', על השיתוף בחוויות ובתובנות שעזרו לכתיבת המאמר.
