ירדן אלעזר
במאמרו ״חוויה של סיום״, תיאר הפסיכואנליטיקאי האמריקאי רוי שייפר (1922-2018), את החוויה של סיום טיפול פסיכואנליטי, תוך התבוננות בשינוי אשר חל בעמדה הדיכאונית לאור סיומו הקרב של הטיפול. בתוך כך, הציג שייפר המשגה של שני מצבים של עמדה דיכאונית אשר עשויים לבוא לידי ביטוי בתגובה לסיום הטיפול - העמדה הדיכאונית האותנטית, אשר מתייחסת להמשגה הקלאסית של מלאני קליין, ולעומתה, את העמדה הדיכאונית הכוזבת, אשר מתוארת כעמדה הגנתית ובלתי אותנטית. המעבר אל עמדה דיכאונית כוזבת, מוסבר על פי שייפר כחלק מהרגרסיה אשר חווה המטופל לקראת סיום הטיפול. במאמר, הוא מציג את ההיבטים השונים של העמדה והתנועה לעברה, תוך שימוש בדוגמאות קליניות אשר ממחישות את טענותיו.
נקודת המוצא ממנה יוצא שייפר במאמר, היא כי במרבית המקרים, הטיפול ככל הנראה יגיע אל סיומו כאשר המטופל בעל אפשרות עקבית לשהות בעמדה הדיכאונית. עם זאת, כאשר סיום הטיפול מתגלה באופק, מסביר שייפר, באופן טבעי המטופל נסוג אל הגנות נמוכות יותר, על מנת להימנע מהחוויה המאיימת והמורכבת של הפרידה. לשם כך, הוא מאמץ את הארגון הנפשי ההגנתי אותו מכנה שייפר עמדה דיכאונית כוזבת. זאת, לצד מגמה כללית של המטופל לנסיגה לעמדות רגשיות רגרסיביות, אשר נדמה היה כי התפתח מהן במהלך הטיפול. למעשה, הטענה במאמר היא כי באמצעות שימוש בעמדה הכוזבת, המטופל נמנע מחוויות של תחושות כואבות הקשורות בפרידה, בהן אבל, אשמה, אכזבה, טינה ופחדים מפני העתיד.
תחילה, שיפר מציג סקירה קצרה של התייחסות תיאורטית לעמדה הדיכאונית. הוא מתאר את האופן בו הוצגה על ידי מלאני קליין, כהיבטים רבים של תפקוד נפשי אשר מכלולם מאפשר בגרות פסיכולוגית מסוימת, וכן מתייחס למושג דרך פריזמת פסיכולוגיית האגו, כמצב המשקף חוזק של האגו. על מנת להמחיש את איכותה של העמדה, שייפר מסביר את התנודה העיקרית ממנה על פי קליין - התנועה אל העמדה הסכיזו-פרנואידית. את האחרונה, הוא ממשיג כמתאימה ל״תפקוד קוגניטיבי ורגשי האופייני לילד צעיר, במיוחד כאשר הוא נתון בלחץ או קונפליקט: עם הגנות לא בשלות, יכולת סינתזה חלשה, גבולות עצמי רופפים, נטייה לחשיבה מאגית, תנודות רגשיות״ (Schafer, 2002, עמ׳ 237) ועוד.
שייפר מתייחס לעמדה הדיכאונית ככזו אשר מתאפיינת בהישענות מופחתת על פיצול והזדהות השלכתית, הפחתה בחוויה אומניפוטנטית, יכולת להכיל צרכים תלותיים וכן הכרה במגבלות או בפגמים של העצמי. הוא מוסיף כי עמדה שכזו מאופיינת גם בירידת הנטייה לצרות עין, חוויית האובייקט כשלם, ונוכחות דומיננטית יותר של רגשות אהבה מאשר דחפים ופנטזיות סאדו-מזוכיסטים, יכולת הכלה של אמביוולנטיות המאפיינת מערכות יחסים, יכולת לקחת אחריות, לחוש אשמה, ולפעול למטרות תיקון. בתוך העמדה, מתייחס שייפר גם יכולת להתאבל על פרידה ולשאתה. שייפר מדגיש כי בשום שלב, אין לתפוס את העמדה כמלאה ויציבה לחלוטין, וכי כל אדם, מפותח ככל שיהיה, מועד לתנודתיות אשר באה לידי ביטוי בין היתר בפגיעות אשר מופיעה בהקשר של סיום האנליזה, טובה ככל שתהיה.
