חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • הגוף אחוז ברקמת העולם: 4 עקרונות של ויסות חושי להתערבות גופנית עם נפגעי טראומה

הגוף אחוז ברקמת העולם: 4 עקרונות של ויסות חושי להתערבות גופנית עם נפגעי טראומה

ד"ר שנער פנקס סמט

"נפגעי טראומה אינם יכולים להחלים עד שהם מתוודעים לתחושות בגופם ומתיידדים עימן.

להיות מפוחד משמע לחיות בגוף שהוא תמיד על המשמר...

כדי לשנות זאת, על אנשים להיות מודעים לתחושותיהם ולאופן שבו גופם פוגש את העולם הסובב אותם.

מודעות עצמית גופנית היא הצעד הראשון בשחרור עריצות העבר"

(ואן דר קולק, נרשם בגוף, 2021 [2014] )

הקדמה

אבקש לנסות ולארגן מחשבות סביב הכאן ועכשיו על עבודה קלינית מודעת גוף, ולהציג ארבעה עקרונות, שהם חלק מדרכי עבודה לויסות סומטי-מוטורי-חושי שאתאר בהמשך, המתבססות על מה שאכנה שפה גופנית או דפוסים גופניים. הבסיס שאניח לעקרונות אלו, וכן השימוש בהם, עשוי לעזור לאנשי מקצוע המטפלים בנפגעי ונפגעות טראומה שגופם מציג את האימה שחוו, שגופם חווה כעת ושאולי גופם יחווה גם בעתיד.

דרך העקרונות, אציג אפשרויות כניסה דרך שער גופני לעבודה עם טראומה, בעיקר לזמן הזה, בו הטראומה מתארגנת בגוף. אלו הם ארבעת העקרונות:

1) נזהה מידע חושי שקפא/ נחסם בעקבות טראומה

2) נפנה תשומת לב למידע החושי (תנועה/ מנח/ תחושה גופנית)

3) נשהה עם התנועה/ מנח/ תחושה גופנית וניתן לה להתהוות אצל הנפגע וגם אצלנו בגוף (ויסות חושי)

4) נשלים את התנועה ההישרדותית שהפחד בלם או השתיק

לפני שנפנה להעמיק לתוך העקרונות, אבקש להדגיש מה חשוב לשים לנגד עינינו בענווה וזהירות תוך כדי העבודה הטיפולית:

• הטקסט מיועד למטפלי בריאות הנפש, העובדים עם טראומה ומעוניינים להתוודע לעבודה עם גוף וגופניות כחלק מפסיכותרפיה.

• שער הכניסה הגופני הוא אחד משערי כניסה רבים; טקסט זה מבקש להתבונן בגוף מזווית קלינית, ולהציע פרקטיקות פשוטות לעבודה במקרים בהם השפה מתרוקנת והגוף נמצא בקדמת הבמה. לעיתים העבודה עם הגוף תהיה רלוונטית אך ורק בתקופה שבה אין מילים בנמצא, לעיתים לא יהיה ניתן לעבוד עם הגוף, ולעיתים נשקול ערוצים אחרים או נוספים, כגון עבודה קוגניטיבית, פסיכותרפיה פסיכואנליטית, בניית נרטיב, עבודת חוסן, מיקוד בפעולה בעולם ועוד. חשוב בכל טיפול לבחור מחדש תמהיל הנכון למטופל/ מטופלת.

• עבודה מודעת גוף היא עבודה הדורשת הכשרה מעמיקה ורצינית. יש להבין מתי נכון לעבוד איתה בתוך עבודת טראומה ומתי לא. בעיקר יש לשים לב מתי עבודה מסוג זה עשויה לגרום לרה-טראומטיזציה, בדיוק באותו האופן שבו סיפור הנרטיב של הפגיעה עשוי לגרום לרה-טראומטיזציה. יכולת ההבחנה היא קריטית כעת.

• לעיתים, תשומת הלב הגופנית עשויה להיות פשוטה, כך שכל מה שנפגע טראומה זקוק לו הוא תשומת לב לצרכיו הבסיסיים והקונקרטיים. נדרשת, כאמור, ענווה בהגשת עזרה ראשונה לנפגעות טראומה וכן בהמשך הטיפול. יש להיזהר ממוטיבציית יתר טיפולית לא פחות משחיקה של מנגנוני אמפטיה.

לפני שאפנה לתאר את העקרונות לויסות חושי במצבי טראומה, אציג הנחות בסיס ומושגים רלוונטיים מתוך עולם העבודה הטיפולית-גופנית עם טראומה.

הקשר בין הגוף לעולם

הקשר הטיפולי איננו רק קשר פסיכואנליטי המתקיים בין האדם לעולמו הפנימי ובין האדם לסובייקט אחר; יש קשר בין הגוף לעולם. כשהקשר הזה נפגע, היכולת לחיות חיים מלאים נפגמת. איך חיים עכשיו בתוך העולם? איזה עולם אנו מהדהדים בגופנו? איך עובדים עם גוף שנפגע, שמעטפת העור שלו התפרקה, שהחושים שלו מעומעמים?

