מור ברנאי
סיום טיפול הוא שלב מהותי בתהליך הטיפולי, בעל השלכות קליניות על המשך התפתחותו של המטופל. במסורת הפסיכודינמית, סיום הטיפול נתפס כבעל משמעויות רבות: הוא מעורר אמביוולנטיות בין תלות לעצמאות, חרדת נטישה, ומאפשר עיבוד מחודש של קונפליקטים מוקדמים.
על אף שמדובר בשלב קריטי, הספרות המקצועית בנושא מורכבת בעיקר מדיונים תיאורטיים, כך שהמחקר האמפירי נותר מצומצם יחסית, והתייחס בעיקר לנקודת המבט של מטפלים. מחקרים אמפיריים אשר בחנו את הסיום מנקודת מבטם של המטופלים עצמם מעטים, המדגמים בהם מצומצמים והממצאים חלקיים. עם זאת, מחקרים אלה מביאים הסתכלות ייחודית על חוויות המטופלים בגוף ראשון, ויכולים לתרום לא רק להבנה עשירה יותר של שלב הסיום, אלא גם להעמקת המודעות הקלינית של מטפלים בנוגע לאופן שבו תהליכי פרידה נחווים בפועל על ידי מי שעוברים אותם.
על רקע דברים אלה, סקירה זו מבוססת על ממצאיהם של כמה מחקרים אמפיריים איכותניים מן השנים האחרונות אשר התרכזו בפרספקטיבה של המטופלים. שלושה מן המאמרים בבסיס הסקירה הם ״Clients’ feelings during termination of psychodynamically oriented psychotherapy ״ (Roe, Dekel, Harel, Fennig & Fennig, 2006) (להלן: רו ושות׳), המאמר ״Clients’ perspectives on therapy termination״ של (Knox, Adrians, Everson, Hess, Hill, & Crook-Lyon, 2011) (להלן: נוקס ושות׳), והמאמר ״Coming to terms: Client subjective experience of ending psychotherapy״ של (Råbu & Haavind, 2017) (להלן: רבו והאבינד).
שלושת מאמרים אלו בוחנים את חוויית המטופלים בסיום טיפול פסיכותרפי תוך התמקדות בשאלות שונות. המאמר של רו ושות׳ מתמקד ברגשות שהמטופלים חווים במהלך שלב הסיום ובקשר שלהם לשביעות הרצון מהטיפול, המאמר של נוקס ושות׳ עוסק בשאלות כיצד מטופלים חווים את סיום הטיפול, כיצד תהליך הסיום התרחש, ומה היו השפעותיו עליהם. המאמר של רבו והאבינד מתמקד באופן שבו המטופלים מסכמים ומבנים את חוויית הסיום במבט לאחור, כיצד הם תופסים את תרומתם האישית ואת תרומת המטפל לתהליך הסיום.
המאמרים מבוססים כאמור על גישה איכותנית, כאשר המאמרים של נוקס ושות׳ ושל רבו והאבינד מבוססים על ראיונות עומק ככלי מרכזי לאיסוף נתונים, בעוד שהמאמר של רו ושות׳ על שאלונים כמותיים עם שאלות פתוחות. שלושת המאמרים כוללים מדגמים בגדלים שונים של מטופלים אשר עברו טיפולים מסוגים שונים ובאורך משתנה (משלושה חודשים ועד שש שנים).
מאמר איכותני נוסף שהסקירה מבוססת עליו הוא "Negotiating ending: A qualitative study of the process of ending psychotherapy״ (Råbu Binder & Haavind, 2013), (להלן: רבו ושות׳). בשונה מהמאמרים הקודמים, מאמר זה בוחן כיצד שני הצדדים, הן המטופלים והן המטפלים, חווים את הסיום, וכיצד מתקבלות החלטות על סיום הטיפול במסגרת הקשר הטיפולי. המחקר מנתח 12 מקרים של סיומי טיפול שהוגדרו מועילים, על בסיס הקלטות של מפגשי טיפול אחרונים וראיונות עומק עם המטופלים והמטפלים.
