עמית וולק
בתקופה זו, שבה המלחמה הינה חוויה חיה וחלק משגרת חיינו, אנו חווים שוב כי המלחמה מותירה אחריה לא רק הרס פיזי, אלא גם עקבות נפשיים של אובדן, חרדה וערעור תחושת הביטחון הבסיסית. זיכרונות אישיים וקולקטיביים של מקלטים, טילים, אזעקות ושכול מציפים וצובעים את המציאות היום יומית. מתוך הכרה בסבל הנרחב שהמלחמה מחוללת, מבקש מאמר זה לבחון את השאלה העתיקה בדבר מקורותיה והכרחיותה של המלחמה.
דרך ניתוח של שלושה מבנים תיאורטיים – דחף המוות של פרויד, טראומה נבחרת של וולקן וטראומת האחאות של מיטשל – יציע המאמר התבוננות במלחמה כנובעת ממבנים נפשיים מוקדמים, משחזורים בין־דוריים ומקונפליקט יסודי בין דומות לשונות. עם זאת, עוצמתה ואכזריותה אינה גזירת גורל; הן תלויות במידת ההכלה והסימבוליזציה שהתרבות יכולה להציע. לאחר מכן, אנסה, לפי מיטב הבנתי, לגזור משמעויות קליניות מהחשיבה של שלושת התיאורטיקנים הפסיכואנליטיים ומתוך התבוננות אינטגרטיבית בהגותם, בעניין המעשה הטיפולי.
במבט ראשון נדמה כי מלחמה היא תקלה, התמוטטות של ההיגיון ושל המוסר. אולם, מלחמות מהוות חלק מההיסטוריה של החברה האנושית בתצורותיה השונות – שבטית, אימפריאלית, מונרכית או לאומית. מתוך כך, ייתכן שהמלחמה אינה רק אירוע היסטורי אלא הכרח אנושי? במאמר הנוכחי אנסה להמשיג, באמצעות הישענות על מבנים תיאורטיים פסיכואנליטיים, כיצד המלחמה מהווה דרך עבור היחיד והקבוצה לארגן עודף עוררות, טראומה ותשוקה.
כעת אבקש להרחיב על כל אחד משלושת המבנים התיאורטיים – דחף המוות (פרויד), טראומה נבחרת וזהות קבוצתית (וולקן) וטראומת האחאות וחוק האם (מיטשל). לאחר מכן, באמצעות ניתוח תיאוריות אלו ואינטגרציה שלהן, אבקש להציע כי המלחמה איננה מקרית, ואינה מהווה כישלון של התרבות או של החברה בה אנו חיים. למעשה, לפי ההסתכלות שמביא מאמר זה, מלחמה נובעת ממבנים נפשיים מוקדמים, משחזורים בין-דוריים ומקונפליקט יסודי בין דומות לשונות. עם זאת, אין הדבר אומר שיש לנהוג באופן פאסיבי ולקבל את קיומה. שכן, לתרבות והחברה תפקיד בהכלה וסימבוליזציה של תכנים אלו, אשר בתורם עשויים להפחית את עוצמתה ואכזריותה.
בדומה לתקופה הנוכחית בישראל, גם אירופה של 1920 סבלה מתוצאותיה של מגפה קטלנית (השפעת הספרדית בשנים 1918-1919) ולצידה ה'מלחמה הגדולה', כפי שכונתה מלחמת העולם הראשונה לפני מלחמת העולם השנייה (חוזה ורסאי, שסיים את מלחמת העולם הראשונה נחתם ב-1919). אירועים אלה לא פסחו על פרויד באופן אישי. שלושת בניו שירתו במלחמת העולם הראשונה בצבא האוסטרו-הונגרי, ובנו הבכור, מרטין, נפל בשבי האיטלקי. כמו כן, בתו השניה ואהובה לוסי, נפטרה מהשפעת הספרדית (1920).