היחסים בין הגוף לעולם הם צל. אור. חלל. מגע כף הרגל ברצפת העץ. היכולת להתמזג ולהיות בנפרדות. חווית האינטימיות. הידיעה החושית. קשר הגורל בין שני גופים המתכלים. קבלת הסופיות, הכיליון, ההתפוררות. להיות גוף משמעו להיות קלט חושי ענק, פועם, פתוח, נע, הקיים כחלק מכל רחשי הסביבה. איך מתקנים עכשיו את הקשר בין הגוף והעולם? להיות בעל גוף, אומרת סקארי (1985), פירושו להיות נתון לשינויים, לעיצובים ולפגעי הזמן, כלומר להיות נתון להשפעת ההיסטוריה. גופנו מהדהד היסטוריה.

באזעקה השלישית ביום שבת הארור, עמדנו בחדר המדרגות והזמנו את כל השכנים לבוא לארוחת יומולדת לכבוד הילד שלנו, שחגג באותו היום יומולדת חמש. אמרנו לו שתהיה יומולדת שכנים במקום יומולדת משפחה. אחרי האזעקה הראשונה הוא התחיל לרעוד. אחר כך לא עזב לי את היד ולא הסכים ללכת לאף מקום לבד. הגוף שלו זכר היטב את האזעקות מהמבצעים הקודמים. בלילות אחר כך התחילו הסיוטים. דקות ארוכות הוא לא הצליח להתעורר. הוא מלמל מילים לא הגיוניות. העיניים שלו היו פקוחות לרווחה ומלאות באימה. הוא צעק ובכה, רעד והזיע בכל הגוף. לא הצלחנו לעזור לו. ולא הצלחתי להימנע מהמחשבה, מה יגיד ילד או ילדה מעוטף עזה?

בספרו "העין והרוח" אומר מרלו פונטי (2004 [1961]): "הגוף אחוז ברקמת העולם", הדברים הם "נספח או המשך שלו [של הגוף], הם משובצים בבשרו, הם חלק מהגדרתו המלאה, והעולם עשוי מאותו החומר עצמו של הגוף". הגוף, אם כך, הוא חלק בלתי נפרד בעולם. כפי שאני מבינה זאת, הגוף הוא חלק מהעולם כך שהוא חלק מההיסטוריה של העולם, אבל הוא גם נושא את ההיסטוריה של העולם בתוכו. של מי הסיוטים של הילד שלי? שלו? האם הוא מהדהד בגוף שלו ילד השבוי בעת הזו בעזה? האם גופו מבטא את ההיסטוריה שקורית עכשיו, מתחת למנהרות, מעבר לגדר? כיוון שההיסטוריה מהדהדת בתוך גופנו, נרצה לתת לה להדהד במרחב הבינאישי, בעבודה הטיפולית, כדי שלא תיכלא בגוף כאינרציה חסרת פשר.

טראומה מתקיימת מחוץ לשפה

טראומה מהדהדת למרחקים, חוצה ימים, אגמים ומסכים. גם את אלו של הזום. כשהכל מתמוטט, כמו שקרה לנו, כשהאמון בעולם, בממשלה, באדם שמביט לך בעיניים, בבית שיגן עליך, בטוב אנושי בסיסי קורס, אין מילים. השפה נשברת, היא מתפרקת לגורמים כאשר העור נפגע. העור הוא איבר החישה הגדול ביותר בגוף. כמעטפת, תפקידו להגן על הגוף וליצור חיץ בין החוץ לפנים, בין הפנטזיה למציאות. כאשר הגבולות מתפוררים, אין הבחנה בין סיוט למציאות ושדים פנימיים הופכים למפלצות שבחוץ. "גבולות שפתי משמעם גבולות עולמי", מציין ויטגנשטיין במאמר לוגי-פילוסופי (1995 {1953}). פגיעות, אם כך, מתקיימות מחוץ לשפה.

איילין סקארי, בספרה המכונן משנת 1985, "The Body in Pain", טוענת כי כאב אינו ניתן להחפצה בשפה והוא גורם לחזרה מידית למצב של טרום שפה, קולות, העוויות פנים ובכי שבני אדם משמיעים לפני שלמדו לדבר. כאשר החיים מופיעים במערומיהם, הם מיוצגים מחוץ לשפה. לא רק שכאב פיזי מתנגד לשפה, אומרת סקארי, אלא שהוא הורס אותה באופן אקטיבי. בספרה, סקארי מצביעה על האופן שבו הכאב ממוטט את עולמו של הסובל ממנו, מבודד אותו מעצמו ומאחרים. כיוון שכאב הוא סובייקטיבי ולא רפרנציאלי (לא מצביע על דבר בעולם), קשה לאדם שאינו סובל להבין את כאבו של האחר. ז'אן אמרי, במסה על העינויים שכתב לאחר שעונה על ידי הגסטפו, "מעבר לאשמה ולכפרה" (2002 {1996}), כתב כי איכויות התחושות אינן ניתנות לתיאור ולהשוואה, ושהן "מסמנות את גבול היכולת לחלוק במשהו עם הזולת באמצעות השפה".

