תמי קויפמן וד"ר יבגני קנייפל
אֲנִי אוֹמֶרֶת אֲנַחְנוּ, אֲבָל בַּאֲנַחְנוּ
הָיָה אֶחָד סָגוּר בְּתוֹךְ הַקִּירוֹת,
יָשָׁן בַּמִּטָּה שֶׁסֻּמְּנָה בִּשְׁמוֹ,
רַק אֶחָד אָחַז בִּשְׂפַת הַכִּיּוֹר בִּשְׁתֵּי יָדָיו,
רַק אֶחָד נִקְשַׁר בְּיָדָיו וּבְרַגְלָיו
אֲנַחְנוּ הִתְכַּסֵּינוּ בַּשְּׂמִיכָה.
שירים, מאת אימו
המאמר הנוכחי נכתב מתוך שילוב של ניסיון קליני, ידע מחקרי וקולותיהם של בני משפחה מטפלים (Family Caregivers) באנשים המתמודדים עם מחלה נפשית ממושכת (להלן, המתמודדים). מטרתו להאיר את הרבדים הטראומטיים של מחלה נפשית ואשפוז פסיכיאטרי מתוך פרספקטיבה משפחתית.
נקודת המוצא של המאמר היא שהמשפחה איננה רק "מסגרת תומכת", אלא מערכת נפשית וחברתית שלמה, הנפגעת לעומק מרגע הופעת הסימפטומים אצל בן או בת המשפחה, ובחיים שלאחר האשפוז. פגיעה זו מתבטאת במשבר זהותי, בערעור יסודות משפחתיים ובצורך מתמשך בעיבוד, שיקום והסתגלות למציאות חדשה (צדיק, 2008; שליו, 2017). הכרה בכך, מחייבת אותנו להביט במשפחה לא רק כמשאב טיפולי, אלא גם כמערכת הזקוקה בעצמה לטיפול, ליווי ושיקום, במקביל למסע ההחלמה של יקירה. במוקד הדברים עומדת ההבנה כי האשפוז הפסיכיאטרי איננו אירוע בודד, אלא חלק מתהליך מתמשך המשפיע על כל תחומי החיים של המשפחה.
לצד תיאור ההשלכות הטראומטיות של רגעים שונים בתהליך זה, המאמר עוסק במענים טיפוליים ושיקומיים על בסיס סקירת ספרות ומתוך העבודה שלנו בעמותת "איכות בשיקום" לאורך השנים. בתוך כך, המאמר מבקש להציע גם נקודות מבט על חוסן, אפשרויות לצמיחה ועל מקומן של מערכות טיפול ותמיכה ביצירת מרחב שבו ניתן לעבור ממשבר לבנייה מחודשת של משמעות ותקווה.
כבר בתחילת הדברים חשוב לציין כי משפחות רבות שואלות את עצמן שאלה קשה: אם האשפוז נחווה לעיתים כחוויה מטלטלת ואף טראומטית – האם לא עדיף להימנע ממנו? שאלה זו לגיטימית ומובנת, אך מורכבת מאוד וללא תשובה חד-משמעית. במצבים מסוימים אשפוז הוא צעד מציל חיים ואין לו חלופה ממשית, יחד עם זאת, עצם העלאת השאלה ממחיש את עומק הקושי, הרגשות הסותרים ואת החשיבות שבבחינת חוויית האשפוז לא רק בממד הקליני, אלא גם בממד האנושי והמשפחתי.
בהתאם, המאמר איננו מבקש לנקוט עמדה של “בעד” או “נגד” אשפוז, אלא להציע התבוננות מורכבת: בהכרחיות האשפוז במצבים מסוימים, במחירים שהוא גובה מהמשפחה, ובמקביל גם בהזדמנויות שהוא עשוי לייצר במסע ההחלמה.
המאמר הנוכחי מבקש להסתכל על האשפוז כתופעה חברתית-משפחתית, שבה המשפחה משמשת בעת ובעונה אחת מקור תמיכה, גורם מתווך בין המטופל למערכת, ולעיתים גם מי שנושאת בעומסים ובמחירים של המדיניות והפרקטיקות הקיימות. כמו כן, המאמר מציע קריאה מחודשת של המפגש בין אשפוז פסיכיאטרי לבית, ומדגיש את חשיבותה של המשפחה כשותפה מלאה בתהליכי משבר, שיקום והחלמה.
המאמר עוסק במצבים נפשיים ממושכים שונים, כמו סכיזופרניה, הפרעה ביפולרית או דכאון מז'ורי, המביאים לאשפוז פסיכיאטרי מרצון או בכפייה, לאשפוז קצר-טווח, ממושך או חוזר, של בן משפחה בוגר. זמנים אלה מתאפיינים בסבל רב ובירידה ניכרת ביכולות הרגשיות, החברתיות והתפקודיות של האדם המתמודד, ומציבים את בני משפחתו מול מציאות חדשה הדורשת הסתגלות מהירה ולעיתים מכאיבה. המאמר עושה שימוש בשפה מקצועית, אך נגישה, במטרה ליצור גשר בין אנשי בריאות הנפש ובין בני המשפחה, ולהעניק מילים לחוויה שמרבית הזמן נותרת מושתקת: מה קורה למשפחה כאשר “האשפוז נכנס אל הבית”.
לאורך המאמר שזורים קטעי שירה ופרוזה שנכתבו מתוך ליבם של בני משפחה ומתמודדים, כעדות חיה לקולות שאינם תמיד נשמעים במחקר או בשיח המקצועי. הזכות ללוות בני משפחה של מתמודדים בעמותת "איכות בשיקום" היא מקור למידה מתמיד עבורנו. ברוח הפסוק "מכל מלמדי השכלתי", אנו מודים להם שאפשרו לנו את המסע המשותף הזה. קטעי הקריאה מהספר "לגעת בלב" בהוצאת "איכות בשיקום", הם קולם של מתמודדים ובני משפחה, וקטעי השירה הם קולה של אם של מתמודד שבחרה להישאר בעילום שם. כל הקטעים במאמר מתפרסמים בהסכמה מלאה של הכותבים או בני משפחותיהם.
ראשית, כדי להבין את עומק החוויה הטראומטית המלווה אשפוז פסיכיאטרי, חשוב להתבונן במחלה הנפשית עצמה כאירוע מתמשך בעל מאפיינים טראומתיים. נוסף על כך, במקרים של תחלואה נפשית חמורה, המחלה איננה רק קושי קליני של האדם עצמו, אלא אירוע מערכתי רחב המערער את רציפות החיים, את תחושת השליטה ואף את תפיסת הזהות האישית והמשפחתית של הסובבים אותו.
עם זאת, חשוב להבחין בין חוויה טראומטית במובנה האבחוני לבין מצוקה נפשית עמוקה שאינה עומדת בהכרח בקריטריונים הפורמליים של ה־DSM, המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (Brewin et al., 2025). במאמר זה, אנו מתייחסים לטראומה כחוויה מטלטלת ומפחידה, המערערת באופן משמעותי את תחושת הביטחון, הקוהרנטיות והשליטה בחיים, ומאיימת על היכולת לתפקד ולשמור על תחושת רציפות עצמית. אף שההתמודדות עם מחלה נפשית עשויה להיות כזו, אין לראות בכל מצוקה הקשורה להתמודדות עם מחלה נפשית כטראומה במובן הקליני.