דרך מגמות מרכזיות שעלו ממחקרים אלה, ניתן להצביע על גורמים שונים שיכולים להשפיע על עיצוב החוויה: לעיתים באופן שמקדם חוויית סיום חיובית, ולעיתים באופן שגורם לסיום להיחוות כקשה או פוגעני. עם זאת, אין בכוונת הסקירה לשרטט הבחנה דיכוטומית בין "סיום טוב" ל"סיום רע", אלא להצביע על מכלול גורמים שיכולים להשפיע על חווית סיום באופנים שונים ומגוונים. בפועל, חוויית סיום טיפול היא לעיתים קרובות מורכבת וכוללת מרכיבים סותרים. בהתאם, לאורך הסקירה ישנו ניסיון להחזיק במורכבותם של הממצאים, בהתניות ובפערים ביניהם, ולשקף גם את מגבלות ההכללה שלהם.
סקירה זו בנויה משלושה חלקים עיקריים המבוססים על הממצאים העיקריים שעלו מן המחקרים: החלק הראשון מציג שני גורמים מרכזיים שעלו במאמרים כמעצבים את חוויית הסיום: הברית הטיפולית וסיבת הסיום, החלק השני מציע עקרונות טיפוליים שעשויים לתרום לתחושת סיום מיטיבה יותר, כמו דיבור משותף על הסיום, וחיזוק תחושת השליטה ותחושת המשכיות אצל המטופלים. לבסוף, החלק השלישי מתמקד במשמעויות הקליניות של ממצאים אלו.
מכלל המאמרים בסקירה עולה כי בעת סיום טיפול פסיכותרפי מטופלים חווים חוויה רגשית מורכבת, אשר יכולה להיחוות כרגע של הישג והתבגרות, וגם כפרידה כואבת, אובדן או בלבול. המטופלים מבטאים טווח רחב של רגשות במהלך הסיום, בהם פחד, עצב, גאווה, סיפוק, הקלה, אשמה, חרדה ולעיתים גם תחושת נטישה. כדי להבין מעט יותר כיצד מתעצבת חוויה רגשית זו, נבחן כעת את שני הגורמים העיקריים שזוהו במחקרים כמשפיעים עליה.
הספרות המקצועית מצביעה בעקביות על הברית הטיפולית כגורם משמעותי ביותר בטיפול, וממצא העולה מכלל המאמרים הוא שהיא מהווה מרכיב מרכזי גם בעיצוב חווית הסיום שלו. המחקרים מראים כי מטופלים שחווים קרבה וביטחון עם המטפל או המטפלת יכולים לעבד את הדילמות לגבי הסיום בצורה טובה יותר, ונוטים לחוות את הסיום, גם אם עצוב, כמשמעותי ומעצים. יתרה מכך, עבור מטופלים עם ברית טיפולית חזקה, תחושות שליליות במהלך תהליך הסיום עולות בעיקר סביב האובדן העתידי של מערכת היחסים עם המטפל. שימור ברית טיפולית חזקה עד לסיום התהליך עשוי לסייע לשימור התועלת שהמטופל יפיק מהטיפול, וכן לוודא שהחוויה תיזכר כחיובית, תוך שמירת דימוי חיובי של המטפל והקשר שנוצר גם לאחר שהטיפול הסתיים.
מנגד, נמצא במחקרים כי חוויה של קרע בקשר או בתהליך הטיפולי, ובמיוחד אם מקור הקרע נותר ללא התייחסות או ללא פתרון, יכולה להוביל להפסקת הטיפול. בנוסף, קשר חלש או בעייתי עלול להוביל לחוויית סיום שלילית: מטופלים שמסיימים את הטיפול לאחר קרע טיפולי בלתי פתור חווים את הסיום באופן שלילי. אחד המאמרים מתייחס לסיום טיפול כזה, שנחווה כשחזור טראומטי, כפי שמתארת אותו המטופלת: "[הטיפול היה] מערכת יחסים טראומטית משמעותית ש... גרמה לנזק דומה לזה שחוויתי בילדותי״ (Knox et al., 2011. תרגום המובאות במאמר שלי, מ.ב).
הסיבה לסיום הטיפול עולה מהמאמרים השונים כאחד הגורמים המרכזיים המשפיעים על חוויית הסיום של המטופלים. במקרים רבים, המטופל הוא זה שמעלה לראשונה את נושא הסיום, כאשר הסיבות לכך עשויות להיות מגוונות. חלק מהמטופלים מסיימים את הטיפול מתוך תחושה שהשיגו את מטרותיהם או שהם מוכנים להתמודד בכוחות עצמם, כבמילותיה של אחת המטופלות: ״איך אמשיך לצמוח אם לא אעז לשחרר?״ (Råbu & Haavind, 2017). אחרים מחליטים לסיים את הטיפול בשל אילוצים חיצוניים כמו מגבלות כלכליות או שינוי מקום מגורים.