בעבודה עם נפגעי טראומה, השפה עשויה להישבר, להיקטע, להיספג בגוף. השפה עלולה להרגיש מכאנית, אטומה. לעיתים יש המון מילים שמציפות את החלל וחונקות אותו. הד מהמילים חוזר, כמו מתוך ממ"ד. מה נעשה באין שפה? איך נעבוד כשהשפה מתרוקנת ממשמעות?

Window of Tolerance (WOT)

Window of Tolerance הוא מונח אשר נטבע על ידי דניאל סיגל (Siegel, 1999), אוגדן ומינטון (Ogden & Minton, 2000), המתאר טווח עוררות – חלון הסיבולת במילותיו של ואן דר קולק (2021, {2014}) או במילותיה של מירב מרגלית (2014), טווח החוסן. "חלון" זה מתייחס לטווח מיטבי של עוררות מערכת העצבים האוטונומית (ANS). כאשר האדם נמצא בתוך הטווח הוא מסוגל להכיל את החוויה על כל רבדיה: תחושות, מחשבות, רגשות וגירויים חושיים. בתוך טווח זה, ניתן לעבד מידע ביעילות מבלי להתנתק מהחוויה, מתוך נוכחות, תשומת לב ועיגון גופני.

מנגד, הצפה רגשית בשל חווית איום מוציאה אותנו מהטווח המיטבי: עוררות מעל הטווח היא עוררות יתר, והיא באה לידי ביטוי בתסמינים כמו אי שקט, חרדה, עצבנות, כעס בלתי נשלט; ואילו תת-עוררות, מתחת לטווח, באה לידי ביטוי בתסמינים כמו דיסוציאציה, דיכאון, פסיביות, הסתגרות, קיפאון, אפאטיות. לפי ואן דר קולק, אחד המאפיינים של אנשים עם טראומה הוא הקושי להישאר בטווח, כאשר טריגרים רבים עלולים להוציא אותנו ממנו. לפיכך, עבודה עם מודעות לטווח מאפשרת לנו לעבוד דרך ובאמצעות ויסות חושי בשלבים שונים בעבודת טראומה (2014).

בעבודה גופנית עם טראומה, נשים לב לטווח החוסן; נבדוק מתי המטופל יוצא מתוכו – מתי הוא מוצף, חרד, תזזיתי או אפאטי. נשים לב מתי מטופלת נתקעת בדיבור. נקשיב לצרכים ראשוניים: נשאל אם מטופל אכל ושתה, האם הוא יודע איזה יום היום. נשים לב למנגנון של רעב ושובע; פריקה וטעינה; כיווץ והרפיה; תנועה וקיפאון. נוכל לומר למטופלת שאפשר לשנות מנח; אפשר לקום, להתנער, אפשר ללכת לטייל. אפשר להביא מזרון יוגה ולמצוא מקום שקט ולתרגל נשימות על המזרון. ננסה לייצר חוויה של מקום בטוח דרך אמפתיה גופנית ונפשית (עוד על אמפתיה גופנית בסוף המאמר).

בעבודה מודעת גוף טווח החוסן יהווה גם סוג של אינדיקציה; אם השתמשנו בנשימות בתחילת המפגש, ושמנו לב היכן הנשימה חופשית והיכן היא לא, נחזור לאותו התרגיל בסוף המפגש. כך, נוכל להיות בתשומת לב למה שהתחולל בגוף בתוך המפגש הטיפולי. כך לדוגמא שיתפה אחת הסטודנטיות בעבודה הטיפולית אל מול נפגע טראומה: "בתחילת המפגש הוא דיווח כי איננו מרגיש את גופו. ביקשתי ממנו להניח כף יד מלאה על הרגל, על היד- לחוש את גבולות הגוף. המגע העצמי הכאיב לו. בסוף המפגש הצעתי בעדינות לחזור לתרגיל- כעת אפשר היה להניח יד על הסרעפת, על הבטן התחתונה. על הלב עוד לא, הוא אמר, את זה אני לא יכול עוד לעשות".

