רני לוי, ד"ר שרון לוי, תניה אורן-צ'יפמן, ד"ר ענבל ברנר
בחודשים האחרונים המושג "התעללות מינית ריטואלית מאורגנת" (או במאמר זה, התמר"מ) עלה לכותרות בארץ. מדובר בתופעה שאינה חדשה ואינה ייחודית לישראל, המתייחסת לצורה חמורה של פגיעה מינית ופסיכולוגית המתרחשת במסגרת קבוצתית, משלבת אלמנטים טקסיים או אידאולוגיים כאמצעי שליטה ודה הומניזציה ופעמים רבות משתמשת בתכנות נפשי (mind control) כמרכיב מרכזי.
הן המטופל והן המטפל מתמודדים עם אתגרים רבים בטיפולים אלה: הקושי להאמין ולהתמודד עם הזוועות, מורכבות יחסי ההתקשרות, השפעות התכנות הנפשי על המבנה הדיסוציאטיבי של נפש השורד, וקושי בהתמודדות עם כוחות פנימיים וחיצוניים של השתקה.
על מנת להציע אפשרות לסיוע בעבודה הטיפולית עם אוכלוסייה זו, מטרת מאמר זה הינה לסקור את הגדרות התופעה, את המאפיינים הייחודיים להתמר"מ לעומת פגיעות מיניות אחרות, תוך שימת דגש על מאפיינים קליניים טיפוסיים של שורדי התמר"מ, מורכבות האבחון, ועקרונות הטיפול. בנוסף, נדון בהמלצות לעמדה הטיפולית-אתית הנדרשת בטיפול במקרים מורכבים אלה, ולבסוף נתייחס להמלצות למניעה ותגובה ברמה החברתית.
המונח התעללות מינית ריטואלית מאורגנת (התמר"מ; Organized ritual sexual abuse) מתייחס לצורה חמורה של פגיעה מינית, פיזית ופסיכולוגית בילדים, ולעיתים גם במבוגרים, המתרחשת במסגרת קבוצתית ומשלבת אלמנטים טקסיים, אידיאולוגיים או דתיים כאמצעי שליטה, הפחדה ודה-הומניזציה. בשונה מהמונח "התעללות פולחנית", המושג התמר"מ מדגיש את מרכיב הפגיעה המינית ואת הממד הארגוני־חזרתי של ההתעללות סביב אידיאולוגיה או אמונה כלשהי. זאת, מבלי להעניק לה נופך מסתורי או אקזוטי, היכול להיקשר למושג "פולחני", על חשבון מציאותה היומיומית והאלימה (Schröder et al., 2020).
התמר"מ כוללת פגיעות חמורות ורב-מערכתיות, ולעיתים גם פולחנים בעלי קונוטציות דתיות, שטניות או דמויות-כת, תוך הפעלת שליטה מנטלית ופיזית מתמשכת (Ross, 1993; Young et al., 1991; McFadden, 1993). ההתעללות מתחילה לרוב בגיל צעיר במיוחד, לעיתים כבר בגילאי 2–5, דבר המאפשר למתעללים להפעיל מניפולציה פסיכולוגית עמוקה הכוללת הטמעת חרדות, טשטוש תחושת הזמן ושיבוש תהליך גיבוש הזהות. מקרים בגיל ההתבגרות תועדו, אך הם נדירים יותר (Young et al., 1991).
מאפייני התמר"מ כוללים אלימות מינית חמורה ושיטתית, שמלווה באלימות פיזית ורגשית. תיאורי הנפגעים והנפגעות כוללים אינוס קבוצתי מלווה באלימות קיצונית, חוויות של כמעט-מוות, בידוד חושי, הפקת חומר פורנוגרפי וענישה על ניסיונות בריחה. האלימות הפסיכולוגית כוללת שכנוע בצדקת המעשים, נורמליזציה של הפגיעה ומחיקת זהות המסוגלת להתנגד. נפגעים מדווחים על קיום חיים בשני עולמות, החיצוני הרגיל למראית עין, והקיום פנימי שבו מתרחשות הפגיעות. בנוסף, לעיתים הנפגעים משתפים פעולה עם הפוגעים באופן כפוי, דבר המקשה על גילוי התופעה ועל הטיפול בה (Salter, 2012; Schröder et al., 2020).
במקרים רבים מדובר ביותר מפוגע אחד ולעיתים ברשת של פוגעים הפועלים יחד. הפוגעים עשויים להיות חלק מקהילה או ממשפחה מורחבת שבה מתקיימת שותפות בהתעללות. במחקרו של Salter מ-2012, שכלל 16 נפגעים ונפגעות, נמצא כי ההתעללות המינית לוותה תמיד בהתעללות פיזית נוספת, וברוב המקרים היה מעורב בן משפחה כלשהו לצד אנשים חיצוניים לקבוצה המקורית, כמו קרובי משפחה רחוקים, חברים או צרכני שרותי מין, למשל כאשר קיימת גם זיקה לניצול מסחרי הכולל שימוש בילדים לצורך מתן שירותי מין בתשלום, הפקת פורנוגרפיה או סחיטה באמצעים אלו (Schröder et al., 2022).
מרכיב מרכזי בהתמר"מ הוא קיומה של אידיאולוגיה המצדיקה את הפגיעה, בין אם מדובר באמונה דתית, רוחנית או תפיסת עולם אחרת. האידיאולוגיה מאפשרת לפוגעים ולנפגעים כאחד לתפוס את המעשים כלגיטימיים או כבעלי משמעות גבוהה, ובכך היא משמשת כלי מרכזי להחרפת האלימות ולחיזוק השליטה (Schröder et al., 2020).
ממד חשוב נוסף של התמר"מ הוא היותה תופעה של ניצול מאורגן, רב-ממדי ורב-מערכתי, שבו מיטשטשים הגבולות בין אמונה, שליטה ואלימות. מדובר בתופעה קשה לגילוי ולטיפול בשל מנגנוני ההכחשה, הפחד והשליטה שמוטמעים בקורבנות מגיל צעיר, דבר האופייני לפגיעות מיניות המתרחשות בגילאים צעירים בכלל. עם זאת, הממד המאורגן של התמר"מ מהווה קושי נוסף, בשל מעורבות של גורמים קהילתיים או משפחתיים המעניקים לה לגיטימציה רעיונית או מוסרית (Gerke et al., 2024).
פינקלהור (1988) ניתח 38 מקרים של טענות התמר"מ בגני ילדים בארה״ב. הוא חילק את הריטואלים שבהם מתרחשת ההתעללות לשלוש קטגוריות:
• ריטואלים מבוססי כת או דת שמטרתה היא רוחנית, אידיאולוגית או חלק מסגידה.
• ריטואלים פסבדו-פולחניים בהם יש שימוש באלמנטים פולחניים לצורך התעללות או איום, ללא בסיס אידיאולוגי.
• ריטואלים פסיכופתיים במהותם, בהם הפולחן הוא חלק מהתעללות סדיסטית של הפוגעים.
• קטגוריה רביעית אשר הוצעה מאוחר יותר כוללת פגיעות חסרות הקשר פולחני, אך בעלות ממד ריטואלי, ומתקיימות על ידי קבוצות נוער רחוב המאורגנים בכנופיות או אחוות (LaFontaine, 1998).
הקבוצות הסגורות שבהם תועדו מקרים של התעללות ריטואלית מאורגנת כוללות:
• כתות או קהילות דתיות סגורות ובעלות הנהגה כריזמטית, אשר ניצלו את מעמדן הדתי לשם פגיעה בילדים (Salter, 2013). זינגר (1995) מתאר מספר קווים המאפיינים את הכתות בהן מתרחשת הפגיעה: מנהיג כריזמטי העומד בראש מאמינים המאורגנים בהיררכיה פנימית עם מעגל מאמינים קרוב ומחויב למנהיג, שליטה נרחבת על תחומי החיים של הפרט, גיוס במרמה לארגון במקרים בהם האדם לא נולד לתוך הכת, הטלת ספק בדוקטרינה של הכת נחשבת לחוסר אמונה או נאמנות, שימוש בטכניקות של שליטה והשפעה הכוללות בידוד חושי או מניעת גירויים, טכניקות "שוטר טוב – שוטר רע", היפנוזה, שימוש בסמים, כפיית שינון של תכנים של הכת, איומים במוות, פגיעה מינית, טקסים לחיזוק הציות, והצגת אנשים מחוץ לכת כ"רשעים", "בורים", או "לא מוארים".