בתוך התייחסותו לעמדה הדיכאונית, מדגיש שייפר את ההתייחסות לאפשרות לחיות את הזמן הקונבנציונלי, אשר לדבריו לא מקבל יחס משמעותי בדיון התיאורטי בעמדה. באפשרות לחיות בזמן הקונבנציולי, הוא מתכוון לאפשרות של אדם לחוות עבר, הווה ועתיד, במקום להיות מוגבל לחוויה חסרת זמן, חוויה אשר מאפיינת מטופלים באנליזה אשר שוהים בעמדה הסכיזו פרנואידית. בחוויה ללא זמן, הוא מסביר, הרגשות פשוט נוכחים - ללא הקשר של זמן או תחושה של אפשרות לשינוי. חוויה מסוימת היא כל מה שיש. כאשר חווים רגש מסוים, הוא החוויה הדומיננטית והכוללת, ללא מגבלת זמן אשר חלה עליה. הדבר יהיה מלווה בביטויים אשר מתארים את חווית העל-זמניות כמו ״תמיד״, ״לעולם לא״, ״לעד״ ועוד, לא יחוו על ידי המטופל כביטוי ראוי לתחושת חסרת הזמן.
במצבים שכאלו, הדבר משפיע כמובן גם על היחסים האנליטיים, ושייפר מציין כי המטופל נחווה כמי שאינו מסוגל לשאת הבנה או לחוש מובן. מאחר ומדובר במצב מנטלי פרימיטיבי, העבר האנליטי יכול להחוות כלא היה, וכל שיש זה העכשיו. היכולת להתגבר על פיצול מוגבלת, והאנליטיקאי עלול להפוך מ״טוב לגמרי״ ל״רע לגמרי״, באופן מוחלט ונצחי. רעיון של מטפל אשר הוא טוב אך גם רע, קיים רק תחת הימצאות בעמדה דיכאונית. שייפר מזכיר התייחסות של וויניקוט לנושא, כי מטופלים אשר חווייתם חסרת זמן, נוטים לחוות אנליטיקאי שמאחר אפילו במעט כמי שלעולם לא יגיע.
ההתייחסות הזו לממד הזמן מתחברת לאופן בו מתייחס שייפר לעת סיום הטיפול. לדבריו, מחשבה על סיום האנליזה תגיע בד בבד עם סימנים כי המטופל התקדם באופן משמעותי לעבר העמדה הדיכאונית, בהם יכולתו להתייחס או לרמוז למחשבות על סיום הטיפול, אשר אינן מלוות בייאוש, כעס או יחס מאני. כלומר, במרבית המקרים, כאשר בוחרים לסיים את הטיפול, יצופה כי התחושה לקראת סיום הטיפול לא תהיה מלווה בחוויה חסרת זמן של תפיסה מפוצלת של האנליטיקאי או האנליזה.
לצד חשיבות היכולת של המטופל לשהות בעמדה הדיכאונית בעת סיום הטיפול, שייפר מציין גם את החשיבות של יכולת האנליטיקאי לשהות בעמדה הזו. לפיו, המטפל המצוי בעמדה דיכאונית יצליח להכיל את המורכבות של התהליך האנליטי, ויגלה סבלנות, ריסון ויכולת הכלה גם אל מול ביטויים פתולוגיים, תוקפניים או רגרסיביים של המטופל. הדבר משמעותי ביתר שאת לקראת סיום התהליך הטיפולי - אז, על המטפל להכיר בחלקיות של האנליזה שהייתה, ולהכיל רגשות סותרים אשר הסיום עלול לעורר בו עצמו, תחושת חוסר שלמות, חרטה על נושאים אשר נותרו לא פתורים, ולעיתים גם אכזבה מן המטופל. עליו לקבל תחושות אלו, מבלי לנקוט בהגנות תוקפניות כלפי המטופל או לחוות ביקורת עצמית חריפה. במילים אחרות, מסביר שייפר, בשלות האנליטיקאי לסיום הטיפול, כרורכה באפשרותו לקבלה עמוקה של אי השלמות הקיימת בתהליך המגיע לידי סיום. כך, מבחינתו לב ליבה של העמדה הדיכאונית בהקשר של סיום הטיפול, הוא יכולתו של האנליטיקאי לשאת את חוסר השלמות מבלי לחוש תחושת כישלון, אלא מתוך ההבנה כי התהליך עצמו היה בעל ערך.