כעת, אציג עקרונות לעבודה גופנית הנוגעת לויסות חושי במצבי טראומה:

עקרון 1: זיהוי מידע חושי שקפא/ נחסם בעקבות טראומה

על נפגע הטראומה להיות מודע לתחושותיו ולתגובות הפיזיות שלו, ובכך יגדיל את יכולתו לויסות עצמי (Ogden, 2004). מודעות מסוג זה מכוונת לחוויה פנימית מתוך הגוף, למה שנקרא לו מודעות חושית-גופנית, מתוך עמדה מתבוננת שלא מנסה לשנות את החוויה. פאט אוגדן תומכת בעיבוד חומרים סנסו-מוטוריים במקומות שבהם עשויה להתרחש רה-טראומטיזציה, כלומר כאשר חלקים טראומטיים מאיימים להציף ולהשתלט על תהליכי עיבוד המידע (Rothschild, 2007). על המטפלת לעבוד עם התחושה המורגשת, "felt sense", כלומר לעבוד עם מודעות חושית-גופנית לעצמי, לאחר, לחוויה הפיסית, לתפיסת הזמן והחלל (Gendlin, 1996). לצד זאת, עליה ללמד את המטופלת דרך גופה, מתוך גופה, לחזור ולווסת את התחושות הגופניות, כדי לחזור להרגיש, כדי לחזור לאני, כדי לעבד את הטראומה. המטפלת עשויה להוות בשביל המטופלת מודל גופני, שמלמד אותה דרך תקשורת לא מילולית איך מווסתים את העולם התחושתי והרגשי, איך מארגנים טראומה בתוך גוף.

כמו כן, על המטפלת להסכים להשתמש בגופה שלה על מנת להרגיש את האחר. במילים אחרות, על המטפלת להיות שרויה בתוך אזורי 'רוורי' (reverie) חושיים ומוטורים (פנקס-סמט, 2016), או במה שאני מכנה "רוורי גופני", כדי לזהות את המידע החושי המגיע אליה. ההצעה להיות שרויה בסוג כזה של רוורי מזמינה את המטפלת לארגן את החוויה לא רק דרך הקוגניציה, אלא לעגן את החוויה בגוף, דרך שימוש בטכניקות של תשומת לב לגופניות שלי ולגופניות האחר, נשימות, קרקוע, הפניית קשב פנימה וטכניקות נוספות של גילום גופני. עיגון החוויה בגוף המטופל ובגוף המטפל מזמין את היכולת להתבונן ב"כאן ועכשיו", ולהפריד את החוויה הטראומטית של המטופל מהחוויה של המטפל. אני יכולה להיות שרויה בתוך מרחב משותף שיש בו טראומה, ואני יכולה לסגת לגופי, לנשימה שלי, לגבולות הגוף שלי.

המבט בתוך תהליך הרוורי הגופני הנו מבט פריפריאלי המביט לא רק אל נפשו של נפגע, אלא עם גופו ועל האופן שבו גופו נע במרחב. התבוננות בגוף שנע במרחב הינה קריטית בתוך העבודה הטיפולית אליה אנו חשופים כרגע; הפחד, השיתוק, הקיפאון, הישיבה בממ"ד שעות ארוכות, מטביעה חותמה בגוף. המבט הפריפריאלי רואה את כל גופו של המטופל, ומעבר אליו. המבט איננו מבט שיפוטי אלא מבט רחב, הקולט את האינפורמציה העולה מגופו של המטופל ומהחלל המקיף אותו. כשם שהאם מתבוננת על תינוקה הזוחל: היא מפנה את השטח מחפצים חדים, יוצרת עבור התינוק מקום בטוח, מתבוננת על האופן שבו תינוקה זוחל, מאפשרת לו להתמודד ותומכת בו, פיזית ונפשית בשעת הצורך, כך, נשהה עתה עם מטופלים, מתוך הבנה שמקום בטוח לא תמיד קיים, וחפצים חדים פזורים לאורך החלל, ולעיתים תידרש תמיכה גופנית בגוף המנסה לזחול, להימלט, לא להיפצע.

עקרון 2: תשומת לב למידע החושי

בתוך העבודה הטיפולית בימים אלו של אחרי השבעה באוקטובר, הספוגים בטראומה שהיא אישית, בינאישית, קולקטיבית ובמקרים רבים מונחת על טראומות קודמות, יש צורך "להתחיל מחדש", מהתחלת ההתחלות. לשם כך, צריך לחזור לתחושות, ללמוד לעבוד עם הרפלקסים, הנשימה, מודעות לתחושות חום וקור, כיווץ ושחרור, טעינה ופריקה, תחושת רעב ושובע, ריקנות, מלאות, תחושה חלולה. צריך לחזור לאינסטינקטים, לפיהוקים, לרעד של הגוף, ולתת לכל אלו מקום. להיות נוכחים, עם כל התחושות, בתוך הגוף. חזרה לתחושות הגופניות הינה חזרה לקיום ראשוני, בסיסי, מוצק. הגוף הוא בראש ובראשונה "אני גופני", אמר פרויד (1923), אבל הגוף החי איננו מטאפורה ואיננו שפה. הוא איברים, דם זורם בעורקים, עוררות יתר או חסר, תחושות הישרדות, תנועות, קיפאון.

