חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • סופר אגו זוגי והרשות למיניות - טיפול זוגי בסוגיות מיניות מפרספקטיבה פסיכואנליטית

סופר אגו זוגי והרשות למיניות - טיפול זוגי בסוגיות מיניות מפרספקטיבה פסיכואנליטית

ד"ר עירית קליינר פז ועינת נתן

ומה אנחנו עושים/ גיורא פישר

אומרים דברי כיבושין

ושמים קונדום על ליבנו.

זוכרים ויודעים לעשות את התנועות

הנכונות.

חשים משהו מבעד לגומי

ולא מצליחים לגמור.

תקציר

מאמר זה מחבר בין שני עולמות תיאורטיים וקליניים, הגישה הפסיכואנליטית ותחום הטיפול במיניות. יחד, הם מאפשרים להעמיק את ההבנה סביב קשיים זוגיים במישור המיני, כאלה שמקורם בתפיסות לא מודעות של המיניות. שילוב הגישות מסייע לטיפול במרחב המיני של הזוגיות, על ידי חקר תהליכים לא מודעים משותפים. במאמר זה, נציג מסגרת תיאורטית וקלינית למנגנון ה"על-אני הזוגי", המגיע מהגישה הפסיכואנליטית, יחד עם רעיון ה"רשות" אשר פותח על ידי חוקרים בטיפול מיני. על-אני משותף מקושר למערכת הכללים, האיסורים והערכים של בני הזוג. כאשר מתפתח על-אני רודפני, הוא עלול להביא לעכבות ואיסורים לא מודעים על המיניות. במצב זה, משאלות, פעולות, פנטזיות והתנהגויות מיניות עוברות תחת 'מכבש ההגנות' המוביל להדחקה, ניתוק או השלכה. הגנות אלו מצמצמות את הרשות לדבר על מיניות וכן לחוות עונג מתוך חקירה וטיפוח של מיניות זוגית מספקת. מושג ה"רשות למיניות", המגיע מתחום הטיפול המיני, הוא אמצעי טיפולי תיאורטי ומעשי המזמין מטופלים לחוות ולחקור את המיניות. לעומת זאת, היעדר רשות, במקביל לעל-אני רודפני, בא לידי ביטוי בצמצום הלגיטימציה והימנעות משותפת של המטפלת והמטופלים מלגעת בנושאים מיניים חשובים. במאמר זה, נציג תיאור מקרה אשר יספק דוגמא לעבודה טיפולית המשלבת חקירה פסיכואנליטית תוך הדגשת מרכיב הרשות.

זוגיות במבט פסיכואנליטי

טיפול זוגי בגישה פסיכואנליטית נשען על הרעיון כי בני זוג מפתחים מרחב לא-מודע משותף. בדומה להתפתחות נפשית מאוזנת אצל הפרט, גם היציבות הזוגית תלויה במידה שבה שני בני הזוג מצליחים לאזן יחדיו בין צרכים ודחפים מנוגדים. ניתן להתייחס ל-3 דיכוטומיות הנדרשות לאיזון בזוגיות (קליינר-פז, 2021):

1. דיכוטומיה בין אהבה הישענותית לאהבה מינית – בני זוג נדרשים לאזן ולשלב בין אהבה הישענותית, לא מינית, עם אהבה ליבידינלית, יצרית. כלומר, להנות מזוגיות שיש בה גם תמיכה וחברות, גם אינטימיות נפשית וגם תשוקה ומיניות.

2. דיכוטומיה בין אהבה עצמית לאהבת האחר – בני זוג נדרשים לאזן בין וויסות הדדי לבין וויסות אישי של רגש, דימוי עצמי ועוד (Beebe & Lachman, 1998). כלומר, בזוגיות בריאה קיים איזון בין שימוש באובייקט והכרה באחר לבין הישענות על עצמי ואהבה עצמית. בקשר זוגי בריא, מידה מסוימת של נרקיסיזם, אהבה עצמית ודאגה לעצמי היא חיונית לא פחות מהשקעה באחר, הערכה וחיזוק ערכו העצמי.

3. דיכוטומיה בין ליבידו לאגרסיה – בזוגיות יציבה, בני זוג נדרשים לאיזון המתח שבין ליבידו לאגרסיה. מידה גבוהה של אגרסיה בין בני הזוג ובתוך נפשם עלולה לערער את היכולת לשמר רצף של קרבה ואינטימיות מינית, רגשית ותמיכתית.

המתח הבלתי נמנע בין הכוחות המנוגדים המתוארים מעלה מהווה חלק ממשא ומתן זוגי בלתי פוסק, כאשר חלקו מתקיים במודע וחלקו בלא מודע. ככל שהאינטגרציה והאיזון בין הדיכוטומיות פחות טובה כך בני הזוג יעשו שימוש מוגבר במנגנוני פיצול, ניתוק, השלכה, ובמיוחד הזדהות השלכתית. בפתולוגיה זוגית, הכוונה בהזדהות השלכתית היא למצב בו חלקי אחד מבני הזוג מושלכים על האחר. בן או בת הזוג מקבל על עצמו את החלקים המושלכים הללו ו"מלוהק" באופן לא מודע לתפקידים של ייצוגי אובייקט עתיקים של בן או בת זוגו.

גם במערכות יחסים בריאות ומאוזנות מתקיימים מצבי רגרסיה זמניים או כרוניים הגוררים את בני הזוג לסגת לשימוש במנגנונים סכיזו-פרנואידיים של פיצול והשלכה. למשל, בתקופות של לחץ כלכלי, איומים ביטחוניים או בעיות בריאותיות, האיזונים עלולים להיות מופרים, ורמת ההשלכות על בת או בן הזוג תחריף. למעשה, בזוגיות שורר איום תמידי לכך שבני הזוג יתדרדרו ממצב של הכרה הדדית למצב של שבר ביכולת לראות זה את זו כסובייקטים. אותו שבר מאופיין בקושי להכיר בתפיסת האחר, התנהגותו, מניעיו ורגשותיו (בנג'מין, 2005).

כאשר הזוגיות מאוזנת, יצליחו בני הזוג לנוע בין התייחסות לאחר דרך מסך של השלכות לבין תפיסות מציאותיות יותר של בת או בן הזוג כפי שהם בהווה. לדוגמה, כאשר בת הזוג מזעיפה פנים, ניתן לתפוס אותה אוטומטית בתור אובייקט מופנם, למשל בתור ההורה המאיים מהעבר. לחלופין, ניתן להתעניין בה כסובייקט ולתהות מה העכיר את רוחה בהווה. תהום פעורה בין האופציה הראשונה, אשר עלולה להוביל להתגוננות והתקפה על האובייקט המאיים, לבין בירור אכפתי המתעניין במצב רוחה הממשי כסובייקט. ההבדל בין התגובות השונות נגזר מגורמים רבים, ביניהם גורמים אישיים, זוגיים ומערכתיים. בתקופות משבר, הנפרדות עלולה להתערער ואז צפויה להתגבר עוצמת החרדה, התוקפנות, והשימוש הלא מודע במנגנוני הגנה פרימיטיביים. שימוש מוגזם במנגנוני השלכה והזדהות השלכתית, עלול להוביל לפתולוגיה זוגית כרונית המכונה "קנוניה לא מודעת".

נושאים נוספים שיכולים לעניין אותך:

ο קנוניה דיסוציאטיבית: חיבור מחודש בזוגיות של מטופלים עם היסטוריה של טראומה

ο טיפול מיני

ο כשהשלם קטן מסכום חלקיו – הזדהות השלכתית בטיפול זוגי

מיניות כשדה ייחודי בחיי הזוג

בנג'מין ואטלס (2015) מתארות מיניות כשדה בעל מאפיינים ייחודיים בחיי הזוג. שדה המיניות מחזיר אל שפת הקשר הראשוני, היא שפת הגוף, ובכך הוא משמש כמיכל לעיבוד, שחזור ושכלול תבניות קשר ראשוניות בהקשר של דיפרנציאציה והתקשרות. שלושת הדיכוטומיות שתוארו לעיל מופיעות גם בשדה המיני, על מאפייניו הייחודיים:

1. דיכוטומיה בין אהבה הישענותית לאהבה מינית – הולמס (2007) מתאר כיצד החיבוק הראשוני ממלא עבור התינוק גם צורכי ביטחון והתקשרות וגם מזמין לשדה מיני של עונג, הנאה ותשוקה עם הגוף של עצמי ושל האחר. אותו היבט מענג בקשר הראשוני עם הדמות המשמעותית מכונה על ידי הולמס כ"Hedonic Intersubjectivity". למעשה, היכולת למזג היבטים של הירגעות, נחמה וויסות הדדי, יחד עם התעוררות של תשוקה, היא אחד האתגרים וההישגים הבולטים של השלב האדיפאלי. בולאס (2009) התייחס אף הוא למעבר מהאם הינקותית לאם המסעירה של השלב האדיפלי ואל האתגר למזג בין שתיהן. במיניות הזוגית, היכולת להשתוקק לאותו אחד שאני מתנחמת בזרועותיו, הוא אחד ההיבטים הקשים ביותר לאינטגרציה ואיזון, בתוך כל אחד מבני הזוג וביניהם.

