תפריט נגישות

כשהאובייקט המופנם מפנה עורף: פרק לקריאה מספרה של דנה אמיר

פרופ' דנה אמיר

פרק 5 מתוך הספר ״גלות הגוף המדבר״ (רסלינג, 2023)

הקשר העמוק שלי לנושא האובייקט המפנה עורף קשור בהיותי אם מאמצת לבן שנולד בסן פטרסבורג שברוסיה ואומץ על ידי כשהיה בן קרוב לשנה. הדברים שאומר כאן הם שילוב של קטעי ממואר אישי עם מחשבות הנלוות להם. במובן מסוים אפשר לחשוב עליהם כעל הניסיון לגבור על השסעים הגדולים המגולמים באימוץ ילד – באמצעות מתן עדות שהיא בעת ובעונה אחת מטונימית ומטאפורית: סמוכה אל ההתרחשות אך גם חורגת ממנה על מנת להתבונן בה.

בית היתומים שבני שהה בו בשנת חייו הראשונה לא היה מן הגרועים ביותר. בסרטים תיעודיים על בתי יתומים ברומניה או בבולגריה אפשר לראות תינוקות השוכבים ימים תמימים על גבם בלי שאיש ייגש אליהם, המצויים במצב כה קיצוני של ויתור – עד שאינם טורחים אפילו להושיט את ידם כדי לגרש את הזבובים המהלכים על פניהם. המוסד שבו שהה בני מלידתו היה מוסד שדאג, באופן יחסי, לבריאותם וניקיונם של התינוקות ששהו בו. אף על פי כן, שוכנו בו כשלושים תינוקות באולם אחד, מטופלים ע"י צוות של מטפלות מתחלפות. בשל הפחד שיחלו וידביקו זה את זה – לא הורשו התינוקות לצאת החוצה במשך רוב חודשי השנה. כך קרה שבני בילה את כל חדשי חייו הראשונים, עד אימוצו על ידינו, בחדר אחד, בלי שראה אור יום. כדי שהתינוקות לא ייקשרו אל המטפלות, ולהיפך (מתוך אמונה שגויה שכך ייטב לכולם) – הואכלו התינוקות מגבם, בלי לראות את פני מי שמאכילה אותם ובלי שהיא תראה את פניהם. הנוהג הזה יצר מצב של ניתוק מכאני בין פעולת ההאכלה הפיזית לבין תחושת ההזנה הנפשית הנלווית אליה בתנאים תקינים. התינוקות אכלו כל צרכם (כך נדמה) – אך שיטת הסרט הנע שבה תינוק הואכל ע"י מטפלת אחת, ומיד לאחר מכן נרחץ על ידי מטפלת אחרת ואז הועבר לשידת ההלבשה שעל גבה חותל על ידי מטפלת שלישית – הפכה את כל שרשרת הפעולות הראשוניות של הטיפול הגופני, שהן במידה רבה אב הטיפוס הראשוני של התקשורת וההתקשרות, לרצף מכאני מרוקן מרגש וממשמעות. המטפלות גם לא הורשו לדבר אל התינוקות, והתקשורת שלהן הייתה רק בינן לבין עצמן, מעל ראשי התינוקות תוך כדי הטיפול בהם. הסביבה הראשונית הייתה כולה אפוא סביבה של הפנית עורף. כמו לא די בכך שמדובר בתינוקות שהמחווה הראשונה של האובייקט ההורי ביחס אליהם הייתה מחווה של פנייה מהם והלאה – גם האובייקטים החלופיים פנו אל עורפם של התינוקות האלה במקום אל פניהם. הפרק הנוכחי נכתב במידה רבה כניסיון להפנות אל הפניית העורף הזו - פָּנִים.

אקראיות או הכרעת גורל?

מעולם לא חשבתי על אימוץ ילד כעל הכרעה חד-פעמית לכאן או לכאן. זה היה רגע בתוך תהליך ארוך של משא ומתן. איני מתכוונת למשא ומתן עם רשויות האימוץ, וגם לא למשא ומתן עם בני המשפחה האחרים שהיו קשורים בכך לטוב ולרע. אני מתכוונת למשא ומתן עם עצם האפשרות להתייחס למה שנראה כאקראיות מוחלטת – ילד שילדה אישה אחרת בתנאים שלעולם לא אדע במלואם, ושהסיבה היחידה שהפגישה ביני לבינו היא שמועד לידתו תאם פחות או יותר את מועד הגשת הבקשה לאמץ – כאל הכרח, כלומר כאל הכרעת גורל.

המשא ומתן הזה כלל סוגים מגוונים של מתן סימנים: למשל העובדה שהשם שניתן לבני הצעיר בלידתו היה זהה, באופן עלום, לשם שנתתי אני לבני הבכור. למשל העובדה ששם העיר שבה נולד, ושרגלי לא דרכו בה מעולם, הופיע באופן בלתי מוסבר בשיר שכתבתי כשנה לפני שעלה בדעתי לאמץ ילד. הסימנים האלה הפיגו את ניחוח האקראיות שאפף את המעשה הזה. אותתו לי, או שמא אני אוֹתַתִּי לעצמי באמצעותם, שמה שנראה כמקריות גמורה הוא למעשה תכתיב הגורל: שהילד הזה יועד לי, גם אם בדרכים פתלתלות שלעולם לא אדע להתחקות אחר ההיגיון הצפון בהן.

שכן הלקונה הגדולה של אימוץ ילד קשורה בדיוק בזה: ברגע שניטלת מן הברית הראשונית הזו גורליותה – כלומר מרוקנת מתוכה הידיעה שהילד הזה לא יכול היה להיוולד אלא להורים האלה – תסריט ההורות הופך מכתב חידה שיש לו פתרון אחד לטיוטה היכולה להיכתב מחדש בכל רגע: מה אם הייתי מגישה את הבקשה חודש לפני, או חודש אחרי? מה אם התינוק הראשון שהיו מפגישים אותי עם תמונתו היה התינוק שאותו אמצו דווקא זוג חברינו הקרובים, ושבמשך שנים לא מעטות דמה בעיני לבננו הבכור הרבה יותר מן התינוק שאימצנו אנחנו? כך או כך, ובניגוד גמור לאירוע לידת ילד, שָׁם הגורליות מובנית לתוך המעשה ומניעה את המעשה – במעשה האימוץ האקראיות היא שם המשחק. המשימה הגדולה המוטלת אפוא על השותפים למעשה הזה היא להפוך את האקראיות הזו לגזירת גורל, לצימוד שנושא בתוכו את אותה איכות הכרחית שאיננה מובנית לתוכו באופן אפריורי.

