שמואל גרזי
כותרת יום העיון שנערך בחיפה (ב-9 במרץ 2025) לכבוד הסרט הייתה: "פרויד האאוטסיידר. האמנם?" ונראתה לי מדויקת להפליא. מנקודת ראות אחת אפשר היה לראות בסרט ובהרצאות שנישאו בעקבותיו, כי פרויד, ובעיקר גישתו, היא "אאוטסיידרית", היא מחוץ: מחוץ למקובל, מחוץ לקונצנזוס, מחוץ למודעות, מחוץ לידוע עד כה ומחוץ למה שאפשר לדעת.
מן הצד השני, פרויד הפך עם השנים ל-״אינסיידר״, למיינסטרים, למקובל, למרכזי, לעוסק בעניינים המרכזיים של הנפש. גישתו הפכה מקובלת מאוד, והוא מצוטט בכל דיסציפלינה אקדמית במדעי החברה והרוח: החל מן הפסיכולוגיה, דרך הפילוסופיה, הספרות, האומנות, ועוד.
כל גישתו של פרויד היא דואלית. בלב כל המודלים התאורטיים שלו מצוי הקונפליקט – קונפליקט בין שני כוחות: בין המודע והלא-מודע, בין האיד והסופר-אגו, בין המציאות והדמיון ועוד.
במישור האישי היה פרויד מאוד אאוטסיידר. הוא היה יהודי, וכשהחל להציג את מחשבותיו בסביבתו המקצועית הקרובה, הוא זכה ללעג. גישתו לא התקבלה על ידי הרוב הארי של אנשי המקצוע שעסקו בנפש בזמנו. מנגד, מעטים נהו אחריו והפכו אותו למרכזי ביותר בעולמם ובעולם מטופליהם.
הדואליות בלטה גם ביחסיו של פרויד עם הקהילה המקצועית. מחד, הוא סבל מהדרה, כמי שלא מקובל על מעגל אנשי המקצוע. מאידך, הוא עצמו הדיר וגרם להתרחקותם של מי שהיו אאוטסיידרים לגישתו, כלומר שפיתחו גישה עצמאית על בסיס היכרותם הקרובה עמו ועם התאוריה שלו. כך נדחקו אל מחוץ למעגל הפסיכואנליטיקאים יונג, אדלר, ראנק ואחרים.
בנוסף, פרויד היה בעל יכולת להיות אאוטסיידר לעצמו. בזכות כך, הצליח להתבונן על עצמו מנקודת ראותו של מטפל, והדבר אפשר לו לעשות אנליזה עצמית, בתוכה גילה, בין השאר, את המורכבות האדיפלית. ההתבוננות שלו על עצמו, מן החוץ, התבססה על הנקודה הארכימדית של גישתו: הלא-מודע. הוא ניסה לחשוף את התהליכים הלא-מודעים של עצמו, ואת התהליכים המודעים והלא-מודעים אשר רוחשים בנפשו של כל אדם.
הדגש שפרויד שם על הלא-מודע הוא עוד עדות לדואליות של רעיונותיו. מחד גיסא, הוא לא היה הראשון שהתייחס ללא-מודע. הדיבור על הלא-מודע היה חלק מהשיח האינטלקטואלי של זמנו, מרוח הזמן (zeitgeist). מבחינה זו הוא היה מאוד IN. מאידך גיסא, יישום מושג הלא-מודע לתחום של ריפוי הנפש היה חידוש מסוים, מחוץ למה שהיה מקובל בזמנו. פרויד אמנם אמר שהוא שמע על הלא-מודע בזמן שהותו אצל שארקו, אך זו הייתה אפיזודה יוצאת דופן.
ההתמקדות בלא-מודע היא עצמה פרדוקסלית ודואלית. מחד, הלא-מודע הוא לא מודע – אי אפשר לדעת אותו. דומה הדבר למודעותו של אדם לתהליכים המתרחשים בכל רגע בגופו, למשל בעלייה השמאלית שבליבו. רק כאשר מתרחשת איזו פגיעה בתהליך הרגיל של זרימת הדם שם, מתקבל סימפטום המעיד על כך, כמו כאב חריף בצד שמאל של הגוף. כך גם העיסוק בלא-מודע הוא עיסוק במה שאין אפשרות לדעת אותו ישירות. ניתן רק לפגוש את הנגזרות (derivatives) של התהליך עצמו. ניתן לשער מה קורה בתהליך שאיננו מודעים לו. העיסוק בלא-מודע הוא עיסוק במה שאי אפשרות לדעת אותו.