2. דיכוטומיה בין אהבה עצמית ואהבת האחר – לפי ציר המיניות (וייס, 2019), מיניות טובה קשורה גם ליכולת לנוע בין החיבור לעצמי לבין החיבור לאחר. החיבור לעצמי מתבטא באנוכיות מינית בריאה וכולל היכרות ורשות לבטא את עולמי המיני (צרכים, חשקים, פנטזיות, רגישויות גופניות). בזוגיות, האנוכיות המינית הבריאה היא גם הרשות והיכולת "להיות לבד בנוכחות האחר" (וויניקוט, 2009), הבאה לידי ביטוי במיניות טובה כאשר כל אחד מבני הזוג מאפשר לעצמו לפגוש ולחשוף היבטים מיניים בנוכחות ועם גופו של האחר מבלי לחשוש מחודרנות, בושה, נישול ושאר היבטי העל-אני הרודפני. החיבור המיני לאחר ניזון הן מהיכולת לאכפתיות כלפי אחר (וויניקוט, 2009) והסיפוק הכרוך בהענקה (להיות מאהבת מספקת) והן מהיכולת לוויסות משותף של עוררות מינית (אני נדלקת מזה שאתה נדלק ממני וחוזר חלילה). במצבים של על-אני זוגי רודפני מתקיים היזון חוזר שלילי בו בני הזוג מדביקים זה את זו בבושה, חרדה ואשמה, רגשות אשר במינון גבוה הופכים למעכבי מיניות.

3. דיכוטומיה בין ליבידו ואגרסיה – במיניות משוחררת ובריאה, מתקיימת אינטגרציה של תוקפנות לתוך המיניות, כמו שימוש בגוף האחר, תובענות ושתלטנות המובעות באופן משחקי ולגיטימי (פרל, 2006). ההתענגות על התוקפנות בתוך המיניות יכולה להיות באופן אקטיבי (לשלוט) או פאסיבי והשלכתי (להיות נשלט). במצבי סופר אגו זוגי רודפני, נעדרת הרשות לשילוב כזה משום שכל רגש תוקפני משתק, ואינו יכול לשמש כדשן פורה למשחק המיני.

רגרסיה וקנוניה לא מודעת בזוגיות

בתחילתו של קשר זוגי, שלב ההתאהבות כרוך בכך שבת או בן הזוג מהווים אובייקט להערצה והתמזגות. התאהבות מגיעה עם מנה גדושה של אידאליזציה כלפי בת או בן הזוג, אשר נתפסים כייצוג של האני האידאלי. כלומר, להתאהב פירושו לחוש כאילו מצאתי את "העצמי המושלם" עליו חלמתי וכך מוסברות תחושות הכמיהה, הערצה ותחושת ההתמזגות המוחלטת המאפיינת תחילת קשר זוגי. הפיכת בת או בן הזוג לנושא את האני האידאלי הוא תנאי חיוני להתאהבות ומאפיין מרכזי שלה.

התאהבות וחיבור גופני-ארוטי המאפיינים תחילתם של קשרים זוגיים, מספקים חוויה טרנסצנדנטית הפורצת את גבולות האני המבודד. זאת, לא רק בהקשר הנפשי אלא גם, ואף קודם כל, בהקשר הגופני-מיני. בשלב ההתאהבות חווים בני הזוג רשות ייחודית, אשר אינה קיימת בשום הקשר אחר בחיים הבוגרים, וזו הרשות לממש מצבי עצמי של חציית גבולות ו"התערבבות" נפשית וגופנית עם אחר. כפי שבזוגיות יש לגיטימציה לאינטימיות וחשיפה נפשית, כך גם ביחסי מין מותר לחשוף את הגוף, לחקור את גופו של האחר ולהתנסות באופנות פרימיטיבית מרגשת של פריצת גבולות. חציית גבולות זו היא רב ממדית. היא מתגלמת וניכרת בהתנהגות גופנית (רשות ללטף, לנשוך, לצבוט, לטעום), אך משקפת חוויה נפשית עמוקה של התעלות מעל נורמות חברתיות ואיסורים מופנמים ועוד יותר מכך של חזרה למצב-עצמי פרימיטיבי משוחרר מכבלי החינוך. במצב זה הגוף מקבל קדימות כמדיום תקשורתי, בניגוד לתקשורת באמצעות מילים, המקושרת לשכבות התפתחותיות מאוחרות ובוגרות יותר. כך, מתהווה הסכמה משותפת "לחלוק את גופי עם האחר ולנכס לעצמי את שלו" (Robinson, 2005; Weiner & Avery-Clark, 2017). בהמשך, עם שוך האידאליזציה וההתמזגות, עלולות להתעורר מחדש חרדות היבלעות, פחד מסירוס וענישה, פחד מאבדן שליטה ותופעות נוספות המאפיינות רגרסיה בזוגיות.

בקשר זוגי בריא, היציאה מההתמזגות הראשונית המאפיינת את תקופת ההתאהבות מלווה בתהליכי נפרדות בריאים והדרגתיים. במהלכם, דמותם של בת או בן הזוג עוברים שינוי והם נתפסים כעת באורח מציאותי יותר, על חסרונותיהם ומעלותיהם. לעומת זאת, במצבים פתולוגיים, זמניים או קבועים, עלולה להופיע רגרסיה ביחסים הזוגיים, הכוללת פיצול והשלכה של ייצוגים מופנמים והיבטי עצמי אל האחר. אלו עלולים להחזיר את העל-אני להשליט עכבות ולעורר רגשות בושה ואשמה כלפי מעשים שלפני כן היו לגיטימיים. לפי באלינט (2008), רגרסיה מעוררת רגשות ותחושות גופניות התואמות את תבניות האהבה הפרימיטיביות אשר אפיינו את הילדות והינקות. כך, אם בהפנמות הראשוניות של הילדות נכלל על-אני רודפני, הרי שהוא עתיד לחזור ולרדוף את הסובייקט הבוגר במצבי קושי ורגרסיה.

כאשר תהליכים פתולוגיים מחריפים לאורך השנים, ניתן לאפיין "קנוניה לא מודעת" בהקשר הזוגי. משמעה, תהליך ממאיר בו בני הזוג הופכים מקוטבים יותר ויותר בתפקידים קיצוניים כמו תוקפן-קרבן, שולטת-נשלטת, רודף-נמלטת וכדומה (Dicks, 1967; Willi, 1982). קנוניה לא מודעת צומחת מתוך השלכה והזדהות משלימה המתרחשת בקרב בני זוג, החוברים יחדיו סביב קונפליקט משותף. קנוניה לא מודעת באה לידי ביטוי בסימפטומים זוגיים כמו מריבות, האשמה, תוקפנות, ריחוק, ניתוק ואלימות. היא עלולה להתבטא גם בסימפטומים מיניים כמו הימנעות ממין, פגיעה בחשק או ביוזמה המינית או קיטוב תפקידים בהתנהגות ובחוויה המינית. גם סימפטומים אישיים, כמו בעיה בזיקפה אצל הגבר או היעדר אורגזמה אצל האישה, עלולים להיווצר או להתעצם כחלק מדינמיקה זוגית פתולוגית. כחלק מתהליכי האבחון והטיפול במצבים אלו, מומלץ לנסות להבחין בין סימפטום ראשוני המלווה את האדם בכל חייו הבוגרים לעומת סימפטום משני שהוא תלוי מצב או קשר, למשל מופיע עם בת הזוג ולא עם המאהבת, או ביחסי מין אבל לא באוננות (ניר, 2007).

הוגים בתחום הטיפול הזוגי מתארים סוגים שונים של קנוניה: קנוניה אוראלית המתייחסת לצרכים קיומיים; קנוניה אנאלית המתייחסת לנושאי שליטה ומשאבים; קנוניה נרקיסיסטית הנוגעת לפיצול בני הזוג סביב סוגיות ערך, עליונות ונחיתות; קנוניה דיסוציאטיבית אשר נוסחה בהקשר של נפגעות ונפגעי טראומה, הנוטים לייצר במערכות יחסים זוגיות מנגנוני ניתוק משותפים (Kleiner-Paz & Nasim, 2020). במאמר זה נתמקד בקנוניה שמאפייניה הם על-אני משותף ורודפני.

מהי קנוניה של על-אני רודפני?

קנוניה לא מודעת של על-אני מתקיימת במרחב התייחסותי בין סובייקטים. במרחב בין אישי זה, חוברים בני הזוג ויוצרים יחד עולם פנטזיה משותף, רודף ורדוף, אשר נתון לרודנות של אידאלים בלתי ניתנים למימוש ועל-אני מעניש, מבייש ומאשים. חלק מביטויי העל-אני הארכאי, המופנם, נוגעים לאיסור של ביטוי היבטי עצמי מיניים, ובהינתן קנוניה זוגית, הם הופכים אסורים יותר ויותר עד כדי ניתוק המיניות מהתודעה ומהיחסים.