מן התמונה הראשונה שנשלחה אלינו מבית היתומים שבו שהה מלידתו נשקף תינוק שפניו מוטרדים. מבטו לא פנה אל המצלמה אלא הצידה, כמו מבקש נואשות פנים מוכרים להיתלות בהם. הוא הוחזק בזרועותיה של אישה מבוגרת בחלוק כחול שנראתה כאחת המטפלות, אך היא לא הביטה בו כי אם בַּצַּלָּם, תוך שהציגה אותו, זרועותיה שלוחות קדימה, כחפץ שהיא מבקשת מן הצופים להעריך את שוויו.

כחודש לאחר מכן הגיעה קלטת הווידאו הראשונה. הוא נראה בה גדול יותר מבתמונה הראשונה ההיא, כבן חמישה חודשים, מוחזק על ידי אותה דמות בחלוק הכחול שכעת כבר ידענו שאיננה המטפלת כי אם רופאת בית היתומים, ושהוא יצר איתה קשר מיוחד שבשלו היא כינתה אותו, היחיד מכל ילדי המוסד, "הילד שלי". בקלטת הזו היא קוראת לו בשמו ומנסה לדגדג אותו כדי שיחייך אל המצלמה. הוא ממאן לצחוק, משום שאחד התינוקות האחרים בחדר בוכה, ומבטו נודד אליו שוב ושוב, כמו מתחנן שירגיעו אותו, את התינוק האחר, כדי שיוכל הוא עצמו להתפנות סוף-סוף לתשומת הלב המורעפת עליו.

הקלטת הועברה אלינו עם התנצלות על כך שלא הצליחו לגרום לו לחייך, ועם הבטחה לשלוח קלטת נוספת שבה הוא מישיר מבט. מבחינת העמותה שטיפלה בהליך האימוץ הייתה הקלטת ההיא מעין כישלון שיווקי, משום שתיעדה תינוק רציני ומודאג. אך עבורי דווקא הצפייה בה הייתה הרגע שבו האקראיות המוחלטת פינתה את מקומה לתחושה של גורליות. הגורליות הזו לא הייתה קשורה בפניו היפים, לא כל שכן בעובדה, שבלטה לעין גם היא, שהוא היה מפותח ביחס לשאר התינוקות והגיב לא רק למגע הפיזי אלא גם למילים שנאמרו לו, כלומר פיתח, למרות תנאי החסך שגדל בהם, יכולת להבין שפה ולתקשר באמצעות שפה. היא הייתה קשורה בתכונה שהסצנה המצולמת הבליטה למעשה בבלי דעת, ושאפיינה אותו יותר מכל תכונה אחרת שהכרתי בו מאז: הנכונות שלו לתת קדימות לכאב ולרעב של האחר על פני כאבו ורעבונו שלו.

אלינור רוזנברג, בספרה "The Adoption Life Cycle" (1992), העוסק ביחסי הורים מאמצים וילדיהם המאומצים, כותבת כי אחת האשליות הגדולות לגבי אימוץ היא שהוא מהווה "פתרון מושלם", הן עבור ההורים הביולוגיים שמרגישים שאינם יכולים לגדל את הילד שנולד להם, הן עבור ההורים המאמצים שרוצים לגדל ילד ואינם יכולים, והן עבור הילד עצמו, הזקוק נואשות לבית. למעשה, היא כותבת, "הפתרון המושלם" הזה הוא מה שאף אחד מן הצדדים לא רצה מעולם: הורים ביולוגיים היו רוצים להיות יכולים לגדל את ילדיהם, הורים מאמצים היו רוצים להוליד את הילדים שהם מגדלים, וילדים היו רוצים שההורים הביולוגיים וההורים שמגדלים אותם יהיו אותם ההורים עצמם.

במקום אחר בספרה היא כותבת על כך שגם כשתהליך האימוץ מושלם באופן הטוב ביותר והן הילד והן ההורים מאושרים – תמיד תהיה נוכחת ביניהם הידיעה שאי שם מצויים זוג הורים ביולוגיים שמתאבל על הילד שאותו לא יכולים היו לגדל, והנוכחות הזאת לעולם תעיב, כרוח רפאים, על תחושת השלמות. במילים אחרות – בתהליך אימוץ ילד, בשונה מלידת ילד, מעורבים תהליכי אֵבֶל עמוקים, הן של ההורים, הן של הילד והן של רוחות הרפאים הלא מדוברות, עוד לפני שנוצרת בכלל ההתקשרות שיכולה להכיל את תהליכי האֵבֶל האלה.

כותבים שונים מכנים את ייצוגו של ההורה הביולוגי בנפשו של הילד המאומץ "אובייקט חור" (Quinodoz, 1996, p. 324), אובייקט אבוד (Deeg, 1989, p. 152), ואובייקט פאנטום (Rosenberg & Horner, 1991, p. 73). מה מבחין בין אֵבֶל על אובייקט ממשי לבין אֵבֶל על אובייקט "פאנטום"? מהי בכלל המשמעות של אובייקט פנטום?

רחל סופר (2018) עוסקת בסוג מסוים של כאבים נפשיים שהיא מכנה "כאבי פאנטום", הקשורים בכריתה של איבר נפשי. כדי לשרוד פרידה טראומטית, פרידה טרם זמנה, איבר נפשי מסוים עובר "כריתה" והופך מנותק מאיברים נפשיים אחרים. הקשר היחיד עם האיבר הזה הוא מעתה דרך כאבי הפאנטום שהוא מחולל, כאבים שאינם ניתנים לחשיבה וגם אינם מאפשרים טיפול בהם. המבנה ההגנתי הזה מאפשר שימור של אספקטים מתפקדים של האישיות – אך במחיר של יצירת "חור" בלב האישיות. חלק מן הייסורים שגורמים כאבי פאנטום קשורים בכך שמקורם אינו ניתן לאיתור ולכן גם אינו ניתן לטיפול.