חוקר המוח אנטוניו דמסיו כתב בספרו "The Feeling of What Happens ;Body and Emotion in the Making of Consciousness" כי "תחושות ראשוניות מספקות חוויה ישירה של גופנו החי, באופן בלתי מילולי ופשוט, שאינו קשור לדבר, מלבד לקיומנו המוחלט" (1999). בספרו, הוא מדבר על השסע העמוק בין חווית העצמי שלנו לבין החיים התחושתיים של גופנו. דמסיו טוען כי ליבת המודעות העצמית שלנו נסמכת על תחושותינו הגופניות, אשר מוסרות לנו את מצבו הפנימי של הגוף.

בעבודה גופנית עם טראומה, ניתן לשאול את הנפגעות והנפגעים שאלות הקשורות באופן ישיר לתחושות: מה את חשה עכשיו בגוף? מה קורה באיבר מסוים? התשובות עשויות לנוע על טווח רחב: תחושה של ניתוק או של חיבור, כיווץ או הרפיה, טעינה או פריקה, חום, יחס בין איבר אחד לאחר. גם לגבי הנשימה ניתן לשאול שאלות ישירות: איך הנשימה? איפה היא משוחררת? איפה היא נתקעת? נשתמש בשפה גופנית כדי לאפשר למטופלים להיות בקשר רציף עם גופם.

הבסיס למערכת הרגשית נפגע כאשר אנשים אינם מסוגלים להסביר לעצמם מה הן תחושות הגוף שלהם, לפי ואן דר קולק בספרו "נרשם בגוף" (2014). בנוסף, הוא טוען כי בתגובה לטראומה שאנשים חוו וכרצון להתמודד עם האימה, שנמשכה הרבה מעבר לאירוע עצמו, למדו מטופלים לכבות את אזורי המוח שמעבירים את התחושות והרגשות הפנימיים שמתלווים לפחד ומגדירים אותו. ביום יום, אזורים אלו אחראים לרישום כל טווח התחושות והרגשות שהם התשתית למודעות העצמית שלנו, לתחושה של "מי אנחנו". כלומר, במאמץ להשתיק תחושות מחרידות, נפגעי טראומה פוגמים ביכולתם להרגיש את עצמם חיים באופן מלא.

אם כך, על גבי התחושות מונחים רגשות, ועליהן מונחת המודעות העצמית החושית. כלומר, בין הגוף לאני הגופני ישנו מרווח. ובתוך המרווח הזה מתבצעת עבודת הטראומה. אם מערכת החישה העצמית מתקלקלת, עלינו למצוא דרכים להחזירה לתפקוד.

עקרון 3: שהייה והתהוות

נפגעות ונפגעי טראומה, מספרים עמיתים, סטודנטיות, מטפלים שונים, מגיעים עם מה שנקרא "סימפטומים גופניים". בפרשנות הקלינית-גופנית, לא תמיד נדבר על סימפטומים. הגוף לא בהכרח מדבר, הוא מתנהג. יש לו דפוסים משלו, יש לו זיכרון גופני. הגוף חי בתוך זמן של הווה מתמשך. כך, תנועה שחוזרת על עצמה שוב ושוב, ללא תכלית, ללא יכולת להפסיק, מעידה על משהו שקפא בעבר ולא מצליח להיפרם, מעין מידע שנתקע בזיכרון הגופני וחוזר על עצמו. הווה ה"מסרב" להפוך לעבר.

כאשר אנו מדברים על תנועה שחוזרת על עצמה, אנו מדברים על תשומת לב לניואנס שחוזר על עצמו אצל המטופל; רעד בגוף, בכי, העווית פנים, הנפת יד, שיעול, מילים שנתקעות. שפתו של הגוף איננה כפופה בהכרח לשפתה של הנפש. התנועה החזרתית הנה לב שפתו של הגוף; "סדירות", אומר ויטגנשטיין בספרו "חקירות פילוסופיות" (1953), "היא הקריטריון היחיד לשפה". אם כך, ברגע שתנועה חוזרת על עצמה פעמים רבות, היא איננה בהכרח רק צורה אוטיסטית או אינרציה חסרת משמעות, אלא יש אפשרות שמדובר בניסיון חוזר ונשנה לתת פשר ומשמעות לדפוס או לתנועה המתהווה, לבטא את הזיכרון הגופני שנכלא בתאי הגוף מבלי שהייתה לו היכולת להגיע לפורקן. וכך, להזהיר אותנו על שמשהו השתבש.

בהתערבות גופנית עם טראומה, נתבונן על התנועה החזרתית כעל אקט של פרפורמנס. כלומר, כמופע המתהווה לנגד עינינו ומבקש פורקן. באין שפה, ניתן לשהות עם הנפגע ועם התנועה החווייתית. הפסקת הדיבור עשויה לפנות מקום לחוויה הגופנית. התערבות מודעת-גוף תבקש לא רק לאפשר תנועה/ מנח/ תחושה גופנית מסוימים, כדי לנרמל את כל אלו וכדי לתת להן מרחב בו הן יכולות להתקיים. נבקש לחזור שוב ושוב ושוב על התנועה. בשפה גופנית אפשר לקרוא לתנועה חזרתית "פריקה מוטורית לא-רצונית" (שחר-הלוי, 2004), ואפשר גם לכנות אותה "רומינציה צורנית". נוכל לראות בפריקה שחרור של אנרגיה הישרדותית, שלא היה לה מקום בשדה הטראומה והיא מתגלמת מחדש על מנת לקבל פורקן.