"על-אני זוגי" מתפתח בכל תחומי החיים של הזוג, ולא רק בהיבט המיני. זאת, מתוך משא ומתן סמוי ובלתי פוסק לגבי גבולות המותר והאסור. כך, נוצרת דיכוטומיה בין התנהגויות וערכים מקובלים בזוגיות ובמשפחה, העתידים לזכות באהדה ותגמול, לבין התנהגויות אשר עליהן נענשים באמצעות כעס, האשמה, ריחוק או ביקורת. בשל המתח המתמיד בין חוסר האפשרות לגילוי וביטוי עצמי לבין הרצון לשמר את הקשר עם הזולת הקרוב (Beebe & Lachmann, 1998), בני זוג בעלי קנוניה לא מודעת של על-אני רודפני נוטים לצמצם את המרחב המאפשר לבטא היבטים של מיניותם, כיוון שאלו נתפסים אסורים, מביישים או מרחיקים.

כיוון שהנפש נוטה להתגונן באופן לא מודע מפני מצבים המאיימים על העצמי או על הקשר, תהליך של התפתחות על-אני זוגי רודפני עלול להוביל לפגיעה בסקרנות הטבעית של כל אחד מבני הזוג לחקור משאלות וצרכים. זאת, עוד טרם המישור של הביטוי בפעולה. כלומר, מה שלא ניתן לממש עדיף אפילו לא להרגיש או לחשוב (שחר- לוי, 2004). למעשה, העל-אני הזוגי הופך למעין ישות משותפת בחיי הזוג. הוא נבנה משכבות על גבי שכבות של אירועים מודעים ולא מודעים אשר מתגבשים לכדי מערכת כללים, הנוגעים בין היתר גם למיניות. מערכת כללים זו מתייחסת אל מה מותר ואסור, על מה מתביישים ומה זוכה לגינוי.

לעיתים, תהליך פתולוגי של על-אני זוגי רודפני בא לידי ביטוי במצב בו אחד מבני הזוג "מגויס" לתפקיד על-אני רודפני ומגביל, ואילו בת או בן זוגו ממלאים את התפקיד ההופכי של "הילד הרע". במקרים אחרים, בני הזוג חוברים יחדיו לייצר עולם רודפני לא מודע הכולל חוקים ואיסורים אשר מגבילים יותר ויותר את הרשות שהייתה בתחילת הקשר לבטא היבטים משחקיים, נועזים ויצירתיים של מיניותם. לא פעם בני זוג מציינים בפגישת האינטייק כיצד בתחילת היחסים שלהם הם היו יותר משוחררים ונועזים מינית ותוהים מדוע "נסגרו" עם השנים.

כאמור, ההתפכחות משלב ההתאהבות המאפיין את תחילת הקשר והמעבר ליחסים שמרכיב ההתקשרות וההישענות בהם גובר, מובילים לעיתים לרגרסיה בזוגיות. בעקבות אותה רגרסיה אל עבר זיכרונות טראומטיים של בושה, דחייה או כאב, המיניות ויחסי המין כבר אינם מהווים מפגש משוחרר של התמזגות, פריצת גבולות ושחרור ממעצורים, כפי שהיה בתחילת הקשר. כעת, מיניות ומפגשים מיניים הולכים ומקבלים משמעות כואבת של סכנה לשחזור פצעים התייחסותיים עתיקים. לא אחת, זיכרונות אלה מקודדים באופן גופני ובמובן זה קדם-מילולי וקדם-סימבולי (שחר- לוי, 1994). בשל נתקים בין הגוף לנפש זיכרונות אלה נותרים רחוקים מן המודעות ומפעילים את הפרט או הזוג לשחזור תבניות עבר פוצעות במקום להשתמש בקשר העכשווי כמשאב לריפוי.

אחד האיזונים הנדרשים במיניות בריאה מתייחסים לדרישה מבני הזוג להתחבר לחלקי-עצמי "משתוקקים" גם בתוך העצמי וגם בקרב בן או בת הזוג (Frommer, 2006). כלומר, להתחבר אל חלקי עצמי המאפשרים לגלם (embodiment) בגוף, ברגש ובהתנהגות, היבטים ראשוניים "מופקרים", מוגזמים של רעבתנות, שתלטנות, שימוש באחר כאובייקט, נהנתנות וכן התמסרות פאסיבית לאחר. בתרחיש חיובי, בני הזוג מסייעים זה לזו להתגבר על ניתוקים, עכבות, בושה, חרדות וחוסר ידיעה בתחום המיני, ומסייעים לריכוך רודפנות העל-אני ביחד ולחוד.

אוטו קרנברג תיאר את האתגר העומד בפני בני זוג להתמרד כנגד הפנמות עבר הנוגעות לאיסור על מיניות, הפנמות המגיעות לשיאן בשלב האדיפלי (Kernberg, 1991). במצבי קנוניה של על-אני זוגי רודפני, הבושה והחשש מצמצמים את תחום המותר והוא הולך וקטן. פרויד תיאר מצבים בהם נשים וגברים אשר לא צלחו היטב את השלב האדיפלי התקשו לשלב אהבה משפחתית עם תשוקה ופרקטיקות מיניות. ככל שבני זוג הופכים יותר ויותר "משפחתיים" זה עם זו, יש יותר סכנה שהמיניות תיתפס בלא מודע כהפרת האיסור על גילוי עריות ואז העל-אני יפעיל לחץ להדחיק ולנתק את המיניות (פרויד, 1905; Mitchell, 2002).

במישור אחר, ניתן לראות את צמצום התשוקה והעוררות המינית כתוצר של הגנה מפני תלות (פרל, 2006; Goldner, 2004). במקרים אלו העל-אני המשותף מכוון את בני הזוג למלא תפקידים "בוגרים" ו"אחראיים" תוך הדרת המיניות המשחקית, כיוון שיש בה פוטנציאל רגרסיבי מאיים. בקרב יחידים וזוגות כאלה, נראה תמונה בה העצמי התפתח באופן לא אינטגרטיבי. לדוגמה, עצמי הנדרש לתפקוד ובגרות בטרם עת, כיוון שלא קיבל מענה לצרכי הישענות, החזקה והכלה, מנוהל במידה רבה בידי חלקי-עצמי מוכווני תפקוד והישרדות. לעומת זאת, חלקי עצמי נשענים, עם יכולת לתלות בריאה ומענגת, לא זכו לגמילה הדרגתית ולכן הם לא השתלבו בתוך העצמי הבוגר. בקנוניה של על אני רודפני, אותו עצמי לא אינטגרטיבי צפוי לתפקד תחת בגרות כוזבת, אשר אינה כוללת היבטים גניטליים, פריבילגיים ומספקים הכרוכים בלהיות בוגר. הלא מודע הזוגי של זוג "פסאודו-בוגר" מעין זה מכיל חרדה מפני ערבוב של השתוקקות מינית לאותה דמות שכה תלויים בה רגשית והתקשרותית. לכן, נעשה מאמץ משותף לצמצום סכנת התלות ההדדית, על ידי העמקת התפקידים המשמרים את הקנוניה. במקרים אלו, בהם הקנוניה הלא מודעת מסלימה, בני הזוג ממלאים יותר ויותר תפקידים מנוגדים, כמו "ילדה רעה" מול "הורה מאוכזב" או "ילד תאוותן" אל מול "הורה כועס ואוסר". בהקשרים מיניים, תפקידים קוטביים אלו עלולים להוביל לחסימה מוחלטת של המיניות הזוגית.

בחדר הטיפול הזוגי, על-אני משותף הנוגע למיניות עתיד להופיע באמצעות האופן בו בני הזוג מתייחסים למיניות שלהם. כלומר, עד כמה הם מסוגלים להיעזר זה בזו למיתון רגשות מעכבי מיניות כמו חרדה, בושה ואשמה, או להיפך, האם הם מייצרים שדה של פיצולים, השלכות וניתוקים ובכך מחמירים את המצוקה האישית והזוגית בהקשר המיני. לרוב, על-אני נוקשה ורודפני יבוא לידי ביטוי במפגש הטיפולי באמצעות שפה של תפקוד וביצועים, שפה של "יש או אין" יחסי מין ומדידה של כמות בניגוד לחקירת איכות היחסים. כמו כן, בני זוג החולקים על-אני רודפני נוטים להציג השלכות ופיצולי תפקידים כגון, החושק והביישנית, היוזם והמגיב, הפגועה מינית והמשוחררת ועוד. השלכות ופיצולים עלולים להופיע גם ביחס להתנהגויות ספציפיות. למשל, בת זוג המתייחסת ללא הרף לזיקפה הלא יציבה של בן זוגה במהלך קיום יחסי מין, ומפרשת את הפין המתרכך כסימן של נטישה או של חוסר הפוטנטיות שלה עצמה כמאהבת. לצד כל אלו, במקרים רבים מציגים בני הזוג סימפטומים מיניים אישיים או זוגיים.

מהי הרשות למיניות?