• משפחות גרעיניות בהן קיים מבנה היררכי סמוי בהן המבוגרים משתפים פעולה בטקסים ובאכיפת שתיקה על הילדים (Summit, 1983).
• קבוצות כת השטן המשתמשות בטקסים חזרתים, לעיתים עם סמלים אנטי-דתיים או עם מניפולציה של דימויים נוצריים (Lanning, 1992). רוס (2017) מתאר מניסיונו הקליני כי טיפל במטופלים שעברו התמר"מ בכתות שטניות רב-דוריות, אך גם במקרים של התעללות פולחנית במסגרת כתות מסוניות, מורמוניות, נוצריות ו"ניו-אייג’", אשר בהן במקרים אלו משתמשים בטקסים ופולחנים הנובעים מן האמונות השונות, אך באופן מעוות ולצורך ניצול מיני.
• קבוצות קצה בעולם ה-BDSM אשר חרגו מגבולות ההסכמה הברורה הנהוגה (עקרונות של הסכמה מודעת, בטיחות ושפיות), תוך שימוש במוטיבים טקסיים המזכירים פולחן דתי או שטני כגון נרות, סמלים או תלבושות טקסיות. במקרים אלו התקיימו טקסי השפלה קבוצתיים, הדמיות של הקרבה, ושימוש בסמליות דמונית כלפי משתתפים פגיעים באופן שיצר מצבים של פגיעות מינית חמורה (Gallagher, 2001).
השיח הציבורי והמקצועי בנושא התמר"מ, כמו גם בנושא הפגיעות המיניות בכלל, מתאפיין במתח מתמיד בין הכחשת התופעה כתוצאה מחרדה מפניה, לבין הכרה וטיפול בנפגעיה.
בשנות ה־80 וה־90 של המאה ה־20, ובעיקר בארצות הברית, גברה החרדה הציבורית בעקבות דיווחים על התעללות שטנית ופולחנית בילדים. גל זה, ניזון מחששות כלפי קבוצות דתיות וכתות שוליים וכן מסיקור תקשורתי אינטנסיבי. האירוע המתוקשר ביותר היה פרשת McMartin Preschool, גן ילדים בקליפורניה, שבה בשנת 1983 הוגשו כתבי אישום בגין התעללות מינית טקסית בילדים (Victor, 1998). אף כי לא הורשעו חשודים, המקרה עורר בהלה ציבורית רחבה והוביל לגל של חקירות, האשמות ופאניקה מוסרית (Nathan & Snedeker, 1995). ביקורת פמיניסטית טענה כי פניקה זו שימשה מנגנון חברתי שמטרתו “טיהור” החברה באמצעות מיקוד הרוע בקבוצות שוליים, תוך דחיקת ההתייחסות לפגיעות מיניות אחרות והפיכתן ל“נמוכות” יותר בהיררכיית ההתעללות, מה שתרם להזנחתן במערכות הטיפול והחוק (Webster, 1995).
לאחר תקופה זו הופיע גל נגדי של ספקנות, שטען כי התמר"מ כמעט ואינה קיימת בפועל. מטפלים אשר עסקו בטיפול בנפגעים המדווחים על התעללות מאורגנת ועל תופעות של תכנות נפשי (mind control) הואשמו כי הם משחזרים או “שותלים” זיכרונות כוזבים במטופלים, ועומתו עם ביקורת ציבורית ומשפטית שפגעה באמינותם ובמעמדם המקצועי (Nathan, 1995; Scott, 2001). חשש זה אינו ייחודי לארצות הברית; גם מטפלים בישראל מביעים פחד להיפגע או להיות מאוימים בידי רשתות פוגעים, דבר המעלה צורך ביצירת מערך תמיכה והגנה משפטית עבור אנשי מקצוע הפועלים בתחום.
הספקנות נובעת, בין היתר, ממאפייני הפגיעות עצמן, שהן קיצוניות וקשות לתפיסה, ולעיתים חסרות ראיות פיזיות ישירות. בנוסף, הפגיעות גורמות לדיסוציאציה ולקשיים חמורים במנגנוני הזיכרון, וביכולת לספר סיפור עקבי, ולכן עדויות הנפגעים עלולות להיתפס כלא מהימנות. סוגיות אלו עוררו דיון מתמשך בשאלה האם התמר"מ הינה קטגוריה קלינית ומשפטית תקפה (Nathan, 1995; Scott, 2001).
השיח על “זיכרונות כוזבים” (false memories) תרם להכחשה נוספת של התופעה. ויקטור (1998) הציע מסגרת סוציולוגית להבנת האופן שבו נבנות אמונות קולקטיביות סביב התמר"מ וטען כי בתהליכים טיפוליים עשויה להיווצר אינטראקציה שבה המטפל והמטופל משתפים פעולה באופן לא מודע ביצירת זיכרונות כוזבים, כאשר נרטיבים תרבותיים קיימים כגון סמלים שטניים או טקסים דתיים משמשים למילוי פערים בזיכרון.
מנגד, חוקרים וקלינאים אחרים טענו כי חוסר האמון הממסדי כלפי נפגעות גורם להכחשה מערכתית, וכך רבים מהנפגעים נותרים ללא הכרה או טיפול (Salter, 2013). הם מדגישים כי הפגיעות עצמן מאופיינות בשבירת זהות, הפחדה, יצירת תלות במתעללים ושימוש בטקסים וסמלים כחלק מהשליטה (Ross, 1995; Noblitt & Perskin, 2000). חוקרים מציעים כי יש להתייחס לתופעת הזיכרונות הכוזבים כגורם אפשרי, אך לא לעשות בה שימוש להכחשה גורפת של הדיווחים על התמר"מ (Schröder et al., 2022). במדינות אחדות נעשו ניסיונות חקיקה להכרה בהתעללות ריטואלית כצורת פגיעה ייחודית בילדים, דבר המעיד על מגמת הכרה מוסדית מסוימת (La Fontaine, 1998).
בעשורים האחרונים הופיעו תיאוריות קונספירציה חדשות שהחיו מחדש את הפאניקה סביב התמר"מ, תוך שימוש במדיה החברתית ככלי הפצה והשפעה פוליטית. דוגמה לכך היא תנועת QAnon בארצות הברית, הטוענת לקיומה של קנוניה עולמית שבה מעורבות אליטות פוליטיות ותרבותיות העוסקות בהתעללות מינית ופולחנים שטניים בילדים (LaFrance, 2020). תופעה זו מדגימה כיצד שיח ציבורי המבוסס על חרדה מוסרית עשוי להשפיע על תפיסת התמר"מ, הן באמצעות הגזמה והיסטריה, והן באמצעות הכחשה ואובדן אמון כלפי נפגעים אמיתיים.
עקב בעיתיות רבה בהגדרת ה-התמר"מ, שכיחות התופעה קשה להערכה. כמו כן, המחסור במחקרי שכיחות העוסקים בהתעללות מאורגנת, במיוחד כאשר היא כוללת ממדים פולחניים, מסחריים או משפחתיים, נובע במידה רבה מהכחשה מוסדית וחברתית. בהתאם לכך, הנתונים הקיימים מראים שיעור משתנה של נפגעי התמר"מ.
מחקר מ-1988 הראה כי 17% מנפגעות האונס שפנו לעזרה התלוננו כי נפגעו מהתמר"מ (Briere, 1988), בעוד מחקר אחר בקרב נפגעי תקיפה מינית ילדים ומתבגרים מצא שיעור של בין 2% ל-8% (McClellan et al., 1995). לעומת זאת, בסקר שנערך בקרב סטודנטים באיראן, נמצא כי 12.5% דיווחו שחוו אלימות פולחנית פיזית, רגשית או אחרת , אך לא דווחה כלל אלימות מינית בהקשר פולחני או שטניזם (Nobakht & Dale, 2018).
מחקר רחב היקף ועדכני יותר (Gerke et al., 2024), הראה כי התעללות זאת נדירה יחסית. מטרת המחקר הייתה לבחון את השכיחות של התמר"מ בגרמניה, על ידי מדגמים ארציים שכללו יחדיו 5037 משתתפים. רק 0.5% מן המשתתפים השיבו בחיוב לשאלה הישירה על חוויית התמר"מ, ועל פי קריטריוני ההגדרה נמצא כי 0.2% או פחות דיווחו על חוויות של התעללות מינית מאורגנת, ופחות מ־0.1% דיווחו על התעללות ריטואלית. יש לציין כי מדובר על בשאלוני דיווח עצמי, אשר מהימנותם עשויה להיות חלקית.