הבנה זו הזינה פסיכואנליטיקאים רבים, ובכך הפכה את גישתו של פרויד מגישה אאוטסיידרית לגישה אינסיידרית. החלו להופיע מאמרים העוסקים במה שלא ניתן לדעת ולפגוש, כמו, למשל, תהליכים טראומטיים שסוגרים את הדרך למודעות. תהליכים אלה יכולים לגרום לנפש תופעות המעידות על כך שהיא עמדה לנוכח מצב שהיא איננה יכולה לשאת.
מכאן נפתחה הדרך לעיסוק ביכולתה של הנפש להכיל חוויות רגשיות. אחד הפסיכואנליטיקאים שפיתח נושא זה היה ביון, שדיבר על הקשר בין האם לתינוק ובין המטופל למטפלת, קשר אשר מאפשרת בנייה של יכולת הכלה לרגשות מורכבים, כולל רגשות כואבים. ביון הרחיב את ההבנה ביחס ללא-מודע כאשר החל לכתוב על ה-O: אותה הוויה אינסופית, נצחית, אלוהית אולי, המקיפה אותנו ושאנו חלק בלתי נפרד ממנה, אך אין אנו יכולים לתפוס אותה, לבטא אותה או להבין אותה. אנו יכולים רק להתקרב להוויה זו (Becoming O) (אייגן, 1981/2013).
העיסוק בלא-מודע הלך והתרחב והפך להיות יותר רווח. פרויד עצמו כתב על ביטויים של לא-מודע בחלומות, בפליטות פה, ביחסי מטפל-מטופל (יחסי העברה), בבדיחות, בשכחה, באומנות ועוד. אם כן, הנושא שהוא מחוץ למודעות הפך להיות הנושא המרכזי שעוסקים בו. מה שהיה OUT הפך להיות IN.
גם העיסוק בחוויות לא-מודעות קיבל יותר מקום בספרות הפסיכואנליטית. כך למשל, בולאס (1987/2000) הרחיב את היריעה כאשר כתב על הידוע שאיננו נתון לחשיבה, כלומר על חוויה שאנו יודעים אותה באיזו רמה טרום-מודעת, אך היא כל כך קשה להכלה, שאיננו יכולים לחשוב אותה. הטיפול אמור להיות מפגש שעוזר להפוך את הבלתי ניתן לחשיבה לתוכן שאפשר לחשוב אותו ביחד ולתת לו פשר, משמעות, מילים.
כאן נשאלת השאלה: מי יכול להיות הפרשן של החוויה הלא מודעת? בתחילת דרכה של הפסיכואנליזה, בהשראת פרויד, היה ברור כי המטפל הוא הפרשן של החוויות הלא-מודעות של המטופל. המטפל עומד מבחוץ (outsider), ועל כן הוא יכול לדעת את מה שהמטופל לא מודע לו. כלומר, הוא יודע את הפנטזיה הלא-מודעת של המטופל. המטפל אוסף את חלקי האסוציאציות החופשיות של המטופל, בונה מחלקים אלה את תמונת הפסיפס של הפנטזיה הלא-מודעת, ומגיש אותה למטופל כדי שיכיר את הכוחות הלא-מודעים המניעים אותו. בזכות היכרות זו, יוכל המטופל להשתחרר מכוחות אלו ולבנות לעצמו אורך חיים המתאים לצרכיו העכשוויים.
עם השנים נתקלו מטפלים בהתנגדות של מטופלים לפרשנות המטפל. פסיכולוגיית העצמי תרמה תרומה מרכזית להבהרה כי המהות הנרקיסיסטית באדם מתקשה לקבל את הגישה החבויה בפרשנותו של המטפל: האחר יודע טוב יותר את האדם, מידיעתו שלו את עצמו. תהליך נרקיסיסטי נוסף המקשה על קבלת פרשנותו של המטפל הוא הקושי של האדם להימצא בעמדה של מי שזקוק לזולתו. הזדקקות זו לזולת נחווית כעמדה של תלות, הפוגעת בערך העצמי. עמדה החווה את הזולת (המטפל) כרואה בו תינוק תלותי, ולא מקבל אותו כבוגר השווה לו מבחינה מנטלית.