בתחום הטיפול המיני, המושג "רשות" מייצג את הפעולה הטיפולית של ריכוך העל-אני והרחבת החופש למימוש היבטי עצמי מיניים שונים. מושג הרשות הוא חלק ממודל טיפולי הנקרא "PLISSIT", אשר מציע רמות הולכות ומשתכללות של התערבות במצבים אישיים וזוגיים של קושי מיני (Annon, 1981). ברמה הבסיסית ביותר, נמצאת הרשות (P= Permission) המתייחסת לצורך של בני אדם לדעת כי הם והמיניות שלהם היא בגדר הנורמה, שהם אינם סוטים או חריגים. מטופלים רבים חוששים שמא מעבר להתנהגות כזו או אחרת, קיים משהו בסיסי במיניות שלהם שהוא רע, פגום או מוגזם. לפי המודל של אנון, מתן לגיטימציה למיניות מגוונת מצד המטפל, יאפשר למטופל לחוש כי יש לו "רשות" להיות מי שהוא, להרגיש את רגשותיו ולנהוג כפי שרוצה מבחינה מינית. ככל שיעשה זאת בפועל, כך יחולו גם שינויים עמוקים בזהות ובערך העצמי.

דוגמא למצב בו הכרה מצד המטפל עשויה להגביר את תחושת הרשות של המטופל, היא למשל כאשר מטופל מודאג מכך שיש לו חשק לאונן לאחר שהתחתן, כיוון שהוא ציפה שכל התשוקה המינית שלו תופנה ליחסי מין עם זוגתו. בטיפול פסיכואנליטי המשלב מתן רשות למיניות, המטפל ינרמל את ההתנהגות ויתייחס אליה כצורך טבעי ובריא. בהמשך לכך, ברוח הגישה הפסיכואנליטית, המטפל יציע פירוש של הצורך באוננות כביטוי של הצורך בנפרדות הממשיך להתקיים גם בנישואים. פירוש זה עשוי לגעת ולהציף תכנים למודעות, וכך לפרק את החרדה מאבדן גבולות והיבלעות. בנוסף, אותו פירוש עשוי לאפשר למטופל לחקור את השורשים ההתפתחותיים של האשמה או הבושה אשר התעוררה בקשר להתנהגות או משאלה זו וכך, לעודד יצירת מובחנות בין האובייקטים המופנמים לעכשוויים.

לפי המודל הטיפולי, מתן מידע ישיר למטופלות ומטופלים, לפיו המחשבות, הרגשות וההתנהגויות המיניות שלהם נורמליות, יכול בפני עצמו להוות "חיסון" מחרדה ובושה שהם חווים סביב מיניותם. נקודה זו קריטית שכן עבור מיניות, חרדה ובושה הם רגשות מהותיים בעלי מנגנון וויסות עדין; מחד, בושה מוגזמת מעוררת עכבות ומכבה את החשק המיני או מצמצמת את המנעד המיני. מנגד, היעדר רגשות בושה בקשר מיני עלול להוביל להתנהגות מינית לא זהירה, חסרת גבולות או פוגענית (הדר, 2008). יתרה מכך, ויסות תקין של בושה, אשמה וחרדה מהווים ביטוי מובהק לנוכחותו של על-אני מאוזן.

יש לסייג ולהבהיר כי מתן רשות אינו מתאים בכלל המקרים. למשל, אין זו התערבות טיפולית מתאימה במצבים של התנהגות מינית פוגענית לעצמי או לזולת. טיילור ודיוויס (2007) הרחיבו את המודל וחידדו נקודות חשובות, אשר עשויות לסייע להבנה מתי וכיצד יש להשתמש בהתערבות הכוללת מתן רשות למיניות בטיפול פסיכואנליטי:

1. מטופלים אינם זקוקים רק לאישור או לגיטימציה כלפי התנהגויות, מחשבות או רגשות ספציפיים. אלא, הם זקוקים למתן רשות כלפי עצם הרצון לחשוב על מיניות, להסתקרן ממיניות, לרצות ולחגוג את מיניותם. כמו כן, יש מקום לתת לגיטימציה גם לרצונם של מטופלים להציב גבולות ואיסורים במיניותם, כולל הלגיטימציה להימנעות מוחלטת או היעדר עניין (לצד הסקרנות לגבי הסיבות אשר הובילו לעמדה קיצונית שכזו).

2. רשות מינית תוכל להתפתח רק כאשר המטפלת תתייחס לכך באופן רציף, מפורש ומותאם ספציפית לצרכי המטופל. זאת, באמצעות דיאלוג ישיר ושימוש במילים מפורשות. מנגד, התייחסות אגבית, חד פעמית, מתחמקת או סמכותית, אינה תורמת להתפתחות רשות מינית ואף עלולה להוביל להתרחקות מהנושא המיני. כמו כן, שימוש בהזמנה לשאול שאלות, על פני מתן רשות באופן חד צדדי, מרחיבה את הרשות למיניות בכך שהיא מאותתת למטופלים כי נקודת מבטם חשובה ומייצרת דיאלוג הדדי. תפיסות אלה מתכתבות באופן עמוק עם הגישה ההתייחסותית בכך שהן רואות ביצירת הרשות למיניות כהישג משותף של הצוות הטיפולי, המטופל והמטפל.

שילוב התיאוריות – ריכוך הסופר אגו לצד הדגשת הרשות

במערכת יחסים זוגית, בני הזוג עצמם עשויים להפוך לגורם תרפויטי האחד בעבור השנייה. זאת, כאשר הם מאפשרים לבת או בן זוגם רשות לגלות ולבטא צרכים, תשוקות ומשאלות באמצעות מילים ופעולות. כמובן, גם ההפך עלול להתרחש, כך שבני זוג עלולים להחמיר האחד בקרב השנייה את עוצמת הרודפנות ויחד להפוך לישות אוסרת ומגבילה. טיפול פסיכואנליטי מסורתי בזוגיות אשר סובלת מעל-אני משותף ורודפני יתמקד בבירור מקורות החרדה והאיסורים על מיניות, הן אצל כל אחד מבני הזוג והן בהיסטוריה של היחסים הזוגיים (Kernberg, 1991). הבנת התפתחות האידאלים המחמירים והאיסורים הרודפניים המאפיינים את הזוגיות מסייעת למטופלים להשתחרר מהפנמות אלו ולפתח, שניהם יחד וכל אחד לחוד, ייצוגי על-אני סלחניים יותר.

כבר ב-1999, הציב סטרייצ'י במאמרו המכונן את ריכוך העל-אני במוקד הטיפול הפסיכואנליטי, ותלה זאת בעיקר ברשות לדבר בחופשיות. לפיו, הטכניקה הפסיכואנליטית מדגישה את ההזמנה: "כאן מותר להגיד כל אשר תרצה". הרשאה זו מחלחלת ומרככת את חומרת האיסורים והרודפנות של העל-אני לאורך הטיפול. הרשות לדבר בטיפול מופנמת בהדרגה ומתרחבת גם ל"מותר לחשוב, מותר להרגיש, מותר לרצות" וכן "מותר לטעות, מותר להיות פחות מושלמת" ועוד. גישות עכשוויות יותר, כמו מודל ACT וטיפולים אחרים בהשראת תרבות המזרח מדגישות אף הן, בדרכן הייחודית, את החשיבות של קבלה וחמלה עצמית כמרכיב חשוב של ריפוי וצמיחה.

תאורטיקנים שונים זיהו את הפוטנציאל הטמון במיניות כמאפשר ליצור מרחב לביטוי ולריפוי כאבים התפתחותיים מוקדמים באמצעות שימושים משחקיים (Benjamin & Atlas, 2015; Frommer, 2006). על פי הסתכלות זו, כאבים ראשוניים מוקדמים של חוסר אונים, נטישה או זעם מומחזים תחת חסותה של הפנטזיה והתשוקה. בכך, הם מאפשרים התמרה של השפלה לניצחון, של נטישה לכמיהה ושל זעם לכוחנות מינית משחקית ולגיטימית (1979 ,Stoller). במקרים של טראומה התפתחותית מוקדמת, לאו דווקא בתחום המיני, אפשרות יצירתית זו נחסמת על ידי מנגנונים דיסוציאטיביים שכן כל מגע עם חומרים ראשוניים אלה עתיד לחולל כאב, חוסר אונים וזעם בעוצמה המאיימת בפירוק העצמי.

מעבר לשימוש במנגנונים של דיסוציאציה והזדהות השלכתית, זוגות החולקים על-אני זוגי רודפני נוטים להפגין הימנעות מהיבטים מיניים. במצבים אלו, ההימנעות המשותפת הופכת למנגנון אכזרי של דיכוי הרשות לחקור את המיניות, לבטא, להתנסות ולהתענג. לעתים, הימנעות מהמיניות האישית והזוגית מובילה לשימוש בשפה של תפקוד וביצועים, התואמת את שפת העל-אני הפסאודו-בוגר, האחראי. שיח זה יאופיין בנוקשות והוא משולל כל קשר עם משחקיות ילדית משוחררת. טיפול פסיכואנליטי המודע למיניות ולחשיבות הטיפול בה, ינסה לסייע לבני הזוג לגלות או לחזור לשימוש בשפת המיניות הילדית, הנהנתנית, המשחקית וכך, להשלים חסכים התפתחותיים.