לעומת זאת, מחקרים העוסקים בהתמר"מ מנקודת המבט של אנשי מקצוע מציגים תמונה אחרת, ושכיחות משמעותית יותר של התופעה. גם אם נדמה לעיתים כי מדובר בתופעה "נדירה", ממצאים מצביעים על כך שהיא עולה לא אחת במפגש עם אנשי מקצוע. בסקר שנערך בקרב 2,709 פסיכולוגים בארצות הברית, 13% דיווחו כי עבדו בעשור האחרון עם לפחות שורד אחד של התמר"מ (Bottoms, Shaver & Goodman, 1996). סקר דומה שנערך בקרב 222 פסיכולוגים קליניים והיפנותרפיסטים בבריטניה מצא כי 38% מהפסיכולוגים ו־25% מההיפנותרפיסטים טיפלו לפחות בשורד התמר"מ אחד (Ost et al., 2013). נמצא גם כי אנשי המקצוע שטיפלו בשורדים נטו להאמין יותר לדיווחים על התמר"מ, בהשוואה לאלה שלא עבדו עם אוכלוסייה זו.
במחקר נוסף, שנערך בקרב כוחות המשטרה, מחלקות הרווחה ויחידות הגנת הילדים של ארגון NSPCC הבריטי, דווחו 211 מקרים של התעללות מינית מאורגנת בארבע השנים שקדמו לסקר, מתוכם 62 הוגדרו כפולחניים (Gallagher et al., 1996). מעקב אחר רשומות משטרתיות וסוציאליות העלה כי שיעור ההתעללות המאורגנת היה גבוה מזה שדווח בסקר, אך שיעור ההתעללות הפולחנית היה דומה. מתוך כך, נראה כי מקרים רבים של התעללות מאורגנת לא הוכרו ככאלה על ידי הנשאלים. הממצאים הדגישו כי בני משפחה וקרובים היו מעורבים בכשני שלישים מהמקרים של התעללות מאורגנת, ובכל אחד מששת המקרים של התעללות פולחנית שנבדקו היה לפחות פוגע אחד שהיה בן משפחה.
בקרב נשים שורדות התמר"מ נמצא כי הגוף הנשי משמש כאובייקט מיני-פולחני בעל משמעות סמלית (McFadden, 1993). אצל גברים נמצא הפנמה של תוקפנות ומעורבות פעילה בטקסים הכוללים הפעלת כוח, הכפפה והשפלה של אחרים, ולעיתים אף של עצמם. הבנים מדווחים על הכרח לתוקפנות הכוללת חדירה, ביזוי והשחתת האחר וכל זאת בכפייה וללא הסכמתם (Salter, 2013).
ברמה הרגשית, נשים מדווחות על אשמה, בושה, סלידה מהגוף הנשי, דיכאון ואף אובדנות. לעומתן, גברים מדווחים על כעסים בלתי נשלטים, תוקפנות כלפי עצמם ואחרים, דיסוציאציה רגשית, ובלבול או פגיעה בתחושת הזהות המינית והמגדרית (Ross, 1993; Bottoms et al., 1996). בנוסף, גברים שנפגעו אינם מזהים את עצמם בהכרח כקורבנות, אלא כמשתתפים מרצון, עקב שטיפת המוח המתמשכת שעברו (Salter, 2013). לכן, הטיפול בהם יכלול התייחסות לדפוסי ההזדהות עם הפוגעים ולבניית נפרדות מהקבוצה המתעללת (Bottoms et al., 1996).
התמר"מ גורמות לפגיעות פיזיות ופסיכולוגיות ארוכות טווח, והשורדים סובלים ממגוון רחב של תסמינים פסיכולוגיים חמורים ומתמשכים (Campbell et al., 2009; Chen et al., 2010). במסגרת פרויקט אשר גייס 165 מבוגרים שזיהו עצמם כנפגעי התעללות פולחנית, לצד 174 אנשי מקצוע בתחום הבריאות שטיפלו במטופלים שעברו התמר"מ, חולקו ההפרעות הנפשיות מהן סבלו הנפגעים לשלוש הפרעות עיקריות (Schröder et al., 2020):
• הפרעת דחק פוסט טראומטית מורכבת (CPTSD): כוללת זיכרונות חודרניים, תגובות רגשיות קשות למידע טראומטי, עוררות יתר כרונית, דיספוריה קשה, תחושת ריקנות, קהות רגשית, דיסרגולציה רגשית קיצונית, חרדה קיומית, ופגיעה עמוקה בזהות ובאמון הבין-אישי (Herman, 1992).
• הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID): מאופיינת בנוכחות של מצבי תודעה נפרדים הפועלים עצמאית מתוך צורך הישרדותי לפצל בין החלקים השונים של העצמי כתגובה הגנתית לפגיעות החוזרות.
• דיסוציאציה סומטופורמית (Somatoform Dissociation): הפרעות סומטיות (גופניות) שמקורן נפשי, כגון שתוקים זמניים, חוסר תחושה, רעד, כאבים כרוניים או תגובות תחושתיות לא מוסברות.
שלוש התסמונות הללו אינן מנותקות אלא מתקיימות באינטראקציה, ומצביעות על עומק וחומרת הפגיעה בנפגעים. חשיפה מצטברת לסוגי טראומה שונים (כגון פגיעות מיניות, פיזיות ורגשיות) מעלה את חומרת תסמיני הדיסוציאציה.
במחקר שביקש לבחון את הקשר בין הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) להתמר"מ נבדקו מטופלים עם הפרעה זו, כאשר רוב המטופלות היו נשים. 58.4% מהנבדקות דיווחו על היסטוריה של פגיעה מינית מאורגנת, מתוכן 39.9% דיווחו על מבנה מאורגן בלבד ללא מרכיב אידיאולוגי, ו-18.5% דיווחו על מבנה פולחני (ritual abuse), הכולל אידיאולוגיה שנועדה להצדיק את הפגיעה. כמו כן ובנוסף להפרעה הדיסוציאטיבית, נמצא גם שיעור גבוה של CPTSD, סיכון מוגבר לאשפוזים פסיכיאטריים חוזרים וכן תחלואה נוספת הכוללת דיכאון, הפרעות חרדה והפרעות אישיות (Schröder et al., 2022).
התמר"מ מציבה בפני אנשי טיפול אתגר אבחוני רב־ממדי. מבחינה קלינית, זיהוי פגיעה זו נשען פחות על עדויות חיצוניות ויותר על הבנה של דפוסי פגיעה מתמשכים ועל תסמינים מורכבים של דיסוציאציה, אמנזיה טראומטית, ותחושת אשמה ובושה קיומית (Hanson, 2025). נפגעים רבים מדווחים על תחושות של בלבול כרוני, פיצול פנימי, פחד ממנגנוני שליטה נסתרת, ולעיתים על קולות פנימיים המאיימים עליהם אם יחשפו את סודם.
היבט מרכזי באבחון התמר"מ הוא ההבנה כי הדיווחים על חוויות אלו נוטים להיות מפוצלים, מקוטעים ולעיתים נראים בלתי סבירים למי שאינו מכיר את הדינמיקה של טראומה מורכבת ודיסוציאציה. מילר (2014; 2024) מתארת כיצד הקורבנות מפתחים מבני אישיות מפוצלים המאפשרים הישרדות בסביבה בה אין בריחה פיזית או נפשית אפשרית. בחלק מהמקרים, זיכרונות הפגיעה נשמרים ב"חלקים פנימיים" שונים, ולעיתים מתעוררים רק בהקשרים תרפויטיים בטוחים. לכן, אבחון נכון דורש זהירות, הקשבה, ויכולת להחזיק ריבוי נרטיבים ללא צורך מיידי באינטגרציה כפויה.