אך אובייקט פאנטום איננו רק אובייקט המעורר "כאבי פאנטום" בשל כריתתו מן הגוף הנפשי: זהו אובייקט שמעולם לא היה במעמד של אובייקט ממשי שאפשר בכלל להתאבל עליו. החור שיוצר אובייקט כזה בתוך המרקם הנפשי הילדי הוא חור שבמובנים רבים הוא חסר קווי מתאר ולכן חסר מידה. ואף כי קיים הבדל גדול, בכל מובן, בין תינוקות שנמסרו לאימוץ מיד עם לידתם לבין תינוקות ששהו במוסדות במשך חודשים או שנים טרם האימוץ – קיומו של אובייקט הפאנטום של ההורה הביולוגי משותף לכולם.

גם עבודת האֵבֶל של הורים מאמצים, ולא רק עבודת האֵבֶל של הילדים המאומצים, קשורה באובייקט פאנטום, שכן גם ההורים המאמצים מתמודדים עם אובייקט פאנטום ילדי: ראשית – למעט מקרים של אימוץ אידיאולוגי שבהם המשפחה בוחרת לאמץ ילד כאקט מכוון של עשיית טוב – כל ילד מאומץ מחליף, במידה מסוימת לפחות, ילד ביולוגי שלא הצליח להיוולד, כלומר מעין "ילד פוטנציאלי", ילד "פאנטום" שהוא מין אב-טיפוס ילדי אידילי. ולמרות שאפשר לטעון בצדק כי כל הורות לילד ממשי היא ויתור מסוים על אב -הטיפוס הזה, הן של ההורה האידילי והן של הילד האידילי – הוויתור הזה גדול ומכריע הרבה יותר כשמדובר באימוץ ילד.

ישנה אפוא הצלבה מסוימת בין עבודת האֵבֶל של הילד המאומץ ועבודת האֵבֶל של ההורה המאמץ: בשני המקרים האֵבֶל הוא על אובייקט פנטזמטי שדווקא בגלל האבסטרקטיות שלו מקבל גודל אינסופי, גודל שאיננו תחום ע"י קווי המתאר המציאותיים. בשני המקרים האֵבֶל איננו על אובייקט ממשי אלא על אידיאה בלתי מנוצחת של קרבה לא מותנית, של אהבה טבעית, חסרת מאמץ, שאינה צריכה לגשר על פערים גנטיים וביוגרפיים.

מעבר לכך – גם ההורים המאמצים מתמודדים עם אובייקט הפאנטום של ההורה הביולוגי. לא מעט הורים מאמצים שפגשתי לאורך השנים היו עסוקים לא פחות מילדיהם בזהות ההורים הביולוגיים של ילדיהם המאומצים, ונעו בין תחושות של כעס ובוז כלפי ההורים האלה (תוך שהם מאשימים אותם לא רק בכל קשייהם של הילדים שאימצו אלא גם בכל ליקוייהם הגנטיים) – לבין פנטזיות רודפניות הקשורות בכך שההורים הביולוגיים עצמם – לו ידעו עד כמה כשלו ההורים המאמצים בגידול הילד שהפקידו בידיהם – היו בזים להם על כישלונם.

אל אובייקט הפאנטום של ההורה הביולוגי נוסף, אצל ההורים המאמצים, אובייקט פאנטום נוסף: זהו אובייקט הפאנטום של כל ההורים המאמצים האחרים שיכולים היו לאמץ את הילד הזה ולגדלו אולי באופנים שמתאימים לו יותר. גם האובייקטים השקופים האלה הם אובייקטים שמנוהל איתם משא ומתן, מודע או לא מודע, בתוך התיאטרון הצפוף של רוחות הרפאים הממלאים את הבית המאמץ על כל יושביו. "רוחות רפאים בחדר הילדים" (Fraiberg, 1976) הן תופעה מוכרת. אך במקרה של חדר הילד המאומץ מספרן רב במיוחד. אולי זו הסיבה שבשלה גם הורים מאמצים, ולא רק הילד המאומץ, חשים במובן מסוים שתחושת הבעלות שלהם על הבית מתערערת.

על הדוֹמוּת

באחת מארוחות הערב המשפחתיות השוו בְּנִי הבכור ואחיינַי הצעירים את פניהם לפני הוריהם ואחֵי הוריהם. כל אחד מהם התעכב על פרט מתוך תמונת הפנים השלמה: האחד מצא את עיניו בעינַי, האחר צד את אפו באפו של אָחִי. בני הצעיר אמר: "לי אין אף אחד שאני דומה לו." אחיו הבכור נזעק: "אבל אתה ממש ממש דומה לאבא!" ופיתל פיתול שלם כדי להוכיח באמצעות תמונות ומדדים מתמטיים שהאופן שבו הקטן פוקח את עיניו יוצר בין העפעף העליון והגבה מרחק דומה לזה שבין עפעפי אביו לבין גבותיו.

מהי דומוּת? לעיתים קרובות, כשנתקלים בי ובבני הבכור, מגיבים על הדמיון בינינו, זאת בתנאי שאין מכירים את אביו, שכל הנתקל בו משייך אליו מיד את מבנה הפנים של הבן כמעט ללא התערבות אימהית. הדומוּת היא אחד התעתועים הגדולים של ההורות. גשר למתוח מעל תהום המעשה הבלתי אפשרי הזה, השם בְּכַפֵּנוּ את נפשו של אדם אחר. הדומוּת גם יוצרת קפל בזמן. היא דרכנו להשיב את מה שאנו מאבדים בכל בוקר כשאנו צופים מודאגים בפנינו במראה: תחושת הנצחיות מומרת שוב ושוב באמת הצורבת של החלוף אך מושבת לנו באמצעות פניו, מחוות ידיו וקולו של מי שאנו תופסים כממשיך את שושלת תָּאֵינוּ האבודים, המתחלפים.

כשילדתי את בני הבכור, הדבר הראשון שהתייצב לנגד עיני היה הדמיון המובהק שלו לאחי הקטן. אחי הצעיר ממני בתשע שנים הוא האח היחיד שזיכרון פני התינוק שלו חרוט בי. בלילות הייתי מתעוררת לקול בכיו, הופכת אותו מצד לצד במיטת הסורגים שהוצבה במסדרון שמחוץ לחדרי, תוחבת לפיו מוצץ או בקבוק חלב. בשנים מאוחרות יותר הייתי אני זו שלקחה אותו לרופא השיניים, שהחליפה את אמי בימי ההורים בבית ספרו, משכנעת את המורה לחמול עליו כשהוא מגיע לכיתה פעם אחר פעם ומחברותיו ריקות, שהלחינה עבורו את הפסוקים שהיה עליו ללמוד על-פה לקראת המבחן בתנ"ך. הוא היה מוזיקלי להפליא וכפעוט חזר בקול צלול ומדויק אחר כל שיר ששרתי לו. בהמשך נהג לשבת על ברכי ליד הפסנתר במשך שעות. כך למד לנגן.

