חיפוש

תקציר המאמר: מקנזי עולה לבמה

פורסם על ידי שושי קיסרי, ניר רז ורונן קובלסקי

מבוא

המאמר פורסם במלואו לראשונה ב'מקבץ': כתב העת להנחיה ולטיפול קבוצתי, 2018,  23 (1), 73-90.

תבניות תיאטרוניות הן צורות מוגדרות המעניקות מסגרת אסתטית ומיכל אסתטי לתכני הסיפור המובא אל התהליך היצירתי בתיאטרון פלייבק ובפסיכותרפיה באמצעות תיאטרון פלייבק. התבניות הללו מוכרות וידועות מראש לשחקנים המשתתפים בקבוצה ולמנחה, ובאמצעותן יכולים המשתתפים ליצוק את תכני הסיפור המומחז לתוך מבנה מוכר של אימפרוביזציה תיאטרונית. התבניות התיאטרוניות הקיימות בתחום מגוונות וכוללות בין היתר את ה'מקהלה', ה'דואט', תבניות עבודה שונות עם קונפליקט, פסלים ועוד. במקרים שבהם המשתתפים לא התנסו עדיין במשחק תיאטרוני בכלל, ובתיאטרון פלייבק בפרט, מסייעות התבניות לפתח את יכולות האלתור והמשחק, דרך הגדרה של צורת האימפרוביזציה והתפקיד של כל משתתף. תהליך ההבניה נעשה על ידי חלוקת הסיפור לאלמנטים; יצירת ייצוג תיאטרוני לכל אחד מהם; והבניה מחדש של הסיפור על ידי יצירת אינטגרציה בין כלל האלמנטים על בסיס התבנית הידועה מראש. במאמר זה נדון בנושא של התפתחות הקבוצה דרך שימוש בתבניות תיאטרוניות במסגרת פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק.

תבניות תיאטרוניות ותהליכים קבוצתיים

תבניות תיאטרוניות מאפשרות למטפל המנחה את הקבוצה, להדגיש או ליזום באופן סלקטיבי התנהגויות המתאימות לשלב ההתפתחותי בו נמצאת הקבוצה. לפי אנתוני ופוקס (Anthony & Foulkes, 1965), תפקידו החשוב ביותר של המנחה הוא לעזור לקבוצה לגבש את משאביה ולהכירם. התבניות התיאטרוניות של תיאטרון הפלייבק מאפשרות עיסוק והעמקה במטלות ההתפתחותיות שמזמן כל שלב בחיי הקבוצה. התבניות אמנם קבועות מראש, אך ניתן לעשות בהן גם שימוש מודולרי, כמו קוביות משחק. באופן זה ניתן ליצור תבניות שונות על פי הצורך, כמו להדגיש ולהגביר על הבמה קולות פנימיים בהתאם לתהליך הקבוצתי. כך למעשה יכול המנחה לסייע לקבוצה להתמודד עם המשימות ההתפתחותיות שלה ולהתקדם בתהליך הטיפולי. התבניות התיאטרוניות מהוות בפני עצמן התערבות טיפולית אקטיבית באמצעות פעולות בימתיות. כך, כאשר ניתן לזהות חסר בעולמו הפנימי של המסַפר, ניתן להציע לו דרכי התמודדות באמצעות התבנית התיאטרונית. תבניות התיאטרון מאפשרות התמקדות, הגברת קול פנימי, ארגון מחדש של הנרטיב ושל מערכת היחסים, אינטגרציה של קולות פנימיים מפוצלים ועוד. בנוסף, תפקידן של התבניות התיאטרליות הוא לחבר את חברי הקבוצה להקשר חברתי רחב יותר ובכך לאפשר ביטוי גם ללא מודע הקבוצתי. באופן זה מהווה היצירה התיאטרונית קרקע פורייה ליצירת שינוי בתוך הקבוצה. היצירה התיאטרונית מנכיחה באופן מוחשי את הכוחות הקבוצתיים, ולעתים גם חלקים לא מודעים המתקיימים במרחב הקבוצתי, ובכך מאפשרת לקבוצה ולמנחה להתבונן ולעסוק בהם באופן ישיר.