חלק מהמאפיינים הייחודיים להתמר"מ נובעים מהמטרה המוצהרת של הפוגעים לייצר מצב של ניתוק, ציות והשתקה. לשם כך, הקורבן לומד מגיל צעיר להגיב לצלילים, מילים או סמלים כטריגרים להפעלת חלקים שונים של האישיות. המטופל עשוי להיראות יציב ו"מתפקד" אך בו־זמנית לשאת בתוכו חלקים פנימיים שנוצרו כדי לשמור סודות או לבצע הוראות. זהו אחד ההיבטים המבלבלים ביותר לאבחון.
הנסון (2025) מצביעה על כך שפגיעה טקסית כמעט תמיד מתקיימת כחלק ממערך רחב של פגיעות מאורגנות, לעיתים משפחתיות ולעיתים קהילתיות, שבהן האלמנט הטקסי משמש ככלי לשליטה והפחדה. המטרה המרכזית היא הפנמת מערכת אמונות בה הקורבן תופס עצמו כ"רע", "מקולקל" או "חייב בכפרה", כך שהבושה והאשמה מונעות חשיפה ובקשת עזרה. זהו דפוס פסיכולוגי מתוחכם של שליטה נפשית, המשלב בין אידיאולוגיה לבין עינוי מתמשך (Miller, 2024; Hanson, 2025).
בהיבט האבחוני, סימני האזהרה כוללים:
• היסטוריה של דיסוציאציה עמוקה
• קיומם של זיכרונות חוזרים או חלומות סדורים בעלי תוכן טקסי, סמלים דתיים או דמוניים
• פחד בלתי מוסבר מקולות, חפצים או תאריכים מסוימים (למשל חגים או ימי הולדת)
• חרדה קיצונית סביב נושאי אמונה, אשמה וטומאה
• קונפליקט פנימי בין "חלקים מאמינים" ל"חלקים כופרים"
מילר (2014) מדגישה כי הדינמיקה הזו אינה מעידה על פסיכוזה אלא על פיצול הנובע מהתעללות מאורגנת, ולכן אבחון שגוי עלול להעמיק את הפגיעה. האבחנה המבדלת דורשת הבחנה בין התמר"מ לבין מצבים של CPTSD, דיסוציאציה לא ספציפית, פסיכוזה או אמונות דתיות קיצוניות שאינן תולדה של התעללות. בניגוד למצבים אלו, בהתמר"מ מתקיימת עקביות בין מאפייני השליטה, השימוש בטקסים, ההיררכיה הקבוצתית והניסיונות המכוונים לשבש זהות וזיכרון. הנסון (2025) מציעה לבחון לא רק את תוכן הדיווחים אלא גם את ההקשר, כלומר האם קיים דפוס של בידוד, הפחדה, או מערכת סודית של עונשים ותגמולים.
בניגוד לפסיכוזה, בה קיימת פגיעה בבוחן המציאות, אצל שורדי פגיעה טקסית לרוב נשמרת יכולת רפלקציה והבנה שהקולות קשורים לטראומה פנימית ולא לגירוי חיצוני. יש להבחין גם בין התמר"מ לבין CPTSD: בעוד ש־CPTSD מאופיין בעוררות יתר (Hyperactivation) רגשית וקשיי ויסות, הפגיעה הטקסית מוסיפה נדבך של דיסוציאציה מבנית בעלת מאפיינים של תכנות נפשי, אשר יוצר מערכת של חלקים שנוצרו במכוון על ידי הפוגעים כדי לשלוט בזיכרון ובזהות. גם הפרעות אישיות, במיוחד הפרעת אישיות גבולית, עלולות להוות כיסוי לאבחנה הנכונה. בעוד שתכונות של אימפולסיביות וחוסר יציבות יכולות להופיע בשני המקרים, בפגיעה טקסית ישנם דפוסים עקביים של שליטה חיצונית, אמנזיה ותחושת זהות מרובדת.
מבחינה קלינית, לעיתים ההתמודדות עם הספק, הן של המטפל והן של המערכת המקצועית, היא מאתגרת. כפי שמתארת הנסון (2025), שיח של אי־אמונה (discourse of disbelief) נוצר סביב נושא זה במשך עשורים, וגרם לכך שהישרדותם של נפגעים תלויה לעיתים ביכולתם לספר את סיפורם בצורה "קבילה". המטפל נדרש להחזיק מרחב שבו ניתן לחשוב את הבלתי נתפס מבלי לשפוט את אמינות החוויה, אלא לזהות את עקביותה הפנימית ואת ביטוייה הגופניים והרגשיים. בכך, מתאפשר אבחון שהוא גם מדויק וגם מכבד את המציאות הטראומטית הייחודית.
הכתיבה בנוגע לדרכי טיפול בהתמר"מ איננה רבה, וסביר כי הדבר משקף לא רק את מורכבות הטיפול אלא גם את הקושי למצוא מילים ולהתייצב מאחוריהן, אל מול כוחות של הכחשה, הפחדה והשתקה, המהווים חלק אימננטי מההתעללות המאורגנת.
מילר (2011) מתייחסת למורכבות בגיבוש דרכי טיפול אל מול הזעזוע הנפשי הפנימי של המטפל מחד, ואל מול ההכחשה של התמר"מ מאידך. מרבית המטפלים שהגיעו לתחום זה מעולם לא תכננו לטפל בהתעללות מאורגנת ונחשפו לתופעה אט אט תוך כדי טיפול, כאשר נחשפו לסיבות הטראומתיות העומדות מאחורי הנפש והמוח הפצועים והמפוצלים. מטפלים נמצאים בסיכון להפוך מנותקים, מוצפים, מעורבים יתר על המידה, סקפטיים, תיאורטיים ואקדמיים או חסרי מילים אל מול הטראומות הנחשפות. הנפש של המטפל והמטופל כאחת מתקשה לעכל כי ישנן דרכי התעללות שהן מתוכננות ומתודיות, שמתרחשים סוגים של עינוי והתעללות שלא העלינו על דעתנו.
הטיפול בהתמר"מ מתבסס על עקרונות של טיפול בטראומה, אולם מחייב התייחסות גם לרבדים נוספים. כאשר מתקיימת התמר"מ יש לא רק הפרדה מוחלטת בין חלקים ילדיים לאחרים, בדומה להפרעות דיסוציאטיביות חמורות, אלא פיצול מכוון שנעשה במבנה הנפשי של אותם נפגעים על ידי הקבוצות המתעללות המאורגנות. פיצול זה נעשה על מנת לייצר אישיות חליפיות ובאמצעות זאת לשלוט בהן שליטה טוטאלית. הפוגעים מכוונים ליצירת מערכת נפשית מפוצלת ומורכבת דרכה יהיה אפשר להגביר את השליטה הפנימית באחר. לכן, את אותה דיסוציאציה נרחבת יש להבין לא רק כמנגנון הגנה טבעי אלא גם כתוצר של מניפולציה מתוכננת. מילר (2011) מבחינה בין דיסוציאציה אדפטיבית לבין דיסוציאציה נכפית, הנבנית במסגרת תכנות נפשי לצורך פיקוח וניהול תודעה. היא מתארת את יצירתם של חלקי אישיות (alters) כתגובה לא רק לכאב אלא גם לאילוץ מבני, שבו תפקידי החלקים (למשל "שומרים", "תוקפים", "מתעדים") משקפים מערכת פיקוד היררכית שהושתלה באופן מלאכותי.
בטיפול בהמתר"מ, הדבר הראשון שמושך אליו את מירב תשומת הלב של המטפלים הוא הזוועות האיומות שעברו הנפגעים כילדים, או עוברים עדיין בהווה. התכנות הנפשי שנוצר ע"י הפוגעים נדמה כמשני ובדרך כלל לא מובן, ורק במהלך הזמן ניתן להכיר עד כמה זהו חלק מרכזי בפגיעה.
הטיפול באנשים הסובלים מפיצול דיסוציאטיבי הנובע מחשיפה ממושכת להתמר"מ, מצריך איזון בין ידע תאורטי, ויסות רגשי גבוה ומחויבות אתית עמוקה. ניתן לראות בתהליך הטיפולי מסע בין-סובייקטיבי מורכב, שבו המטפל משמש גם כעד מוסרי וגם כמתווך קוגניטיבי לשיקום החוויה האנושית שנרמסה במסגרת השליטה. הטיפול מתבסס על עקרונות הטיפול בטראומה מורכבת ודיסוציאציה, יש בו עבודה קשה על בניית התקשרות בטוחה יותר, ועל הכרה ופרימה של התכנות הנפשי.