עם זאת, ישנם מקרים בהם ההחלטה להפסיק את הטיפול אינה קשורה לתחושת מוכנות או נסיבות חיצוניות, אלא לקשיים שהתעוררו בתוך הקשר הטיפולי. בחלק מהמאמרים מטופלים מדווחים על תחושת תקיעות בטיפול, חוסר אמון במטפל, חוסר נוחות במסגרת הטיפולית, או אף חוויה שהטיפול עצמו פוגע בהם ומחמיר את מצבם כסיבות להפסקת הטיפול. ישנם אף מטופלים שמפסיקים מתוך תחושה שהם מעמיסים על המטפל או שהם אינם ראויים להמשך הטיפול. כשהסיום נובע מקשיים בקשר הטיפולי, הוא יכול להוביל לחוויית סיכום קשה, תחושה שהטיפול לא הועיל למטופל ולעתים אף הזיק. בנוסף, סיום כזה לרוב מתרחש באופן חד-צדדי ופתאומי, ללא שיח מסכם או עיבוד של החוויה, מה שיכול להעצים את החוויה השלילית.
לצד סיומים יזומים מצד המטופל, ישנם מקרים שבהם המטפל הוא זה שמוביל את ההחלטה על סיום הטיפול, לעיתים בשל שיקולים טיפוליים (כמו עידוד המטופל לעצמאות) או בשל נסיבות חיצוניות (כמו מעבר). כאשר ההפסקה נתפסת על ידי המטופל כחד-צדדית או בלתי נמנעת, היא עלולה לעורר תחושות של דחייה ונטישה. מתוך המאמרים עלה מקרה אחד מסוג זה, בו המטופלת תיארה את תחושותיה במפגש האחרון עם מטפל אשר יזם את הסיום כך: ״אני מרגישה שעדיין לא סיימתי. אני מרגישה חרדה כמעט כל הזמן. כשאני מתעוררת בכל בוקר, הדאגות שלי מענות אותי. אני דואגת לאמא שלי, לכלכלה, ולכל דבר אחר. אני כמהה לביטחון ואני זקוקה לשליטה״ (Råbu et al., 2013).
עם זאת, לא בכל המקרים סיומים יזומים מצד המטפלים נחווים באופן שלילי. ישנם מקרים שמטופלים מתחילים להרגיש מוכנים להיפרד אך לא מעלים את הנושא. על פי המאמרים, במקרים מעין אלה, מטפלים יכולים לעזור למטופלים לעשות את הצעד לעבר הסיום, וההצעה יכולה לסמן למטופל שמצבו השתפר ושהוא יכול להמשיך ללא עזרה מקצועית. מטופלת תיארה חוויה זו כך: ״העובדה שהמטפלת העלתה את נושא הסיום הרגישה כמו אישור לכך שהצלחתי להתמודד והתקדמתי״ (Råbu & Haavind, 2017).
רבו ושות׳, אשר חקרו את נושא הסיום מצד המטופלים והמטפלים גם יחד, מציעים במאמרם התבוננות ייחודית על ההחלטה לסיים טיפול כתהליך של משא ומתן הדדי ולא כהחלטה חד-צדדית ומוחלטת. מתוך הממצאים, נראה כי סיומי טיפול מועילים מתקיימים דרך דיאלוג וחקירה משותפת על מצבו של התהליך הטיפולי והאפשרות להמשכו או סיומו, כאשר שני הצדדים מנסים להיות ערים לתגובות האחר ולהגיע להסכמה.
אף כי במקרים אותם הם בוחנים המטופל היה בדרך כלל זה שמעלה לראשונה את נושא הסיום, בשל אופיו ההדרגתי של הדיאלוג, לא תמיד ניתן היה להצביע בבירור על יוזם ההצעה. במקרים רבים ניכר כי הן המטפל והן המטופל, חוו באופן מובלע תחושת סיום, הנובעת מהשיפור שחל בתפקודו של המטופל.