האם היינו דומים? במבט לאחור, בהכירי את האיש שצמח ממנו, היינו אולי השונים ביותר מבין ארבעת האחים. כילדה ריחפתי תמיד כעשרה סנטימטרים מעל הקרקע. הוא, לעומתי, היה ועודנו גזע עץ ששורשיו נטועים במעבה האדמה. אני נהגתי ללכת לאיבוד בכל מקום, כולל בעיר מגורי שמעולם לא עזבתי. הוא ידע להתמצא גם בערים שרגלו מעולם לא דרכה בהן, מכוח איזה מצפן עליון שכיוון אותו תמיד אל נקודת הציון הסמוכה. אבל הַקִּרְבָה בינינו הולידה אשליה של דוֹמוּת, ואת האשליה הזו הצבתי כגשר ביני לבין התינוק שילדתי, מניחה לעצמי לסמן באמצעותה את החדש מכל חדש כמוכר, ולכן כידוע.

כשטסתי לסנט-פטרסבורג כדי לפגוש לראשונה את בני הצעיר החוויה הייתה הפוכה. ריחו הזכיר לי את ריח בתי חברותיה של סבתי שהיו ספוגים ניחוחות בישול כבד בחללים חסרי חלונות. קירבתי אליו את אפי כְּחַיָּה, מבקשת בו פיסת עור מוכרת, נחרדת לגלות שעכוזיו הקטנים מופרדים זה מזה בקו מפותל שלא ראיתי כמוהו אצל בני הגדול או אצל מי מאחַי ושנצרב בתוכי, למִן הרגע ההוא, כחותם בוטה של זרוּת.

האם היה שונה ממני יותר משהיו שונים בני הבכור או אָחִי הקטן? אינני בטוחה בכך. אך הסורק הפנימי שלי כמו התביית נכחו דווקא על אזורי הָאֲחֵרוּת. ההתבייתות הזו הֵקֵלָה עלי במידה מסוימת, משום שהיה בה כדי להצדיק את המרחק שפחדתי שלא ניתן יהיה לגשר עליו ביני לבינו. היא הייתה גם דרכי להתגונן מפני מה שרק בדיעבד הבנתי כמה התקשיתי לשאת: העובדה שדבר לא ישיב את שנת חייו הראשונה שבה טופל בידיים זרות, שבה נרדם לילה לילה כשמבטו פונה אל קיר לבן, שבה הואֲכָל מִגַבּוֹ בלי שאיש או אישה ראו את פניו.

האם הנחתי לו אי-פעם להידמות? גם היום, שעה שאני מניחה את ידי על כתפיו הרחבות, מחזיר אלי גופו החסון הֵד שונה ממגע גופם הדק של שני אחַי ובנִי האחר. אבל יש שהוא מחייך אלי ופורש את זרועותיו לצדדים. אז מגמא חיבוקו באחת את המרחק המדומיין בינינו, שועֵט מתוך אפלת בית היתומים אל רחובות סנט-פטרסבורג המושלגים ומהם אל היום שבו ננעצו לראשונה כפות רגליו הקטנות בחול שעל שפת הים הסמוך לביתנו, שפתיו פעורות אל הרוח, אל אינספור האפשרויות של הרוח, מזיגה של עדינות וזיכרון, של פיתול והיחלצות.

מ"היות חסר בית" ל"היות בשום מקום"

במאמר העוסק ב- "homelessness" לעומת "nowhere-ness" מציע יהושע דורבן (2017) שיצירת תחושת הבית בילדות המוקדמת היא אינטראקציה בין ההשתכנות הבטוחה בגוף כאם, ההפנמה של האם כאני, ויצירת מרחב אדיפאלי משולש האחראי על היכולת לנוע בין נרקיסיזם כבית לבין העולם כבית. שיבושים בתהליך המוקדם הזה כתוצאה מחסך, יחסי אובייקט מופנמים או גורמים סביבתיים, עשוי להוביל לפתולוגיות חמורות, mindlessness, שנאה ואלימות. דורבן מבחין בין מצבים מנטאליים של "היות בבית" ("being-at-home"), "היות חסר בית" ("homelessness") ו"היות בשום מקום" ("nowhere-ness"), בהתבסס על החרדות האופייניות להם. מצבי "היות בבית" ו"היות חסר בית" נתפסים כמצבים מפותחים יותר של התייחסות אובייקט המלווים ביכולת מסוימת לחוש אובדן, אֵבֶל וגעגוע. מצב ה"היות בשום מקום", לעומת זאת, הוא תוצר של מצבים מוקדמים של חרדה קיומית המאופיינים בבלבול בין עצמי ואובייקט, באימה חסרת שם ובחוויית פירוק (שם).

אצל ילדים מאומצים ישנו נתק חריף בין שלב ההשתכנות בגוף האם, שפעמים רבות מופרע ע"י לחצים גופניים ונפשיים עוד במהלך ההיריון עצמו ובכל מקרה מנותק ממה שמתרחש לאחר הלידה, לבין שלב ההפנמה של האם – שלא רק שמתרחש באופן מנותק מן השלב הקודם, אלא שהוא מתרחש לא פעם לאחר שלב של וואקום אימהי (שהייה בבית יתומים למשל, או במשפחת אומנה). אולי זו הסיבה שבשלה ילדים שאומצו לא מיד עם לידתם נעים בין מצבי התייחסות אובייקט של "היות בבית" ו "היות חסר בית", הכרוכים בהתמודדות מסוימת עם אובדן ובעבודת אֵבֶל – לבין מצב של "היות בשום מקום" הקשור במה שכיניתי "אֵבֶל לבן", או ב"כאבי פאנטום" נפשיים.