בשנה זאת, 1920, כותב פרויד את ״מעבר לעקרון העונג״ (1920/2020), שם הוא מציע תפנית רדיקלית בחשיבה שלו ובפסיכואנליזה בכלל: פרויד מגיע למסקנה שלא כל התהליכים הנפשיים שואפים להפחתת מתח (לפי פעולת עקרון העונג), אלא קיימת נטייה חזרתית, כפייתית, שאינה מכוונת לעונג, אלא לחזרה על גודש הגירוי עצמו. מכאן, מושג דחף המוות – הנטייה של החי לחזור למצב אנאורגני.
וכך כותב פרויד (1920/2020):
"דחף יהיה אפוא לחץ השוכן בחי האורגני להחזיר מצב קודם על כנו…מטרת כל החיים היא מוות… כל החי מת מסיבות פנימיות וחוזר אל המצב האנאורגני, הקודם לחיים… המוות קודם לחיים והוא מטרתם. כוח עלום בימי בראשית עורר את החומר האנאורגני לחיים ויצר בו מתח שהוא מבקש לבטלו; נוצר הדחף הראשון לחזור אל המצב האנאורגני. הדחף הקמאי הראשון הוא אפוא רגרסיבי, מהחיים אל המוות…"
הרעיון שהתרבות והחיים החברתיים הם ביטוי קולקטיבי של דחפים ומבנים תוך אישיים, עובר כחוט השני לאורך כתבי פרויד. באופן ספציפי, המלחמה אינה רק התגוננות מפני איום קיומי, מאבק על טריטוריה או משאבים; היא מימוש קולקטיבי של דחף המוות. תכונה חשובה נוספת של דחף המוות בנוסף לכח שהוא מפעיל לחזור למצב אנאורגני, היא כפיית החזרה (Repetition Compulsion) כפי שפרויד מנסח אותה (1920/2020): "אנו מוצאים שאנשים חוזרים ומעמידים את עצמם במצבים מכאיבים… הם משחזרים חוויות לא נעימות מן העבר… במקום לזכור אותן כמשהו שהיה ונגמר.” שני מאפיינים אלה של דחף המוות – השאיפה שלו להרס החי וכפיית החזרה, מסבירים את המלחמה כאירוע היסטורי חוזר.
לפי הבנתי, על פי פרויד, החברה, באמצעות הלאומיות, מספקת ערוץ ביטוי לדחף המוות, באמצעות המלחמה ובאמצעות טקסי חזרה כמו ימי זיכרון, מיתוסים והנצחה. פרויד ממשיג את המלחמה כפרדוקסלית: היא מביאה הרס, אך מעניקה פורקן לדחף המוות ומספקת לכידות, חיות ומשמעות.
ואמיק וולקן, יליד 1932, פסיכיאטר ופסיכואנליטיקאי אמריקאי ממוצא קפריסאי-טורקי, נודע במחקריו בפסיכולוגיה פוליטית, במיוחד בנוגע למצבי סכסוך בין עמים. וולקן חקר בין השאר את הסכסוכים היווני-טורקי בקפריסין, היהודי פלסטיני, בין אסטוניה לרוסיה ובין סרביה לבוסניה.
וולקן מרחיב את המבט מן היחיד אל "הקבוצה הגדולה", שהיא הקבוצה האתנית או הלאומית (Volkan, 1988). על פי וולקן, בתהליך ההתפתחות המוקדמת, בערך עד גיל שלוש, הפעוט חווה וחושב במונחים של "אני" – טוב מוחלט ו"אחר" – רע מוחלט. בסביבות גיל שלוש הוא כבר חווה את עצמו ואת האחר כרעים או טובים באופן יחסי. לפי קליין (1935/1975), תהליך זה מתרחש בשנה הראשונה לחיים. בתיאוריה הקלייניאנית המעבר מחשיבה דיכוטומית לחשיבה מורכבת יותר מומשגת כמעבר בין פוזיציה סכיזו-פרנואידית לפוזיציה דיכאונית.