רוב התיאוריות רואות את התהליך הקבוצתי כמתפתח בשלבים. שלבים אלו מהווים מצבים שהקבוצה עוברת, כאשר כל שלב מאופיין על ידי סוגיות וקונפליקטים הנקשרים אליהן, עמם הקבוצה נדרשת להתמודד. מאמר זה עוסק במודל ההתפתחותי של מקנזי וליווסלי לתיאור קבוצה תחומה בזמן (MacKenzie & Livesley, 1983), ובאמצעותו נתאר תהליכים טיפוליים בקבוצת פסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק דרך עבודה עם תבניות תיאטרוניות. מקנזי (1990) מציין שלושה ממדים בלתי תלויים המתארים את הקבוצה: התקשרות, הימנעות וקונפליקט. ניתן לראות את הייצוגים התיאטרוניים העולים בתהליך הקבוצתי בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק, כביטוי של שלושת הממדים הללו. כל תבנית תיאטרונית מביאה לידי ביטוי את הממדים השונים, כאשר היחס ביניהם משתנה מתבנית לתבנית, בהתאם לצורך העולה מתוך התהליך. באופן זה, ניתנת במה מוחשית לתהליך הקבוצתי ולסוגיות השונות העולות בו, בהתאם לשלב בו נמצאת הקבוצה. המודל ההתפתחותי של מקנזי וליווסלי (MacKenzie & Livesley, 1983) מציג תאוריית-על בעלת שישה שלבי התפתחות בחייה של קבוצה הקצובה בזמן: 1. התקשרות; 2. בידול; 3. אינדיבידואציה; 4. אינטימיות; 5. הדדיות; 6. פרידה. מאמר זה מביא הצעות להתערבות באמצעות תבניות תיאטרוניות בהתאם לכל אחד משלבים ההתפתחותיים אלו בתהליך קבוצתי. חשוב לציין כי שלבי ההתפתחות בקבוצה אינם מובחנים לחלוטין ולעתים עוסקת הקבוצה בו זמנית במטלות התפתחותיות השייכות לשלבים שונים. באופן דומה, גם השימוש המוצע בתבניות התיאטרוניות במאמר זה אינו מוחלט או גורף ויש לעשות בהצעותינו שימוש באופן גמיש. כך, על אף שההצעות מבקשות להתאים את אופי התבנית התיאטרונית והיחסים שהיא מייצגת, לשלב שבו מצויה הקבוצה, ניתן להתאים תבניות אחרות למיקומים שונים בתהליך הקבוצתי, בהתאם לשיקולי המנחה וצרכי הקבוצה. בנוסף יכולים המנחים והשחקנים ליצור, להרכיב ולשנות את התבניות בהתאם לצורך העולה מהסיפור ומהתהליך הקבוצתי. 

תבנית ראשונה: מקהלה

תבנית זו תואמת את השלב הראשון במודל – שלב ההתקשרות. בשלב זה קיים רצון ליצור קבוצה ולחוש אליה שייכות. לשם כך נדרשים חברי הקבוצה לטשטש את האינדיבידואליות שלהם לטובת הקבוצתיות הנבנית ולטובת הגורמים המשותפים לכל חברי הקבוצה. תבנית המקהלה מאתרת את המשותף בין המשתתפים ויוצרת "מגבר רגשי", דרך עבודה קולית ותנועתית משותפת. צורה זו מדגישה את הויתור על הייחודיות האישית למען הקולקטיב. מבנה זה יוצר אחידות ולכידות קבוצתית, ומשתמש באלמנט של סינכרוניזציה שבו דפוסי ההתנהגות של אנשים נפרדים הופכים לדפוס יחיד, מתואם, מאוחד ושלם המייצר קרבה (Bernieri & Rosental, 1991). מבנה התבנית כולל שלושה או ארבעה משתתפים העומדים בחצי גורן כך שיוכלו לראות זה את זה. הם עומדים כתף אל כתף ויוצרים ביניהם מגע, כגוף אחד. הם מאזינים לסיפור של אחד ממשתתפי הקבוצה, ומלקטים ממנו מילות מפתח רגשיות או מילים המייצגות תמות מרכזיות בסיפור (רצוי להשתמש במילה אחת או בצמד מילים בכדי לשמור על המקצב והטכניקה). המטרה הראשונה של המקהלה היא ליצור אחידות וסינכרוניזציה. משתתפי המקהלה מתחילים בשלוש נשימות משותפות (שיוצרות חוויית סינכרוניזציה ומסמלות "כולנו כאחד"). אחרי נשימות אלו, אומר אחד המשתתפים מילה או צמד מילים מתוך הסיפור. הוא מצרף לאמירתו תנועה המביעה את החוויה הרגשית העולה מתוך המילה. לאחר שנאמרת המילה הראשונה סופרים שאר חברי המקהלה בלב: "שתיים, אחד," ואז אומרים את המילה ביחד ובצורה מתואמת. בדרך זו הם חוזרים על המילה יחד שלוש פעמים, ואז מחליפים למילה חדשה המבטאת אלמנט נוסף בסיפור. המילים אינן נאמרות על פי סדר הופעתן בסיפור אלא באופן לא מאורגן, כפי שמופיעים הקולות הפנימיים, המעלים מחשבות ותחושות.