דורבן מציע כי מצב ה"היות חסר בית" מעורר חרדות דפרסיביות וסכיזו-פרנואידיות, בעוד שמצב ה"היות בשום מקום" משקף חרדות קיומיות ארכאיות הקשורות באיום על קיום הסובייקט כישות גופנית-נפשית תחומה ומובחנת. החרדות הללו כוללות חוויות כמו נפילה ללא סוף, התפרקות לרסיסים, היעדר עור, היות מחורר, חריכה, קיפאון, דליפה, התמוססות ואובדן קשר עם הגוף (שם, עמ' 181), ומתגבשות לשני מערכים הגנתיים ייחודיים: התפוררות, כפי שתוארה ע"י מלצר (1975a), או התקשות, כפי שתוארה ע"י טסטין (1981) בהקשר של הילד האוטיסטי הקונכייתי.

אצל לא מעט ילדים מאומצים הקריסה או ההתפרקות לובשות לאורך ההתפתחות תצורות אקטיביות של היפוך: תחושת החריכה הפנימית הופכת לא פעם למשחקים אקטיביים עם אש במטרה לחרוך ולייצב באמצעות החריכה את קליפת העור, ואילו תחושת ההתמוססות מפעילה צורות שונות של הידוק דפנות המיכל באמצעות פעולות כמו הטחת הראש במשטחים קשים. לאלה מצטרפות במקרים רבים פעולות עברייניות שמטרתן לייצר עגינה מלאכותית כנגד תחושת הרפיסות המוחלטת.

זה מוביל למה שמאפיין בעיני, יותר מכל דבר אחר, את צורת ההתקשרות הייחודית של הילדים האלה.

היפוטוניה והיפרטוניה נפשית

תמי פולק, בספרה "הגופאני" (2014), כותבת כי הפתחים והנקבים של הגוף ממוקמים כולם בחזית הקדמית של הגוף, למעט פי הטבעת, ויוצרים יחד ציר אנכי שאותו היא מכנה "השִדרה הקדמית". זוהי שִדרת פתחים המופנים אל פתחי האחר. חוליות השִדרה הקדמית הן למעשה צמתים של מפגש – לא רק מפגש בין האלמנטים האנטומיים של המכל הגופני, אלא גם מפגש בין התינוק והאֵם הנמצאת מולו, מפגש הבא לידי מימוש במה שפולק מכנה "יחס של פָנים אל פָנים". בעוד החזית האחורית של הגוף היא אטומה וגרמית – החזית הקדמית רכה ומלאה חלונות. לכן אם נבקש ליצור קשר עם תינוק קטן נעמוד ממש מול פתחי התפישה בפניו, כלומר מול חלונות הגוף המכוונים אנטומית קדימה. בתוך סיטואציית ההנקה האם מספקת אינטואיטיבית לתינוק תמיכה בשתי החזיתות: מאחור היא תומכת בו באופן קונקרטי, אך במקביל היא מציעה לו גם תמיכה תקשורתית-רגשית מלפנים. כך נוצר בחווייתו של התינוק איזון בין הפאסיבי והאקטיבי, בין המוחזק מאחור לבין הפּוֹנה, הנוֹהה, המשתוקק קדימה (שם).

מול מה שפולק מכנה "יחס של פנים אל פנים" – אני מדמה את מה שאני מכנה "יחס של פניית עורף" כפנייה, קונקרטית או סימבולית, של האובייקט הלאה משדרת הפתחים הקדמית של התינוק. זוהי הפרה של האיזון בין המוחזק לבין הפונה והמשתוקק, בין הפאסיבי לבין האקטיבי. ההשלכה המרכזית של ההפרה הזו קשורה, כפי שאני מבינה אותה, בנושא הטונוס הנפשי.

המושג "טונוס" לקוח מן השפה הפיזיולוגית. טונוס שרירי הוא הכיווץ החלקי (התמידי) של שרירי הגוף. טונוס נורמלי מסייע ליציבה של הגוף. מצבים אבנורמליים של טונוס שרירי נקראים היפוטוניה (hypotonia), כלומר טונוס חלש, והיפרטוניה (hypertonia), שהיא טונוס מוגבר. מצבי היפוטוניה והיפרטוניה אופייניים, בדרגות שונות, לפגיעות נוירולוגיות. בנוסף לשני המצבים הללו יכול להתפתח גם מצב פתולוגי של טונוס שרירים משתנה לסירוגין, כלומר, טונוס שרמתו עולה ויורדת ללא הרף.

הטונוס הנפשי, כפי שאני מציעה להבינו, הוא היכולת לכווץ את שרירי הנפש באופן היוצר "יציבה" נפשית. היכולת הזו קשורה קשר עמוק וראשוני לפנייה של האובייקט אל השדרה הקדמית של התינוק. עצם ההתכוונות של האובייקט אל התינוק מעוררת את התינוק להתכוון "התכוונות שכנגד", כלומר מניעה את הטונוס הנפשי של התינוק לפעולה. לעומת זאת, הפניית העורף המתמשכת לשדרה הקדמית של התינוק חותרת תחת הטונוס הנפשי של התינוק משום שבמקום לעורר אותו להתכוון אל האובייקט היא הופכת את ההתכוונות שלו להתכוונות ריקה, למיעון שאין לו נמען.

כך שאם ההצטברות של ה"פנייה אל" מעוררת את הטונוס הנפשי, ההצטברות של הפניית העורף מחלישה את הטונוס הנפשי או מפעילה עליו פעולה של דיכוי. טונוס נפשי הוא עגינה באחר היוצרת באופן הדדי עגינה של הסובייקט התינוקי בתוך עצמו. העגינה הזו תהיה קשורה מעתה והלאה לכל סוגי הפנייה, כלומר לכל סוגי ההתכוונות כלפי אובייקטים באשר הם. ללא טונוס נפשי אי אפשר לפנות לעבר אובייקט (אנושי או רעיוני, קונקרטי או מדומיין), כיוון שעצם תנועת הפנייה כבר כוללת בתוכה איזו התכוונות, כלומר מתבססת על – וגם יוצרת בתורה – מתח שרירי נפשי.