המונח טראומה מתמשכת (Ongoing/Continuous Trauma) מתייחס לחוויה טראומטית הנוצרת מתוך חשיפה ישירה ומתמשכת למציאות חיים מערערת. המושג הוצע לראשונה בסוף שנות ה-80 על ידי גיל סטראקר (Gill Straker), בהתייחס להשפעות של דיכוי ופגיעה ממושכת על רקע סכסוכים ביטחוניים וצבאיים (Eagle & Kaminer, 2013). בהמשך, השימוש במונח התרחב גם להקשרים נוספים של חיים תחת איום מתמשך, מעבר לאלימות ודיכוי ממשיים. למשל, במקרים של התמודדות עם מחלה כרונית של בן או בת משפחה (Donkin et al., 2025). בניגוד להפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD) המתייחסת לרוב לתסמינים הנלווים לאירוע טראומטי מהעבר, טראומה מתמשכת מתייחסת לחוויות ומצבים של איום מתמיד המתקיימים בהווה ובעתיד.
בדומה למחלות כרוניות אחרות, התפרצות של מחלה נפשית חמורה משבשת את מהלך החיים הנורמטיבי של המשפחה ומחייבת הסתגלות ממושכת לשגרת חיים חדשה (Lefley, 2005). אולם בשונה ממחלות כרוניות רבות, מחלה נפשית מאופיינת לעיתים בהתפרצות פתאומית ובמהלך אפיזודי ובלתי צפוי, הכולל תנודות חדות בין תקופות של יציבות יחסית לבין החרפה משמעותית בתסמינים ושינויים התנהגותיים. במובן זה, חוויית הטראומה המתמשכת במשפחה אינה נובעת מאירוע בודד מתמשך, אלא מצטברת מתוך אי הוודאות המתמדת, חוסר היכולת לחזות את מהלך המחלה והחשיפה החוזרת למצבי משבר (שליו, 2017; Lefley, 2005).
אי הוודאות המתמשכת, השינויים החדים בהתנהגות ובתפקוד, והסטיגמה החברתית הנלווית למחלה נפשית, יוצרים מציאות של איום, דריכות ושחיקה עבור בני משפחה מטפלים. תחושה זו נבנית לאורך זמן ונחווית כקרקע רועדת, שבה קשה ליחיד ולמשפחתו לשוב ולבסס תחושת ביטחון, רציפות וזהות (Shiraishi et al., 2019; Yanos et al., 2020). במובן זה, חיי היומיום עלולים להיחוות כמצב חירום כרוני, המאופיין בדריכות, ציפייה למשבר הבא ופגיעה ביכולת לתכנן עתיד.
הטראומה המתמשכת באה לידי ביטוי גם בעומסים מצטברים על בני המשפחה: 'עומס אובייקטיבי' כגון נטל כלכלי, פגיעה בקשרים חברתיים ושינויים בחלוקת התפקידים במשפחה, לצד 'עומס סובייקטיבי' הכולל רגשות של פחד, אשמה, בושה, חוסר אונים ואבל מתמשך על אובדן החיים שהיו (קויפמן, 2007; Shiraishi et al., 2019). בהקשר זה, שליו (2020), בהסתמך על זיו (2012), מתארת מצב של “טראומה עיקשת”, חוויה מתמשכת של מצוקה, דיכוי והדרה חברתית, שאינה מאפשרת סגירה או החלמה מלאה.
טראומה משנית (Secondary Trauma) מתפתחת מתוך חשיפה ממושכת לסבלו הטראומטי של אדם אחר ואינה נובעת מהתמודדות ישירה עם המחלה או עם מציאות חיים מאיימת. Figley (1995) טבע מונח זה כדי לתאר מצב שבו בני משפחה, מטפלים או אנשי מקצוע, המלווים אדם טראומטי, מפתחים בעצמם תסמינים רגשיים וגופניים הדומים לאלה של הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD).
בהקשר המשפחתי, טראומה משנית מתפתחת מתוך עמדה של עדות מתמדת: צפייה בסבלו הנפשי של בן המשפחה, דאגה מתמשכת לשלומו, וליווי חוזר ונשנה של מצבי משבר, אשפוז והחמרה. המשפחה נחשפת שוב ושוב למצוקתו של האחר, דבר העלול להוביל לדאגה כרונית, שחיקה רגשית, תחושת אובדן מצטברת ופגיעה באיכות החיים (Barutcu, 2025).
בשונה מטראומה מתמשכת, אשר נטועה במציאות חיים מערערת כוללת, טראומה משנית קשורה ליחסים ולתפקיד הטיפולי עצמו. היא מתעצמת ככל שהקשר הרגשי קרוב יותר, תחושת האחריות גבוהה יותר, והמשבר חוזר על עצמו לאורך זמן (Barutcu, 2025). מחקרים מראים כי בני משפחה מטפלים נמצאים בסיכון מוגבר למצוקה נפשית ופיזית, המתבטאת בעומס רגשי כבד, תשישות, חרדה ופגיעה בבריאות הכללית (Shiraishi et al., 2019).
"...הקמת חומה בצורה כל כך שאין לי דרך להגיע אליך. בני אהובי, אני כל כך מתגעגעת. מחמל נפשי. לו יכולתי ולו במעט לקחת מסבלך. להבין איך אתה מרגיש, מה מתחולל בראשך. הייתי רוצה שתניח את ראשך על כתפי כמו פעם ואוכל שוב להגיד לך שיהיה בסדר...האם אתה רואה אותנו? את האהבה?" (שוש אדוה מתיתיהו, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
לצד היבטים טראומטיים של התמודדות עם מחלה נפשית של בן משפחה שהוזכרו, המשפחה מתמודדת עם ממד נוסף ועמוק של אובדן. פאולין בוס (Boss, 2006, 2010) טבעה את המושג "אובדן עמום" (Ambiguous Loss). בוס מתארת אותו כחוויית אובדן של סביבתו של אדם כאשר ההיעדר איננו מוחלט: האדם נוכח פיזית אך חסר מבחינה רגשית או תפקודית, או נעדר זמנית (כמו בעת אשפוז) אך נוכח בזיכרון, במחשבות וביחסים.
כבר עם התפרצות המחלה הנפשית, המשפחה מתחילה לחוות אובדן עמום. בני משפחה מתייחסים לכך שהאדם לפניהם נראה שונה באישיותו, בתפקודו ובקשר עימם, מה שמעורר בלבול, חוסר ודאות, לעיתים זרות ואובדן מתמשך (Boss, 2010). המשפחה נדרשת "להיפרד" לעיתים ללא טקס, ללא הכרה וללא מילים מהילד, האח או בן הזוג "כפי שהיה", ומהתסריט המשפחתי המתוכנן. דווקא ההכרה באובדן זה, ולא הניסיון לבטלו או "לא לחשוב על זה", מאפשרת פתיחה של תהליך עיבוד, תיקון וצמיחה.
האשפוז הפסיכיאטרי מעמיק ומחריף את חוויית האובדן העמום, שכן הוא מסמל באופן קונקרטי ובלתי נמנע את המעבר למציאות חדשה. ניתן להתייחס לחוויית האובדן של בני המשפחה באופן מוחשי, ככזה הכולל אובדן שגרה, חירות, זמן ומשאבים; ובאופן סמלי, ככזה המתאפיין בקריסת אמון, פגיעה בזהות ובתחושות לגבי העתיד כפי שנחוו קודם לכן.
Doka (1989) מוסיף את המושג "אבל משולל זכויות", המתאר אובדן שאינו זוכה להכרה חברתית. משפחות המתמודדות עם אשפוז פסיכיאטרי חוות אובדן עמוק של "החיים שהיו" ושל דמות היקיר, אך החברה מתקשה להכיר באבל זה בשל סטיגמה או תפיסות תרבותיות. היעדר ההכרה מגביר את תחושת הבידוד, ומעצים רגשות של בושה ואשמה.