תבנית שנייה: דואט

תבנית זו תואמת את השלב השני במודל ההתפתחותי – שלב הבידול, בו חשים המשתתפים צורך להדגיש את הנפרדות והשונות ביניהם. בשלב זה יש מקום רב יותר לשוני בין המשתתפים ועולה החוויה של "אני לא כמו כולם". זהו שלב המאופיין בקונפליקטים המדגישים את הגבולות וההבדלים בין חברי הקבוצה. תבנית הדואט מאפשרת לשני קולות שונים להישמע על במה אחת, כאשר קול אחד אינו מקשיב לקול השני, אלא עסוק בעמדה האישית שלו. המנחה יכול לזמן סיפורים העוסקים בקונפליקטים ופעמים רבות משתתפים מספרים בשלב זה סיפורים המשקפים את התהליך הקבוצתי גם בלי שנתבקשו לכך במפורש. מבנה התבנית כולל האזנה של המשתתפים לסיפור של חבר קבוצה המבטא קולות שונים אשר אינם מתחברים, כמו למשל שיחה נוקבת בין אמא ובן. בטכניקה זו עומדים על הבמה שני משתתפים, כשביניהם מרחק של חצי מטר ופניהם אל הקהל. משתתף אחד משחק את המסַפר או את תפקיד הבן ואילו המשתתף השני מגלם את ייצוג דמות האם. השחקן שנמצא בתפקיד המסַפר מתחיל ומשתף את הקהל בהתרחשות מתוך זווית הראייה שלו. בשלב מסוים קוטע אותו המשתתף השני, המשחק בתפקיד האם, ומציג לקהל את זווית הראייה שלו על אותה התרחשות. הוא ממשיך לדבר עד שהשחקן הראשון קוטע אותו שוב, וכך נמשך הדואט עד שהמנחה אומר "freeze", או שהשחקנים מסיימים. תבנית זו מאפשרת לשני קולות מנוגדים להתקיים על במה אחת, זה לצד זה. כל אחד מהשחקנים מספר את הסיפור כמי שמאמין שהוא מחזיק בָאמת. אלמנט נוסף שמאפיין תבנית זו הוא הניסיון לגייס את הקהל לטובת עמדה מסוימת, כי כל דמות מנסה לשכנע את הקהל שהיא הצודקת בעוד השנייה טועה. בדרך זו מדגישה התבנית את האלמנטים ההשלכתיים בסיפור. 

תבנית שלישית: קרוס 

תבנית זו תואמת את השלב השלישי במודל ההתפתחות – שלב האינדיבידואציה. בשלב זה בא לידי ביטוי הצביון האישי של כל משתתף בתוך הקבוצה ועולות שאלות בדבר האפשרות ליצור קבוצה של אינדיבידואלים, כמו גם מציאת מקום לקולות שונים בתוך קבוצה מבלי למחוק את הפרט. תבנית זו מזמינה את הקבוצה לחקור חלקים נוספים של העצמי, כחלק משלב האינדיבידואציה המציב אתגר בינאישי אקטיבי, בסביבה תומכת. מבנה התבנית כולל האזנה של הקבוצה לסיפור של אחד ממשתתפיה המכיל קונפליקט או רגשות סותרים ולאחר מכן נעמדים שני משתתפים בשני צדי הבמה, עם הפנים קדימה לקהל (חשוב שלא ייווצר ביניהם קשר עין בשלבים הראשונים של התבנית). כל משתתף בוחר צד מוגדר וברור בקונפליקט והשחקן האחר בוחר את הצד המנוגד לו. כל משתתף בתורו נושא מונולוג קצר בן שתיים-שלוש שורות, ומתקדם צעד הצידה לכיוון מרכז הבמה. כך, לסירוגין, נמשכים ניסיונות השכנוע של שני המציגים בצדקת דרכם. בשלב מסוים נפגשים שני השחקנים במרכז הבמה. זהו שלב קריטי שבו בפעם הראשונה נוצר מפגש בין שני הקולות. כל אחד מהם רואה את האחר, מסתכל, סופג את השונות, והשניים מחליפים חומרים. ברגע זה, תוך שהם מתבוננים זה בזה, הם עושים חצי סיבוב ומחליפים מקומות וגם עמדות. בשלב זה הם צועדים החוצה, וממשיכים לשכנע את הקהל באמת שלהם (המנוגדת לעמדה הראשונה שהביאו). תבנית זו מבטאת את האפשרות ששני צדדים יכולים להתקיים יחד על אותה במה, גם כאשר כל אחד מהם מחזיק באמת אחרת. הם אפילו יכולים לקבל השראה ולהיות מוזנים זה מזה תוך החלפת חומרים נפשיים.