ככלל, עולה במאמר כי ההגעה להסכמה על סיום נתפסת כמהלך קריטי הן מצד המטופלים והן מצד המטפלים. עבור שני הצדדים, יש חשיבות לכך שההחלטה תתקבל תוך שותפות, גם כאשר יש שונות בעמדות. מטופל ניסח זאת כך: ״אם דעתו של המטפל הייתה שלא סיימתי את הטיפול כשאני חשבתי שכן, זה היה מתסכל אותי. ההסכמה שלו הייתה חשובה לי״ (Råbu et al., 2013). המטפלים, מצידם, רואים בהצטרפות להחלטת המטופל אמצעי לשמירה על הברית הטיפולית ולעידוד חוויה של סיום מיטיב, שמחזק את תחושת העצמאות והמסוגלות של המטופל. על כן, גם אם הם חושבים שהמטופל יכול להרוויח מהמשך טיפול, הם בוחרים לכבד את רצונו ולהצטרף להחלטה לסיים.
ο סיומי טיפול שאינם מוחלטים במבט התייחסותי: סקירת מאמרה של ג׳ויס סלוצ׳אוור
ο מה הוא סיום טיפול טוב דיו? סקירת מאמרו של גבארד
ο הצוואה הטיפולית: מה קורה כשהמטפל מת בפתאומיות?
מעבר לגורמים לאורך התהליך הטיפולי אשר מעצבים את חוויית הסיום, מן המחקרים הנסקרים עולים עקרונות טיפוליים שיכולים לתמוך בהתהוות של חוויית סיום חיובית ומשמעותית. עקרונות אלה נוגעים לאופן שבו המטפל בונה את שלב הסיום, תומך בעיבוד והטמעת הקשר ונותן למטופל תחושת עצמאות וביטחון.
מן המאמרים עולה כי סיום טיפול מיטיב מנקודת מבטם של מטופלים מאופיין בתהליך מתוכנן היטב, אשר מספק להם הזדמנות לעבד את חווייתם, לסכם את התהליך הטיפולי ולתכנן כיצד לשמר את הישגיהם לאחר סיום הטיפול. המחקרים מצביעים על כך שככל שתהליך הסיום יותר מובנה ומאפשר שיח מסכם, כך המטופלים חווים אותו כשלם ומועיל יותר. תכנון מוקדם של הסיום, סקירת ההתקדמות בטיפול ושיח על הרגשות הקשורים לסיום תורמים לחוויית סיום חיובית יותר, והופכים את הפרידה לתהליך עיבוד בפני עצמו.
במקרים בהם אין עיבוד מספק של החוויה הטיפולית ושל הסיום מטופלים מתארים תחושות של כעס, אכזבה, תסכול, תחושת כישלון, בדידות ונטישה. מנגד, כאשר המטפל מאפשר שיח פתוח על הרגשות המלווים את הפרידה, ומכיר בעצב ובאמביוולנטיות שמעורר סיום הקשר, מתאפשר עיבוד רגשי משמעותי של תהליך הסיום. קבלה הדדית ומשותפת של העצב הכרוך בפרידה מסייעת למטופלים להמיר גם את התחושות השליליות הקשות בתחושה של הבנה, הערכה והכרת תודה על הדרך שעברו.
בנוסף, דיון על תהליכים שהתרחשו בטיפול מאפשר למטופלים להבין את השינוי שחל בהם ולמסגר את תהליך הצמיחה שלהם באופן מודע. מן המאמרים עולים נושאים שונים אשר יכולים להיות מדוברים במהלך תהליך הסיום ולסייע לתהליך העיבוד: סקירת הישגים אל מול מטרות ראשוניות, אתגרים שעלו במהלך הטיפול, הבנת דפוסים מרכזיים, שינויים שהתרחשו באמצעות הטיפול ודיבור על האופן שבו המטופל יוכל להמשיך את תהליך השינוי באופן עצמאי. עולה כי כאשר תהליך הסיום מתנהל כך, המטופלים אינם חווים אותו כסיום חד ודרמטי, אלא כשלב נוסף בהתפתחותם, שבו הם מחזקים את תחושת האוטונומיה שלהם ואת אמונתם ביכולתם להתמודד עם האתגרים שיבואו.
היבט נוסף שעולה מהמחקרים ככזה העשוי לתרום לחוויית סיום מיטיבה הוא תחושת השליטה שמטופלים חווים בתהליך הסיום. תחושת שליטה זו יכולה להתבטא כפי שנדון לעיל ביוזמה לסיים, בבחירת עיתוי הסיום, ובמידת המעורבות של המטופל באופן שבו הסיום מתהווה בפועל.