קושי נוסף בקבלת הפרשנות של המטפל נובע מהקושי של חלקים נרקיסיסטיים באדם לקבל צדדים אחרים בו שאינם נתפסים ראויים – צדדים שפוגעים בניסיונו של המטופל לראות עצמו בדימוי הרצוי בעיניו. בצומת זה מתרחשת הגנה אשר קוהוט (1977/2014), אבי פסיכולוגיית העצמי, קרא לה ״פיצול אנכי״. זו הגנה המרחיקה ממודעותו של האדם את התהליכים אשר הנפש מתקשה לקבל אל עצמה ולזהותם כחלק בלתי נפרד מן העצמי.
בשונה מהפיצול האופקי, המפצל בין המודע ללא-מודע, בהגנה זו מושג ה"לא-מודע" נבלע בתוך הפיצול האנכי, מכיוון שפיצול זה כולל מודע ולא-מודע יחד. מה שהיה חוויה של "אאוטסיידריות", בה הלא־מודע הוא תוכן זר, מופרד, שיש לפרש מבחוץ, הפך להיות חוויה של "אינסיידריות", שבה המטופל והמטפל שוהים יחד עם חווייתו המלאה של המטופל.
במקום זה החלו פסיכואנליטיקאים מן הזרם ההתייחסותי לחפש דרך אחרת לתת פשר לתהליכים לא מודעים, יחד עם ניסיון לתת תוקף להיות שניים במפגש הטיפולי. שניים שכל אחד מהם איננו מצמצם את הסובייקטיביות של עצמו, וביחד הם מתבוננים בתהליכים הלא-מודעים של המטופל, ולעיתים גם בתהליכים הלא-מודעים של המטפל. כלומר חווית האאוטסיידריות של ה"לא-מודע" היא מנת חלקם של השניים. אחת ההצעות להתמודדות משותפת של שניים עם תהליכים לא מודעים היא הצעתו של דונל ב. סטרן.
סטרן (1983/2013) כותב על הלא-מודע כעל חוויה שאיננה מנוסחת. הוא סבור שהלא-מודע איננו רק חוויה קשה שנכנסה למחסן החוויות שקשה לזכור אותן. לדעתו זו היא חוויה גולמית שטרם מצאה שותף שיחד עימו היא תעובד ותיהפך להיות חוויה מנוסחת, לאמור חוויה מודעת. כל עוד החוויה נשארת לא-מנוסחת, היא מוליכה את הפרט ללא ידיעתו. כמו, למשל, הפנטזיה הלא-מודעת של חיפוש אחר דמות אבהית מיטיבה או אחר דמות אימהית שלא נכנעת ונותנת ביטוי לרגשותיה.
אנשי הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה סבורים שמתן פשר לפנטזיה לא-מודעת היא פרי של הדיאלוג בין השניים בהקשר נתון. בהקשר אחר, בזמן אחר, במפגש עם מטפל אחר, חוויה לא-מנוסחת זו יכולה לקבל משמעות אחרת. כלומר, אין לחוויה פשר קבוע שיש למצוא אותו, אלא זהו תהליך יצירתי של תמונה שטרם נבראה, כעין יצירה חדשה.
דומה הדבר למצב בו המטפל והמטופל יוצאים להתבונן בענן. האחד סבור שהענן נראה כמו תמונה מסוימת, והשני חושב על דימוי אחר. רק לאחר דיאלוג מתמשך ביניהם, הם מחליטים על דימוי ששניהם מסכימים עליו. אולם, דימוי זה יכול להשתנות עם שינוי פני הענן בחלוף הזמן. חוויית האאוטסיידריות הופכת להיות אתגר משותף לפיענוח מאוד קשור הקשר, קשור לזמן נתון. חווית הפיענוח המשותף יוצרת קירבה בין השניים, מפוגגת את הבדידות, מגבירה את התקווה להתמודדות משותפת עם אתגרי החיים.
לעניות דעתי, ניתן מכאן לקחת את הדיון צעד אחד נוסף אל עמק ההתמודדות עם החוויה הרגשית של ה"אאוטסיידריות". מכיוון שהגישה ההתייחסותית נותנת חשיבות רבה מאוד למפגש בין שניים, ניתן לחשוב על חשיבות הדיאלוג הזה ביצירת מפגש בין-אישי אינטימי, העונה לצורך האנושי לקרבה רגשית. המפגש האינטימי כולל כניסה של האחד לתוך עולמו של השני, מתוך גישה אמפתית, לא שיפוטית, מסוקרנת ומתפעלת מעושר חיי הנפש של הזולת.