עומק הטראומה בעת מחלה נפשית ואשפוז של בן משפחה, אינו מסתכם רק באובדנים עצמם, אלא חודר ליסודות הקיום של המשפחה. המשפחה איננה עוד "משפחה רגילה", אלא מערכת הנדרשת להסתגל למציאות חדשה שבה גבולות ותפקידים משתנים. גישתה של Boss (2006) בנושא של אובדן, טראומה וחוסן מדגישה כי משבר מסוג זה אינו רק פוגע בתחושת השליטה והוודאות ביחס לעתיד, אלא אף עשוי להצית קונפליקטים פנימיים בתוך המשפחה הגרעינית. בד-בבד, מסגרת תיאורטית זו גם מצביעה על האפשרות לפתח גמישות, סובלנות לאי־ודאות ודרכי התמודדות חדשות, כאשר המשפחה מלוּוה ואינה נותרת לבדה.
אֲנִי מִתְכַּרְבֶּלֶת מִתַּחַת לַשְּׂמִיכוֹת,
מְבַקֶּשֶׁת שֶׁהָאֲדָמָה תִּשָּׁאֵר בַּמָּקוֹם לְרֶגַע
שירים, מאת אמו
בעוד שהמחלה הנפשית עצמה פותחת קרע מתמשך בחוויית המשפחה, הרי שהאשפוז הפסיכיאטרי מהווה לרוב נקודת שיא מטלטלת. האשפוז חותך את רצף החיים ומסמן גבול ברור בין "לפני" ל"אחרי". עבור משפחות רבות, הוא נתפס כהוכחה לכך שמדובר במחלה נפשית חמורה; תחושת התקווה נקטעת, והעתיד והזהות המשפחתית נחווים כבלתי וודאיים (Karpa et al., 2025; Shiraishi et al., 2019). באותו רגע, ההגדרה "בן משפחה של מתמודד" מקבלת משמעות קונקרטית וכואבת, שלעתים משנה את האופן שבו המשפחה רואה את עצמה.
עם זאת, חשוב לציין כי עבור משפחות מסוימות האשפוז הפסיכיאטרי אינו נקודת שיא של מהלך מחלה מתמשך, אלא דווקא רגע ההופעה הראשון של ההתמודדות עם המחלה הנפשית. במקרים אלו, האשפוז עצמו מהווה את “יריית הפתיחה” של המשבר ומכונן בבת אחת את ההכרה במחלה, את השבר ברצף החיים ואת עיצוב הזהות המשפחתית כמשפחה מתמודדת (Shpigner et al., 2013).
חשוב להבחין בין סוגי האשפוזים, אשפוז מרצון ואשפוז בכפייה, המשפיעים על עוצמת המצוקה והמשבר שחווה המשפחה. אשפוז מרצון מתרחש כאשר המתמודד מסכים לקבל טיפול, על כן, עבור המשפחה הוא עשוי להיחוות בהקלה יחסית, אך עדיין מלווה בקושי רגשי. לעומת זאת, אשפוז כפוי מתבצע מכוח החוק, כאשר נשקפת סכנה ממשית לאדם או לסביבתו. גם כאן אפשר להבחין בין שני מצבים: הכפייה מופעלת על המתמודד בלבד והמשפחה מסייעת בתהליך, לעומת מצב שבו המשפחה עצמה חווה "כפייה" עקיפה כשהיא נאלצת להפעיל את החוק בניגוד לרצונה או כשהמערכת מקבלת החלטה בלעדיה.
כך או כך, האשפוז הפסיכיאטרי מתרחש לרוב במצבי חירום, כשהמערכת הרפואית נכנסת לפעולה בנקודת שבר. משפחות מתארות את הרגע הזה כפרידה כפויה מבן המשפחה – חוויה של חוסר שליטה, אובדן חירות ולעיתים ניתוק רגשי ופיזי.
כאשר מדובר באשפוז כפוי, הפגיעה בשלמות העצמית של המתמודד או של בני משפחה עשויה לעמוד בקריטריון A של הפרעה פוסט-טראומתית (PTSD) כפי שמוגדרת ב-DSM-5, המדריך לאבחון וסטטיסטיקה של הפרעות נפשיות (American Psychiatric Association, 2013, p. 271): חשיפה לאירוע המאיים על שלמות הגוף או החיים – בין אם באופן ישיר, כעד, או כמי שמקבל מידע טראומטי (Stricher-Stern et al., 2025). עבור המתמודד עצמו, כפייה, אובדן שליטה, שימוש באמצעים מגבילים ותפיסה סובייקטיבית של סכנת חיים או פגיעה בגוף יכולים להיחוות כאיום ממשי (Paksarian et al., 2014). עבור בני המשפחה, עדות לאלימות, פחד לחיי יקירם, או קבלת מידע מטלטל, עשויים גם הם להיחשב כחשיפה טראומטית (Shpigner et al., 2013).
אולם, אין בכך כדי לקבוע בהכרח התפתחות של הפרעה פוסט-טראומטית. תגובות נפשיות לאירועים מסוג זה נעות על פני רצף רחב, ותלויות בפרשנות הסובייקטיבית של החוויה, בנסיבות האשפוז, במשאבי תמיכה הקיימים ובהיסטוריה האישית והמשפחתית.
בני המשפחה מוצאים את עצמם נדרשים "למסור" את יקירם למערכת מוסדית, לעיתים בחווייתם זרה, נוקשה ואף מאיימת. עלול להיווצר מצב שבו אף אחד מהגורמים המטפלים אינו עוצר לשאול "מה עובר עליכם כהורים/אחים/בני זוג?". במצב כזה, חוסר השותפות בתהליך קבלת ההחלטות מעמיק את תחושת חוסר האונים. ובין התגובות הנפוצות: בושה, אשמה, כישלון התפקיד ההורי וחוויית חוסר מסוגלות בהגנה או בסיוע (צדיק, 2008). בנוסף, משפחות רבות מגיעות לאשפוז כשהן חסרות ידע מקצועי, תמיכה או כלים להתמודדות עם הבירוקרטיה הרפואית והמשפטית תוך פניות נמוכה של הצוות המטפל (Shor et al., 2025).
הַלַּיְלָה כְּבָר יָרַד עַל הַיָּם.
גַּל אַחַר גַּל חוֹבֵט בַּקַּרְקָעִית הַקָּשָׁה.
אֲנִי מַשִּׁילָה אֶת נַעֲלִי.
מְקַפֶּלֶת אֶת שׁוּלֵי מִכְנָסַי -
צְעָדַי פּוֹנִים אֶל הַיָּם, לְהַשְׁתִּיק
אֶת הַמַּעֲשֶׂה:
קָרָאתִי לָאַחִים.
לֹא הָיָה צֹרֶךְ בַּכֻּתּנֶת.
לָקְחוּ. נָתַתִּי
אֶת בְּנִי.
כדי להבין כיצד מתבטאת טלטלה זו בפועל, חשוב להתבונן גם על מערכת האשפוז עצמה ועל המפגש המורכב עימה שבו עשויים להתקיים חסמים מוסדיים המעמיקים את חוויית ההדרה וחוסר האונים (Martin et al., 2017).
מחלקות פסיכיאטריות בישראל ממוקמות לעיתים במבנים ישנים ומוקפים גדרות, עם מראה חיצוני שאינו מזמין. חזות זו עשויה לסייע בשידור מסר של הדרה, ולעיתים מעוררת חרדה ובושה בקרב בני המשפחה. תחושת הזרות, הן הפיזית והן הסמלית, עלולה להעצים את חוויית הסטיגמה ולהעמיק את הפגיעה בעת הביקור במחלקה (Shor et al., 2025).
דו”ח מבקר המדינה (2018) מציין שרבות מהמחלקות הפסיכיאטריות בישראל פועלות במבנים ישנים, לא מתוקננים, עם צפיפות גבוהה ותשתיות פגומות. מצב זה מקשה על משפחות לקחת חלק פעיל בתהליך הטיפול ופוגע ברצונן לאשפז או לבקר את יקיריהן במחלקות אלו, דבר היוצר ניתוק רגשי ותפקודי. כמו כן, ברוב המקרים, המשפחות אינן שותפות בהחלטה על סוג המחלקה שאליה יישלחו יקיריהן או על אופי תהליך הקליטה (Martin et al., 2017; Shor et al., 2025). כל אלו, מחזקים את תחושת הניכור, ומדגישים למשפחה את חוויית היותם "מחוץ לנורמה".