עקרון 4: השלמת התנועה ההישרדותית

נפגעי ונפגעות טראומה מגיעים פעמים רבות עם תחושה של רעד. האינטואיציה הקלינית היא לנסות ולהרגיע את הרעד. מטפלים מודעי גוף דווקא יבקשו לתת ביטוי לרעד, לרעוד ביחד. לפי עבודתה של מריאן צ'ייס (1975) – להגדיל את הרעד (להגזים אותו), להקטין את התנועה. לבדוק איפה הרעד מתקיים, להעביר אותו למקום אחר בגוף. כל האלמנטים האלו מתכנסים לחקירה גופנית: התבוננות ברעד כמנוע לעבודה גופ-נפשית או כדפוס של אנרגיה הישרדותית שניתן לפרוק אותו, כדי לחזור לטווח החוסן. פייר ז'אנה, חוקר הטראומה הראשון, כתב בשנת 1893 על העונג של השלמת הפעולה (Herman,1997), אשר מגיע פעמים רבות מהיכולת להשלים את התנועה החזרתית על ידי מחקר גופני או על ידי תנועה נוספת, אחרת.

כעת, אציג תיאור מקרה קצר, המדגים עבודה גופנית עם טראומה.

"דברו שפתיים יחפות, דברו עיניים" (שיר לשירה, יהונתן גפן)

א', נפגע מיישובי העוטף, מדבר איתי זמן רב, כאשר כפות ידיו מאוגרפות לצדי הגוף. האגרופים הסגורים נעים במין תנועה שחוזרת על עצמה: קדימה-אחורה, אחורה-קדימה. ושוב. ושוב. אני מסיבה את תשומת ליבו לתנועת האגרוף. אנו מתבוננים על התנועה הבלתי רצונית, שהייתה, עד עכשיו, גם לא מודעת. מעבר לזום, גם אני מכווצת את ידי לאגרוף. הציפורניים חורטות בבשר. התנועה קדימה ואחורה זורקת אותי לסיוטים של הבן שלי: לימבו אינסופי חסר פשר.

"כל מה שרציתי", אומר א', "זה לדפוק על דלתות הממ"ד ולצעוק שיבואו להציל אותנו. לא יכולתי לדפוק על דלתות הממ"ד, המחבלים היו בחוץ, שמעתי אותם, והדחף היחידי שהיה לי, מה שנתקע לי בראש במשך שעות, היה הרצון לדפוק על הדלת. זה כנראה נתקע לי בגוף".

בעולם הגופני אנו מתרגלים הלכה למעשה את הפיכת הגוף לקלט חושי כחלק מחקירה גופנית ענפה. הגוף הנו מקור אינפורמציה בלתי נדלה, חלקו ניתן להמשגה וחלקו מהדהד בתוכנו ונפלט מן הגוף, כשארית. עם זנב השארית נבקש לעבוד, עם החוויה הגופנית שלנו את האחר, עם היכולת להדהד בתוכנו ואל האחר את העולם – את טבעו וטיבו של העולם. כיצד נאפשר לתנועה החזרתית "להתממש" בעולם? כיצד נוכל לשחרר את הזיכרון שנתקע בגוף ומסרב להרפות?

בספרה "Performing Remains", מדברת שניידר על המושג reenactment כפעולה של שחזור, בניסיון להגיע לאותו רגע ראשוני אשר קדם ל"טביעת האצבע" של ההווה, באמצעות טכניקות כמו חזרתיות והכפלה. השחזור הוא מפגש עם רוח רפאים באמצעות מחווה, המתפרסת על פני מרחבי זמן שונים. "שחזור", אומרת שניידר, "איננו רק זיכרון והנצחה, אלא האירוע המתמשך עצמו" (2011).

בעבודה עם א', ניסינו לפתוח את האגרוף אך ללא הצלחה. לבסוף, הצעתי לכווץ את האגרוף עוד יותר, עד שיהיה בלתי נסבל, עד שיהיה כאב, עד שירגיש. נזכרתי באחת הסדנאות שעברתי אצל אוהד נהרין, ממציא שפת התנועה "גאגא". כדי להעיר את הגוף הוא ביקש מאיתנו להכות בכף יד מלאה על הרגליים; הידיים; הפנים. להעיר את המעטפת העורית בשפתנו, להעיר את תחושות העור. עוד נזכרתי, באחד התרגילים של בבת רוטשילד (Rothshild, 2000), המציעים להכניס מתח לשרירים כדי שניתן יהיה לחוש בצורך להרפות.