בשלבים מתקדמים יותר של טיפול במיניות, ניתן לשלב תרגולים התנהגותיים אשר נועדו לסייע לבני הזוג להטמיע במישור הגופני את ההבנות הרגשיות החדשות. זאת, כיוון שהמדיום של התקשורת המינית הוא במידה רבה גופני וטרום מילולי. מטפלים ללא הכשרה בתחום הגופני נוטים להניח כי התפתחות האינטימיות הרגשית בין בני זוג תוכלל באופן טבעי למישור ההתנהגותי-גופני בעוד שלפי הספרות פעמים רבות אין זה כך (למשל, Lobitz & Lobitz, 1996). התמקדות גופנית בטיפול מאפשרת ריכוך העל-אני הנוקשה או המצומצם בביטוייו הגופניים.

תרגול גופני עשוי לכלול תרגול במגע אשר לרוב יתחיל במדרג מהמשחקי-מגעי-טרום-גניטלי וינוע בהדרגה אל עבר מגע מיני מלא יותר וכן תרגילים נוספים לפי שיקול דעת המטפלת וצרכי הזוג. חשוב להדגיש כי הטמעה של תרגול התנהגותי מצריכה הכשרה בטיפול מיני או ליווי צמוד בהדרכה מתאימה. מומלץ מאד למטפלות ומטפלים זוגיים לאבחן ולזהות מתי הטכניקה הטיפולית הגיעה לקצה גבולה ונדרשת גם מעורבות של טכניקות וידע מתחום הטיפול המיני.

דוגמה קלינית

לצורך הסוואה ודיסקרטיות, הדוגמה מבוססת על מספר מקרים עם דינמיקה ומהלך טיפולי דומה של שתי הכותבות.

בקי ושמעון הגיעו לטיפול זוגי בשל מריבות וכעסים תכופים, המהווים צורת ביטוי מוכרת לעל-אני זוגי רודפני. עם הבנת הדינמיקה של המריבות וחקירת התקשורת חל שיפור בוויסות הכעסים. כפי שקורה לא אחת בטיפול זוגי, שלבי הטיפול הראשונים משמשים לביסוס תשתית של בטחון בין בני הזוג, על ידי צמצום השיח התוקפני והמאשים והרחבת הרשות לביטוי עצמי אותנטי. בהמשך הטיפול, החלו בני הזוג לשוחח על נושאים אינטימיים יותר ובאחת הפגישות שמעון תהה מדוע בקי נוהגת להתלבש בחדר האמבטיה, ומדוע היא אינה פושטת את כל בגדיה במהלך קיום יחסי מין. הוא שיתף כי על אף שהתרגל לכך, הוא חש כי הדבר מעכב את הפתיחות הזוגית ומוביל לתחושות תסכול סביב התחושה שאשתו מתביישת ממנו.

הטיפול כלל שילוב בין מפגשים זוגיים ואישיים, כאשר באחת הפגישות האישיות נזכרה לפתע בקי באירועים טראומטיים של ניצול מיני מהם סבלה בילדותה, ואשר היו מנותקים מתודעתה. אותם מנגנוני ניתוק ופיצול אשר הובילו להדחקת זיכרונות קשים אלו, שימשו גם להנצחת התנהגות נמנעת-כנועה במיניות, ומנעו ממנה להכיר ולבטא את הסובייקטיביות המינית שלה. ככל שהטיפול התקדם והזיכרונות הטראומטיים עלו לתודעה, כך הלך והתבהר כי עבורה, מיניות היא שדה מוקשים, אזור של הימנעות מתוך חרדה לפגוש טריגרים, בעיקר בצורת מגע וריח, לפגיעה המינית שעברה. ניתן לתאר את השפעות הטראומה עבור בקי, כ"התכה" בין רגשות, מחשבות ותחושות גופניות מנוגדים האחד לשני. מחד, תחושות של התרגשות, עוררות ו"נצחון אדיפלי" ואילו מנגד, תחושות בושה, גועל, אימה, כאב, והשפלה. הניתוק וההימנעות היוו הגנה חריפה ממפגש עם כל החומרים הללו במיניותה.

בקרב נפגעי ונפגעות טראומה מינית מוקדמת נוצר לעתים תיוג לא מודע של המיניות בכללותה כאזור מסוכן שיש להתרחק ממנו. הדבר נובע מעצם העובדה כי הזירה המינית היא הזירה בה התאפשרה הפגיעה בהם. על כן, הנרטיב המיני הלא מודע אשר מתפתח הוא לעיתים "אם דרך מיניותי פגעו בי, עדיף להתנתק מכל היבט של מיניות ולא להתעניין במיניות של עצמי או של אחרים". לחלופין, עלול להתפתח נרטיב לפיו "המיניות שייכת לפוגע התוקפן, לא לי". במישור הגוף-נפש, נרטיב זה מגולם דרך תחושות סותרות כמו בהלה מעוררות מינית או גועל מדברים מיניים מסקרנים. בהמשך לכך, פעמים רבות נראה בקרב מטופלים השלכה של המיניות שלהם, ובפרט השלכה של ההיבט המשתוקק-אסרטיבי-אקטיבי של המיניות על בן או בת הזוג. כך, מתרחש שיחזור של הפיצול בין הנפגעת לפוגע וכן שחזור השיוך של הדרישה המינית (ובכלל עצם קיומה של תשוקה מינית), לזה המסומן כ"פוגע". הוא מלוהק לתפקיד "הרוצה, הלוקח" ואילו היא לתפקיד "זו שלוקחים ממנה מבלי באמת לברר את רצונה".

לאורך הטיפול הזוגי, התפתחה בקרב בקי ההבנה כי לא רק הזעם, הבושה והכאב נחרטו בה מאז אותה פגיעה מינית, אלא עצם הקיום של רגשות מיניים כמו תשוקה, עוררות וסיפוק נחקקו בלא מודע שלה כ"רעים" ומלווים באשמה, חרדה ובושה. עד לטיפול, יחסי מין עבורה היו נסבלים, כל עוד שרתה בערפל הדיסוציאציה ונמנעה מחשיפת גופה וממפגש עם מחשבותיה ורגשותיה העמוקים. לשם כך, ניתקה כל חיבור או סקרנות לגבי המיניות שלה עצמה ומיניותו של שמעון (וייס, 2016). למשל, בקי נמנעה מאוננות כליל. עמדה זו אמנם שמרה עליה ממפגש עם אפקטים כואבים אך גם חסמה את התפתחות העצמי המיני האישי והבין-אישי שלה בשלל היבטים. ביניהם, היכולת להיעזר באחר לצורך הירגעות וויסות חרדה (בהקשר מיני ובכלל), היכולת להשתמש באופן מיטיב בגופו ונפשו של האחר כדי לחוש עוררות, לחוות עצמה משתוקקת-דורשת או להתענג על התמסרות לאחר. במובן זה, יחסי המין הנסבלים אך מנותקים רגשית אשר קיימה עם בעלה היוו מעין תצורת ביניים בין שחזור הפגיעה שעברה לבין מיניות שיש בה חווית שליטה מסוימת, דרך המעצורים והמחסומים שהציבה ביניהם. יחסי המין ביניהם למעשה שיקפו פשרה בין המחסומים שהציבה בקי לבין הסקרנות המינית המועטה שכן נשתמרה, וכן ביטוי להפנמה של ציפייה חברתית לפיה עליה לבטא את נשיותה הבוגרת דרך קיום יחסי מין ולא להישאר ילדה.

כיוון שמדובר במערכת יחסים זוגית, עולה השאלה, מדוע שמעון הסכים עם הצמצום המיני וכיצד התפתח גם בו על-אני מחמיר שכזה? שמעון הסכים לקבל על עצמו את ההשלכות של בקי ואת המעצורים שהציבה. הוא לא העז לשאול, לבקש או להעיר על היחסים המיניים וקיבל את הכללים הלא כתובים הנוגעים לעכבות, איסורים וניתוק. הוא ידע כי עתיד לקבל תגובות קרירות, מרוחקות וזועמות אם רק יעלה את הנושא בשיחה וביקש להישמר מהכאב שיתעורר בו מול כל אלו. במהלך השנים, הבין ולמד כי בכדי לזכות במידה כלשהי של אינטימיות מינית עם בקי עליו להתנהג לפי כללי ההימנעות אשר הועברו לו באמצעות רמזים תת-סיפיים. למשל, הוא ידע כי אם ידליק אור היא תקפא, ואם יתפשט בטרם עת היא תנזוף בו שהוא דוחק בה ותבקש לעצור. במצבים אלו, חווה שמעון דחייה והשפלה עמוקה, וחש עצמו פוגעני כפי שהשתקף מעיניה של בקי. בכך, ניתן לראות כיצד שמעון בו זמנית מקבל את ההשלכה של תפקיד התוקפן-הדורש אך לצד זאת ממשיך לנסות לשמור על בקי ועל עצמו מפני מפגש עם מלוא העוצמה של השתוקקותו כלפיה. למעשה, התשוקה שלו סומנה בלא מודע הזוגי כסכנה המקפלת בתוכה את רצונו הנפרד ואת הסכנה לתוקפנות ודחייה.