תבנית רביעית: ריקוד משותף

תבנית זו תואמת ואף מדגימה את השלבים הרביעי והחמישי במודל ההתפתחותי – שלב האינטימיות ושלב ההדדיות. שלבים אלה מאופיינים בשאיפה לקרבה תוך הכרה בשונות. בשלב זה קיים עיסוק באפשרות של העצמי להתפתחות באמצעות האחר, כיוון שמתגבשת ההכרה כי השונות מזמנת לעצמי פוטנציאל להתרחבות, והיא נחווית פחות מאיימת. מבנה התבנית כולל האזנה של הקבוצה לסיפור של אחד ממשתתפיה, כשברקע מושמעת מוסיקה התואמת את האווירה הרגשית שמבטא הסיפור. שלושה משתתפים עולים לאחר מכן על הבמה וכל משתתף מציג משפט תנועתי המבטא חלק אחר בסיפור. אחרי זמן קצר עוברים לחלק השני של התבנית, שבו נוצר דיאלוג תנועתי, מעין ריקוד שבו חוקרים המשתתפים את התנועות ומקיימים קירבה "נוגעת-לא נוגעת". במסגרת קרבה זו המשתתפים נעים יחדיו בתוך התנועות השונות ויוצרים חיבורים מגוונים ביניהן. בחלק השלישי של התבנית נוצר מגע ושלושת המשתתפים הופכים לגוף אחד הנע יחדיו. מטרת התבנית היא להראות את האופנים בהם מזמנת השונות דיאלוג וקירבה המובילים לחיבור מתוך בחירה. בנוסף היא מראה כיצד יכול הדיאלוג ליצור תנועה חדשה, שנובעת מהחיבור בין התנועות השונות והנפרדות.

תבנית חמישית: פסל – עבר, הווה, עתיד 

תבנית זו תואמת את השלב השישי במודל ההתפתחותי - שלב הסיום, הכולל סיכומים ועיבוד לקראת הפרידה. תבנית הפסל "עבר, הווה, עתיד" מסמלת את ההתפתחות של האינדיבידואל, מהשלבים הקודמים בחייו, דרך ה"כאן ועכשיו", ועד להתבוננות קדימה. באמצעות תבנית זו יכולים המשתתף המסַפר ושאר הקבוצה, לראות כיצד מתקיימים זה לצד זה היבטים שונים של העצמי, המבטאים התפתחות. מתוך כך, מקבלת הקבוצה את החקירה האישית כחלק לגיטימי ואף חשוב בהתפתחות הקבוצה. מבנה התבנית כולל האזנה של המשתתפים לסיפור של אחד ממשתתפי הקבוצה אך בשלב העלאת הסיפור, כשהמנחה מראיין את המסַפר, הוא בודק שני נושאים: 1. איך הסיפור מתקשר אל העבר של המסַפר? ו-2. איך הוא מדמיין את התפתחות הסיפור בעתיד?. שלושה משתתפים מבצעים את התבנית כאשר הם מחלקים מראש את תפקידי המשחק – עבר, הווה ועתיד. המשתתפים עומדים בעומק הבמה, וכל אחד מהם בתורו מבצע מונולוג קצר, המלווה בתנועה המאפיינת את החלק הנבחר בסיפור. המשתתף הראשון מביא תנועה ומונולוג המסמלים את העבר ובסיום הקטע הוא יוצר פסל שמאפיין את המצב הרגשי של המונולוג הנבחר. המשתתף השני מביא תנועה ומונולוג המסמלים את ההווה, תוך התייחסות ישירה או עקיפה לפסל העבר הנמצא על הבמה. בסיום הקטע הוא יוצר פסל נוסף, המבטא אלמנט חדש אך גם מתחבר לפסל שיצר השחקן הראשון, כך שבסופו של דבר יהפוך הפסל שלו לחלק מפסל משותף, שיורכב משלושת הפסלים. המשתתף השלישי מביא דרך התנועה והמונולוג את החלק של העתיד בסיפור, ולאחר תנועה ומונולוג קצר יוצר פסל. המשתתף השלישי צריך לקחת בחשבון שהוא מסמל את המשך הסיפור, לכן רצוי שהמונולוג שלו יכיל אלמנטים של תקווה, התבוננות קדימה לעתיד, ופתיחות. בסיום המונולוג הוא מצטרף לפסל המשותף, ושלושת השחקנים עומדים בתנועה קפואה ("freeze") קצרה. החלק האחרון בתבנית מבטא התעוררות של הפסל וחזרה שלו לחיים. שלושת החלקים קמים לתחייה, וכל חלק מתמקד במונולוג שלו כאומר "החלק שלי הוא המשמעותי ביותר בסיפור". לאחר כמחצית הדקה יוצרים השחקנים פסל משותף חדש, ונשארים בו כעשר שניות בתנועה קפואה ("freeze"), כדי שהמסַפר והקהל יוכלו להפנים את הפסל השלם הכולל את ההתפתחות החדשה. בסיום העבודה התיאטרונית, מתקיים מעגל שיתוף המאפשר למשתתפי הקבוצה להביא לידי ביטוי סיפורים שהתעוררו בהם, רגשות, תחושות ומחשבות בתגובה לתהליך.