ο העמדה הדיכאונית
ο תגובות להפסקה כפויה של טיפול: סקירת מאמרו של דוואלד
ο סיומי טיפול שאינם מוחלטים במבט התייחסותי: סקירת מאמרה של ג׳ויס סלוצ׳אוור
אל מול העיסוק בסיום הטיפול, הציג שייפר את מושג העמדה הדיכאונית הכוזבת כעמדה הגנתית אשר נועדה לאפשר למטופל לשאת את החרדה והרגרסיה שמעורר סיום הטיפול. חלק זה של המאמר, נפתח עם אפיון של עמדה זו.
שייפר מסביר כי מטופלים אשר מדמים עמדה דיכאונית, נוטים להפגין באופן בולט דאגה לאחרים, והתמקדות בתחושת אחריות אישית וכוונה לתיקון. כאשר העמדה אינה אותנטית, הפגנות אלו יהיו מופרזות, ויחוו על ידי הצד השני כפולשניות ומכבידות. לפי שייפר, מטופלים אלו יפגינו השתלטות במקום השתלבות, וכל ניסיון שלהם להפגין אמפתיה וכבוד, יחווה כסימפתיה והתנשאות. הוא מתאר כי הדינמיקה הבינאישית שהם יוצרים, מאופיינת בריכוז עצמי ומבהירה כי ברמה לא מודעת הם מחפשים ביטחון, אולם הדבר מתרחש דרך ביטויים של פנטזיות נרקסיסטיות ואומניפוטנטיות.
שייפר ממשיך להתמקד בעמדה הכוזבת, וממחיש כיצד באה לידי ביטוי בתוך טיפול: הוא מסביר כי מטופלים שכאלה יהיו דרוכים לכל סימן של חוסר נוחות מצד המטפל - מהתעטשות ועד שינוי במראה החיצוני או בסידור החדר. ייתכן כי יתנצלו על כך שמטריחים את המטפל. שייפר מסביר כי האופן ה״לחוץ״ שמביאים מטופלים אלו, כמי שדואגים למטפל על חשבונם, למעשה מסגיר תפיסה לא מודעת של האנליטיקאי כ״חלש, נזקק, פגיע וראוי לבוז - ולכן כמי שזקוק לטיפול״ (Schafer, 2002, עמ׳ 243). שייפר מפרש דינמיקה זו כנובעת במידה רבה מהזדהות השלכתית של המטופל, אשר מרגיש תחושת נזקקות, נחיתות, או קנאה, וייתכן כי אף מרגיעה מפני חרדה מענישה. כך, במעטה של עמדה דיכאונית, אשר לכאורה מתחשבת, הוא מתאר דינמיקה פנימית אשר בבסיסה היא פרימיטיבית הרבה יותר.
שייפר מציין כי העמדה הדיכאונית הכוזבת לעיתים מתבטאת בגילויים שאינם כה גלויים, ועשויים להופיע בצורות מעודנות יותר דוגמת הסכמה מהירה ועקבית מדי עם התערבויות המטפל, או יצירת מצג כאילו הקונפליקטים כולם נפתרו בהצלחה. העדר אמביוולנטיות, מציין שייפר, עשוי להוות סימן לעמדה כוזבת, וכן חוויה כללית של המטפל כי ״נדמה שיש יותר מדי איזון ופחות מדי חיכוך או חוסר וודאות״ (Schafer, 2002, עמ׳ 244).
בחלקו האחרון של פרק זה, שייפר מתייחס לעמדתו של האנליטיקאי, כמי שגם הוא עצמו עשוי להיות בעמדה דיכאונית כוזבת. הוא דן בהשלכות של הדבר, ומזכיר כי דווקא בנקודת זמן זו בטיפול, כאשר הסיום קרב, עלולה כל חוסר יציבות או חוסר אותנטיות בעמדה הרגשית של האנליטיקאי לייצר מורכבות או לעורר קשיים, וכן כי היא מזמינה גם שינויים ברגשות ההעברה הנגדית, אשר נוטים להתעצם בתגובה ללחצים אשר חווה המטפל בתהליך הסיום. כך למשל, רגשות מודחקים כלפי המטופלים עלולים לצפו, ביתר שאת לקראת הסיום.
