חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • אותנטיות וזיוף בהעברה נגדית: סקירת מפגש בהשתתפות אירמה ברנמן פיק

אותנטיות וזיוף בהעברה נגדית: סקירת מפגש בהשתתפות אירמה ברנמן פיק

נעה ביימן

הקדמה

בתאריך 25.7.2021 התקיים כנס מקוון בהשתתפותה של אירמה ברנמן פיק במסגרת סדרת ההרצאות "חושבים כאן ועכשיו - סדרת שיחות עם פורצי דרך בפסיכותרפיה" במכון מפרשים לחקר והוראת הפסיכותרפיה במכללה האקדמית ת"א-יפו. הכנס נערך בהנחיית פרופ׳ ענר גוברין וד״ר שרון זיו ביימן, ובנוכחות נעמי שביט, פקרי דיווידס וד״ר מירב רוט, עורכי הספר ״אותנטיות במפגש הפסיכואנליטי״, אשר מאגד את עבודתה של ברנמן פיק.

ברנמן פיק, מבכירות הפסיכואנליטיקאיות הקלייניאניות, נולדה בדרום אפריקה, והגיעה ללונדון בשנת 1955. היא הייתה מודרכת של ביון ורוזנפלד, וכיהנה כנשיאת החברה הפסיכואנליטית הבריטית. בהשראת רעיונותיהם של מלאני קליין וביון, פיתחה ברנמן פיק את נקודת מבטה הייחודית על הטיפול, ועל יחסי ההעברה בפרט. מן המפורסמות שבהמלצותיה היא ״לאחוז במטופל בשתי ידיים״ – האחת רגישה וקשובה לפגיעות של המטופל, ולחלקים בו הזקוקים לזמן הבשלה, והשנייה מבטאת במילים ברורות את מה שאנו תופסים כאמת הקלינית הניצבת מולנו – קרי מתן פירוש אותנטי ומלא.

תרומתה של ברנמן פיק למחשבה הקלייניאנית

פרופ׳ ענר גוברין פתח את הכנס בסקירה קצרה של המחשבה הקלייניאנית, אשר לדבריו משתנה באיטיות. הוא ציין כי רבים מהקלייניאניים מתגאים בקצב איטי זה, מתוך מחשבה כי הדבר מלמד על חסינותה של התאוריה למול טרנדים זמניים ואופנות חולפות. בכל זאת, ניתן לזהות שינויים מסוימים במחשבה הקלייניאנית לאורך השנים; מלאני קליין עודדה את האנליטיקאים לפרש את ההעברה באמצעות קישור ספציפי בין ההווה לעבר. בטי גוז׳ף, לעומת זאת, עשתה שינוי חשוב בטכניקה האנליטית – היא הקשיבה לחוויות המוקדמות של המטופלים, אך לא קישרה באופן אקטיבי בין חומרים מהעבר לחומרי העברה. במקום זאת, היא הדגישה את החוויה הנוכחת בין המטפל למטופל.

לדברי פרופ' גוברין, אירמה ברנמן פיק קידמה את המחשבה הזו צעד אחד קדימה. לפיה, אחד ההיבטים המרכזיים בטיפול הוא נכונותו של המטפל לתרום באופן פעיל לדיאדה הטיפולית, כך שהסובייקטיביות שלו מהווה חלק בלתי נפרד מההתרחשות בין המטפל למטופל. ההשתתפות הפעילה בדיאדה הופכת את האותנטיות של המטפל לחיונית. הכרחי, אם כן, כי הרגשות הכנים של המטפל יהיו נוכחים בטיפול, ויש להימנע מהדחקה שלהם לטובת שימור העמדה הניטרלית מול המטופל. למעשה, לפי ברנמן פיק, ״מה שנתפס כנטול תשוקה, מגלם את רצח האהבה והדאגה״.

על אף שברנמן פיק הבהירה לאורך הערב כי היא אינה אוהדת של חשיפה עצמית בטיפול, היא מכירה בכך שהסובייקטיביות של האנליטיקאי תמיד באה לידי ביטוי ב-"כאן ועכשיו", ויש ערך רב להכרה בכך. אחת הדוגמאות שהיא מביאה לכך בספרה, היא של מטופלת אובדנית המאשימה אותה (את ברנמן פיק) כי היא לא באמת חוששת לשלומה, אלא מודאגת מהפגיעה שתיגרם למוניטין שלה כמטפלת באם תתאבד. בתגובה, ברנמן פיק הודתה בפני המטופלת כי היא אכן מודאגת לגבי המוניטין שלה. המטופלת הופתעה וחשה הקלה. במחשבה לאחור, מציעה ברנמן פיק כי ייתכן שהיה עדיף לנסח זאת כדיון (״את מרגישה שאני דואגת רק לעצמי ולא לך, בואי נדבר על זה״) ולא כהודאה. בכל זאת, דוגמה זו ממחישה את חשיבותה של אותנטיות בטיפול, המאפשרת למטופל לראות את המטפל כדמות מורכבת ואינטגרטיבית, ולא רק כדמות אידיאלית.