בחלק מן מהמאמרים מתואר כי מטופלים משתמשים בהפחתת תדירות המפגשים כאמצעי להשגת שליטה ואוטונומיה לקראת הסיום. מטופלת תיארה כיצד המטפלת עירבה אותה בתהליך בצורה שעזרה לה להגיע להשלמה עם הסיום: ״המטפלת שאלה אותי לפעמים כל כמה זמן אני רוצה לבוא, או כמה זמן אני רוצה להמשיך, או איך הייתי רוצה שזה יתנהל. ובסופו של דבר, הבנתי שזה בסדר להפסיק״ (Råbu & Haavind, 2017).
עבור מטופלים אחרים ישנה הקלה דווקא בסיום מהיר, ברגע שהבשילה בהם התחושה שהתהליך הטיפולי הושלם. עבורם, התחושה של השלמה פנימית עם ההחלטה, ויכולת ברורה "להניח לזה", היא שמעניקה את תחושת השליטה.
חשוב לציין כי הפחתת תדירות המפגשים כאמצעי לסיום הדרגתי אינה מקובלת בכל הגישות הפסיכולוגיות, למשל בגישה הפסיכואנליטית הקלאסית. עם זאת, גישות עכשוויות רואות את התאמת הטיפול לצורכי המטופל, לרבות שינוי בקצב, מהלך לגיטימי בעל ערך טיפולי.
היווצרות של תחושת המשכיות של התהליך והקשר הטיפולי במעמד הסיום ולאחריו, עולה במאמרים כגורם נוסף העשוי להשפיע באופן מיטיב על חווית הסיום. דבר זה יכול להיעשות למשל על ידי הדגשת המטפל את האפשרות לחזור לטיפול בעתיד, אם יעלה בכך צורך. כאשר המטפל משאיר ״דלת פתוחה״ ומבהיר למטופל שהוא יוכל לשוב בעתיד, הדבר מפחית חרדה סביב הסיום, יוצר תחושת ביטחון ומרגיע את הפחד מפני נסיגה.
בחלק מהטיפולים הנבחנים במאמרים, גם כאשר המטופלים לא תכננו בפועל לחזור לטיפול, עצם הידיעה שהדבר אפשרי העניקה להם תחושת המשכיות. במילותיה של אחת המטופלות: ״שאלתי אותה (המטפלת) אם זה בסדר להתקשר אליה, אם ארגיש צורך חזק, והיא אמרה שזה בסדר. הידיעה שבמובן מסוים היא עדיין קיימת עבורי גורמת לי להרגיש מאוד בטוחה״ (Råbu et al., 2013).
מכלל המאמרים עולה כי סיום טיפול אינו רק סוף של תהליך, אלא שלב טיפולי בפני עצמו, בעל פוטנציאל לחיזוק הצמיחה ולהעמקת העבודה הפסיכולוגית כאשר מדובר ומעובד, אך גם לרגרסיה, תחושת כישלון או פגיעה מתמשכת, כאשר אינו מעובד כראוי. בהתאם לכך, למטפלים יש אחריות פעילה בעיצוב חוויית הסיום ובבניית סיום ״טוב דיו״.
תחילה, עקב חשיבות הברית הטיפולית, ישנה חשיבות כי מטפלים יקיימו שיח מתמשך עם מטופליהם על החוויה הטיפולית שלהם. יצירת תקשורת פתוחה בנושא זה עשויה לאפשר למטופלים לבטא את חוויותיהם באופן שוטף, ולמנוע קרעים שאינם מקבלים התייחסות, סיומים בלתי צפויים או חוויות של ניתוק חד מהתהליך.
מחקר אחד אף ממליץ למטפלים להעלות את נושא הסיום מראש, כחלק מהתהליך הטיפולי, ולא להמתין לרגע שבו תהליך הסיום מתחיל בפועל. סיום הטיפול הוא חלק אינטגרלי ממהלכו, ודיון מוקדם ומובנה מסייע למטופלים להיערך נפשית להגעתו, לעבד את רגשותיהם לגביו ולבנות תחושת שליטה. גם במקרים שבהם הסיום מתרחש מסיבות חיצוניות או בפתאומיות, שיח פתוח על משמעות הסיום והשלכותיו יכול לצמצם תחושת ניתוק חד או נטישה.