מצבים של היפוטוניה והיפרטוניה נפשית, כלומר מצבים של שיבוש בטונוס הנפשי, קשורים בנוכחות המופנמת של אובייקט מפנה עורף. ההיפוטוניה, כאמור, היא יכולת רופפת להתכוון אל אובייקט, או למעשה יכולת רופפת להחזיק מנח נפשי שמאפשר בכלל התכוונות, פנימה או החוצה. המופע הגלוי של ההיפוטוניה הנפשית דומה בתכונותיו למופע הדיכאון הלבן (גרין, 1996) שאיננו קשור באובדן אובייקט שלם אלא באובדן הרבה יותר מוקדם, אובדן הדומה יותר לאובדן האם הסביבתית, הקדם-אובייקטאלית של ויניקוט (1974). האובדן הזה נרשם בסובייקט כשהוא עצמו עדיין לא בחזקת "מישהו", כלומר הוא עצמו עדיין לא בחזקת סובייקט שלם. לכן מדויק יותר לנסחו לא כאובדן – אלא כהיעדר ראשוני. ההיפוטוניה הנפשית קשורה בנוכחותו המופנמת של אובייקט מפנה עורף משום שהאובייקט המפנה עורף תוקף בדיוק את היכולת להתכוון אל, או לפנות אל, כלומר לייצר טונוס נפשי שמאפשר בכלל היאחזות באובייקט אנושי, רעיוני, או רגשי. במילים אחרות, המופע החלול, הלבן, של ההיפוטוניה הנפשית קשור באי-היכולת של הסובייקט לפנות אל אחר או אל עצמו, או למעשה באופן שבו הפניית העורף מחליפה את הפנייה אל, וחותרת תחתיה.

כהתארגנות הגנתית כנגד חוסר האונים הגדול המגולם בהיפוטוניה הנפשית, נוצרת לא פעם תופעה של היפרטוניה נפשית. זוהי התכוונות בעלת גוון הידבקותי לאובייקט, התכוונות שאינה מכירה באובייקט הזה כאובייקט מובחן אלא נאחזת בו באופן שטוח, כלומר יוצרת חיכוך עם פני השטח שלו במקום דיאלוג עם הַפְּנִים שלו. המופע הגלוי של ההיפרטוניה דומה למופע ה"הזדהות הדביקה" (adhesive identification), של דונלד מלצר (Meltzer, 1974), שהזכרתי קודם: מעין הדבקה מלאכותית של פני השטח של האחד לפני השטח של האחר כהגנה מפני חווית המעטפת המחוררת (קינן, 2009) של העצמי. בני לא היה מסוגל במשך שנים רבות להירדם אלא כשרגלו או ידו נגעו ברגל או ביד של אדם אחר. הוא היה זקוק לתחושת ההמשכיות הקונקרטית בין גופו לבין גוף אחר, חי, כדי להרגיש ששינה אינה מוות. באחד הלילות האלה אמר לי, הוא היה אז בן ארבע או חמש: "אֲנִי צָמוּד אֵלַיִךְ כְּמוֹ הַקּוֹץ אֶל הַוֶּרֶד שֶׁלּוֹ."

לרוב אנחנו נתקלים בהיפוטוניה והיפרטוניה נפשית כנטיות הפוכות. אך במקרה הנוכחי הן מופיעות במשולב, כלומר יוצרות שילוב בו-זמני של היצמדות דביקה, מתוך צורך נואש בחיכוך – יחד עם סוג של רפיון חלול, רִיק אינסופי שאין דבר היכול למלא אותו מבחוץ או מבפנים, כולל לא נוכחות האובייקט ה"דביק" עצמו.

השילוב של היפוטוניה והיפרטוניה נפשית יוצר, באופן מתעתע, פסיאודו תלת ממד נפשי. לכאורה יש תנועה בלתי פוסקת בין מצב של קשר ומצב של נפרדות, אבל למעשה מדובר בתשליל של תנועה: שכן ההיפוטוניה אינה מצב של נפרדות אלא של אי-קשר, ואילו ההיפרטוניה אינה מצב של קשר אלא מצב של הידבקות המוחקת במידה רבה את הן את הסובייקט והן את האובייקט שאליו הוא נצמד בכל כוחו. בשני המקרים – גם במקרה של המצב ההיפוטוני וגם במקרה של המצב ההיפרטוני – יש מחיקה של האפשרות של חיבור ולכן גם של האפשרות של נפרדות. ניתן לומר שההיפוטוניה היא התשליל של הנפרדות, ואילו ההיפרטוניה היא התשליל של החיבור. בשני המקרים אין אפשרות לשמר מנח נפשי יציב וגם לא התכוונות יציבה אל אחר. מצב ההיפוטוניה הוא מצב של שמיטה והישמטות, ואילו מצב ההיפרטוניה הוא מצב של הידבקות נוקשה. שני המצבים אינם מאפשרים תנועה נפשית.

במהלך המסע הזה מופקד גם אצל ההורה המאמץ, אולי בסוג של "הזדהות השלכתית פואטית", כמו שמכנה אותה מירב רוט (2020 א'), השילוב המתעתע בין היפוטוניה והיפרטוניה נפשית. אם ההיפוטוניה הנפשית של הילד באה לידי ביטוי בהתכוונות הרופפת כלפי עצמו וכלפי הדמויות המשמעותיות לו – ההיפוטוניה ההורית תבוא לידי ביטוי בפיתוי של ההורה לוותר, להרפות, להחזיר ולחזור בו. כשם שאצל הילד נוצרת לעיתים היפרטוניה כהגנה מפני הריק והרפיון ההיפוטוני – כך תיווצר לעיתים גם אצל ההורה המאמץ היפרטוניה הגנתית: בדומה להידבקות ההגנתית של הילד היא תלבש אצל ההורה צורה של דאגת יתר, של מעורבות מעיקה, של ניסיונות שליטה בעלי איכות רודפנית וכפייתית.

איך הופכים את הפסיאודו תלת-ממד הזה לתלת-ממד חי, כלומר למרחב נפשי?

החולם הקטן

כשכתבתי בעבר על פונקציית העד בנפש (אמיר, 2013) הצבעתי על המצב התינוקי חסר-הישע כעל מה שמגרה התפתחותית את הצורך של התינוק לחרוג מתוך הסיטואציה התינוקית חסרת הישע למצב של יכולת להתבונן בה ולחלץ מתוכה משמעות. החריגה הזו מתרחשת דרך היכולת של התינוק לחרוג מן הדיאדה הראשונית אל "שלישי" – קונקרטי או מדומיין – המאפשר לו "להעיד על עצמו" דרך עמדת התצפית שהוא מספק לו. החשיבות של פונקציית העד קשורה ביכולת לטרנספורמציה של עודפות (בין אם מדובר בעודפות של גרייה, או עודפות של חסך, או עודפות של כאב). הדרך היחידה לעשות טרנספורמציה של עודפות מכל סוג שהוא היא ליצור ביחס לעודפות הזאת עמדת תצפית, כלומר לחרוג מן העודפות לתוך היכולת לספר סיפור שיהפוך את האימה חסרת השם (Bion, 1962a) לאימה שיש לה שם ויש לה משמעות.