לפי וולקן, בנפש נותרים באופן לא מודע שיירים של הפיצול הראשוני בין האני לבין האחר, ובין טוב לרע. לפיו, מדובר במצבי "אני" ו"אחר" של פיצולים מוחלטים ופרימיטיביים בין טוב לרע, הרוויים במצבי רגש ראשוניים של אהבה או שנאה. אלה מועברים ל"מאגרים" (reservoirs) בעולם האמיתי. וולקן מכנה מאגרים אלה 'מטרות החצנה הולמות' (suitable targets of externalization). בתהליך זה, סימנים אתניים, דתיים או לאומיים של הקבוצה האחרת (כמו שפה, אוכל, מראה ומנהגים) מתקבעים כ'מטרות החצנה הולמות' לרגשות ומטענים פרימיטיביים שליליים, בעוד סימנים אתניים, דתיים ולאומיים של קבוצת השייכות, מתקבעים כ'מטרות החצנה הולמות' לרגשות ומטענים פרימיטיביים חיוביים.
וולקן כותב (1988):
"האוכל, הריחות והצלילים המוכרים של הבית הם מטרות מתאימות להחצנת חלקים טובים המיועדים "לשמירה". לפיכך, הילדים בקבוצה זו ידבקו אליו, במידה מסוימת, לאורך החיים בבנייה ואישור מחדש של זהות אתנית, תרבותית, לאומית, או דתית. למרות שמדובר למעשה בחלקים מהסביבה ולא חלקים מהילד, הילד ישקיע בהם משהו מעצמו בליווי רגשות גולמיים של אהבה ושנאה המכוונים על ידי מושגים מוקדמים של 'אמא-אני'".
הטראומה הנבחרת (Volkan, 2001) הוא מושג המתייחס לאירוע מהעבר של הקבוצה הגדולה (למשל קבוצת אתנית), שבמהלכו היא סבלה אובדן או חוותה חוסר אונים והשפלה בסכסוך עם קבוצה שכנה. 'טראומה נבחרת' קשורה לחוסר היכולת של הדור שעבר להתאבל על אובדן לאחר שחווה אירוע טראומטי משותף. היווצרות 'הטראומה הנבחרת' מצביעה על כישלונה של הקבוצה לארגן את הפגיעה וההשפלה הנרקיסיסטית שנגרמה על ידי קבוצה גדולה אחרת. מדובר אם כך בהעברה בין-דורית ברמה לאומית של אירוע טראומטי, שהופך לסמן זהות מרכזי, ומהווה דימוי המארגן את הכאב וההשפלה בעבר והנקמה שתגיע בעתיד.
לפי וולקן, כאשר מתקיים איום עכשווי, מתרחשת 'קריסת זמן' (Time Collapse) – נוצרים קשרים מודעים ולא מודעים בין הטראומה מהעבר לאיום העכשווי והטראומה הנבחרת מופעלת מחדש. במצב של קריסת זמן, פחדים, ציפיות, פנטזיות והגנות הקשורים לטראומה הנבחרת מופעלים מחדש, מעצימים ומגזימים את הדימוי של אויבים וסכסוכים עכשוויים. אם כך, המלחמה לפי וולקן, כמעט הכרחית. היא קשורה להשלכת רגשות פרימיטיביים ושליליים מהילדות המוקדמת של אינדיבידואלים על קבוצה שכנה, להיווצרות של טראומה נבחרת ולאקטיבציה של הטראומה הנבחרת תחת איום עכשווי.
להבנתי, לפי וולקן, בהיעדר עיבוד אבל, העבר אינו חולף – הוא שב ודורש מימוש. המלחמה היא למעשה מעין טקס-אבל כושל: ניסיון לכפר על השפלה עתיקה באמצעות שליטה עכשווית. ברמה האינדיבידואלית, הדבר מקביל לאירוע שהתרחש בעבר ולא עבר סימבוליזציה, כפי שהומשג בצורה רגישה על ידי וויניקוט כ'פחד מהתמוטטות' (Fear of Breakdown; 1974/2018). ויניקוט מציע הבנה לחוויה האינדיבידואלית של פחד מהתמוטטות עתידית ושל נסיגה חוזרת למצבי התמוטטות (למשל פסיכוזה), כניסיונות לנסח אסון נפשי שכבר התרחש בעבר, בתקופה מוקדמת ביותר בחיים, אך לא היה ניתן לחוותו, כלומר לעבד אותו בצורה שהיא גם סימבולית בזמן אמת.