יחד עם זאת, לשמעון היו מניעים משלו להיות "מלוהק" לדמות הגבר הדורש והדחוי ואף ללהק בעצמו את בקי לתפקידים המסתדרים עם הפנמות מוקדמות מעולמו. שמעון היה אדם כבד גוף אשר סבל מילדות מרגשות נחיתות וחששות לגבי האטרקטיביות שלו. המשקל העודף היה תוצר של אכילה רגשית רבת שנים, אשר הייתה דרכו לווסת בדידות נפשית וגופנית עמוקה מול הורים מרוחקים וקרים. לצד זאת, היא אפשרה לו לזכות להתייחסות באקלים משפחתי זה, אף כי זו הייתה שלילית. החסך ביחס הורי ראשוני, ביחד עם שנים של חריגות ונחיתות חברתית בשל משקל עודף, לוו בתחושות בושה ובפגיעה עמוקה בתחושות המסוגלות והגבריות (Benjamin & Atlas, 2015). במהלך הטיפול התבהר כי שמעון סבל מ"טראומה עיקשת" של בוז חברתי ושמנופוביה (זיו, 2012). מילדותו זכר הצקות ולעג המלוות בחודרנות וביקורתיות של המבוגרים בסביבתו בצורת דרישה חוזרת לדיאטות והערות בלתי פוסקות, אשר חוררו את תחושת הבעלות שלו על גופו. שמעון הפנים את המבט החברתי-משפחתי על גופו והתייחס למיניותו כאובייקט לדחייה ולעג. במובן זה, הדחייה שספג מבקי היוותה עוד אישוש לדימוי העצמי הפצוע שלו ויצרה הדהוד למבט ההורי המאוכזב.

הקנוניה הזוגית הלא מודעת אשר התפתחה בין השניים הובילה לכך ששמעון נקלע למלכוד. העל-אני האישי יצר דרישה סותרת. מחד, כמו הילד השמן המנסה לרצות את הוריו, שמעון חש כעת כי מצופה ממנו "להיות גבר" אסרטיבי אשר יודע מה הוא רוצה מבחינה מינית. עמדה נפשית זו הציבה את שמעון בעמדה פוטנציאלית לקליטת השלכותיה של בקי, אשר דרשו ממנו להיכנס לתפקיד הגבר היודע והתקיף. במאבקו לאושש את גבריותו שמעון ניסה לשמר אקטיביות מינית באמצעות פנייה ויוזמה. מנגד, דרישות אלו שללו ממנו את הרשות "לא לדעת", לשאול, להיות זקוק או תלוי, רשות המקושרת בהבניה החברתית לנשיות (זיו, 2020). בנוסף, הדימוי העצמי הנמוך והמבט ההורי המאוכזב שהפנים פגעו ברשותו הבסיסית להכיר ולבטא את הסובייקטיביות המינית האמיתית שלו. למשל, בפנטזיות שלו שמעון ראה עצמו מוחזק ונשלט על ידי אישה דומיננטית, עם קווים ארוטיים של השפלה. פנטזיה זו היוותה ייצוג מיני הממשיך את דמות האם הדומיננטית-חודרנית אך בשל החשש מדחייה נוספת הוא לא העז לחלוק משאלה זו, שהייתה מודעת רק בחלקה, עם בקי.

בקי ושמעון, כל אחד עם פצעי העבר שלו, חברו בהסכמה לא מודעת לכך שמין וגוף הם מרחב של בושה, כאב ובדידות. התכנים הלא מודעים באו לידי ביטוי בעיקר בהתנהגות מגבילה והצטמצמות, וביחד הם הפכו עצמם לקורבנות של ההפנמות שהושלכו זה על זו. שני תפקידים עיקריים של קנוניה לא מודעת הנוגעת לעל-אני רודפני שלטו בלא מודע הזוגי שלהם. על פי האחד, האישה קורבן והגבר מאיים ולפי השני, האישה הודפת והגבר דחוי. עם הזמן, דימויים אלו הפכו למציאות התייחסותית אשר הובילה לכך ששמעון צבר תסכול וכעס על הדחייה המינית והפך יותר ויותר "מאיים" עבורה, ואילו בקי מצידה חשה יותר ויותר כקורבן ולכן הדפה בכל הכוח.

מנגנוני הזדהות השלכתית, המאפיינים פתולוגיה זוגית, מפעילים לחץ על מקבל או מקבלת ההשלכה לפעול ולהתנהג בהתאם לתוכן אשר הושלך לעברם (ביון, 2003). אולם, בניגוד להזדהות השלכתית בטיפול, שם באפשרותה של המטפלת לקלוט את התהליך, להכיל את התוכן המושלך ולהשיבו בגרסה מעובדת, הרי שבזוגיות מקבל ההשלכה מופעל ללא הבנה או מודעות למתרחש, ותגובתו אוטומטית ומותאמת לצרכי ההגנה האישיים שלו. בהקשר זה, קנוניה זוגית לא מודעת היא טרגדיה בה החומרים המושלכים מפעילים את הזולת, הממלא את התפקיד המושלך עליו עד שהאובייקטים הדמיוניים הופכים למציאות התייחסותית. הקנוניה הלא מודעת של שמעון ובקי מגולמת בהסכמה שלהם להימנע מביטוי עצמי אותנטי, אשר עשוי היה לאפשר להם להתקרב האחד לשנייה באמצעות זיהוי פצעים דומים ומשותפים כגון השפלה וכאב המשויכים למרחב הגופני-מיני.

בדוגמא טיפוסית זו של בקי ושמעון, ניתן לראות את מאפייני הריקוד הזוגי האופייני לקשיים מיניים. פעמים רבות, התכווננות מופרזת אל מבטו של האחר והשקעה בריצוי מיני, או כל אקטינג אאוט אחר, מובילים לתוצאה ההפוכה, לדבר ממנו חוששים. במקרה של שמעון ובקי, הוא הציג חרדה מפני דחייה ולעג והיא חרדה מעזיבה וכפייה. שניהם ניסו לרצות את האחר מבלי לנהל דיאלוג מיני תוך אישי ובין-אישי גלוי על רצונות, צרכים, גבולות ועונג. היעדר הרשות הוביל לכך שהם התנתקו מעצמם ומהחיבור לתשוקתם האותנטית, עד שהנבואה הגשימה את עצמה. הריחוק, עבור בקי ושמעון, מהווה ביטוי לא מודע להצלפת השוט של העל-אני הרודפני אשר משמעותו "אינך עומד באידיאלים המיניים שלי, והעונש על כך הוא ריחוק ואכזבה".

במצבים אלו, המיכל הזוגי מתמלא רגשות כואבים של בדידות, אימה וזעם המוכרים לבני הזוג מילדותם ומפצעי טראומות העבר של כל אחד מהם. הניתוק מהמיניות והריחוק הזוגי מהווים הגנה מפני מפגש עם תחושות עמוקות של בושה וחוסר ערך, ומהווים מעין הסכמה לא מודעת "להישאר ילדים". האתגר המורכב של מיניות גניטלית בוגרת, מגיע עם תלות גדולה באחר אשר יסכים לווסת יחד רגשות כמיהה, תשוקה ועוררות.

אחד הרגעים המשמעותיים בטיפול בבקי ושמעון התרחש בפגישה זוגית במהלכה בקי, לאחר פגישה אישית עם המטפלת ובעידודה, העזה לחלוק עם שמעון תחושות עמוקות של בושה ונחיתות. בפגישה האישית היא הכירה בכך שאינה מכירה את רצונותיה המיניים לאור שנים של ניתוק והדחקת צרכיה. מתוך תבניות העל-אני האישי שלה היא חששה כי הכרה בכך תגרום לשמעון להתאכזב ממנה עוד יותר ולהתרחק ממנה. כאשר סיפרה לו על תחושותיה, השפילה את מבטה, כחוששת ליצור קשר עין ולהיות במגע איתו. המטפלת, שזיהתה את הדפוס הנמנע-הגנתי ואת השפעתו על שמעון, שעלול להרגיש דחוי, עודדה את בקי להרים מבטה ולבדוק מי נמצא מולה. כך, זכתה בקי לראות את מבטו החומל של שמעון כאשר אמר לה: "גם אני מפחד לפעמים שאני לא יודע מה ואיך לעשות שתהיי מרוצה, ואולי גם אני חששתי לדעת מהם הרצונות האמיתיים שלך כי אז אולי אבין כמה אני לא מספק עבורך. אבל אני לא רוצה יותר להתבייש ולהסתתר ככה, הרבה יותר חשוב לי שלא תפחדי לידי ואם תתאכזבי ממני אז אני מוכן להתמודד עם זה".

רגעים משמעותיים אלו מהווים דוגמא לטרנספורמציה העשויה להתרחש כאשר בני זוג מצליחים להפר את מחול השדים ההשלכתי ולנוע לעבר תפיסה מציאותית יותר של האחר. כפי שהעל-אני מתרכך במהלך היחסים עם הורה מיטיב וסלחני, כך גם זוגיות מקפלת בתוכה פוטנציאל לריפוי והטמעה של על-אני מרוכך ואף מיטיב. האומץ של בקי להכיר בתחושות כואבות ומביישות נסך אומץ בשמעון, שחש פחות בודד, חיזק אותו ואפשר לו ליצור בתוכו ייצוג גברי חיובי עבור עצמו ועבור בקי גם יחד.