חשוב להדגיש כי לצד החוויות הקשות המתוארות כאן, עבור חלק מהמשפחות והמטופלים, אשפוז פסיכיאטרי עשוי להיתפס גם כמרחב של הגנה, הפוגה וייצוב במצבי משבר חריפים. במקרים מסוימים, עצם קיומו של מענה מיידי, נוכחות צוות מקצועי וזמינות טיפולית רציפה עשויים לעורר תחושת ביטחון זמנית ולהפחית עומס (Karpa et al., 2025). עם זאת, להערכתנו חוויות אלו אינן מבטלות את הקשיים המבניים והסמליים של מערכת האשפוז, אלא מתקיימות לצידן, באופן מורכב ולעיתים אמביוולנטי.
מנגנוני הטיפול במוסדות, ובמיוחד במצבים של אשפוז כפוי, עלולים ליצור “טראומה מוסדית" (Thompson, 2021). המושג מתייחס לפגיעה נפשית הנגרמת כתוצאה מחוויות שליליות או מזיקות המתרחשות בתוך מוסדות שאמורים לספק טיפול, הגנה או סיוע. באשפוז פסיכיאטרי, טראומה זו עשויה להיווצר משגרות טיפוליות ונהלים מוסדיים, במיוחד במצבי אשפוז כפוי הכוללים שלילת אוטונומיה, ניתוק חברתי, יחסי כוח אסימטריים ואף חוויות של ניכור והשפלה (Stricher-Stern et al., 2025; Thompson, 2021).
פגיעה זו נבדלת מהמחלה עצמה ומהסטיגמה החברתית, שכן מקורה במפגש עם המערכת המוסדית. בהיותה כזו, היא עלולה להפוך את חוויית האשפוז לאירוע טראומטי לא רק עבור המתמודדים עצמם אלא גם עבור בני משפחותיהם (Karpa et al., 2025; Stricher-Stern et al., 2025). כאשר טראומה מוסדית מצטרפת לפחדים ולסטיגמות הקיימים ממילא סביב מחלה נפשית, היא יוצרת רובד מצטבר של פגיעה, שההתמודדות עמו מחייבת זמן, תמיכה ומשאבים ייעודיים.
"....במיון הבטחתם לי: "תיכנסי למחלקה פתוחה ונשאיר את המינונים של הכדורים כפי שהם". האמנתי לכם. לתדהמתי, הכנסתם אותי למחלקה סגורה, ואח"כ גם הבנתי שהכפלתם את מינוני הכדורים. שיקרתם לי. הרגשתי מבועתת. נשמתי רעדה. במצב כזה של משבר באמון, גם אדם "נורמלי" יכול להשתגע ולהתפרע. למזלי, הייתי מספיק חכמה כדי להבין שאתם חזקים ממני, ויכולים לאלף אותי כמו שמאלפים כלב כולל לקשור אותי, לכן החלטתי להיות "חיילת ממושמעת"" (ירדן משה, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
פעמים רבות, בשל אופייה של המחלה הנפשית, האשפוז במחלקות פסיכיאטריות אינו חד־פעמי. המתמודד ובני משפחתו נחשפים שוב ושוב לתופעה המכונה "הדלת המסתובבת" – יציאה וחזרה לאשפוז. בשנת 2022 נרשמו בישראל 24,215 קבלות לאשפוז פסיכיאטרי, מתוכן, כ־32% מהמטופלים ששוחררו חזרו לאשפוז בתוך חצי שנה (דוח משרד הבריאות, 2022). נתון זה מדגים את המעגליות שבה המשפחה מוצאת את עצמה נעה בין תקווה לייאוש, בין אכזבה לחיפוש מחודש אחר החלמה.
אשפוזים חוזרים מייצרים מצב של דריכות מתמדת בקרב בני המשפחה: פחד מפני אשפוז נוסף, חוסר יציבות יומיומית, פגיעה בשגרה וברצף, והחרפה של עומסים רגשיים וכלכליים. מחקרים עדכניים מצביעים על כך שהנטל על בני המשפחה גובר משמעותית לאחר אשפוזים חוזרים, וכי מעגל זה עלול ליצור שחיקה רגשית וחברתית מתמשכת. כך למשל, מחקר שנערך בבייג’ינג מצא שאשפוז חוזר בתוך 30 ימים או בתוך שנה אחת לאחר השחרור משפיע לרעה על בני המשפחה ועל מערכות התמיכה שסביבם (Han et al., 2020). המשפחה לומדת "לחיות על מזוודות", לא פעם בתחושת ציפייה חרדה למשבר הבא, המונעת ביסוס של תחושת יציבות מתמשכת.
"...ואז.... צפצוף נוסף! מקפיץ! הודעה נכנסת ממך! הבטן מתכווצת לי, אני יודעת מה מגיע ומחליטה שלא לפתוח! קשה לי להתאפק! כל עוד המילים שלך לא פוגשות אותי אני משאירה מקום לתקווה שזו הודעה סתמית. אני עושה את עצמי מתעלמת אבל זה חזק ממני, היופי מפסיק לגעת בי... כאב חד צורב אותי בוושט! אני מתקשה לנשום! נכנעת למכאובי גופי ונפשי המטולטלת אני פותחת את ההודעה: "אתמול היא השתחררה מבית החולים! ישנה 20 שעות! לא אוכלת! לא שותה! תיכף יהיה מאוחר מדי!". סביבי נוף מלא חיים וגופי בוכה. באתי לאסוף כוחות מן הטבע ואני נחנקת מהתסכול המתמשך, מהכעס עליך, רוצה לעזור ויודעת שאין לי שום סיכוי" (דליה אלתר, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
החוויה הטראומטית של המחלה והאשפוז, נובעת גם מתוך האופן שבו החברה ומוסדותיה מתייחסים אל מחלות נפש ואל אשפוז פסיכיאטרי ולא רק מההיבט הקליני או מהאירוע עצמו. הסטיגמה הרווחת נותרה אחת הסוגיות הכואבות ביותר עבור בני המשפחה (Van der Sanden et al., 2015). לפיה, החברה נוטה לייחס למתמודדים תכונות שליליות ומסוכנות, ומשרישה תפיסה חברתית המעודדת פחד וריחוק ממחלות נפש (Corrigan Watson, 2002). בכך, המשפחה סובלת מ"סטיגמה כפולה": גם כלפי יקירם וגם כלפיהם כמשפחה.
"הכל בשושו. הכל. וכן, גם לא רציתי לחיות יותר. עד שבסוף נגמר הכסף ל"פרטי" והתחלתי להתגנב למרפאה הפסיכיאטרית של קופת חולים, חוששת שמישהו יזהה אותי" (לביאה שמואליאן, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
לצד הסטיגמה החברתית, מתרחשת תופעה נוספת המכונה "סטיגמה עצמית". בני משפחה רבים מפנימים את הדימוי השלילי שהחברה מייחסת למחלות נפש, אשר מתבטא בבושה, אשמה, תחושת כישלון ופגיעה בדימוי העצמי ההורי או המשפחתי (Van der Sanden et al., 2015). סטיגמה זו, עשויה להשפיע על בני המשפחה ולהוביל להימנעות מחשיפה ומפנייה לקבלת טיפול וסיוע מקצועי, לצמצום קשרים חברתיים ולהפחתת היכולת לגייס תמיכה (Corrigan & Watson, 2002).