אחרי שא' כיווץ את האגרוף הכי חזק שיש, הוא הצליח להרפות. תרגלנו הרפיה בבת אחת ותרגלנו הרפיה באופן מדורג. בכך, ביקשנו להחזיר לגוף שליטה וביטחון, דרך חקירה גופנית. אפשר היה לחוש את ההבדל בין האגרוף המכווץ לתנועת ההרפיה. אפשר היה לבחון את השפעת ההרפיה על הכתפיים, בית החזה, כפות הרגליים. ברגע שאפשר היה להרפות את האגרוף הקפוץ והקמוץ, משהו חדש יכול היה להגיח, תנועה חדשה יכלה להתהוות, תנועה המאפשרת השלמת המעגל התנועתי-מוטורי-תחושתי. א' פתח וסגר את שתי כפות הידיים, ניער את כפות הידיים חזק, סובב את המפרקים, מתח את האצבעות. לכמה דקות, כפות הידיים שלו ביצעו כוריאוגרפיה של שחרור.

אמפתיה גופנית לאורך העבודה עם העקרונות השונים

בחרתי במאמר זה לא להתמקד בכלים של אמפטיה גופנית, מתוך מחשבה כי כל מי שעוזר בתקופה קשה זו, מלא באמפטיה כלפי האחר, ולכן גופו יהדהד את אותה האמפטיה אל מרחב העזרה. לצד זאת, ברצוני לגעת במושג זה, ולהסבירו באמצעות אחד הכלים שמתארת יסמין גודר, הרקדנית והכוריאוגרפית, במחקר שלה על אמפתיה גופנית. יסמין מדברת על "מנהיגות נדיבה", על היכולת להחזיק עבור האחר מרחב מזין גופנית ונפשית, מרחב עדין ומכיל. מעין הזמנה הורית לחלוק כאב עמוק ביחד (2022). אני רואה במילותיה המנחמות ערך רב. בתקופה זו עלינו, קהל המטפלים, להפעיל מנהיגות נדיבה כלפי האחר.

בעולם הטיפול מודע-גוף, אנו מתבוננות בהתערבות הגופנית כהצעה יזומה שאינה חייבת להיענות. אך גם כאן, לא תמיד הצעותינו יענו בחיוב או בהצלחה, אך הן עשויים להדהד במרחב כאפשרויות נוספות להיות ולא לחדול, לחוש ולא להיות קהי חושים. הצעות אלו עשויות לתת בחירה למטופל או למטופלת: כשאנו מציעים התערבות גופנית או מבקשות לשים לב לגוף, נשאל האם זה מתאים ומה אפשרי כעת כדי שהמטופל יוכל לבחור האם להיענות. כדי לצאת ממעגל הטראומה, המטופל צריך להרגיש שיש לו בחירה – הוא יכול לומר כן או לא או אחר כך, כי עכשיו לא מתאים. הוא חוזר להרגיש מה נכון לו ומה לא, תחושה שהולכת לאיבוד הרבה פעמים בתוך טראומה. כך גם לא מתקיימת חוויה של חודרנות או פלישה שפעמים רבות נחוות בתוך טראומה.

במאמר זה תיארתי 4 עקרונות ויסות חושי אשר עשויים לסייע בעבודה מודעת-גוף עם נפגעי ונפגעות טראומה. עקרונות אלו מתייחסים להגברת היכולת לזהות מידע חושי שקפא או נחסם; להפניית תשומת לב למידע החושי; לשהייה והכלה של תנועה חזרתית; ולהשלמת התנועה ההישרדותית שנחסמה באמצעות חקירה גופנית. מתוך עבודה מודעת-גוף, הרואה בתחושות הגופניות, המדוברות והלא מדוברות, שפה טיפולית נוספת, מרחב נוסף לריפוי, ניתן להעמיק ולבצע אינטגרציה במרחב הטיפולי ובעבודה עם טראומה, בייחוד בימים קשים אלו, בהם הטראומה שוכנת בכל.

להיות בעל גוף בעולם פירושו להיות מסוגל לקלוט גירויים, לחוש את חישתם של אחרים, להשתוקק, לחוות תחושות של עונג וכאב, להיות מסוגל לשהות בתוך אינטימיות, חמלה ועדינות. עבודה עם גוף בזמן זה איננה רק חלק בלתי נפרד מעבודת טראומה, היא חיונית מעין כמוה לתהליך ההחלמה. היא חיונית גם כחלק מעבודה אינטגרטיבית, לצד כלים אחרים וחשיבה נוספת. נבקש לראות את האדם על כל חלקיו, על כן נחפש ערוצים שונים כדי לגעת, ולחולל שינוי. להיות נוכח בתוך גוף פירושו להיות במגע עם קשת התחושות, הרגשות, העצמי והעולם. יש בעולם כאב ויופי, טוב ורוע, חיים ומוות. היכולת להיות נוכחת בגוף היא גם היכולת להיפתח בפני העולם, להסכים להיות חשופה, למרות ובגלל הכל, וללמוד לשאת אותו.