עקרון הבטיחות (Safety) הינו תנאי מוקדם לכל התערבות טיפולית אפקטיבית. יש צורך ביצירה של בטיחות חיצונית, הכוללת את הגנתו הפיזית של המטופל מפני סביבה פוגענית, וכן לבנייה של בטחון פנימי, כלומר יכולת לשאת מצבי עוררות רגשית, הבחנה בין מציאות פנימית לחיצונית וביסוס תחושת סוכנות. שלב הייצוב אינו רק הקדמה לטיפול בטראומה, אלא מהווה פעולה תרפויטית עמוקה שמעצבת מחדש את גבולות העצמי לאלו שחוויית התכנות הנפשי כרסמה בהם (Miller, 2011).
הברית הטיפולית מוגדרת כיחסי כוח מאוזנים מחדש, שבהם על המטפל לפעול מתוך שקיפות מוחלטת ועקביות קפדנית (Miller, 2024). בשל היסטוריה של ניצול ובגידה, האמון נבנה לא על בסיס הצהרות, אלא באמצעות עמידה מדויקת בגבולות. מצבי ההעברה וההעברה הנגדית מתוארים כתהליכים מרובי שכבות, המצריכים מודעות מתמדת לתחושות הזדהות, פחד או התנגדות אצל המטפל. מילר (2024) רואה בהתבוננות רפלקטיבית של המטפל לא רק הגנה מפני שחזור טראומטי, אלא גם אקט של אתיקה טיפולית, המאפשר שמירה על עמדת עדות מווסתת לנוכח הסבל הקיצוני.
הגבולות הטיפוליים גם הם אינם רק עניין של אתיקה אלא גם חלק ממנגנון הריפוי עצמו. מאחר שההתעללות הטקסית מערערת את מושג הגבול, השמירה העקבית עליו מהווה אקט של תיקון מוסרי ופסיכולוגי. יש צורך במסגרת עקבית ועמידה יציבה על מנת לאפשר למטופל מעבר הדרגתי מפיצול לאינטגרציה, תהליך המתבטא בשיקום תחושת העצמי הרציף ובבניית זהות נרטיבית חדשה.
לבסוף, העבודה הטיפולית מצריכה היכרות וניסיון בעבודה עם דיסוציאציה, ויש בה מרכיבים של עבודת חלקים (כגון קשר ושיח תוך נפשי בין החלקים השונים, יצירת מרחב בטוח נפשי שמאפשר חווית בטחון, או תרגולי קרקוע). באשר למבנה הדיסוציאטיבי של נפש השורדים, תפקיד המטפל הוא לפענח מבנה זה מבלי לפרקו בטרם עת, לאפשר דיאלוג בין החלקים, ולבסס מודעות מערכתית שבה כל חלק נתפס כמרכיב בעל תוקף פונקציונלי והיסטורי. בנוסף, בעבודה הטיפולית, כמו גם בעמדה הציבורית של קהילת המטפלים, חשוב לזכור שבעבודה עם שורדי התמר"מ אנו עומדים מול קבוצות פוגעניות מאורגנות, בעלי מוטיבציה גבוהה לשמור את פעילותם נסתרת מעיני הציבור.
בנוסף לעקרונות העבודה הטיפולית עם שורדי ושורדות התמר"מ, נרחיב כעת לגבי העבודה הספציפית עם מספר היבטים ייחודים אשר נוטים להופיע אצל הנפגעים והנפגעות, ודורשים התייחסות ועבודה טיפולית ייעודית.
התכנות הנפשי מטרתו לייצר את אותו פיצול טראומתי המופיע בהפרעות דיסוציאטיביות חמורות שבה חלקי אישיות מתחלפים ומתפקדים תחת ANP (קיצור ל-Apparently Normal Part of the Personality) דומיננטי שנתפס כאדם האמיתי (Van der Hart et al., 2006). ההתעללות והחלקים הילדיים נותרים לא אחת נסתרים, ונתפסים כלא אמינים. שליטה כזו יעילה עבור קבוצות הפוגעים, ומאפשרת המשך פגיעה ושליטה מבלי שתהיה יכולת התנגדות, מבלי שיאמינו למי שנפגעים, מבלי שהנפגעים עצמם יכירו במה שעובר עליהם. מתוך כך, אין זה מפתיע שמרבית הנפגעים מסוגלים לספר לעצמם ולעולם על ההתמר"מ שחוו רק בחלוף שנים רבות.
רוס (2017) מדגיש כי ה"תכנות" איננו מושג מדעי בעל הגדרה אמפירית, אך הוא מתייחס לתחושת המטופלים שהושתלו בהם קודים או פקודות באמצעות מניפולציות פסיכולוגיות, סמים, היפנוזה ואלימות. במובן זה, הוא רואה בתכנות מטאפורה פסיכולוגית לפנימיות השליטה של הפוגע, ולא תהליך נוירולוגי ממשי. מילר (2024) מציעה סימנים קליניים ייחודיים המסייעים להבחין בין דיסוציאציה מורכבת לתכנות נפשי, כשהמטרה הינה יצירת שפה טיפולית שיכולה להחזיק את חוויית המטופל מבלי לדחותה או לבלוע אותה במלואה.
אחד המופעים המרכזיים של תכנות נפשי שמילר (2011) מתארת הוא מבנה פנימי היררכי, כלומר מערכת תפקידים נוקשה המשקפת פיקוד וציות, לעיתים במבנה צבאי או פולחני. הארכיטקטורה הזו אינה תוצר ספונטני של פירוק זהות אלא תכנון יזום שמטרתו יצירת תכנות נפשי ממושך. שרודר ושותפים (2020) לא משתמשים במושג של תכנות נפשי אך מתארים מערכת דומה, ומציעים לראות באלמנטים הטקסיים אסטרטגיות פסיכולוגיות לשבירת העצמי ולבניית מערכת אמונות פנימית שתומכת בשליטת הפוגעים. מדובר במבנה רב־שכבתי של חלקי אישיות הפועל כמערכת ניהול פנימית, ובו חלקים עליונים משגיחים על חלקים אחרים ומענישים אותם. המטרה הטיפולית איננה פירוק מיידי של המבנה אלא הבנתו כדינמיקה הסתגלותית שנועדה לשמר סדר פנימי בתוך כאוס חיצוני. פירוק המבנה מתבצע רק כאשר קיימת רמת יציבות מספקת ומערכת יחסים טיפולית איתנה.
מופע נוסף של תכנות נפשי הוא קיומם של טריגרים חושיים וסמליים. כלומר, גירויים מילוליים, חזותיים או קוליים היוצרים הפעלה אוטומטית של תכנותים פנימיים. ההיענות הפבלובית לגירויים אלה מעידה על קיומו של מנגנון התניה טראומטי מתמשך. לעיתים קרובות מתווספת לכך חוויה של עיוות דתי או רוחני, המתבטאת בחרדה קיומית נוכח סמלים דתיים שנעשה בהם שימוש לצורך ענישה, השפלה או אינדוקטרינציה (הנחלת עמדות והשקפות). מצב זה יוצר דיסוציאציה בין הממד הרוחני־אמוני לממד המוסרי־אנושי. לעיתים יופיעו אמנזיות דיסוציאטיביות סלקטיביות, מעין פערים בזיכרון סביב אירועים טעונים פולחנית, בעיקר סביב מועדים קבועים, המעידים על תכנות מחזורי המופעל באופן לא מודע. נוסף על כך מופיעה תפיסה מתמדת של פיקוח חיצוני או פנימי, לעיתים באמצעות קולות פנימיים הפועלים כמנגנוני ענישה.
רוס (2017) מציע לטפל בתכנות ללא דה-תכנות (Deprogramming without Deprogramming). הוא מתנגד לגישות המנסות לעשות דה-תכנות מילולי או טקסי, ומדגיש את פירוק מושג ה"תכנות" באמצעות הסבר רציונאלי והפחתת חרדה. המטפל בעבודה פסיכו-חינוכית (פסיכואדוקציה) מסביר כי כל אדם מתוכנת, דרך שפה, הרגלים ועוד, ולכן תחושת השליטה הפנימית של הפוגע ניתנת לשינוי באמצעות בחירה מודעת והעצמה עצמית.