כל המאמרים הדגישו את חשיבות עיבוד הסיום. כאשר המטפל והמטופל מקדישים זמן משמעותי לקראת סיום הטיפול, לסיכום הדרך שעברו, להתבוננות על ההתקדמות והאתגרים שנותרו, לשיחה על המשך ההתפתחות לאחר סיום הקשר הטיפולי, ובעיקר ליצירת מרחב שבו המטופל יכול לבטא את רגשותיו סביב הסיום, תהליך הפרידה עשוי להפוך לחלק מרפא בפני עצמו. סיום כזה לא רק מקל על המעבר מהטיפול לחיים שמחוצה לו, אלא גם מחזק תחושת ערך עצמי ומסוגלות של המטופל. לעומת זאת, כאשר הפרידה נעשית ללא הכנה וללא עיבוד רגשי של המטופל, היא עלולה להיחוות כעוד חוויה של ניתוק, אכזבה או כאב, ובכך לפגוע בתועלת הכוללת של התהליך הטיפולי.
לבסוף, ישנה חשיבות כי המטופל ירגיש בשליטה בעת תהליך הסיום עצמו, על ידי התאמת התהליך אליו. הגעה להסכמה דרך דיאלוג משותף, התאמת קצב המפגשים אליו או פתיחת האפשרות לחזור בעתיד – כל אלו תורמים להפחתת חרדה, לבניית תחושת סוכנות במטופל, לסגירה טיפולית בטוחה ומיטיבה ולהפנמה של הקשר הטיפולי כבסיס בטוח שאפשר לחזור אליו, גם מנטאלית וגם במציאות.
כך, במקרים רבים טיפול משמעותי ממשיך להדהד גם לאחר סיומו, ומתבטא בקיומו של "דיאלוג פנימי" עם המטפל. כפי שאחד המטופלים אמר לאחר הסיום: "הפסקתי לראות את המטפלת שלי, אבל בעצם המשכתי לבקר אותה בדמיון. אני עדיין מנהל איתה דיאלוגים בראש״ (Råbu & Haavind, 2017).
הסקירה הנוכחית בחנה את חוויית הסיום בטיפול פסיכותרפי כפי שהיא נשקפת מעיניהם של מטופלים, כדי להבין קצת יותר כיצד שלב זה נחווה בפועל, ואילו משמעויות יכולות להיות לו עבורם. מן המאמרים עולה כי הסיום הוא שלב טעון ומורכב, ואינו נחווה בצורה אחידה, אלא נגזר מהקשר שנבנה לאורך הדרך ומהאופן שבו מתהווה הסיום בפועל. גורמים כמו טיב הברית הטיפולית והאופן שבו מגיעים להחלטה לסיים משפיעים על הדרך שבה נחווה הסיום.
לצד הגורמים הללו, עלו בסקירה עקרונות טיפוליים שיכולים לתמוך בסיום משמעותי: שיח מסכם ומכיל, הכרה ברגשות שמעלה הפרידה, מתן תחושת שליטה למטופלים, והזמנה להותיר את הקשר "פתוח" גם בעתיד. כאשר הסיום מקבל הכרה ותשומת לב טיפולית, הוא עשוי להפוך לרגע של עיבוד, הפנמה וסגירה שאינה מוחקת, אלא ממשיכה להדהד גם מעבר לקשר הממשי. ממצאים אלו מדגישים את חשיבות ההתייחסות לסיום כשלב טיפולי שיש לו תרומה ייחודית לתהליך כולו.
סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה קלינית במכללה האקדמית תל-אביב יפו. מחקרה בעבודת התזה מתמקד בקשר בין מבחן הרורשאך לבין מנטליזציה בקרב מתמודדות עם פוסט-טראומה מורכבת.
Knox, S., Adrians, N., Everson, E., Hess, S., Hill, C., & Crook-Lyon, R. (2011). Clients' perspectives on therapy termination. Psychotherapy Research, 21(2), 154–167
Råbu, M., Binder, P.-E., & Haavind, H. (2013). Negotiating ending: A qualitative study of the process of ending psychotherapy. European Journal of Psychotherapy & Counselling, 15(3), 274–295
Råbu, M., & Haavind, H. (2017). Coming to terms: Client subjective experience of ending psychotherapy. Counselling Psychology Quarterly
Roe, D., Dekel, R., Harel, G., Fennig, S., & Fennig, S. (2006). Clients’ feelings during termination of psychodynamically oriented psychotherapy. Bulletin of the Menninger Clinic, 70(1), 68–81