כתוצאה מכך, מטפלות ומטפלים אשר בעצמם שוהים בעמדה דיכאונית כוזבת, עשויים לפגוע בתהליך הסיום המלא של המטופל. במצבים שכאלו, עמדת האנליטיקאי לא תאפשר למטופל לחוות עיבוד מלא של רגשות מורכבים דוגמת אכזבה, קנאה או טינה - וכך באופן לא מודע כמו ״לדחוק״ את המטופל לעבר עמדה דכאונית כוזבת, בכדי להתמודד עם הרגשות אשר צפים מן המטפל. שייפר מציע דוגמה בה למשל מטפל אשר זקוק בעצמו לנחמה או אישוש לתהליך מן המטופל במסגרת ההעברה הנגדית, עלול לדחוף מטופלים אשר רויים באשמה גם כך, לעבר עמדה דיכאונית כוזבת בה יחושו מחויבים לספק למטפל את הצרכים להם זקוק.
שייפר מציג את תיאור המקרה של גברת ו׳ כהמחשה למצב בו מטופלת אשר לאורך הטיפול הציגה הימצאות בעמדה הדיכאונית, נטתה לקראת עמדה דיכאונית כוזבת לקראת סיום הטיפול. למרות זאת, שייפר מציג כיצד הצליחה לגייס את כוחותיה, ולמרות המעבר לעמדה כוזבת, שבה לעמדה אינטגרטיבית.
גברת ו׳ מוצגת כמי שמרבית האנליזה שהתה בעמדה הסכיזו-פרנואידית - דבר אשר התבטא בעמדה מוחלטת, דיכוטומית ושיפוטית כלפי עצמה וכלפי הסביבה. אלו נגעו בין היתר גם ביחסה לאנליזה, כאשר השקיעה מאמץ רב בניסיון לשלוט בדבריה, ונמנעה משימוש באסוציאציות חופשיות, או מצבים אחרים אשר היו מבחינתה ויתור על שליטה, ככניעה המביאה אותה לעמדה לא מוגנת.
שייפר מתאר כי בתהליך איטי של מספר שנים, חל שינוי, וגברת ו׳ נעה לעבר עמדה פחות חרדה ומגוננת. הוא מדגים זאת בתיאורה מגיבה לפרשנות שהוא נותן באמירה ״זה מעניין״ - אשר הבין כביטוי לרצון בהתפתחות לתנועה נוספת של הבנה. בד בבד, גברת ו׳ החלה להביא תכנים עמוקים וגולמיים יותר, מבלי לתארם מתוך עמדה כל יכולה הכוללת הסברים ״נכונים״ לדברים שמספרת. כך למעשה דיברה באופן חופשי, תוך מתן מקום לאפשרות כי תזדקק לפרשנויות מדויקות של האנליטיקאי. בהמשך לכך, הביאה פחות חוויה של היותה קורבן, מוזנחת וסובלת - והצליחה להרשות לעצמה לחוות אשמה באופן מודע. כל אלו, היוו המחשה לכך שעברה לעמדה דיכאונית.
לאחר התקדמות זו בטיפול, שייפר מתאר כיצד ככל שהתקרב הטיפול לסיומו, שם לב לתנועה רגרסיבית בעלת מאפיינים של העמדה הסכיזו-פרנואידית, אשר הביאה לשהות בעמדה דיכאונית כוזבת. אף שגברת ו׳ נראתה כמי שממשיכה לתפקד היטב בטיפול, להביע הבנה רגשית ולשתף פעולה - הצליח המטפל לזהות בהתנהגותה סימנים לחרדה עמוקה מהסיום הקרב. ההתנגדות אליו לא הייתה מפורשת, אך גברת ו׳ העדיפה שלא להזכירו כלל. הוא מסביר, כי התנגדות זו באה לידי ביטוי באותם מאפיינים בהם תיאר את העמדה הכוזבת: שיתוף פעולה יתר על המידה, התנהגות באופן ״מנומס״, ״נכון״, תוך הדחקה של חוויות עוינות ותלות כלפי המטפל.