באופן דומה, רק ברמה קולקטיבית-לאומית, האסון – התבוסה וההשפלה מהעבר הלאומי שמתארגנים כטראומה נבחרת, לא יכולים להיות מעובדים באמצעות מלחמה, ותהא זאת אפילו מלחמת ניצחון מוחץ, מפני שהם ניסיונות קולקטיביים לעבד באופן סימבולי אסון שלא עובד מהעבר הלאומי.
ג'ולייט מיטשל, סוציולוגית ופסיכואנליטיקאית בריטית, מציעה ראיה שאני תופס כייחודית ופורצת דרך להבנת המלחמה. לפי מיטשל (2003), האלימות הראשונית אינה בין זרים אלא בין אחים. סביב גיל שנתיים חווה הפעוט, במקביל לציפייה החברתית והמשפחתית ללידת אח (לאו דווקא לידת אח או אחות קונקרטיים, אלא גם מדומיינים), את "הדחתו מכס המלכות". הנוכחות הקונקרטית או המדומיינת של אח או אחות חדשים בחייו, מעוררת פנטזיה אחאית הכוללת תשוקה לאיחוד נרקיסיסטי ולרצח גם יחד.
פנטזיה אחאית זו קשורה למשבר 'דומות-שונות' (Sameness – Difference): האחר החדש (האח או האחות הקטנים יותר) הוא גם 'אני' וגם 'לא־אני'. כאן נכנס "חוק האם" – פונקציה סימבולית המגבילה את האלימות בין האחים. הפעלה בריאה של חוק האם, אפשר לנסח כך: "אני אוהבת את שניכם ולכן לא אתן לך (האח הבכור) לפגוע בו (האח הצעיר)", הפעוט בן השנתיים לומד להכיר בעצמו את היותו מיוחד, אך גם את היותו חלק מקבוצת דומים (סדרתי). לפי מיטשל, לאחר הפעלת חוק האם, ה"פעוט" של המשפחה הופך ל"ילד" שהוא חלק מחברה רחבה יותר.
על פי מיטשל, לאחר יישום חוק האם, התשוקות של הפעוט לאיחוד ורצח האח הביולוגי, עוברות טרנספורמציה ומותקות כלפי "אח אחר" – קבוצה אתנית או לאומית שכנה. במובן זה, המלחמה בין עמים מהווה שחזור של טראומת האחאות בקנה מידה לאומי. עמים שכנים – הדומים מדי – באופן מקביל למאבק האחים, נאבקים על ייחודיות והכרה. אלימות בין עמים זוכה ללגיטימציה חברתית (צבא, גבורה), ובכך מומרת המשאלה הראשונית לרצח לצורה מוסדרת ומקובלת חברתית.
מיטשל כותבת (2003):
"האיסור להרוג אח במשפחה נלווה ללגיטימציה להרוג "אחים"
שממוקמים מחוץ למשפחה".
לפי מיטשל, המלחמה היא, אם כן, טרנספורמציה לגיטימית ולאומית של פנטזיה אחאית, שאינה לגיטימית: להיות היחיד – גם במחיר מחיקת האחר. בעוד שמרבית ההוגים הפסיכואנליטיים (מפרויד ואילך) שמו את מרכז הכובד על היחסים בין הילד להורה (ציר אנכי), מיטשל מניחה את היחסים המדומיינים וקונקרטיים בין האחים (ציר אופקי) במרכז חשיבתה. ההסתכלות על מלחמות בין עמים כסוג של "מלחמות אחים" שנאסרו בשלב מוקדם בהתפתחות, מסבירה בראיה פסיכואנליטית את השכיחות הרבה של מלחמות. לפי מיטשל, מלחמות והדחף הרצחני האוניברסלי, כמו גם אכזריותן, קשורות לדחפים ראשוניים ופרימיטיביים מגיל צעיר ביותר.