מגבלות המטפל ויחסי העברה

לפי ברנמן פיק, כולנו כמטפלים רוצים לראות את עצמנו כדמויות חיוביות, מבינות, אמפתיות, אפילו מושלמות. בעוד היא מביעה אמפתיה כלפי משאלה זו, היא מדגישה את חשיבות ההכרה שלנו כמטפלים בכך שאנחנו לא יכולים להיות מושלמים, ובכך שאנחנו בני אדם בדיוק כמו המטופל. מעבר לכך, לטענתה, עלינו כמטפלים להכיר בכך שלא משנה כמה נלמד ונבין את המטופל, לעולם לא נוכל לדעת מהי התחושה של "ללכת בנעליו". היכולת להכיר במגבלות הללו, מגלמת את השהייה של המטפל בעמדה הדיכאונית (בהשוואה לעמדה סכיזו-פרנואידית, שתתרפק על דימוי המטפל האידאלי ותכחיש את דימוי המטפל הרע). היא מציעה כי כאשר אנחנו שוקלים כיצד להגיב אל המטופל, עלינו תמיד להיות ערים לשאלה – "את מי הוא שומע כאשר אנחנו מדברים?". קרי, כיצד תפיסות העולם שלו, ההנחות שלו על העולם, מעצבות את האופן בו הוא שומע אותנו?

ברנמן פיק מזהירה ומסבירה כי על אף שאנחנו כמטפלים נוטים לחשוב שאנחנו מצליחים להבין את מטופלינו טוב יותר מכפי שהוריהם הבינו אותם, בפועל הם תמיד שומעים אותנו דרך יחסי ההעברה. לכן, לדידה, התפיסה שלנו את עצמנו כדמויות מיטיבות יותר מהאובייקטים הפנימיים של המטופלים היא אשליה. דומה כי החידוש בדבריה, טמון באופן בו המטפל ״מחזיק הבנה זו בראשו״ כאשר הוא חושב על עצמו כמטפל או כאשר הוא מתבונן בתהליך הטיפולי. כלומר, ברנמן פיק מזכירה לנו לא רק לבחון את האופנים בהם עולמו הפנימי של המטופל מתבטאים ביחסי ההעברה, אלא גם להקשיב לאופנים בהם המגבלות שלנו, כמטפלים וכבני אדם, נוכחות במפגש הטיפולי.

כמו כן, ברנמן פיק טוענת כי כמטפלים אנחנו יכולים להיות טובים רק באותה מידה שבה האובייקטים הפנימיים של המטופל שלנו הם טובים, וגם זו מגבלה מורכבת שעלינו להכיר בה. בהקשר זה, תיארה שיחה עם מלאני קליין, בה שאלה ברנמן פיק את קליין האם מטופל שמפתח קשר טוב עם המטפל מדגים העברה, או שמא מדובר בדגם חדש של יחסים. קליין השיבה כי זו מוכרחה להיות העברה, שכן אם לא היו קיימות התנסויות חיוביות כלשהן עם אובייקטים בשלבי החיים הראשוניים, המטופל לא היה מצליח לשרוד. כלומר, היבט טוב כלשהו היה חייב להיות נוכח בעברו, אשר אפשר למטופל לשרוד ולהגיע למצב בו הוא מסוגל להשתמש כיום באנליזה. אם כן, לפי קליין, כל קשר שנוצר עם המטפל הוא בבסיסו קשר העברתי, ולכן הקשר יכול להיות טוב רק במידה שהקשר המוקדם, שכעת מועבר למטפל, היה טוב. ברנמן פיק קיבלה עמדה זו והיא מפצירה בנו כמטפלים להתחשב במגבלה הזו, ולהכיר בכך שלעולם לא נוכל להיות טובים יותר מן האובייקטים הפנימיים של המטופל.

העברה נגדית ואותנטיות בטיפול

ברנמן פיק תיארה את עמדתה לגבי העברה נגדית, אותה גיבשה למול מאמרה של נינה קולטארט, ״Slouching towards Betlehem״, אשר הציגה האחרונה בחברה הפסיכואנליטית הבריטית. במאמרה, תיארה קולטארט קטע מטיפול בו היא צועקת על מטופל ששתק שתיקה עוינת וארוכה. לפי קולטארט, הצעקה הייתה אקט של חופש, אשר אפשר תזוזה בטיפול והבנה עמוקה יותר של חיי המטופל. קולטארט ספגה ביקורת רבה מצד עמיתיה על בחירתה לצעוק על המטופל ו"לאבד עשתונות". על אף שגם ברנמן פיק ביקרה אותה, זו הרגישה כי היא גם מבינה את הדחף לאבד עשתונות בטיפול, גם אם לא מסכימה עם כך שראוי לפעול לפיו. כלומר, לטענת ברנמן פיק מותר לנו כמטפלים לחוש שאנחנו רוצים לצרוח על המטופל, אך אל לנו ליישם זאת בפועל. ברנמן פיק מציעה כי רעיונות אלו מתחברים עם רעיונותיו של ביון לגבי האם המכילה את הרגשות שהתינוק משליך אליה, מעבדת אותם ואז משגרת אל התינוק מסר מעובד, והציעה כי תהליך זהה צריך להתקיים בטיפול – עלינו לעבד את הרגשות שמתעוררים בנו אל מול המטופל, ולתקשר אותם בצורה רגועה ומותאמת.