מקורות

קיסרי,ש., רז, נ., וקובלסקי, ר., (2018). מקנזי עולה לבמה: מודל של התפתחות הקבוצה דרך תבניות בפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מקבץ: כתב בעת הישראלי להנחיה ולטיפול קבוצתי. 23 (1), 73-90.

לקריאת המאמר המלא לחץ כאן.

Anthony, E. J. & Foulkes, S. H. (1965). Group psychotherapy: The psychoanalytic approach. London: Karnac.

Bernieri, F. J., & Rosenthal, R. (1991). Interpersonal coordination: Behavior matching and interactional synchrony. In R. S. Feldman & B. Rime (Eds.), Fundamentals of nonverbal behavior (pp. 401-432). Cambridge, England: Cambridge University Press.

MacKenzie, K. R. & Livesley, W. J. (1983). A developmental model for brief group therapy. In R. R. Dies & K. R. MacKenzie (Eds.), Advances in group psychotherapy: Integrating research and practice (pp. 101-116).‏New York: International Universities Press

MacKenzie, K. R. (1990). Introduction to time-limited group psychotherapy. Washington DC: American Psychiatric Pub.

על הכותבים

שושי קיסרי היא מטפלת בדרמה. מרצה ומדריכה סטודנטים באוניברסיטת חיפה, במכללת תל חי ובמכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. מנחה קבוצות, סדנאות ומטפלת בילדים, נוער ומבוגרים במסגרות ציבוריות ופרטיות. עבודת הדוקטורט שלה בחוג לגרונטולוגיה באוניברסיטת חיפה, מתרכזת בגישה המשלבת את תיאטרון הפלייבק בדרמה תרפיה בכלל ובטיפול הנרטיבי בגיל השלישי בפרט. היא פרסמה מאמרים ומרצה בכנסים בתחום של דרמה תרפיה ותיאטרון פלייבק כגישה טיפולית במהלך טווח החיים.

ניר רז הוא מנחה קבוצות בתיאטרון פלייבק, ממקימי ומנהלי המכון לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. במאי, שחקן פלייבק ותיק ואומן במה. זכה בפרס השחקן המצטיין בפסטיבל "סתיו תיאטרוני" במרכז סוזן דלאל ובפרס השחקן המצטיין בפסטיבל "כל הארץ במה" בצוותא. עבד כבמאי ומנחה במרכז חוסן עם אוכלוסיה של מבוגרים נגמלים מסמים, ובבית החולים תל השומר עם מתבגרים עם הפרעות אכילה. עובד כיום כליצן רפואי בבית החולים שניידר, כמספר סיפורים וכמנחה סדנאות בכנסים ובארגונים.

רונן קובלסקי הוא פסיכולוג קליני בכיר, מדריך בטיפול ואבחון, ממקימי ומנהלי המכון הישראלי לפסיכותרפיה בתיאטרון פלייבק. חבר במכון הישראלי לאנליזה קבוצתית. מרצה ומדריך במכללה האקדמית לחברה ואומנויות, במרכז ויניקוט, ובמכון מגיד לפסיכותרפיה של האוניברסיטה העברית. שיחק, כתב וביים בתיאטרונים שונים. הקים את "קבוצת התיאטרון הגדה השמאלית" בתל אביב, ואת פרויקט התיאטרון הישראלי גרמני "דור שלישי". זכה בפרס Arena האירופי לבמאים צעירים. עוסק בתיאטרון פלייבק טיפולי מ-1991.