שלושת התאורטיקנים שהוזכרו, על אף היותם הוגים ומטפלים, מתייחסים בכתיבתם בנפרד לחקירה הפילוסופית-תרבותית של שאלת מקורותיה הנפשיים של המלחמה ולעבודה הקלינית עם מטופלים. כלומר, הכרחיות המלחמה ברמה החברתית, לאומית ואף אנושית, אינה מעידה לדידם בהכרח על העבודה הקלינית הבין אישית המתקיימת בחדר הטיפולים. לראיה, פרויד ומיטשל זהירים מאוד בכתיבתם על עבודתם הקלינית ושומרים על עמדה קלינית שמכוונת לסבל אינדיבידואלי ואינה חותרת לטיפול בקונפליקטים או מתחים בין עמים.
וולקן, לעומתם, מתייחס באופן ישיר לדרך הקלינית שלדעתו יכולה לצמצם עימותים בין עמים. הוא עושה זאת בעיקר בספרו בעל השם הרלבנטי 'אויבים על הספה' (Enemies on the Couch, 2013). עבודת השטח שלו מתבססת על מודל של “דיפלומטיה פסיכו־פוליטית” (Psychopolitical Diplomacy). על פי מודל זה, מיישמים בחדר הטיפולים דיאלוג בין קבוצות יריבות (למשל יוונים וטורקים, ישראלים ופלסטינים), כאשר המטרה היא לא רק לדבר על עובדות, אלא לתת מקום לרגשות ולפחדים.
על פי וולקן, בעבודה דיאלוגית-טיפולית הקבוצות עוברות תהליך אבל, שמשמעותו: להכיר באובדן, להפסיק להחזיק את העבר כמשהו “שצריך להחזיר” ולאפשר טרנספורמציה של הזיכרון. בנוסף, התהליך עוזר לכל קבוצה להבין איזה חלקים של עצמה היא לא יכולה לשאת והיא משליכה על הקבוצה האחרת. מטרתו של התהליך לאפשר למשתתפים להחזיק בו-זמנית שני נרטיבים ולא למהר ולהכריע מי צודק.
לגבי פרויד ומיטשל, אני מבחין בדמיון ביישומים הקליניים האפשריים של הגותם. דמיון שלתפיסתי, יכול להתארגן סביב עמדות אתיות הרלבנטיות לקליניקה בטיפול פרטני, משפחתי וקבוצתי. שניהם שמים דגש על החשיבות בסיוע למטופלים להכיר בדחפים ומשאלות תוקפניות שמקורם פנימי, כלומר לאו דווקא כתגובה לתסכול או כמשאלה לתיקון. יחד עם זאת, אותם דחפים פנימיים עלולים לקבל ממשות וביטוי חיצוני: אצל פרויד, הדגש בביטוי הדחפים התוקפניים הפנימיים מתייחס למתח הבין דורי (למשל, הורה-ילד, מורה-תלמיד ועובד-מעביד); בעוד שאצל מיטשל הדגש הינו על נוכחות הדחפים התוקפניים בתוך שכבת השווים (למשל, אחים, בני זוג, עמיתים לעבודה וחברים).
להבנתי, המסר שעובר מהגותם הוא שככל שנצליח להכיר ולבטא באופן סימבולי (למשל, מילולי) דחפים אלה, כלומר נהיה פחות מוסרניים וצדקניים, נזדקק פחות לערוצי ביטוי אלימים קונקרטיים, דוגמת מלחמה. פרויד (1915/2012) מנסח עמדה זאת בצורה יפה:
"כלום לא מוטב היה לפנות למוות את המקום שמגיע לו במציאות ובמחשבותינו, ולתת מעט יותר דגש לעמדת הלא–מודע למוות, שאותה הדחקנו עד עתה בדבקות כה רבה? זה אמנם לא נראה כהישג גדול כל כך אלא דווקא ככמה פסיעות טובות אחורנית, כלומר נסיגה. ועם זאת, זה מקנה לנו את היתרון של התחשבות גדולה יותר באמת, והפיכת החיים שלנו לנסבלים שוב. לסבול את החיים זו הרי החובה הראשונה של כל מי שחי."