על הכותבת - ד"ר שנער פנקס-סמט

ביבליותרפיסטית, פסיכותרפיסטית פסיכודינמית מודעת גוף. ראש התוכנית ל"פסיכותרפיה מודעת גוף- אינטגרציה של מודלים גופניים לתוך פסיכותרפיה פסיכואנליטית", החוג לפסיכולוגיה ע"ש ברוך איבצ'ר, אוניברסיטת רייכמן. עורכת האנתולוגיה "ליפול למעלה- כתיבה עכשווית על גוף בטיפול", הוצאת פרדס, 2021, ו"גופמצוף", הוצאת שתיים, 2022.

מקורות

אמרי, ז'. (2001) [1996]. מעבר לאשמה וכפרה. תרגום: יונתן י' נראד. עם עובד

גולד-שילד, נ. (2022). ועכשיו הגוף: החוויה הגופנית והניסיון להמשיגהסקירת יום העיון לכבוד הספר: "ליפול למעלה- כתיבה עכשווית על גוף בטיפול" פסיכולוגיה עברית

ואן דר קולק, ב. (2021) [2014]. נרשם בגוף: מוח , נפש וגוף בריפוי מטראומה. תרגום: א' רילוב. פרדס

ויטגנשטיין, ל. (1995) [1953]. חקירות פילוסופיות. תרגום: ע' אולמן- מרגלית. מאגנס

מרלו-פונטי, מ. (2004) [1961]. העין והרוח. תרגום: ע' דורפמן. רסלינג

מרגלית, מירב. (2014). תנועה וקשב לחיים: STREAM מודל בטיפול בתנועה: מטראומה ולחץ לחוסן ויסות", בתוך: רונן ברגר (עורך), היצירה – לב הטיפול: מודלים ותיאוריות בטיפול מבוסס אומנויות, פרי פיתוחם של מטפלים ישראלים. אח, עמ' 235–248.

פרויד, ז. (1923). האני והסתם בתוך: כתבי זיגמונד פרויד. תרגום: ח' אייזיק. דביר. ע"מ 138-170

שחר-הלוי, י. (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי : פרדיגמה תנועתית-נפשית לטיפול בתנועה ולניתוח שפת התנועה הרגשית. מהדורה שנייה

Chace, M. (1975). Marian Chace, her papers. Edited by Harris Chaiklin. American Dance Therapy Association

Damasio, A. (1999). The Feeling Of What Happens: Body and Emotion in the Making of Consciousness. Harcourt Brace and Co

Gendlin, E.T. (1996). Focusing-oriented psychotherapy: A manual of the experiential method. New York: Guilford

Herman, J. (1997) [1992]. Trauma and recovery: the aftermath of violence - from domestic abuse to political terror. New York: Basic Book

Ogden, P., Minton, K. (2000). Sensorimotor Psychotherapy: One Method for Processing Traumatic Memory.Traumatology 6 (3): 149

Ogden, P., Minton, K., & Pain C. (2004). Trauma and the Body: A Sensorimotor Approach to Psychotherapy.W.W. Norton &Company

Pinkas, S. (2016). Psychic fragments and changing bodies: Theoretical and clinical applications of bodily reverie. Body, Movement and Dance in Psychotherapy, 11:4, 206-219

Rothschild, B. (2000) The Body Remembers: The Psychophysiology of Trauma and Trauma Treatment. Norton Professional Book

Scarry, E. (1985). The Body in Pain: The Making and Unmaking of the World. Oxford University Press

Siegel, D. J. (1999). The developing mind: Toward a neurobiology of interpersonal experience. Guilford Press

הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024
הקרנה מקוונת של הסרט 'פלס"ר הימלאיה' ודיון עם יוצר ומשתתפי הסרט
עם אלדד פריבס (יוצר הסרט), נחי אלון וד"ר תולי פלינט. בהנחיית ד"ר שרון זיו ביימן ויואב בר יוסף. האירוע ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
26.02.24
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב
משחזור לזיכרון – מבט אינטגרטיבי על טיפול בטראומות השבת השחורה והמלחמה שיחה מקוונת עם פרופ' יעל להב. בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד"ר שרון זיו ביימן, ללא עלות
מכון מפרשים, אונליין
יום רביעי 21.02.24 בשעה 20:00
הרשמה לתוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה
ביסוד הרעיון להקמת התוכנית הבינתחומית ללימודי פסיכואנליזה עומדת האמונה בחשיבות מפגש רב ממדי ורב תחומי עם חומרי נפש המניעים את הפרט והחברה
מכון תל אביב לפסיכואנליזה בת זמננו, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
טיפול דינמי חווייתי אינטנסיבי במצבי הצפה רגשית ופוסט טראומה
פסיכותרפיה דינמית-חווייתית אינטנסיבית (IE-DP) היא מודל פסיכותרפיה מואץ -ולכן חסכוני. הכוח המרפא של הקשר האנושי האמיתי בין המטפל למטופל נמצא בלב מודל IE-DP.
מכון מפרשים, אונליין
05/03/2024