כן, הוסיפה ברנמן פיק, כי בקרב קלייניאנים רבים העברה נגדית נחשבה לטאבו, לגורם שאינו חלק מהתהליך הטיפולי. תפיסה זו הובילה לכך כי כל מטפל אשר חווה אתגרים סביב ההעברה הנגדית, היה נדרש להתמודד עמם בעצמו (ולא בהדרכה למשל). ברנמן פיק לעומת זאת, מעודדת את אנשי הטיפול להשתמש בהעברה הנגדית – לדון ולחשוב על הרגשות שמתעוררים בנו. היא טוענת כי האותנטיות של המטפל מתבטאת בהכרה בעצם קיומה של ההעברה הנגדית, גם כאשר היא מתעוררת למול דברים שהמטופל עושה לנו (לדוגמה, מכעיס אותנו, מעליב אותנו), וגם כאשר היא מתערבבת עם רגשות שהמטופל משליך עלינו (למשל, כאשר חוסר הקומפטנטיות של המטופל מושלך על המטפל, ומתערבב עם תחושת חוסר הקומפטנטיות של המטפל עצמו); עלינו להכיר בכך שהרגשות המתעוררים הם שלנו, ולא להותיר אותם רק כמגיעים מן המטופל.

בהקשר זה, ד״ר מירב רוט הוסיפה כי אנחנו, כמטפלים וכבני אדם בכלל, חוטאים כל הזמן בחוסר אותנטיות, משום שאנחנו מפחדים או מתביישים להיות במגע עם חלקים מסוימים של המציאות הפנימית או החיצונית שלנו. על כן, האותנטיות בטיפול מתבטאת במודעות ומוכנות להכרה דווקא במה שאנחנו לא רוצים להרגיש כרגע. עלינו לשאול את עצמנו – ממה אנחנו מתעלמים כרגע? מה אנחנו מדחיקים כעת? האותנטיות משמעה להיות אמיצים, להכיר בחשיבותה של האמת, גם בעולם פוסט-מודרני בו אמת הפכה מושג סובייקטיבי ונזיל. האמת בהקשר זה היא לקיחת האחריות על הרגשות שלנו והכרה בהם.

אהבה והרסנות

עוד במסגרת המפגש, ברנמן פיק טענה כי התיאוריה הקלייניאנית הקלאסית נהגה בעבר לחפש בעיקר את ההרסנות אצל המטופל. באחד הרגעים המרגשים ביותר של הכנס, התוודתה ברנמן פיק כי היום, במחשבה לאחור, היא חשה חרטה ומצטערת על נטייה זו לפירוש ממוקד בהרסנות, אשר זונח את פירוש האהבה של המטופל. היא ציינה כי לפי תפיסתה כיום, חשוב להכיר באהבה לצד ההרסנות, שכן בהכרה רק בהרסנות אנחנו מתעלמים מחלקים בהיסטוריה של המטופל, ואיננו רואים אותו בצורה שלמה. ההדגשה של ההרסנות מחזקת את הסופר-אגו הקשוח והדורסני של המטופל, ואילו ההכרה באהבה לצד ההרסנות מבטאת ״החזקה של המטופל בשתי ידיים״, אשר מאפשרת למטופל להרגיש שמישהו באמת מקשיב לו, חושב עליו ותומך ביכולת שלו לחשוב על עצמו. ההכרה בשני הצדדים מאפשרת ליצור איזון, שמחזיק את המטופל מליפול לפיצול (״אני טוב לחלוטין, ידיי נקיות, מעולם לא פגעתי באף אחד״ למול ״אני אסון, אני הורס הכל ופוגע בכולם״).

סיכום

אירמה ברנמן פיק, אשר החלה את דרכה כקלייניאנית מסורתית, מספקת נקודת מבט ייחודית ביותר על המחשבה הקלייניאנית, שהיא בו-זמנית ביקורתית ואמפתית. בשפה קולחת ויום-יומית, בכנות ובפתיחות, תיארה ברנמן פיק לאורך המפגש את הרחבותיה החדשניות של התאוריה הקלייניאנית, המכירות במגבלות של המטפל ובמורכבותו של המטופל, ומאפשרות התבוננות אמפתית ורגישה בהיסטוריה של המטופל וביחסי האובייקט המופנמים שלו. זאת, תוך צניעות גדולה וכבוד רב לאבות המייסדים של התאוריה. לצד ההיבט התיאורטי, ברנמן פיק, אשר התחנכה על ברכי האנליטיקאים הבכירים של המאה ה-20 והכירה רבים מהם באופן אישי, אפשרה בכנס זה התבוננות מרתקת על אישיותם ורעיונותיהם של אנליטיקאים מוערכים כקליין, רוזנפלד, חנה סגל ועוד.

על הכותבת – נעה ביימן

סטודנטית לתואר שני במגמה הקלינית של המבוגר באוניברסיטה העברית. מחקרה בתזה מתמקד בטיפול בגרייה מוחית ל-ADHD.