"....אני יושב מול בתי. עיניה ירוקות ובוהות ותוהה אני על פשר מבטה....חיתוך דיבורה הצפוף והצווחני מעורר את היושבים סביבנו ומבטם חודר אלינו כמסמרים טבולים בארס של ציניות מתובלים בחמלה מזויפת...." (דוד, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
סטיגמה חברתית ועצמית במשפחה היא תופעה מכאיבה, אך לצד זאת, לעיתים יש לה גם תפקיד הסתגלותי זמני. הפנמת המסרים החברתיים השליליים עשויה לשמש כמנגנון הגנה: לצמצם חשיפה, לארגן גבולות ולגונן על המתמודד בתקופה של חוסר ודאות. בכך נוצרות לכידות פנימית, מחויבות ותחושת “אנחנו” מגוננת (שטרוך ועמיתיה, 2007). עם זאת, כאשר הסטיגמה מתקבעת, היא עלולה לבודד את המשפחה ולפגוע ביכולתה לגייס תמיכה. מענה טיפולי יכול לסייע להכיר בפונקציה המגוננת שמילאה, ובהדרגה לאפשר תנועה לעבר חמלה עצמית, חשיפה בטוחה וחיבור למשאבים.
כפי שתואר עד כה, אירוע האשפוז עצמו מהווה לעיתים נקודת שיא של חוויית חוסר שליטה, שבירת רצפים והיעדר יציבות, ומעצים את תחושת חוסר האונים של בני המשפחה. Van der Kolk (2014) מתאר כי טראומה משנית נחווית כמצב שבו ההחלמה נתפסת כשברירית, זמנית ולעיתים אף בלתי אפשרית. תהליכים אלה יכולים להתבטא בחרדה כרונית, הימנעות, תחושת איום מתמיד ופגיעוּת רגשית, כאשר הגוף “זוכר” לא רק את אירוע האשפוז עצמו אלא גם את חוויית חוסר האונים המתמשכת סביבו. מכאן עולה הצורך במענים טיפוליים המשלבים התייחסות לגוף ולנפש גם יחד.
לצד הקשיים והאתגרים שתוארו, מחקרים וגם עדויות של משפחות מצביעים על כך שהאשפוז אינו בהכרח רק מקור לפגיעה: עבור חלק מהמשפחות, דווקא ההתמודדות המשותפת עם החזרתיות של המשבר (למשל במקרה של אשפוז חוזר) מאפשרת תהליכים של התקרבות, לכידות והעמקת ההבנה את המחלה ואת יקירם. ישנן משפחות שמתארות כי מתוך הכאב והטלטלה צמחו גם משאבים חדשים – תחושת חוסן, כוח פנימי ורצון מחודש לשיתוף פעולה משפחתי (Chiba et al., 2025; Ezerbolat Özateş et al., 2022). במובן זה, האשפוז יכול לפעול בו־זמנית בשני כיוונים מנוגדים: מצד אחד להעמיק את חוויית הטראומה, האובדן וחוסר האונים, ומצד שני הוא עשוי לשמש כנקודת עצירה, עיבוד והתגייסות מחודשת של בני המשפחה סביב המתמודד או המתמודדת.
המחלה הנפשית והאשפוז בעקבותיה מטלטלים את כל תחומי החיים – הן של האדם המתמודד והן של משפחתו. ההיבטים הטראומטיים שיכולים להיות לחוויות אלה מדגישים את הצורך בהתערבות ייחודית ומעמיקה, שתכלול ליווי רגשי ושיקום גם עבור בני המשפחה עצמם. בתהליך הליווי והשיקום של המשפחה נדרשים מענים מקצועיים, חברתיים וקהילתיים, מתוך נקודת המוצא שהמשפחה אינה אמורה לשאת את הנטל לבדה. המעבר מתפיסה אינסטרומנטלית של המשפחה כ"גורם מסייע" או כ"גורם שנמצא ברקע" בלבד, לתפיסה הרואה בה קהל יעד טיפולי בפני עצמו, שהצלחתו תהיה גם הצלחת המתמודד, הוא עקרון מנחה בעבודתנו.
בחלק זה נסקור, על בסיס ספרות מקצועית וניסיון קליני רב שנים בליווי בני משפחה, דרכי טיפול ושיקום שמטרתן למתן את השפעות הטראומה ולספק למשפחה מרחב בטוח של תמיכה וריפוי. דרכי הטיפול והשיקום המוצגות להלן, אינן נתפסות כאחריות המוטלת על בני המשפחה עצמם, אלא כעקרונות וגישות עבודה שעל הצוותים המקצועיים ומערכות הטיפול והשיקום לשלב באופן יזום ומתמשך בעבודתם עם המשפחות.
גישת ההחלמה (Recovery-Oriented Approach) בבריאות הנפש מדגישה כי החלמה אינה מוגדרת כהיעלמות מוחלטת של סימפטומים, אלא כתהליך אישי, מתמשך ודינמי של בניית חיים בעלי משמעות, תקווה ומסוגלות – גם בנוכחות של מגבלות נפשיות (Slade, 2009). הגישה שמה במרכז את האדם, ערכיו, מטרותיו והקשרים החברתיים שלו, ומדגישה אוטונומיה, שותפות בקבלת החלטות וחיזוק משאבים אישיים ומשפחתיים.
מעורבות משפחתית היא תנאי משמעותי בתהליך ההחלמה, ומחקרים מראים כי כאשר בני המשפחה משתתפים באופן פעיל בתהליך, נפתח פתח לעיבוד מהיר יותר של החוויה הטראומטית ולפיתוח אסטרטגיות התמודדות יעילות יותר (קנייפל, 2021; שליו, 2020). כך למשל, קבלת מידע אמין וקוהרנטי להבנת האירוע מאפשרת לשמר תחושת שליטה וביטחון (ברק, 2017). ידע נגיש ומובנה מאפשר לבני המשפחה להפחית חרדה, לפרש סימפטומים בהקשר רחב יותר, ולפתח עמדות פחות שיפוטיות ויותר תומכות כלפי המתמודד וכלפי עצמם (Lefley, 2005). בנוסף, כפי שמדגיש Slade (2009), מעורבות זו היא מרכיב מרכזי במודל ההחלמה האישי, והיא מהווה בסיס לחיזוק תחושת התקווה והמסוגלות בקרב המשפחה והמתמודד כאחד. פסיכו־הדרכה מעניקה שפה, מסגרת ומפה, שלושה רכיבים הכרחיים ליצירת תחושת כיוון בתוך מציאות כאוטית.
גישת הטיפול הנרטיבי מבוססת על עבודה עם סיפור החיים של המטופל, ומטרתה להרחיב ואף לשנות את נקודת המבט שלו על סיפור חייו באופן שיתרום לרווחתו הנפשית, יעניק לחייו משמעות ויניע אותו להשתמש בכוחותיו ובמשאביו בצורה מיטבית (White, 2011). אנו מציעים, שטיפול בגישה הנרטיבית, יכול לסייע גם עבור בני המשפחה של מתמודד הנפש.
במפגש עם בני משפחה חיוני לפתח שפה חדשה, מקצועית ורגשית כאחת, שתאפשר למשפחה להבין את שאירע, למסגר ולעבד את החוויה. שפה זו אינה רק אמצעי תקשורת מול הצוותים המטפלים, אלא גם בסיס ליצירת נרטיב משפחתי מחודש, שבו לצד הפגיעה והכאב יש מקום לקבלה, לתקווה ואף לצמיחה (Weingarten, 2010). מפגש עם צוות מטפל שמכיר בסבלם ולא רואה בהם רק "גורם מסייע", יוצר חוויית תיקוף ואמון. תחושה זו מחזקת את המסוגלות, מעודדת שותפות ומספקת תיקון לניכור, אם התרחש, בעת משבר האשפוז.