שלושת ההוגים מזהים את המלחמה כחלק ממבנה החברה והתרבות האנושית: אצל פרויד – מלחמה מהווה מימוש קולקטיבי (לאומי) של דחף המוות המולד; אצל וולקן – המלחמה היא תוצאה של השלכת שאריות דימויים פרימיטיביים וקיצוניים, משלבים ראשוניים של הילדות, על האויב; ואצל מיטשל – המלחמה היא ביטוי לגיטימי של אלימות לא-לגיטימית כלפי אח קיים או מצופה, שנאסרה על ידי 'חוק האם'. מכאן, ניתן להסיק כי מלחמה "נחוצה" במובן מבני: היא מספקת פורקן לעודף עוררות, ערוץ ביטוי לדימויים פרימיטיביים מהעבר ודרך לגיטימית לבטא תוקפנות אסורה.
המאמר הנוכחי מדגים כיצד שלושה הוגים פסיכואנליטיים רואים במלחמה חלק ממבנה החברה האנושית. אך, אבקש לטעון כי המבנים התאורטיים המוצגים במאמר זה אמנם מספקים הסבר לקיומן של מלחמות משחר ההיסטוריה, אך לא לאכזריות המלחמה, עוצמתה והתארכותה. יתרה מכך, ככל שנצליח לתת הכרה ומקום לדחפים האינדיבידואליים שלנו ברמה המשפחתית, יעודנו ויפחתו גם אכזריותן של המלחמות.
לסיום, אצטט שוב מחיבורו של פרויד (1915/2012) – 'מחשבות לעת מלחמה ומוות', אשר נכתב חצי שנה לאחר פרוץ 'המלחמה הגדולה' (מלחמת העולם הראשונה). במסה זו מתאר פרויד לצד הכרחיות המלחמה גם את ההכרח להתנגד למלחמה ואת התקווה לסיומה:
"אין צורך להיות רחום עד בלי די, ניתן להכיר בצורך הביולוגי והפסיכולוגי שיש לכלכלת חיי האנוש בסבל, ובכל זאת להרשיע את המלחמה על אמצעיה ומטרותיה, ולייחל לסופה."
פסיכולוג קליני מומחה, מדריך בפסיכותרפיה
ויניקוט, ד.ו (2018). פחד מהתמוטטות בתוך ע' ברמן (עורך): עצמי אמיתי, עצמי כוזב (291-300). תל אביב: עם עובד. (מקור פורסם 1974)
פרויד, ז. (2012). מחשבות לעת מלחמה ומוות (נ' קול ור' בר־חיים, מתרגמות). רסלינג. (פורסם במקור 1915).
פרויד, ז. (2020). מעבר לעקרון העונג (ר' גינזבורג, מתרגמת). רסלינג. (פורסם במקור 1920).
Klein, M. (1975). A contribution to the psychogenesis of manic-depressive states. In Love, guilt and reparation and other works 1921–1945 (pp. 262–289). Hogarth Press. (Original work published 1935)
Mitchell, J. (2003). Siblings: Sex and violence. Polity Press
Volkan, V. D. (1988). The need to have enemies and allies: From clinical practice to international relationships. Jason Aronson
Volkan, V. D. (1997). Bloodlines: From ethnic pride to ethnic terrorism. Farrar, Straus and Giroux
Volkan, V. D. (2001). Transgenerational transmissions and chosen traumas: An aspect of large-group identity. Group Analysis, 34(1), 79–97
Volkan, V. D. (2013). Enemies on the Couch: A Psychopolitical Journey Through War and Peace. Pitchstone Publishing