אצל בני התגלמה החריגה אל עמדת התצפית הזו בשתי מחוות ייחודיות ששתיהן פנו, במידה כזו או אחרת, אלי: האחת הייתה ההתעקשות על שיבושי שפה ייחודיים שהעידו על הזרות האינהרנטית שלו ומנעו את המחיקה שלה. האחרת הייתה החלימה.

בחודשים שקדמו להליך האימוץ הרשמי נאמר לי על ידי גורמים שונים בשירותי האימוץ שהילד שאאמץ עתיד להיות "כמו שלי". "כאילו ילדתי אותו". שנים רבות לאחר מכן עוד הדהדו בי הביטויים "כמו" ו"כאילו". שנים רבות עוד יותר חלפו עד שהבנתי שה"כמו" התייצב ביני לבינו כמו שתחליפי חלב ניצבים בין האם לבין חוויית ההנקה: בקבוקים "דמויי שַׁד", "דמויי פטמה", המסֵבים את המבט ממה שמתרחש ולא רק ממה שלא מתרחש – כלומר מן העובדה שהאם הזאת והתינוק הזה, או האב הזה והתינוק הזה, מצאו לעצמם דרך משלהם להצמיד את הרעב אל מושא הרעב שמעולם לא היה הפטמה האנושית עצמה אלא עצם ההתייצבות של אדם, גבר או אישה, מול הצורך הצורב, הזועק, המתפתל בתוך תינוק, בדמות תינוק.

כשהחל לדבר התמלאתי אושר: הנה, הוא מדבר בשפתי. אך הוא אימץ, בחכמתו הגדולה, דיבור שגוי. כמו במתכוון שגה בשיוך המספרי, שיבש הטיות ובניינים. בשנים הראשונות עוד תיקנתי אותו שוב ושוב, מעשה טיפשות. ניסיתי לשכן אותו בתוך השפה, שפתי, כאילו בעצם השיכון הזה הייתה תלויה יכולתו להשתייך אלי. הוא סירב לתיקונים האלה. בינו לבינו היה שב ומשבש את כללי הדקדוק, יוצר לולאות אינסופיות של כשלים על כשלים עד שהרפיתי משום שהבנתי שלתיקון השפעה הרסנית יותר על יכולתו להשתייך מאשר למה שאני חוויתי כקלקול. ואף על פי כן חוויתי זאת כקלקול. שיבוש השפה שהייתה יקרה לי כל-כך כמו גרם לי להאט אל מול הפנִיה החדה הזאת שהוא פנה ממני. רק לימים הבנתי שמה שתפסתי כפנִיה ממני היה למעשה פניה אלי. שהוא פנה אלי כך, באמצעות השיבוש התמידי, כדי להנכיח ביני לבינו את מה שאני ביקשתי להדיר מן המרחב המשותף: הזרות שאין שפה משותפת שבכוחה למחוק.

שיבוש השפה מחק דווקא את ה"כמו", את ה"כאילו"; הכניס לתוך המרחב הביתי את מה שאין לבייתו, או את מה שרק ההסכמה לא לבייתו יכולה הייתה להעניק לו מרחב של התקיימות. "אני צריך שתביאי לי שתי שקל", היה אומר ומתבונן בתגובתי בעיניים סקרניות. "ציירתי בשתי עפרונות". "יש לי שתי בתים". הכול לבש צורה אחידה של גוף נקבי גנרי או של גוף שלישי גנרי, בלתי מובחן: "אני יביא". "אני ילך". איש מֵאַחַי או מן הילדים שהכרתי מקרוב לא דיבר כך. היו להם צורות אחרות של שיבוש: אחותי נהגה להגיד, במשך שנים, "מעליים" במקום "נעליים". בני הבכור לא ידע להגות עד גיל שש או שבע את האות ש'. אך הם הבחינו ללא קושי בין זכרי ונקבי ובין גוף ראשון ושלישי. ואילו בני הצעיר מיאן להטמיע את ההבדלים האלה (באופן פרדוקסאלי דווקא הסירוב שלו להטמיע את ההבדלים הוא שהבדיל אותו באופן המובהק ביותר), והתבצר בתוך השפה הלא מובחנת שאותה אימץ בטבעיות גמורה.

ההתבצרות הזו יצרה מעין משטח המרָאָה, חלל המתנה למה שעתיד היה לתפוס את מקום שלילת השפה. היא לימדה אותי לסגת, אך לא באופן שהיה כרוך בוויתור אלא באופן שֶׁאִפְשֵׁר לי להיות, במובן מסוים, מוכנה לכול. כך השתכנתי במה שביני לביני קראתי לו "החדר הסמוך". החדר הסמוך הזה לא היה רק המקום שממנו נזעקתי לקול בכיו ואליו שבתי כשאותת שאינו זקוק לי. הוא היה המקום שסימן את המרחק הנכון מאידיאת ה"כמו" בתוכי. זו הייתה עמדת המוצא שממנה יכולתי להסמיך אותו אלי בלי להפוך את אחרותו למושא לשלילה או להשטחה. אני מתכוונת לעמדת מוצא מהותית של ערעור: מחווה של אמון הכרוכה בהרפיה גמורה מן הכללים דווקא כדי לזמן את האפשרות הספונטאנית לכלול ולהיכלל.

לתוך חלומותיו החוזרים, שבמשך שנותיו הראשונות היה מתעורר מהם מסויט, לעיתים עשרות פעמים בלילה אחד, הסתננו בערבוביה זיכרון העבר וזיכרון העתיד: הוא לכוד בתוך מסך הטלוויזיה שאני מכבה בהיסח הדעת. הוא נשטף לתוך האסלה. הוא מוחזק בזרועותי כשפָנַי הופכים לפתע פְּנֵי מפלצת, שֵׁד, מכשפה. לצד אלה הופיעו גם חלומות אחרים, רוויֵי קינה. כשאמי נפטרה חלם שהוא מגיע לבית הורי והיא מקבלת שם את פניו כרגיל. "לא התראינו זמן רב כל כך", היא אומרת לו, "למה בעצם?" והוא שותק כי איננו רוצה לספר לה את עובדת מותה.