גישות טיפוליות עכשוויות מדגישות את הצורך ביצירת מרחב לעיבוד רגשי ונרטיבי. כך, הגישה הנרטיבית מציעה לבני המשפחה מסגרת שבה ניתן לתת תוקף לחוויות האובדן, לעבד את הכאב, ליצור שיח משקם על משמעות וזהות, ולזהות מקורות חוסן פנימיים וחיצוניים (קנייפל, 2021; Knaifel et al., 2025). אחד מתפקידי הליווי המשפחתי הוא לאפשר בניית "תקווה סבירה" – כזו המעניקה משמעות גם במצבים שבהם התוצאות אינן ודאיות (Weingarten, 2010). במובן זה, העבודה הנרטיבית מסייעת למשפחה לעבור מסיפור של "אובדן", "טראומה" ו"קריסה" לסיפור של "התמודדות", "התאוששות" ו"החלמה" (Knaifel et al., 2025).
עם זאת, לא די בעיבוד רגשי ונרטיבי: תהליכי שיקום מחייבים גם רצף טיפולי ותפקודי. קטיעה בין האשפוז, המעבר לקהילה ותהליכי השיקום יוצרים חוסר ודאות ומעמיקים את תחושת חוסר האונים. לעומת זאת, מתן ידע אודות התהליך לטווח הארוך וכלים קונקרטיים מאפשר למשפחה להיות שותפה פעילה, ולא להיגרר באופן פסיבי אחר ההחלטות הנוגעות ליקירם.
בהקשר זה, מחקרים אמפיריים מצביעים גם על חשיבותה של עבודת צוות רב מקצועי, המייעלת את איכות השירות ומגדילה את סיכויי ההצלחה (פרוינד ודרך־זהבי, 2005). כאשר המשפחה נוכחת כחלק אינטגרלי בצוות הרב מקצועי ושותפה בקבלת החלטות, ולא רק כמי שמקבלת הנחיות ועצות, גדלים משמעותית סיכוייה לחוות תחושת שליטה, שייכות ושותפות אמיתית (Martin et al., 2017).
צמיחה פוסט־טראומטית מתוארת בספרות כתהליך התפתחותי הנבנה בעקבות טלטלה ואובדן, ובמסגרתו עשויים להתהוות שינויים בתחושת העצמי, ביחסים הבין־אישיים, ובתפיסת החיים והערכים (Tedeschi & Calhoun, 2004). חוקרים מדגישים כי הסיכוי לצמיחה מושפע מגורמים שונים: גורמים אישיותיים, כגון נטייה לפתיחות, אופטימיות, חוסן ויכולת ויסות רגשי, גורמים הקשורים לאופן תפיסת האירוע והערעור שהתחולל בהנחות היסוד, וגורמים סביבתיים, כגון נוכחות מעגלי תמיכה חברתיים ונכונות לפנות לטיפול.
הבנה זו נשענת על עבודתם התיאורטית של טדסקי וקלהון (Tedeschi & Calhoun, 2004), שהניחו את היסודות למושג הצמיחה הפוסט־טראומטית. מחקרים עדכניים הרחיבו את הגישה, והראו כיצד גם משפחות המתמודדות עם מחלות נפש בקרב בן משפחה ואשפוזים פסיכיאטריים, עשויות לפתח תהליכי צמיחה לצד הכאב (Tedeschi & Moore, 2018; 2021).
"...היום אני לא שם, החיים הם לא בשחור לבן, אני יודעת, ראיית העולם שלו שונה. א. סיים להתקלח. אני עוזבת את מחברת הכתיבה, נכנסת לאמבטיה, מחבקת את עצמי ומעניקה לעצמי את אות ההתאפקות והכבוד לנפשו של בני.." (א.ג, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
סקירת ספרות רחבה ועדכנית מצאה עדויות עקביות למציאת תועלת, משמעות וצמיחה בקרב בני משפחה המטפלים במתמודדים עם מגוון רחב של הפרעות נפשיות (Chiba et al., 2025). מחקר כמותי בקרב בני משפחה המטפלים באנשים עם סכיזופרניה בחן ישירות צמיחה פוסט־טראומטית ואת הגורמים המנבאים אותה (Ezerbolat Özateş et al., 2022). במחקר נמצא כי רמות גבוהות יותר של צמיחה פוסט־טראומטית נקשרו לגורמים כגון תמיכה חברתית, מחויבות דתית ואבחנה של פוסט-טראומה בקרב בני המשפחה. ממצאים אלה מדגישים כי צמיחה אינה תוצר של היעדר טראומה, אלא עשויה להתפתח דווקא בהקשר של חשיפה למצוקה משמעותית, בתיווך של משתנים נוספים כגון משאבי משמעות ותמיכה. ברוח זו, גם בישראל נמצא כי לצד טראומטיזציה משנית, בני משפחה מטפלים חווים גם חוסן וגם צמיחה אישית ומשפחתית (ברק, 2017).
ממצאים אלה מחזקים את ההבנה כי התמודדות עם מחלה נפשית ואשפוז פסיכיאטרי עשויה להוביל לבנייה מחודשת של משמעות, לחיזוק תחושת הלכידות ולהתגבשות של מחויבות הדדית לצד הפגיעה. במקרים מסוימים, מתפתח רצון לפעול במרחב רחב יותר, בקהילה, בארגוני תמיכה או במסגרת מאבק ציבורי להפחתת הסטיגמה. צמיחה פוסט-טראומטית אינה מוחקת את הכאב, אך היא מאפשרת לחוות אותו בהקשר רחב יותר של ערכים, בחירה ותרומה.
"...בואי, אחבק אותך ילדה. מותר לך לזעוק רק בבקשה ממך, פחות. נוחי. כשאת נחה יומי אחר. אני פחות פועלת, יותר מרגישה. מצליחה לנשום גם כשאני רואה שוב את העצים הגדולים, הפעם ב"סגורה", מלווה את בני. בוא אלי, אחבק אותך בזרועותיי, וננוח" (יעל סיטון-נשמה, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
בשנים האחרונות חל שינוי משמעותי במענה לבני משפחות של מתמודדים עם מחלות נפש. משרד הבריאות, בשיתוף עמותות שונות, יזם הקמת מרכזי ייעוץ והכוונה למשפחות, מרחבים שנועדו לשמש בית בטוח שבו ניתן לחבר בין ליווי מקצועי, תמיכה רגשית ועשייה קהילתית (איכות בשיקום, 2023; משרד הבריאות, 2022).
מרכזים אלה פועלים ברחבי הארץ ומונגשים לכל משפחה, ללא תלות בזכאות או בעלות כספית (כל זכות, 2023). מתוקף מעורבותנו בהקמה ובליווי של מרכזי יה"ל (ייעוץ והכוונה לבני משפחה) של עמותת "איכות בשיקום", נבקש להתמקד כאן בפועלם:
העבודה במרכזים נשענת במידה רבה על הגישה הפסיכו־חינוכית (McFarlane, 2002), המעניקה למשפחות ידע וכלים, מפחיתה רגשות אשמה, ומסייעת בפיתוח אסטרטגיות התמודדות מגוונות. מרכזי יה"ל מהווים מרחב בטוח – מקום שבו המשפחה יכולה לעבד רגשות, לבנות "מפת דרכים" מותאמת למציאות החדשה להמשך, ולהחזיר לעצמה תחושת שליטה וביטחון. לצד הידע והכלים, המרכז מציע חיפוש אחר משמעות חדשה והפיכת ניסיון כואב לסיפור חיים מורכב, ואף מעצים.
גישה זו מאפשרת מעבר מתפיסה של חולשה ובדידות לתפיסה של חוסן, יכולת התמודדות ושותפות. משפחות רבות תופסות את המרכז כ"בית", תפיסה המעודדת פתח לשיח כנה ומאפשרת להן לשתף ולהיתמך במסגרת הפעילויות השונות במרכז. בני משפחה מתארים כיצד ההתמודדות המשותפת מקרבת ביניהם ומייצרת קהילות תמיכה חדשות (עמותת איכות בשיקום, 2023; כל זכות, 2023; קנייפל, 2021).