לדבר מיניות בפסיכותרפיה אינדיבידואלית וזוגית

השדה הגופני והמיני מאתגרים את המטפלת הזוגית מכמה טעמים, חלקם קשורים למהותה של המיניות כשדה-שיח מושתק, נטול מנטליזציה מספקת, במיוחד בתרבות המערבית (שחר לוי, 2004). התעוררות תכנים מיניים בטיפול פרטני או זוגי עלולה לעורר חשש ומבוכה הן בקרב בני הזוג והן עבור המטפל או המטפלת. בין היתר, כיוון שתחום הפסיכותרפיה סובל מהכשרת חסר בהתייחסות למיניות (Byers, 2011). למעשה, מטפלים אשר אינם עוברים הכשרה ייחודית בטיפול מיני, חסרים את אוצר המילים והאפשרות לחשוב את המיניות של מטופליהם ושל עצמם, כחלק מההתנהגות הכוללת ביחסים זוגיים. לעיתים, מטפלת חסרת הכשרה ייחודית לטיפול מיני עלולה להימנע משאלה כמו "איך הרגשת כשבן הזוג התחיל ללטף אותך?" שכן זו מהווה הזמנה למנטליזציה של רגע עם פוטנציאל ארוטי. אך לצד החוסר במנטליזציה, נפגעות גם תחושות הבטחון והרשות של המטפלים עצמם, ובכך גם של המטופלים, לנהל שיח גלוי וטיפולי סביב מיניות. מדוע הודרה המיניות, שהיוותה הבסיס לתאוריה הפסיכואנליטית, עד כדי כך שנדרש להסביר את חשיבותה ולפעול להכנסתה מחדש לשיח הטיפולי?

אחד ההסברים החוזרים לכך בקרב תאורטיקנים שונים מתייחס לפחד של מטפלים להיחוות כחודרניים ולחצות את גבולות הפרטיות כאשר הם מעלים את הנושא המיני לדיון בשיח עם מטופלים (McCarthy, 2001). הנטייה הרווחת היא לחכות שמטופלים יעלו בעצמם נושאים מיניים, ציפייה אשר מתבררת כלא מציאותית (Love & Farber, 2017) ופוגעת ברשות לעסוק במיניות כיוון שבפועל, היא משדרת שהנושא אינו מוזמן לחדר הטיפול (Taylor & Davies, 2007). העדר הרשות למיניות מורגש היטב כאשר מטופלים חשים בפער בין רמת החקירה והחופש לשאול שאלות ולעודד שיח על רגשות, על כעס, תוקפנות, קנאה ופחד לעומת העיסוק במיניות, אשר במקרה הטוב בא לידי ביטוי בשאלה כללית כמו "האם יש לכם חיי מין מספקים?".

הספרות מתייחסת לפחדים נוספים המניעים מטפלים מלהתייחס באופן ישיר לנושא המיניות, כגון הפחד לגרות ולהתגרות (McCarthy, 2001); הפחד מחשיפה עצמית אודות קיומה של מיניות המטפל; וכמובן החשש הגדול מכולם, החשש מפני חציית קווים ממשית. באופן פרדוקסלי, נמצא כי דווקא רתיעה והימנעות משיח מיני מגבירה את הסיכון לחציית גבולות ולביטוי בפעולה של הלא מדובר. מנגד, הכרה בקיומה של מיניות תורמת לשימור המרחב המעברי בטיפול ועיבוד חומרים מיניים באופן מועיל (Goren, 2017; Tansey, 1994). כשם שמתפתח על-אני משותף ביחסים הזוגיים, גם בהקשר הטיפולי עלול להתפתח על-אני רודפני, לו שותפה גם המטפלת, וכך שלושת הנוכחים תורמים להדרת המיניות והמשחקיות מחוץ לחדר.

היעדר הרשות לשיח מיני בטיפול זוגי עלול להוביל להחמצת תכנים חשובים מאד לעבודה הטיפולית, שכן בירור סוגיות מיניות עשויות לשפוך אור על המתרחש בזירה הזוגית בכלל. למשל, תחום היוזמה המינית לרוב מאפשר ללמוד הרבה מאד על כלל המרחב הזוגי הנוגע ליוזמה, התקרבות, בקשה והיענות. בני זוג עלולים להסתפק באמירה "הוא יזם סקס" והמטפלת תסתפק בתיאור לקוני זה. אך בירור וחקירת אמירה זו, מעבר לכך שמדובר בשימוש בהתערבות משמעותית של מתן רשות לחקור ולהעמיק בתחום חשוב זה, עשויה גם לגלות כי בני הזוג יוזמים יחסי מין באופן הגנתי, המעיד על ניתוק או חרדה. למשל, בן זוג היוזם באמצעות כך שפשוט מתחיל להפשיט את בת זוגו במפתיע ויוצר אצלה בהלה, עלול לבטא למעשה השלכה של החשש שלו להיות מופתע או להיחשף. לחלופין, בת זוג היוזמת באמצעות כך שמופיעה עירומה בפני בן זוגה כאמצעי פיתוי כאשר בן הזוג סובל מחרדות ביצוע, תוביל להצפה וריחוק מצידו. אי-הבנות ותקלות בתקשורת המינית, המתרחשות באמצעות מילים, מחוות ומגע, אחראיות להרבה מאד מהסבל הזוגי, והיעדרן מהשיח הטיפולי מונע פענוח של מעגלי התרחקות והתקרבות זוגיים.

ובחזרה לתיאור המקרה של שמעון ובקי, מטפלת זוגית עם מודעות מינית תוכל לפרש באופן הבא את הקנוניה הזוגית אשר התפתחה והשתמרה בין השניים: "שניכם התאמצתם להתנהג מינית בדרך אשר תאמה את מה שחשבתם שמצופה מכם. אתה ניסית להפגין בטחון וגבריות, ואת ניסית לרצות אותו ו"לתת" לו סיפוק. אבל, אולי חששתם לשאול את עצמכם מה אני רוצה באמת? מה אני צריך? מה מענג אותי ומה לא נעים לי? אילו פחדים המיניות מעוררת בי ואילו זכרונות קשים מפריעים לי להנות ממנה?". טיפול זוגי עם מודעות מינית מעמיקה יסייע לבני הזוג לברר את אשר הם אינם מעזים לשאול ולבקש, לצד חקירת האובייקטים המופנמים אשר הובילו לכך; האם להיות סובייקט מיני מקושר עם אבדן האהבה וההערכה? האם מפגש עם מיניות מהווה מפגש מסוכן עם היבטי-עצמי לא מוכרים?

בטיפול זוגי אשר מכיל היבטים פסיכואנליטיים לצד טיפול במיניות, המטפלת מסמנת את האפשרות להשתמש במרחב הזוגי והטיפולי לריפוי טראומות התייחסותיות אשר השפיעו על עיצוב המיניות הבוגרת. לשם כך, באפשרות המטפלת להתעניין באופן מפורש בבית המיני של כל אחד מבני הזוג ובאופנים בהם ההתייחסות למיניות בילדות השפיעה על עיצוב המיניות. למשל, כיצד מבט מצמית של הורה על אוננות ילדית יצר חסמי בושה עוצמתיים בפני הפקת עונג עצמי. לצורך כך, על מטפלים ועל מסגרות ההדרכה לטפח הרשות לחשוב ולהרגיש דברים מיניים בזמן שיח טיפולי, וכן להתמודד עם תחושות גוף ורגשות ארוטיים בהעברה ובהעברה הנגדית.

בעקבות עבודה טיפולית פסיכואנליטית אשר שמה דגש על מיניות, בקי ושמעון ועוד רבים אחרים, יתקדמו לעבר הפיכת הכיוון של הריקוד המעגלי שלהם. כך, במקום לשדר זה לזו מסרים של דחייה, איסורים וכעס, הם מהווים מנגנון מרכך של על-אני משותף אשר בו מותר לרצות, להנות, לתת ולקבל מבלי להידרש לתוצאה מסוימת. בקי תעזור לו לאהוב יותר את גופו, בכך שתיגש אליו באהבה ורכות, ושמעון יסייע לה לפגוש מיניות לגיטימית, אשר אינה מסתתרת מאחורי חומות של דיסוציאציה ובושה בכך שיעודד אותה להשתהות ולברר יחדיו מהם רצונותיה והיכן הגבולות שלה. עצם המגע המיני המודע הוא אמצעי רב עוצמה להשיב תחושות של אהבה עצמית, קבלה וסלחנות עצמית. כך, ניתן באמצעות המרחב הזוגי המשותף לבנות מערכת משותפת של שחרור מצלקות העבר.

בפרפראזה לביטוי "סקסואליזציה של צרכים ראשוניים" נזכיר כי משחר לידתו של היצור האנושי, המיניות היא חלק מהצרכים הראשוניים. על כן, מאמר זה קורא למטפלות ומטפלים זוגיים, ולמסגרות ההכשרה וההדרכה, להרשות לעצמם להפנות את כלי הפירוש והחקירה הפסיכואנליטיים הקיימים ברשותם גם לעבר עיסוק במין ומיניות. מרחב זה טומן בחובו שכבות רבות של מטענים גופניים ורגשיים חשובים. אולם, כאמור, הטיפול בהתנהגות המינית והתרגול של שינויים במיניות המטופלים בפועל דורש הכשרה נוספת וייחודית בטכניקות הטיפול המיני.