הַמַּעֲבָר מחיים למוות, מנוכחות להיעדר, הופקד בידיו הקטנות מימים ימימה. בשל נסיבות חייו ידע את שהמבוגרים סביבו מיאנו לדעת, ולכן ידע את כל מה שידע במלוא גולמיותו העירומה, העכורה, ללא תיווכם המנחם. המושג "בטרם עת" היה קשור בידיעותיו המוקדמות והבוגרות כאחד: הכול היה בטרם עת, פשוט משום שהתפתחותו הייתה הפוכה: המוות קדם לחיים, ההיעדר קדם לכל סוג של נוכחות.

החלומות היו אפוא דרכו להפוך את הכיווניות. שכן כחולם הוא חלם ללא רבב. חלומותיו היו נטולי צללים ומשוללי סודות. הם התייצבו בפניו – אבל גם בפנַי, שכן נהג לספר לי אותם חדשות לבקרים – כְּמָה שנמצא מחוץ להשגתנו ודווקא משום כך מכה בנו שורש. שברי היום-יום נדמו, לצד החלומות האלה, כאורות קלושים על גבעות רחוקות. לא היה בהם כדי לעמעם את מה שהחלומות עצמם האירו מקצה אל קצה: המסתורין הבלתי מנוצח של ההפקרה.

אך החלימה גם הצילה אותו. שכן בהרף העין של היקיצה לכדו עפעפיו הפקוחים למחצה את נקודת החפיפה של הפנים והחוץ, ונקודת החפיפה הזו קשרה קשר בל יינתק בין העולמות. כך חלחלו מנות זעירות של אור יום לתוך אפלת הלילה. דלת ארון הצעצועים הכחולה הטילה מפעם לפעם אלומת צבע על דלת ארון הקבורה הנעול כשהוא בתוכו. אדן החלון השמשי, שבובות פרווה ישובות עליו בשורה עליזה, הפך המשכה הטבעי של מסילת הרכבת שאיימה לחלוף מעליו, השרוע תחתיה. לצד הבעת הפנים הדאוגה הופיעו עם הזמן גם הבלחים של אושר בלתי מוסבר, שיתכן שהיו קשורים בעובדה הפשוטה שהימים החלו והסתיימו מבלי שהוא נשמט מתוכם; שהקטיעה הקטסטרופלית שחצצה בין זמן לידת הגוף וזמן לידת הרוח אֻחֲתָה, לפחות במידת מה, באמצעות החוט שנשזר בין שינה לערוּת.

מעולם לא אהבתי אותו כמו שאהבתי אותו שעה שהקיץ מחלום: לרגע אחד, אפוי למחצה בתוך הקורים העבים של שנתו, הניח גם לי לחבר בין מעשה ההפקרה ומעשה ההצלה (שכן בעבורו, מאחר שלא הכיר אֵם אחרת, הייתי תמיד שתיהן: האֵם שנטשה אותו והאֵם שאספה אותו אל חיקה); בין החטא וכפרת החטא (שכן חטא ההפקרה, מרגע שנרשם כאפשרות, הוא חטאן של כל האימהות); בין עובדת החיים, הקשורה בבואו הממשי לעולם, ורוח החיים, שהיא מה שיכול היה בסופו של דבר להינתן לו רק בכוח אהבתי.

על הכותבת - פרופ׳ דנה אמיר

פרופ' דנה אמיר היא פסיכולוגית-קלינית, פסיכואנליטיקאית מנחה בחברה הפסיכואנליטית, סגן דיקן למחקר וראש מסלול הדוקטורט הבין-תחומי בפסיכואנליזה באוניברסיטת חיפה; משוררת וסופרת. עורכת ראשית של "מארג" – כתב עת ישראלי לפסיכואנליזה, וראש הקתדרה לחינוך וחברה באוניברסיטת חיפה.

פרופ׳ אמיר היא כותבת הספר ״גלות הגוף המדבר״ מתוכו הובא לפניכם הפרק הנוכחי באדיבות המחברת והוצאת הספרים רסלינג (2023). מבין ספריה הנוספיה: "על הליריות של הנפש", "תהום שפה", "להעיד על העדים" ו"וידויי מסך". 

למידע נוסף על הספר ורכישה

הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
הנחיית קבוצות- דיאלוג מוזיקלי- לימודי תעודה
הכשרת מנחים לטובת הקמה והנחייה של קבוצות דיאלוג מוזיקלי – הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
המגמה לתרפיה במוזיקה, אונ' בר אילן, רמת גן
שנה"ל תשפ"ה
טיפול בטראומה מינית- מחזור לימודים חדש
לימודי תעודה להכשרה קלינית אינטגרטיבית, הרשמה לשנה"ל תשפ"ה
מרכז אקדמי ללימודי המשך ברפואה, אונ' תל אביב, היברידי
שנה"ל תשפ"ה
ההרשמה לשנה"ל תשפ"ה בסמינר הקיבוצים בעיצומה!
מגוון הכשרות מקצועיות מחכות לך בסמינר הקיבוצים
סמינר הקיבוצים, תל אביב
שנה"ל תשפ"ה
פסיכותרפיה דינמית חווייתית אינטנסיבית IE-DP בהפרעת דחק פוסט טראומטית PTSD מורכבת ורב שכבתית.
מרצה: ד״ר פרוצ׳ו אוסימו יום עיון מקוון | האירוע יתקיים בשפה האנגלית | האירוע לא יוקלט
מכון מפרשים, אונליין
18/06/2024
FOCUSING - סדנת הדגמות, שאלות ושיח
מפגש זה מיועד לאנשי מקצועות הטיפול המכירים את הFOCUSING - באופן בסיסי ומחפשים הזדמנות לחוות אותו שוב ביום מרוכז של הדגמות, שיח ודיון בנושאים הקשורים להקשבה
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024
מבט אל אינטגרציה בפסיכותרפיה בהשראת עבודתו של פרופ' יונה רוזנפלד
בהשתתפות: פרופ' אשר בן-אריה, ד"ר סיגל קני-פז, פרופ' מיכל קרומר נבו, ד"ר ארנה שמר, מרים שפירא, מירית סידי, ד"ר נועה רוזנפלד-יהושע, ד"ר שרון זיו ביימן וד״ר אסתר במברגר
מכון מפרשים, האקדמית תל אביב יפו
14/06/2024