שייפר מדגים כיצד שם לב למגמה זו. הוא מתאר רגע בו גברת ו׳ פתחה את אחת הפגישות בהבעת דאגה לכך שהחדר קר מדי, וביקשה אישור להדליק את הרדיאטור. זאת, למרות שבעבר כבר הובהר כי אינה צריכה לשאול או לבקש אישור על כך. שייפר הבין פנייה זו כביטוי עקיף לתחושת ריחוק ופגיעות, וניסיון מגונן להימנע מערעור האיזון בקשר. בכך, הוא מסביר, גברת ו׳ שמרה על עמדה טיפולית "נכונה" כלפי חוץ - אך הסתירה תחושות של בושה ותלות. דווקא באותה ”התחשבות“, הוא טוען, הסתתרה עמדה של התנשאות ושליטה, אשר הגנה עליה מפני החוויה המפחידה של תלות אמיתית ושל אובדן שליטה רגשית.
שייפר הבין מתוך כך כי היא מאותתת לו שלא יראה את תהליך ההתפתחות שלה כמובן מאליו, וכי עדיין יש בתוכה חלקים אשר מחזיקים בציפייה ליחס נוקשה. הדבר בלט גם ביחסה לאמה המזדקנת, שלמרות שזו המשיכה לאכזב אותה באופנים דומים לעבר - כמו חוסר תגובה להצלחותיה או ריחוק רגשי - הצליחה גברת ו׳ לחוש כלפיה גם אהבה ודאגה. שינוי זה לווה בהכרה מחודשת בזיכרונות ילדות, לפיהם לא נטתה באופן חד כלפי האב בלבד, אלא נעה באמביוולנטיות רגשית בין שני הוריה, מתוך רגשות משתנים של אהבה, כעס וייאוש. ההכרה במורכבות זו לוותה בתחושת אשמה אותנטית, ללא התגוננות או צורך בשליטה. שייפר מסכם את תיאור המקרה כהמחשה לרגעים שבהם ניכרת תנועה אמיתית לעבר העמדה הדיכאונית – כזו הכוללת קבלה של חוסר שלמות, יכולת לשאת תלות ואשמה, ואמון מסוים בעצמי ובאחר. עם זאת, הוא מדגיש כי תנועה זו אינה יציבה או קבועה, וכי לצד הישגים אותנטיים יכולים להופיע ביטויים של העמדה הדיכאונית הכוזבת – במיוחד ברגעים מאיימים של סיום, פרידה או שינוי.
שייפר מציג מקרה נוסף, של הגברת ב׳ - כמקרה בו התנועה לעמדה הדיכאונית הכוזבת עולה לקראת סיום הטיפול. גברת ב׳, אישה צעירה, נשואה, אם לילדים ואשת מקצוע, הייתה בשלב מתקדם בטיפול, והצליחה לרוב לשהות בעמדה הדיכאונית בצורה יציבה, גם במצבי לחץ. עם זאת, לעיתים הייתה נוטה לרגרסיות זמניות ומהירות לעבר העמדה הסכיזו-פרנואידית, ובמיוחד לעבר העמדה הדיכאונית הכוזבת, שהייתה לדבריו חלק מושרש באישיותה.
התקופה המתוארת מן הטיפול, היא זו בה החלה לראשונה גברת ב׳ לאפשר לעצמה להרגיש ולבטא פנטזיות ותשוקות אדיפליות חיוביות כלפי האנליטיקאי. חוויה זו איימה עליה בעוצמה, כיוון שערערה את התפיסה העצמית שבנתה לאורך השנים, והתנגשה עם הנרטיבים דרכם הסבירה לעצמה את עברה. בעקבות כך, שייפר מתאר תנועה גוברת לעבר התגוננות נרקיסיסטית ורגרסיבית אשר מהווה חלק מהעמדה הדיכאונית הכוזבת.
במפגש שהתקיים לקראת סוף שבוע של חופשה, בישרה גברת ב׳ למטפל כי תיעדר מהפגישה האחרונה של השבוע כדי להאריך את החופשה. מיד לאחר מכן, הביעה דאגה לבריאותו, וטענה שהוא נראה "מרושל" ולא בטוב. היא האשימה את עצמה, ואמרה כי היא מתנהגת כילדה קטנה המשתמשת במטפל שלה ללא מחשבה. האנליטיקאי פירש זאת כתחושת אשמה על ההיעדרות, אך כאשר הגיבה באמירה סוערת "אתה עלול למות בזמן שאני לא פה!" והוסיפה מיד כי מה שזעזע אותה הוא עד כמה האובדן שלו יהיה קשה בשבילה, הבין כי מדובר יותר באבל נרקיסיסטי מאשר באשמה אמפתית. אלמנט אשר ממחיש את הפסאודו דאגה, אשר מאפיינת את העמדה הכוזבת.