טיפול זוגי עם מודעות למיניות הוא טיפול שאין בו הפרדה בין תכנים רגשיים, תקשורת, התנהגות ומיניות. כפי ששואלים על אוכל, כסף או חינוך הילדים, כפי שמבררים את ההשלכות העמוקות על בת או בן הזוג, כך חיוני לאפשר שאלות בנוגע לרצונות, תשוקות, פחדים ורתיעות בחיי המין. שחרור בני הזוג מייצוגים רודפניים לגבי מה מותר ואסור לעשות, עובר דרך מתן רשות למטפלים ולמטופלים להתבונן בתחום המיני ולדבר אותו במילים מפורשות, תוך התבוננות חומלת על הקשיים המיניים ועל מקורותיהם הלא מודעים.

על הכותבות

ד"ר עירית קליינר פז – פסיכולוגית קלינית, מטפלת, מרצה ומדריכה. ראשת המסלול לטיפול זוגי בביה"ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, תל אביב. מחברת הספר "הלא מודע הזוגי", רסלינג.

עינת נתן – פסיכולוגית קלינית, בוגרת תוכנית הכשרה בטיפול מיני, מרצה בנושאים של מיניות בטיפול אישי וזוגי. מלמדת במסלול לטיפול זוגי בביה"ס לפסיכותרפיה פסיכואנליטית, תל אביב.

מקורות

באלינט, מ. השבר הבסיסי. (2006 [1986]). בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר. סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.

בולאס, כ' (2009). היסטריה. תל אביב: תולעת ספרים.

ביון, ר, ו (2003 [1967]). התקפות על חיבורים, במחשבה שנייה (מאנגלית: איריס רילוב, עריכה מדעית: יולנדה גמפל וגלית גמפל), תולעת ספרים, תל אביב, 95-109.

בנג'מין, ג'. (2005 [1988]) כבלי האהבה, פסיכואנליזה, פמיניזם ובעיית השליטה (מאנגלית: תמר אלמוג) תל אביב: דביר.

הדר, ב. (2008). השפעת הבושה על הנוכחות הגופנית של מטפלים ומטופלים במפגש הטיפולי הדיאדי והקבוצתי. שיחות, כ"ב(3), 220- 232.

וויניקוט, ד.ו. (2009). עצמי אמיתי, עצמי כוזב, תל אביב: עם עובד.

וייס, ג. (2019). טיפול זוגי-מיני באנשים עם מוגבלויות שכליות- בחזרה ל"משחק המיניות". בתוך לפרוץ את חומת הזכוכית, זוגיות ונישואין לאנשים עם מוגבלות. עורך: רפאל פוירשטיין. הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.

זיו, א. (2012) טראומה עיקשת. מפתח, 5, 55-73.

זיו, א. (2020). גילוי עריות. מפתח, 15, 13-34.

ניר, מ. (2007). פסיכותרפיה מינית, שיחות, כרך כ"ב, חוב' מס' 1, 42-50.

פרויד, ז. (1905) שלוש מסות על התיאוריה של המיניות, בתוך: מיניות ואהבה, עריכה: עמנואל ברמן ואילנה שמיר. תרגום: אדם טננבאום ודוד זינגר. תל אביב: עם עובד, 2008 ,עמ' 17-89.

פרל, א. (2006). אינטליגנציה ארוטית. כנרת, זמורה-ביתן, דביר- מוציאים לאור בע"מ.

קליינר-פז, ע. (2021) הלא מודע הזוגי: זוגיות וטיפול זוגי במבט פסיכואנליטי, תל אביב: רסלינג.

שחר- לוי, י. (1994). תלכידי זיכרון ראשוניים: המוטוריות כקוד של הצפנה והחייאה של זיכרונות קדם-קוגניטיביים. שיחות, ח(3), 172-180.

שחר- לוי, י. (2004). מהגוף הגלוי לסיפור הנפש הסמוי, הוצ' י. שחר-לוי, ירושלים.

Annon J. S. (1981). PLISSIT Therapy. In: R.J. Corsini (Ed). Handbook of Innovative Psychotherapies (pp. 626-639). Wiley & Sons, New York

Beebe B. & Lachman, F. (1998). Co-Constructing Inner and Relational Processes: Self-and Mutual Regulation in Infant Research and Adult Treatment. Psychoanalytic Psychology, 15, 480-516

Benjamin, J. & Atlas, G. (2015). The "Too Muchness" of Excitement: Sexuality in Light of Excess, Attachment and Affect Regulation. The International Journal of Psycho-Analysis, 96(1), 39-63

Byers, E. S. (2011). Beyond the birds and the bees and was it good for you?: Thirty years of research on sexual communication. Canadian Psychology, 52(1), 20-28

Dicks, Henry (1967) Marital Tension, Routledge, Kegan & Paul, UK

Frommer, M. S. (2006). On the subjectivity of lustful states of mind. Psychoanalytic Dialogues, 16(6), 639-664

Goldner, V. (2004). Review Essay: Attachment and Eros: Opposed or Synergetic? Psychoanalytic Dialogues, 14(3), 381-396

Goren, E. S. (2017). A Call for More Talk and Less Abuse in the Consulting Room: One Psychoanalyst-Sex Therapist Perspective. Psychoanalytic Psychology,34(2), 215-220

Holmes, J. (2007). Sense and Sensuality: Hedonic Inter-subjectivity and the Erotic Imagination. In: Diamond, D., Blatt, S.J & Lichtenberg, J. D. (Eds). Attachment and Sexuality (pp 137-159). New York: The Analytic Press

Kernberg, Otto (1991) Aggression and Love in the Relationship of the Couple, Journal of the American Association of Psychoanalysis, 3: 282-277

Kleiner Paz, I.I. and Nasim, R. (2020) Dissociative collusion: Reconnecting clients with history of trauma in couples therapy, Family Process, X: 1-10

Lobitz, W.C. & Lobitz, G.K (1996). Resolving the sexual intimacy paradox: A developmental model for the treatment of sexual desire disorders. Journal of sex and marital therapy, 22(2), 71-84

Love, M. & Farber, B. A. (2017). Let's not talk about sex. Journal of Clinical Psychology, 73, 1489-1498

McCarthy, B. W. (2001). Integrating sex therapy strategies and techniques into marital therapy. Journal of Family Psychotherapy, 12(3), 45-53

Mitchell, S. (2002). Can Love last? The fate of romance over time. Norton, New York-London

Stoller, R.J. (1979) Sexual excitement: dynamics of erotic life, NY: Pantheon Books

Strachey, J. (1999). The nature of the therapeutic action of psycho-analysis. The Journal of psychotherapy practice and research, 8(1), 66

Tansey, M. J. (1994). Sexual Attraction and Phobic Dread in the Countertransference. Psychoanalytic Dialogues, 4(2), 139-152

Taylor, B. & Davis, S. (2007). The extended PLISSIT model for addressing the sexual wellbeing of individuals with an acquired disability or chronic illness. Sexuality and Disability, 25(3), 135-139

Robinson, H. T. (2005). Adult eros in D. W. Winnicott. In: Coldwell, L. Ed. Sex and Sexuality, Winnicotian Perspectives. Karnac Books Ltd, London

Weiner, L. & Avery-Clark, C. (2017). Sensate Focus in Sex Therapy, The Illustrated Manual. Routledger, New York

Willi, Jurg (1982) Couples in Collusion, Jason Aronson Inc. USA

הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022
הנרטיב המיסטי: תיקון הנפש על פי החסידות
מטפל/יועץ – יש לך כנפי רוח? בואו ללמוד את עבודת תיקון הנפש החסידית, ולהכניס נשמה לעבודתכם הטיפולית
אוניברסיטת בר-אילן
אוקטובר 2022
מפסיכואנליזה להתייחסותיות
אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי . קורס חובה להעמקה תאורטית ורענון. כל התורה מפרויד ועד ימינו
קורס אונליין, גלית אבן חיים
קורס ללמידה עצמית
חושבים כאן ועכשיו-שיחה עם רוברט סטולרו
שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה "הטראומה המשותפת לכל האנושות" ד"ר רוברט סטולורו משוחח בזום עם פרופסור ענר גוברין וד"ר שרון זיו-בימן
אירוע מקוון, מכון מפרשים
18/9/2022, 20:30
קורס EMDR נובמבר 2022 בהנחייתו של ד"ר אודי אורן
נפתחה ההרשמה לסדנת EMDR שלב א' נובמבר 2022 רעננה
מכון EMDR ישראל, רעננה
נובמבר 2022
ACT כאן ועכשיו, כנס ACT הישראלי השני, 2022.
מהו טיפול קבלה ומחויבות? איך הוא נראה בקליניקה או במחקר, מהן אבני הבסיס התיאורטיות שלו ומהו הזרם הפסיכולוגי או הפילוסופי אליו ניתן לשייכו?
מכון מפרשים,האקדמית ת"א יפו
15/09/2022