ואן דר קולק (Van der Kolk, 2014) מדגיש כי כחלק מתהליכי ההחלמה מטראומה, יש מקום לשימוש באמצעי הרגעה וויסות. בהתאם לגישה זו, במרכזים ניתנת לבני המשפחה אפשרות להתנסות ולתרגל ביו-פידבק, מדיטציות ומיינדפולנס, במטרה להשפיע על תגובות גופניות ורגשיות הקשורות לחוויה הטראומטית.
אנו סבורים כי מרכזי המשפחות אינם רק שירות טיפולי נוסף, אלא גם מרחב של החלמה קולקטיבית, שבו נבנה נרטיב חדש: נרטיב של קשר, משמעות, תקווה וצמיחה משותפת. המרכזים מאפשרים לחבר בין שלושת הממדים העיקריים של ההתמודדות המשפחתית – ידע, רגש וקהילה, ולהפוך את הסיפור הפרטי לחלק מסיפור רחב יותר של שייכות, המשכיות ושינוי חברתי.
אשפוז פסיכיאטרי הוא אירוע מכונן עבור המשפחה כולה, אירוע שאיננו מתחיל עם כניסת המתמודד למחלקה ואיננו מסתיים עם שחרורו. הוא מתרחש פעמים רבות על רקע התמודדות מתמשכת ומורכבת עם מצבים וקשיים נפשיים של בן או בת המשפחה. האשפוז נוכח ברקע חיי המשפחה לפני, במהלך ואחרי, וחודר לכל רובדי החיים: לזהות האישית והמשפחתית, לתפקוד היומיומי וליסודות הביטחון, שעליהם נבנתה המשפחה.
יכולת ההתמודדות המשפחתית נשענת על ההכרה בכך ששינויים ומעברים הם חלק בלתי נמנע מחייה של המשפחה. רק בסביבה תומכת – מקצועית, חברתית וקהילתית, מתאפשר לאסוף כוחות מחודשים. משאבים פנימיים כמו חוסן, לכידות ואמונה, יחד עם משאבים חיצוניים כמו מערכות טיפול ותמיכה קהילתית, מהווים יחד את המפתח לשיקום ולבנייה מחדש של החיים (Slade, 2009).
כאשר התמיכה ניתנת באופן רציף ומותאם, מתאפשרת פתיחת דלת לתהליכי צמיחה פוסט-טראומטית, בנוסף להקלה בכאב (Tedeschi & Moore, 2021). משפחות רבות מתארות כיצד הליווי מאפשר להן ליצור נרטיב חדש: נרטיב שבו לצד הפגיעה והאובדן מתפתחים קשרים מחודשים, תחושת משמעות עמוקה יותר ותקווה לעתיד.
"..היום, כשהסתכלתי במראה, הבנתי שעשיתי דברים רבים בחיי. פיזרתי המון אהבה, העברתי מהידע שצברתי, לימדתי ילדות ונשים לנשום, להתחבר ולא לוותר לעצמן. עכשיו ברור לי שאני לא מוותרת לעצמי וסוף סוף מתחברת לשוש הילדה, הנערה האשה הבוגרת ומקשיבה להרהורי ליבי ורצונותיי" (שוש אדוה מתיתיהו, לגעת בלב, בעריכת תמי קויפמן, הוצאת איכות בשיקום, 2022, https://eychut.org.il/).
הכרה במשפחה כישות מתמודדת בפני עצמה היא קריטית ומחייבת שינוי מערכתי מתמשך: יצירת מדיניות, מענים ומנגנוני שותפות שיבטיחו את מקומה של המשפחה במסע ההתמודדות, הן ביחס למעורבותה בחיי המתמודד או המתמודדת והן ביחס לצרכיה שלה. אם ברצוננו לבנות מציאות שבה אשפוז פסיכיאטרי אינו רק רגע של שבר, אלא גם הזדמנות ממשית להחלמה אישית ומשפחתית – זוהי משימה שאינה מוטלת רק על אנשי המקצוע, אלא גם על מקבלי ההחלטות, על הקהילה ועל החברה כולה.
ובנימה אישית…
המאמר נכתב בעקבות הרצאות שנתנו לבני משפחה ועובדים. מעבר לשפה המחקרית והמקצועית, עבורנו זהו גם מסע אישי. מהלך הכתיבה וחקר הנושא במהלך הכנת המאמר החזירו אותנו אל פניהן של המשפחות שפגשנו לאורך השנים – אל השמות, הסיפורים ואל אלפי רגעים של אהבה, חמלה, כאב ותקווה.
תמי קויפמן – עובדת סוציאלית קלינית (M.S.W), פסיכותרפיסטית, מטפלת משפחתית ומנחת קבוצות. מדריכת צוותי עובדים במסגרת עמותת "איכות בשיקום", מנהלת מקצועית ארצית לשעבר במרכזי יה"ל של עמותת "איכות בשיקום".
ד"ר יבגני קנייפל – עובד סוציאלי (.Ph.D), מרצה בפקולטה לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית אשקלון, וחוקר בני משפחה ואוריינות בריאות הנפש בהקשרים בין תרבותיים. בנוסף, הוא מדריך צוותים מקצועיים במרכזי יה"ל של עמותת "איכות בשיקום".
כאמור, כל הקטעים במאמר מתפרסמים בהסכמה מלאה של הכותבים או בני משפחותיהם. לפניות בנושא זה ניתן ליצור קשר בכתובת דוא"ל [email protected].