רוס מדגיש גם את הצורך להימנע מהישאבות ל"משולש קורבן-מציל-תוקפן": במקרים רבים המטופל מבקש מהמטפל "להצילו" באמצעות דה־תכנות, אך היענות לכך משמרת את המשולש שבו המטפל הופך לדמות מצילה ומחזקת את תחושת התלות וחוסר־האונים. לכן, יעיל יותר כאשר המטפל שומר עמדה שוויונית ומכוונת אוטונומיה.
בכל טראומה מינית ישנה פגיעה קשה בדפוסי ההתקשרות וביכולת ליצור אמון, לסמוך, ולהרגיש בטחון בתוך יחסים. בהתמר"מ ההתעללות מתחילה לרוב בגיל צעיר תוך שיבוש מכוון של ההתקשרות הראשונית עם האם (Schröder et al., 2020). הפגיעה בקשר הראשוני נועדה לנתק את הילד ממקור ההגנה והאהבה הראשוני שלו, ובכך לאפשר יצירת התקשרות מחודשת עם הקבוצה המתעללת. התינוק מנותק בכוונה תחילה מאמו, ועובר בין אדם אחד לאחר בקבוצה. במקרים אחרים הפגיעה מתחילה בילדות המוקדמת ולא בינקות, אך גם אז חלק מהשליטה נוצרת באמצעות שיבוש מכוון ביכולת לסמוך על ההורים כמקור לביטחון. בנוסף, מרבית הנפגעים מספרים כי אחד מבני המשפחה הוא זה שהביא אותם והקריב אותם להתמר"מ.
יצירת פגיעה מכוונת זו בהתקשרות אינה רק תוצר של אלימות אלא מהווה חלק מתהליך התכנות הנפשי, שמטרתו להכין את הקרקע לשתילת אלטרים פנימיים ולבניית מערכת נאמנות חדשה לפוגעים. מילר (2011) מציעה לחשוף בהדרגה בתהליך הטיפולי את הפגיעה היזומה בקשר הראשוני כאמצעי ליצירת שליטה ופיצול זהות, יחד עם ומתוך עבודה מתמדת על חיזוק ההתקשרות הבטוחה עם המטפל.
בכל התעללות מינית ההתקשרות לפוגע (Attachment to the Perpetrator) וההזדהות עימו היא מרכיב משמעותי בטראומה. הילד שנפגע חווה התקשרות ביולוגית בלתי נמנעת לאדם שפגע בו, ובמקרים שבהם דמות ההורה היא גם הפוגע, נוצרת כפילות בלתי אפשרית: הצורך בקשר ובהגנה מצד אחד, והצורך בהישרדות ובריחוק מצד אחר. כדי להכיל סתירה זו, הילד נאלץ לפצל את התודעה, וחלקי זהות דיסוציאטיביים שונים מחזיקים היבטים מנוגדים של הקשר עם הפוגע. חלקים מסוימים מביעים נאמנות, אהבה ואף הזדהות, בעוד אחרים נרתעים, שונאים או נוקמים.
לדידו של רוס (2017) העבודה עם ההתקשרות אל הפוגע נמצאת במרכז הטיפול, והוא מציע להתמקד בעבודה עם החלקים הסותרים של ההתקשרות כדי לבנות תחושת שלמות ואוטונומיה. יש לעבוד עם שני הצדדים במקביל, מבלי לבטל או להכחיש אף אחד מהם. תהליך זה מורכב ומייסר עבור המטפל והמטופל כאחד, ומפגיש עם התהומות של הנפש, וגרעין הרוע הטמון בה.
When you have eliminated the impossible, whatever remains, however improbable, must be the truth. (Doyle, 1890)
העבודה עם התמר"מ מפגישה עם קצוות בלתי ניתנים לדמיון של זוועות. המטפל נע בין סירוב וקושי להאמין בזוועות, בתיאורים גרפיים קשים מנשוא, בעוצמת הרוע האנושי הנחשפת לעיניו, כמו גם במתודיות ובתכנון הקפדני שלהן, המעידים שלא נעשו מתוך דחף או חוסר מודעות, אלא דווקא כחלק ממבנה מאורגן וממוסד. מטפלים ומטופלים כאחד נעים בין זעזוע לבין הדיפה, בין אי רצון להאמין לבין דחף רב לפעולה.
קיים דיון נרחב בספרות לגבי העמדה הטיפולית הנדרשת ממטפל בהתמר"מ ביחס לחווית האמת. מילר (2024) טוענת שהמטפל נדרש להחזיק בו-זמנית בעמדה של פתיחות וביקורתיות, להכיר במורכבות הגבול שבין אמת סובייקטיבית לאובייקטיבית, וליצור מסגרת שיח שבה ניתן לבחון את האפשרות לקיומו של תכנות נפשי מבלי להכריע בהכרעה בינארית. זוהי עמדה של ענווה קלינית, המאפשרת החזקה של אי-ודאות כבסיס להתקדמות טיפולית.
בנוסף, רוס (2017) מציע עמדה של נייטרליות טיפולית, לפיה המטפל אינו מאמץ עמדה של אמונה או אי־אמונה ביחס להתעללות. מטרת הנייטרליות היא למנוע חזרה על דפוסי כוח, להימנע מהשלכות העברה נגדית, ולאפשר למטופל לעבד את חוויותיו מבלי לחזק תלות או הכחשה. רוס טוען כי מטפלים שבוחרים צד (מאמינים או כופרים) נוטים יותר לשחיקה, טראומטיזציה משנית וטעויות הערכה. לדעתו, הטיפול אינו מתמקד בזיכרון עצמו, אלא מתמקד ברגשות הנלווים (אשמה, בושה, שנאה עצמית ואמביוולנטיות כלפי הפוגע). מטרת הטיפול היא לעבד את השלכות ההתקשרות הטראומטית ולא להכריע בשאלת ה"אמת ההיסטורית".
שרודר ואחרים (2020) ממליצים לאמץ עמדה של השעיית ספק ושיפוט (suspended disbelief), כדי לאפשר למטופל לעבד את שעבר ואת משמעויות הפגיעה. גם הם מדגישים כי שאלת ה"היה או לא היה" היא דיכוטומית מדי ולא מתאימה לטיפול בטראומה מורכבת, ומתארים עמדה של איזור ביניים אפיסטמי, מקום בו החוויה מתקבלת כנכונה מבחינה נפשית גם אם אינה ניתנת להוכחה היסטורית. הם מזהירים מפני הכחשה מערכתית של עדויות בלתי ניתנות להוכחה, אך גם מפני אישור בלתי ביקורתי של כל זיכרון.
לדבריהם, המטופל עשוי לבדוק את נאמנות המטפל דרך הצגת תכנים קיצוניים, כדי לוודא אם יעמוד לצדו גם כשהסיפור “בלתי אפשרי". המטפל, לעומת זאת, עשוי לנוע בין הזדהות טוטאלית לבין ספק חריף, מתוך צורך לשמור על גבולות רציונליים. התנועה בין שתי העמדות הללו היא חלק בלתי נפרד מהעבודה הטיפולית, המחייבת יכולת להחזיק עמימות מבלי לקרוס לאחד הקטבים.
להבנתנו, ניטרליות טיפולית אין כוונתה התלבטות לגבי אמינות הזיכרונות. לדידנו, הבסיס לעבודה הטיפולית בהתמר"מ היא הכרה בקיומה של התעללות מאורגנת וטקסית, הכרה במבנה ובמנגנונים המקיימים ומשתיקים אותה, והערכה עמוקה לתעצומות הנפש הנדרשות ממי שמבקשת לחשוף את שעברה, בפני עצמה ואחרים. השהיית הספק מכוונת לעזור למטפל לא להיכנס לעמדה של חוקר משטרתי או ארכיאולוגי ולשקוע לחיפוש אחרי העובדות, או בהצלה ממשית, אלא להתבסס על אמון ולהתמקד בריפוי המנגנונים התוך נפשיים. כפי שרוס מדגיש, יש לשים לב למצבים של תלות במטפל כמחזיק באמת, ולהיות נכונים למסע ארוך ומייסר יחד.
בטיפול בהתמר"מ הכרחי להבין שהאמונות הדתיות של האלטרים הן אמונות אמיתיות, על אף שהושתלו כחלק מהתכנות הנפשי. לנסות לשנות אותם יהיה כמו לומר לקתולי שכל מה שהאמין בו הינו טעות מיסודה. האספקט המאגי ממלא חלק מרכזי במערך האמונות, ויש להתייחס אליו, שכן התכנות עושה שימוש ועיוות באמונות ובמושגים דתיים כדי להעמיק את השליטה (Schröder et al., 2020).