בהסבירו את המקרה, שייפר מצביע על כך שהכנות שלה, יחד עם המודעות לרגע הפנימי הזה, מעידים על עומק העבודה שנעשתה בטיפול. עם זאת, זמן קצר לאחר מכן, ניכר היה כי היא מתקשה להחזיק בעמדה הדיכאונית לאורך זמן. היא המשיכה לבקר את עצמה אך תוך זמן קצר שינתה עמדה והאשימה את האנליטיקאי על כך שהוא "ודאי מתעייף מהמטופלים שכל הזמן משליכים לתוכו דברים" (Schafer, 2002, עמ׳ 250).
כמו כן, במהלך דבריה, התבלבלה ואמרה "מייצרים לתוכך", פליטת פה אשר הובילה לאסוציאציה של לידה. היא שיתפה במחשבה: "אם אני מייצרת אותך - אתה בא ממני, ואני אחראית על הקיום שלך, או על ההיעדר שלו, אם אני לא שמה לב אליך" (שם). שייפר הבין מכך כי היא רומזת שפגיעותו, ואולי אף הישרדותו, תלויות ב"טיפול" הלא מספק שלה בו.
שייפר מדגיש כי התנהלותה של גברת ב׳, לרבות ה"היעדרות" מהפגישה הצפויה, ייתכן והייתה ניסיון להסתיר את הכאב והחרדה אשר חששה כי תחווה בפרידה הקרבה. גם מחוץ לטיפול נהגה לדאוג לאחרים באופן מופרז, תוך ויתור על צרכיה וצבירת טינה שקטה. לפיו, סיום הקשר איים לפרק את אחיזתה הפנטזיונית בו, ולפגוע בתחושת השליטה שלה. בשלב זה, הישגיה האנליטיים נראו רעועים אך לא קרסו סופית. עם זאת, שייפר מציין כי גם כאן, כמו במקרה של גברת ו׳, תרם ככל הנראה האנליטיקאי עצמו – דרך פירוש נמהר מדי שייחס אשמה היכן שהייתה דאגה נרקיסיסטית – להחרפת הרגרסיה.
במאמר, הציע שייפר עיון מעמיק ברגעי סיום הטיפול הפסיכואנליטי דרך עדשת העמדה הדיכאונית. שייפר בחן את הקשר בין הישגים של הטיפול אשר קשורים בהתפתחות עמדה דיכאונית אותנטית, לבין הופעתה של עמדה דיכאונית כוזבת, אשר באה לעיתים במסווה של תובנה, שיתוף פעולה ודאגה, אך למעשה מסתירות רגשות ראשוניים יותר של תלות, תוקפנות וחרדה.
שייפר מבקש להבחין בין עמדה דיכאונית אותנטית, המאופיינת ביכולת לשאת רגשות של אשמה, קונפליקט, דאגה כנה לאחר ואובדן כל-יכולות, לבין עמדה דיכאונית כוזבת, אשר מדמה בגרות רגשית אך בפועל משמשת כהגנה נרקיסיסטית – תיאטרון של הסתגלות אשר מסתיר חרדה עמוקה מפרידה ורגשות בלתי נסבלים.
שייפר מדגיש כי תהליכים אלו אינם ייחודיים רק לרגע הסיום, אך מועצמים בו, ומציע לראות בהם תת-קטגוריה של חוויות פרידה בסיום אנליזה. כאשר הפרשנויות ניתנות ברגישות ואינן מכלילות או חודרניות מדי, הן עשויות לסייע למטופל לחבר, לעבד ולגבש את ההישגים הרגשיים שהושגו במהלך הטיפול. במובן זה, הסיום אינו רק נקודת סגירה, אלא גם מרחב בו נבחנת יכולת ההחזקה הפנימית של המטופל – לא פחות מזו של המטפל.
ירדן אלעזר היא פסיכולוגית בהתמחות קלינית. עובדת כמטפלת ביחידה לתגובות קרב של צה״ל ומשרד הביטחון.
Schafer, R. (2002). Experiencing termination: Authentic and false depressive positions. Psychoanalytic Psychology, 19(2), 235–253