כעת הדגש בתוך המפגש הפסיכואנליטי מתרחב ומתעשר. בנוסף להתבוננות בלא-מודע, מפנים שני השותפים במפגש הטיפולי את עיניהם אל עבר החוויה הרגשית, שחלקה לא-מודע, המתעוררת אצל המטופל, וגם אצל המטפל. נפתח מרחב, בו מתאפשר שיתוף ברגשות כמו בדידות, חרדה, קנאה, זעם, שנאה, ריקנות, אהבה ועוד. רגשות אשר שני השותפים למסע הטיפולי פוגשים. לעיתים מפגש רגשי זה הוא הדדי ומתקיים מתוך הזדהות והתבוננות הדדית לא-סימטרית.
תחושת המרחב הפנימי גדלה, ונוצרת אט אט הרגשה של חופש לפגוש את התהליכים הרגשיים הרוחשים בתוך עולמו של המטופל ולתת להם ביטוי. בנוסף לקרבה אשר יכולה להיווצר, יכולה להיבנות גם הרגשה של שותפות. שניים השייכים לאותה חברה אנושית. התחושה כי האחד מודר ומתויג כפתולוגי, מפנה מקומה לשניים שחיים בתוך עולם משותף של חיוניות מתמשכת.
מנקודת ראות זו, מי שהיה "אאוטסיידר" הופך להיות אורח רצוי ומוזמן. נוצרת פה הדדיות לא-סימטרית, המאפשרת למטופל יציאה מן הבועה הנרקיסיסטית אל עולם של חיוניות רגשית, ששותפים לה הקרובים האינטימיים שלו. המטופל יכול להרגיש בבית בתוך נפשו של המטפל, שם הוא אינסיידר. חוויה זו מתאפשרת לנוכח מוכנותו של המטופל להזמין את מטפלו אל עולמו הרגשי, עולם שהיה קודם לכן מחוץ למודעותו, ולהפוך את המטפל לאינסיידר בעולמו.
האאוטסיידריות מובילה לחוויה של "אינסיידריות״, המפוגגת את הבדידות, ונותנת תקווה לעולם של אמפתיה, סולידריות, קבלה ואהבה. תהליך זה מתרחש מתוך מודעות משותפת לכך שהתהליך הזה הוא ניסיון משותף לעזור למטופל ולענות לצרכיו הרגשיים.
בכך אנו חוזרים אל פרויד ואל הסרט הנפלא שאנו צופים בו. כל מטרתו של פרויד בכל מהלך חייו, פיתוח המודלים התאורטיים שלו ותאורי המקרה המרתקים שלו, הייתה לעזור למטופל, לנסות למצוא דרכים להפחית את סבלו, לאפשר לו לחיות חיים של יצירתיות וחיוניות מספקת, ולאפשר לו למצוא קשר אינטימי שיאפשר לו לבטא את האותנטיות שלו, ולהתעשר מן ה"ביחד" עם זולתו.
שמואל גרזי הוא פסיכולוג קליני, פסיכואנליטיקאי מנחה בחברה הפסיכואנליטית בישראל. חבר בקבוצת "פסיכואנליזה וזוגיות" בחברה הפסיכואנליטית בישראל. מורה ומדריך בבתי הספר לפסיכותרפיה באוניברסיטת חיפה.
אייגן מ׳. (2013). מחוז האמונה: אצל ויניקוט, ביון ולאקאן. בתוך: בתוך מ׳ ירושלמי (עורך), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. הוצאת תולעת ספרים. (המקור פורסם 1981)
בולאס, כ׳. (2000). הידוע שלא נחשב: מחשבות ראשונות. בתוך צלו של האובייקט. הוצאת זמורה ־ביתן. (המקור פורסם 1987)
סטרן, ד׳.ב׳. (2013). חוויה לא מנוסחת: מכאוס מוכר לאי־סדר יצירתי. בתוך מ׳ ירושלמי (עורך), פסיכואנליזה התייחסותית: צמיחתה של מסורת. הוצאת תולעת ספרים. (המקור פורסם 1983)
קוהוט, ה׳. (2014). השבתו של העצמי. הוצאת תולעת ספרים. (המקור פורסם 1977)