באופן ספציפי, בפגיעות הטקסיות שנחשפו בשנים האחרונות בישראל, נעשה שימוש מסיבי באלמנטים קבליים ובשימוש בקבלה כמאגיה. בשימוש השטני והמתעלל בקבלה יש היפוך של המטרה והמשמעות ושל דרך הלימוד. הסמלים נלמדים, אולם באמצעות התעללות ולא דרך העמקה או מדיטציה, ונעשה שימוש בקבלה כדי להשיג כוח ושליטה דמוי-אלוהית על האחר, כגון שימוש בדרכים עתיקות (התמודדות עם דיבוק וכד') לשם יצירת פיצולים נפשיים, שליטה והתעללות.
השימוש בקודים הקבליים-דתיים מעמיק עשרות מונים את השליטה. כך למשל ייצרבו אותיות וסמלים קבליים על הגוף, יצוירו באפר ועוד. הנפגעים ישוכנעו כי חטאו חטא גדול עליו הם צריכים לכפר, כדרך להצדיק את ההתעללות וההכאבה. גם מונחים של קורבנות וגאולה יעברו היפוך ועיוות על מנת להעניק פשר דתי להתעללות (Schröder et al., 2020). המערכת ההיררכית של הפוגעים מקבלת גם היא משמעות דתית. כך למשל, יכולים הפוגעים להתחלק ל"כוהני דת" ראשוניים ומשניים, כאשר המשניים הם עושי דברם של הראשוניים שבדרך כלל גם יהיו הפוגעים המרכזיים. בנוסף, חלק מהסמלים ומהאותיות הופכים לטריגר או מייצגים חלקי אישיות.
על פי כץ (Miller, 2011), בטיפול יש חשיבות להכיר את הסמלים והמשמעויות שהוצמדו אליהם, בדרך לפירוקם ממטענם. הטיפול מצריך עמדה סבלנית, וולידטיבית של החוויות והכרה בעומק המשמעויות הדתיות הטעונות בהן, על מנת להתיר עם המטופלים בסבלנות את העיוותים. מילר (2024) מציעה, לצד פירוק של האלמנטים המתעללים שהולבשו בסמלים דתיים ובשפה דתית, להבחין עם המטופל בין אמונה פוגענית לבין רוחניות מרפאת. המטפל מסייע למטופל לשחזר או ליצור עבור עצמו חוויה רוחנית אוטונומית שאינה נשענת על פחד או אשמה.
העבודה עם ניצולי התמר"מ ועם התכנות הנפשי מציבה בפני המטפל אתגרים אתיים, רגשיים ותפיסתיים ייחודיים. בדומה לפגיעות מיניות אחרות, הפגיעה מתרחשת כחלק ממערכת יחסים קרובה, והפוגע משמש גם מקור הגנה ותלות. אך יתרה מכך, בפגיעות המאורגנות ההתקשרות נבנית אל הקבוצה, אל מספר פוגעים, שביניהם מערכת יחסים היררכית. הנפגעים נעים בין אימה למשיכה, בין קרבה לשנאה, ובנוסף הופכים שותפים לאלימות באופנים שונים, המעצימים הן את השליטה והן את הניתוק מהעצמי.
המטפל נדרש להחזיק דינמיקה טיפולית רוויית אמביוולנטיות - בין משיכה להימנעות, נאמנות לפחד, תלות לשליטה. חוסר האמון המובנה של המטופלים, שנובע מבגידה מערכתית חוזרת, הופך את יצירת הברית הטיפולית למשימה הדרגתית המותנית בעקביות ובשקיפות מוחלטת מצד המטפל. סטייה מגבולות צפויים או שינוי בתגובות עלולים להפעיל מנגנוני הגנה דיסוציאטיביים ולשחזר את תחושת האיום והכפייה. המטפל נדרש להחזיק מרחב טיפולי שבו ניתן להכיר גם בכמיהה לקשר וגם באימה ממנו, מבלי לאלץ את המטופל לבחור בין השניים (Miller, 2011).
במישור הרגשי והבין-אישי, המטפל מתמודד עם השלכות עוצמתיות של העברה והעברה נגדית. המטופל עשוי להשליך עליו תפקידים של מציל, מענה או בוגד, בהתאם למבנה הפנימי שנוצר תחת התכנות הנפשי. מנגד, המטפל יחווה תחושות של אימה, בלבול או ספק במציאות, עד כדי טראומטיזציה משנית. השחזור הבלתי מודע של יחסי שליטה וכניעה עשוי להתבטא גם במרחב הטיפולי עצמו, במיוחד כאשר המטפל מנסה “להציל” את המטופל במהירות, או מנגד, שוקע בעמדה ספקנית-מדעית שמחקה את עמדת הממסד המפקפק. כתיבה טיפולית עדכנית (Schröder et al., 2020; Steele, Boon & van der Hart, 2017) ממליצה למטפלים לשמר מרחב אפיסטמי מורכב, מקום שבו ניתן להחזיק בו-זמנית אמפתיה וביקורתיות או אמון וספק.
אתגר נוסף נעוץ במורכבות המבנית והאידיאולוגית של הטראומה. כפי שתואר לעיל, המטפל נדרש להתמודד עם חוויות דיסוציאטיביות מרובות-חלקים, לעיתים מלוות בפקודות מתוכנתות פנימיות (“commands”) ובמבנים אמוניים דתיים-מניפולטיביים. מציאות זו מחייבת ידע תאורטי מעמיק בהפרעות דיסוציאטיביות, רגישות תרבותית ורוחנית, ויכולת להבחין בין רוחניות מרפאת לאמונה פוגענית. יתרה מכך, עצם העבודה עם תכנים של רוע, פולחן, ושליטה מציבה את המטפל בפני אתגר קיומי ומוסרי, לשמור על אנושיותו ועל אמונו במוסר ובמשמעות גם נוכח תיאורים קיצוניים של אכזריות.
השרידות המקצועית של המטפל נסמכת על יכולתו לויסות עצמי מתמשך, וזו תלויה ביצירת מערך תמיכה מקצועי, הדרכה מתמשכת, והכרה בכך שהמפגש עם הבלתי-נתפס איננו רק חוויה קלינית אלא גם אירוע אתי, שבו שמירת המרחב האנושי היא לב הריפוי עצמו (Miller, 2024). שרודר ואחרים (2020) מדגישים הם גם את הצורך בהכשרה ייעודית לזיהוי תכני טקסים ואלמנטים אידיאולוגיים בהתעללות מינית מאורגנת, ואנו מצטרפים לצורך זה.
התעללות ריטואלית והפגיעות הנלוות אליה הן מעשי זוועה הדורשים תגובה דחופה, נחושה ומבוססת ידע, הן למניעת הישנות הפשעים והן לקידום ביטחון, ריפוי וצדק לנפגעים. ההבנה המצטברת בנושא מציעה מכלול צעדים מערכתיים ואישיים שיכולים לתרום לכך, ואנו מציעים כאן מספר צעדים משמעותיים ביותר לפי תפיסתנו. ראשית, יש להטמיע פרקטיקה מודעת טראומה (Trauma-Informed Practice) בארגונים ובמערכות העובדים עם נפגעי פגיעה מינית ואלימות ובהם בריאות הנפש, רפואה כללית, רווחה, משטרה, מערכת המשפט והחינוך. גישה זו שואפת למנוע טראומטיזציה חוזרת, לבנות אמון ולהעניק ביטחון, והיא מבוססת על עקרונות של חמלה, אמינות והעצמה (NAPAC, 2024).
בנוסף, נדרשת הכשרה מקצועית ייעודית שתכלול ידע על טראומה מורכבת ודיסוציאציה, לרבות הפרעת זהות דיסוציאטיבית (DID) ופגיעה מאורגנת (Brand et al., 2012; Brand et al., 2016). גישה זו מעודדת חשיפה בטוחה של שורדים ומסייעת ליצירת אמון בין הנפגעים למערכות האכיפה והטיפול (Patterson, 2011). יש לפעול גם להעלאת מודעות ציבורית, תוך עידוד שיח אחראי בתקשורת שייתן מקום לקולות השורדים ויימנע מהפצת נרטיבים קונספירטיביים (LaFrance, 2020).