ברק, ד. (2017). "מחירי הטיפול" – האם אפשר אחרת? תחושת קוהרנטיות ואקטיביזם בקרב משפחות ישראליות המתמודדות עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה. בתוך: ע. שליו ונ. הדס לידור (עורכות), מאי-נראות לשותפות - נתיבי התמודדות והחלמה עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה. כרך א'. (עמ' 259-282). קריית אונו
זיו, א. (2012). טראומה עיקשת. מפתח - כתב עת לקסיקלי למחשבה פוליטית, מאי 2012
כל זכות. (2023). אתר הזכויות של ישראל. https://www.kolzchut.org.il/he/
מבקר המדינה. (2018). דוח מבקר המדינה על מערך האשפוז בבתי‑חולים לבריאות הנפש: דוח מקוון. אתר משרד מבקר המדינה
מרכזי יה"ל - יעוץ והכוונה למשפחות https://tinyurl.com/mswrx6tw
משרד הבריאות. (2022). מרכזי ייעוץ ותמיכה למשפחות מתמודדי נפש. אתר כל זכות https://www.kolzchut.org.il/he/
משרד הבריאות. (2022). שנתון סטטיסטי לשירותי בריאות הנפש. ירושלים: משרד הבריאות
עמותת איכות בשיקום. (2023). מרכזי יה"ל – ייעוץ והכוונה לבני משפחה. אתר איכות בשיקום https://tinyurl.com/mswrx6tw
פרוינד, ע., ודרך־זהבי, ע. (2005). אפקטיביות הצוות הבין מקצועי: מיתוס או מציאות? השפעת גורמים אישיים וארגוניים על העבודה בצוותים בין מקצועיים במערכת הבריאות בקהילה. ביטחון סוציאלי, 68, 70–101
צדיק, י. (2008). טראומה והחלמה במשפחה בעקבות מחלת נפש. פסיכולוגיה עברית
קויפמן, ת. (2007). כוחות מעכבי שינוי ומקדמי שינוי בהתמודדות משפחות של נפגע הנפש. פסיכולוגיה עברית
קויפמן, ת. (2012) תרומת הידע בנושא משפחות נפגעי נפש לעבודת הצוות הטיפולי-שיקומי הרב-מקצועי, פסיכולוגיה עברית
קויפמן, ת. (עורכת). (2022). לגעת בלב: אלבום סיפורים ושירים של בני משפחה ומתמודדים. איכות בשיקום
קנייפל, י. (2021). "לתקשר זה עם זה ולהרגיש בבית": משאבי התמודדות של מהגרים המטפלים בבן משפחה עם מחלת נפש קשה. חברה ורווחה, מ"א, 4, 515-539
שטרוך, נ., שרשבסקי, י., בידני-אורבך, א., לכמן, מ., שגיב, נ. וזהבי, ט. (2007). סטיגמה בתחום בריאות הנפש: עמדות, התנסויות והתמודדויות של הורים לאנשים המתמודדים עם מחלה פסיכיאטרית. מאיירס-ג'וינט-מכון ברוקדייל ומשרד הבריאות - שירותי בריאות הנפש
שלו, ר. ובן אשר, ס. (2012). התמודדות של משפחות וילדים עם אובדן עמום במצבי נוכחות נפקדות של אחד ההורים. היעוץ החינוכי, יז, 52-66
שליו, ע. (2017). עיצוב מודל התערבות למשפחות בבריאות הנפש: רקע תיאורטי ואמפירי. בתוך: ע. שליו ונ. הדס לידור (עורכות), מאי-נראות לשותפות - נתיבי התמודדות והחלמה עם מחלה פסיכיאטרית במשפחה. כרך א'. (137-178). המכללה האקדמית קריית אונו
שליו, ע. (2020). "אל תדברו עלינו בלעדנו": על חשיבות מעורבותם של בני משפחה בטיפול במתמודדים עם מחלת נפש. חברה ורווחה, מ'. 3-2, 276-271
American Psychiatric Association. (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders (5th ed.). Washington, DC
Barutcu, C. D. (2025). Secondary traumatic stress and coping strategies in family caregivers. Psychology, Health & Medicine, 1-13
Boss, P. (2006). Loss, trauma, and resilience: Therapeutic work with ambiguous loss. W.W. Norton
Boss, P. (2010). The trauma and complicated grief of ambiguous loss. Pastoral Psychology, 59(2), 137-145
Brewin, C. R., Atwoli, L., Bisson, J. I., Galea, S., Koenen, K., & Lewis‐Fernández, R. (2025). Post‐traumatic stress disorder: evolving conceptualization and evidence, and future research directions. World Psychiatry, 24(1), 52-80
Chiba, R., Miyamoto, Y., Funakoshi, A., & al. (2025). Posttraumatic growth among family caregivers of people with mental illness: A scoping review. Frontiers in Psychology, 16, 1527163
Corrigan, P. W., & Watson, A. C. (2002). The paradox of self-stigma and mental illness. Clinical Psychology: Science and Practice, 9(1), 35–53
Doka, K. J. (1989). Disenfranchised grief. In: K. J. Doka (Ed.), Disenfranchised grief: Recognizing hidden sorrow (pp. 3-11). Lexington Books
Donkin, L., Sinclair, R., Rowland, S., McDougall, K., & Landon, J. (2025). “It’s never ending and overwhelmingly difficult”: A mixed-methods survey of the impact of caregiving for a loved one with an eating disorder in New Zealand. Journal of Eating Disorders, 14, 4
Eagle, G., & Kaminer, D. (2013). Continuous traumatic stress: Expanding the lexicon of traumatic stress. Peace and Conflict: Journal of Peace Psychology, 19(2), 85-99
Figley, C. R. (1995). Compassion fatigue: Coping with secondary traumatic stress disorder in those who treat the traumatized. Brunner/Mazel
Han, X., Jiang, F., Tang, Y., Needleman, J., Guo, M., Chen, Y., ... & Liu, Y. (2020). Factors associated with 30-day and 1-year readmission among psychiatric inpatients in Beijing China: a retrospective, medical record-based analysis. BMC psychiatry, 20(1), 113
Karpa, J., Kenny, A., Thomson, A., Ramage, M., Forsyth, M. G., & Rieger, K. (2025). Experiences and perspectives of families of psychiatric hospitalization of their adult family member: A qualitative systematic review. International Journal of Mental Health Nursing, 34(4), e70042
Knaifel, E., Rubinstein, L., & Mirsky, J. (2025). Loss, Obligation, and Recovery: Migration Narratives of Former Soviet Union Families in Israel Caring for a Relative With Mental Illness. Journal of Cross-Cultural Psychology, 00220221251393693
Martin, R. M., Ridley, S. C., & Gillieatt, S. J. (2017). Family inclusion in mental health services: reality or rhetoric?. International Journal of Social Psychiatry, 63(6), 480-487
McFarlane, W. R. (2002). Multiple-family groups in the treatment of severe psychiatric disorders. Guilford Press
Lefley, H. P. (2005). From family trauma to family support system. Understanding and treating borderline personality disorder: A guide for professionals and families, 131-150
Ezerbolat Özateş, M., Yılmaz Özpolat, A. G., & Göğüş, A. K. (2022). Posttraumatic growth and impacting factors in caregivers of patients with schizophrenia. Journal of Aggression, Maltreatment & Trauma, 31(6), 816-827
Shiraishi, N., & Reilly, J. (2019). Positive and negative impacts of schizophrenia on family caregivers: A systematic review and qualitative meta-summary. Social Psychiatry and Psychiatric Epidemiology, 54(3), 277-290
Shor, R., Feffer, K., Guez, J., Nemetz, B., Miodownik, C., Gurman, V., & Shalev, A. (2025). Implementation of a family-centered care model in psychiatric hospitals as a means of reducing caregiver anxiety: A comparative study. Community Mental Health Journal, 1-8
Shpigner, E., Possick, C., & Buchbinder, E. (2013). Parents’ experience of their child's first psychiatric breakdown:“Welcome to hell”. Social Work in Health Care, 52(6), 538-557
Slade, M. (2009). Personal recovery and mental illness: A guide for mental health professionals. Cambridge University Press
Stricher-Stern, H., Shalev, A., & Lahav, Y. (2025). Broken Trust–Institutional Betrayal and Posttraumatic Distress in Mothers of Children with Neuropsychiatric Disorders. Social Science & Medicine, 118289
Paksarian, D., Mojtabai, R., Kotov, R., Cullen, B., Nugent, K. L., & Bromet, E. J. (2014). Perceived trauma during hospitalization and treatment participation among individuals with psychotic disorders. Psychiatric Services, 65(2), 266-269
Tedeschi, R. G., & Calhoun, L. G. (2004). Posttraumatic growth: Conceptual foundations and empirical evidence. Psychological Inquiry, 15(1), 1–18
Tedeschi, R. G., & Moore, B. A. (2018). Posttraumatic growth: Theory, research, and applications. Routledge
Tedeschi, R. G., & Moore, B. A. (2021). Families and posttraumatic growth. Journal of Family Theory & Review, 13(2), 163–178
Thompson, L. (2021). Toward a feminist psychological theory of “institutional trauma”. Feminism & Psychology, 31(1), 99-118
Van der Kolk, B. A. (2014). The body keeps the score: Brain, mind, and body in the healing of trauma. Viking
Van Der Sanden, R. L., Bos, A. E., Stutterheim, S. E., Pryor, J. B., & Kok, G. (2015). Stigma by association among family members of people with a mental illness: A qualitative analysis. Journal of Community & Applied Social Psychology, 25(5), 400-417
Weingarten, K. (2010). Reasonable hope: Construct, clinical applications, and supports. Family Process, 49(1), 5–25
White M. (2011). Narrative practice: Continuing the conversations. W.W. Norton
Yanos, P. T., DeLuca, J. S., Roe, D., & Lysaker, P. H. (2020). The impact of illness identity on recovery from severe mental illness: A review of the evidence. Psychiatry Research, 288, 112950