בתחום ההגנה על ילדים, יש לחזק את יכולתם של אנשי חינוך, בריאות ורווחה לזהות סימני מצוקה ולעודד חשיפה בטוחה, תוך הימנעות מתשאול מוביל (Marchant et al., 2021). בהיבט האכיפה, נדרש שיתוף פעולה בין יחידות המשטרה העוסקות בפשיעה מאורגנת, עבירות מין ואלימות במשפחה, לצד פיתוח מנגנונים לדיווח אנונימי ולזיהוי דפוסי פגיעה מתמשכת. במקרים בהם אין אפשרות להרשעה, ניתן לפעול בדרכי “הפרעה” (disruption) לפוגעים ולהגנה על הקורבנות (Hanson, 2025).
לבסוף, יש להבטיח נגישות לטיפול ארוך טווח ומבוסס יחסים עבור שורדים, הכולל עבודה עם חלקים דיסוציאטיביים והתמקדות גם בעיבוד טראומה וגם בביטחון (Brand et al., 2012; Brand et al., 2016).
רני לוי (MSW) - פסיכותרפיסט, מטפל, חוקר ומדריך בתחום הטיפול בגברים נפגעי תקיפה מינית, חבר ועד החברה לאבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית (היפ"ם).
תניה אורן-צ'יפמן - עו"ס קלינית, מומחית לטיפול בטראומה מינית, מתמחה בטיפול מיני, ניהלה בעבר את מרכז תמר לטיפול בטראומה מינית, מטפלת מדריכה ומרצה בתחום.
ד"ר שרון לוי - פסיכיאטרית, ס. מנהלת ברה"ן מחוז ירושלים, מאוחדת.
ד"ר ענבל ברנר - פסיכיאטרית מומחית, עוזרת מנהל המרכז הרפואי ומנהלת המרפאה הרב תחומית לטיפול בטראומה מינית, המרכז לבריאות הנפש לב השרון. מייסדת שותפה ויו"ר החברה לאבחון, טיפול ומניעה של פגיעה מינית (היפ"ם).
Bottoms, B. L., Shaver, P. R., & Goodman, G. S. (1996). International perspectives on child abuse and children's testimony: Psychological research and law. Sage Publications
Brand, B. L., Classen, C. C., McNary, S. W., & Zaveri, P. (2012). A review of dissociative disorders treatment studies. Journal of Trauma & Dissociation, 13(5), 497–519
Brand, B. L., Loewenstein, R. J., & Spiegel, D. (2016). Dispelling myths about dissociative identity disorder treatment: An empirically based approach. Psychiatry, 79(4), 389–396
Briere, J. (1988). The long-term clinical correlates of childhood sexual victimization. Annals of the New York Academy of Sciences, 528(1), 327–334
Campbell, R., Dworkin, E., & Cabral, G. (2009). An ecological model of the impact of sexual assault on women’s mental health. Trauma, Violence, & Abuse, 10(3), 225–246
Chen, L. P., Murad, M. H., Paras, M. L., Colbenson, K. M., Sattler, A. L., Goranson, E. N., & Zirakzadeh, A. (2010). Sexual abuse and lifetime diagnosis of psychiatric disorders: Systematic review and meta-analysis. Mayo Clinic Proceedings, 85(7), 618–629
Doyle, A. C. (1890). The sign of four. London, England: Spencer Blackett
Finkelhor, D., Williams, L. M., & Burns, N. (1988). Nursery crimes: Sexual abuse in day care. Sage Publications
Gallagher, B. (2001). Assessment and intervention in cases of suspected ritual child sexual abuse. Child Abuse Review, 10(4), 227–242
Gallagher, B., Hughes, B., & Parker, H. (1996). Organised abuse: Findings from a national survey of child protection agencies. British Journal of Social Work, 26(6), 791–808
Gerke, J., Fegert, J. M., Rassenhofer, M., & Fegert, J. M. (2024). Organized sexualized and ritual violence: Results from two representative German samples. Child Abuse & Neglect, 152, 106792
Hanson, E. (2025). Organised ritual abuse and its wider context: Degradation, deception, and disavowal. London, UK: Independent Inquiry into Child Sexual Abuse
Herman, J. L. (1992). Trauma and recovery: The aftermath of violence—from domestic abuse to political terror. New York, NY: Basic Books
La Fontaine, J. S. (1998). Speak of the devil: Tales of satanic abuse in contemporary England. Cambridge University Press
LaFrance, A. (2020). The prophecies of Q: American conspiracy theories and moral panic. The Atlantic. https://www.theatlantic.com/magazine/archive/2020/06/qanon-nothing-can-stop-what-is-coming/610567/
Lanning, K. V. (1992). Investigator’s guide to allegations of “ritual” child abuse. National Center for the Analysis of Violent Crime, FBI. https://www.ojp.gov/pdffiles1/Digitization/136592NCJRS.pdf
Marchant, R., Jones, M., & Ogilvie, D. (2021). Opening doors for children: Good practice in supporting disclosures. London, UK: NSPCC
McFadden, J. (1993). Ritual abuse: A clinical overview. Child Abuse & Neglect, 17(4), 521–530
Miller, A. (2011). Healing the unimaginable: Treating ritual abuse and mind control. Karnac Books.
Miller, A. (2014). Becoming yourself: Overcoming mind control and ritual abuse. Karnac Books
Miller, A. (2024). Demystifying mind control and ritual abuse: A manual for therapists. Karnac Books
NAPAC. (2024). Trauma-informed practice guidelines. National Association for People Abused in Childhood. https://napac.org.uk/
Nobakht, H. N., & Dale, K. Y. (2018). The importance of religious/ritual abuse as a traumatic predictor of dissociation. Journal of Interpersonal Violence, 33(23), 3575–3588
Ost, J., Dovey, J., & Loewenthal, K. M. (2013). Ritual abuse: The current status of empirical research, and the need for further studies. Journal of Child Sexual Abuse, 22(8), 870–888
Patterson, D. (2011). The impact of belief on police response to sexual assault. Journal of Interpersonal Violence, 26(5), 847–867
Ross, C. A. (1993). Multiple personality disorder and satanic ritual abuse: A report of 37 cases. Dissociation, 6(3), 137–143
Ross, C. A. (1995). Satanic ritual abuse: Principles of treatment. Toronto, Canada: University of Toronto Press
Ross, C. A. (2017). Treatment strategies for programming and ritual abuse. Journal of Trauma & Dissociation, 18(2), 125–139
Salter, M. (2012). The role of ritual in the organised abuse of children. Child Abuse Review, 21(6), 440–451
Salter, M. (2013). Organized abuse and the politics of disbelief. Journal of Trauma & Dissociation, 14(3), 303–323
Schröder, J., Briken, P., & Nick, S. (2020). Demystifying ritual abuse – Insights by self-identified victims and health care professionals. Journal of Trauma & Dissociation, 21(3), 352–371
Schröder, L., Elbert, T., Müller-Engelmann, M., Reddemann, L., Fegert, J. M., & Gast, U. (2022). Psychiatric impact of organized and ritual child sexual abuse: Cross-sectional findings from individuals with dissociative disorders. Journal of Trauma & Dissociation, 23(3), 329–349
Scott, S. (2001). The politics and experience of ritual abuse: Beyond disbelief. Open University Press
Steele, K., Boon, S., & van der Hart, O. (2017). Treating trauma-related dissociation: A practical, integrative approach. W. W. Norton & Company
Summit, R. C. (1983). The child sexual abuse accommodation syndrome. Child Abuse & Neglect, 7(2), 177–1932
Van der Hart, O., Nijenhuis, E. R. S., & Steele, K. (2006). The haunted self: Structural dissociation and the treatment of chronic traumatization. New York, NY: W. W. Norton & Company
Victor, J. S. (1998). Social construction of satanic ritual abuse and the creation of false memories. In J. de Rivera & T. R. Sarbin (Eds.), Believed-in imaginings: The narrative construction of reality (pp. 191–216). American Psychological Association
Webster, R. (1995). The satanic panic: The creation of a contemporary legend. Open Court
Young, W. C., Sachs, R. G., Braun, B. G., & Watkins, R. T. (1991). Patients reporting ritual abuse in childhood: A clinical syndrome. Child Abuse & Neglect, 15(3), 235–241
