חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • תמיכה, גוננות ותפקיד העוגן: פרק מספרם של פרופ' חיים עומר ואלי לייבוביץ

תמיכה, גוננות ותפקיד העוגן: פרק מספרם של פרופ' חיים עומר ואלי לייבוביץ

פורסם על ידי פרופ' חיים עומר ואלי לייבוביץ

ילדים זקוקים להגנה ולתמיכה. הגנת ההורים נדרשת כשהילד נתון בסיכון של איום חיצוני או בעקבות פעולות בלתי זהירות מצידם. ילד קטן הרץ לכביש או ילד שנתקף על-ידי אחרים זקוק להגנה מיידית. תמונת ההורה המחזיק את הילד בחיבוק או חוצץ בגופו בין הילד לבין הסכנה מסמלת יותר מכל את פעולת ההגנה ההורית. הגנה כזו משדרת את המסר: "אני עומד לפניך! אם מישהו ייפגע זה יהיה אני!" לעומת זאת, תמיכת ההורים נדרשת כשהילד מוכן רק באופן חלקי להתמודד עם משימה המוטלת עליו. תמונת ההורה העומד מאחורי הילד או לצדו, דוחף בעדינות ותומך בצורה פחות ופחות בולטת עד שהילד מסוגל לבצע את המשימה בעצמו, מסמלת את פעולת התמיכה. תמיכה כזו משדרת את המסר: "אני מאחוריך! אך אתה תתקדם בכוחות עצמך!" הגנה ותמיכה מצריכות איזון תמידי. ככל שמרכיב האיום הממשי בולט יותר נדרשת הגנה רבה יותר, וככל שהמרכיב התפקודי-התפתחותי גדול יותר נדרשת תמיכה רבה יותר. כאשר יש צורך בתמיכה אך ההורה מעניק הגנה נראה בו הורה 'מגונן'. כתוצאה מכך יכולת ההתמודדות של הילד הולכת ופוחתת.
במקרה של הילד החרד קשה במיוחד לאזן בין הגנה לתמיכה. כשהחרדה עולה, הילד נדחק למצוא הגנה. בדרך-כלל הוא יחפש אותה במקום הבטוח ביותר עבורו, כלומר בחיק הוריו. חרדת הילד מעוררת אצל רוב ההורים את הצורך להגן עליו. כאשר ההגנה אינה מספקת את הילד הוא עשוי לדרוש זאת ביתר שאת, להפציר ולתבוע את הגנת ההורה או אף לעמוד על-כך שההורה ימלא בעצמו את החסר בתפקודו. קשיים אלה עשויים לחלוף, בעיקר כשההורה תומך בילד בצורה המעודדת חזרה לתפקוד, אך כשבמקום לתמוך ההורה מגונן מורחקות דרישות התפקוד מן הילד. בכך עלול ההורה לתרום להנצחת הבעיה. בחלוף הזמן נראית החזרה לתפקוד עצמאי כפחות ופחות אפשרית. הילד וההורה מתרגלים למצב ורואים אותו כבלתי-נמנע. במצב זה הולכת ונשחקת יכולתו של ההורה למלא תפקיד של עוגן עבור ילדו.

שחיקת תפקיד העוגן: ההורה המגונן

תפקיד העוגן נשחק, כאשר ההורה מאבד את שלושת מקורות החוזק שלו: (א) את משקלו, דהיינו בטחונו בעמדותיו, התמדתו והאכפתיות הנחושה שלו; (ב) את מרחבו האישי, דהיינו את אפשרותו לשמור על גבולות פרטיותו, בחדרו, בחייו הבין-אישיים ובעבודתו, כמו גם את יכולתו לקבוע כיצד ביתו מתנהל, ו- (ג) את חיבוריו למערכת תמיכה, הנותנת לעמדותיו ופעולותיו הד ולגיטימציה. שלושת אלה מספקים את תנאי היסוד של "העגינה העצמית" ההורית: כמו שעוגן של ספינה חייב להיות בעל משקל, להתמקם במקום יציב ולהתקבע בעזרת שלושת חיבוריו, על מנת לייצב את האוניה, כך זקוק ההורה לשלושת היסודות של העגינה העצמית, כדי שהוא יוכל לשמש כעוגן לילדו. הלכה למעשה מתרחשת השחיקה במילוי תפקיד העוגן, כאשר ההורה מוותר על עמדותיו ורצונותיו עקב דרישות הילד, רץ להושיע במקום לשמש כמשענת יציבה, מתרחק מרגשותיו הוא והופך במקום זו למגבר ושופר של רגשות הילד, מקפח את קשריו המשפחתיים והחברתיים בגלל דרישות הילד והצורך להסתיר את בעייתו, מוותר על גבולות הפרטיות שלו עקב צרכי הקרבה התמידיים של הילד, ומאבד את היכולת לנהל את זמניו ועתותיו, כדי להיות זמין לילד באורח קבע. הורים לילד עם בעיות חרדה יכולים לשאול את עצמם מספר שאלות, כדי להעריך את מידת השחיקה בה הם נתונים:

• האם הזמן שלי חדל להיות שלי, והפך למעשה להיות זמן של הילד בגלל חרדותיו? (לדוגמה, פגיעה בעבודה או בפעילויות פנאי)
• האם המרחב האישי שלי הצטמצם בגלל חרדות הילד? (לדוגמה, שינה בחדר ההורים או נגישות בלתי-מוגבלת של הילד למרחב הפיסי, לטלפון, או לחפציהם האישיים של ההורים)
• האם אני חרד מכך שהילד ירגיש חרדה? האם אני מרגיש מוצף וחייב להגיב מיד כדי למנוע או להפסיק לאלתר את החרדה שלו?
• האם חיי היום-יום שלי מוכתבים על-ידי חרדותיו, מגבלותיו או צרכי ההרגעה של הילד? (למשל, ההורה מבצע עוד ועוד פעולות במקום הילד)
• האם אני מסוגל למנוע מילדי להפריע לי בשיחות או עיסוקים אישיים עקב חרדותיו?
• האם יש לי זכות לרצונות ותוכניות משלי? האם אני מסוגל לממש רצונות ותוכניות אלו?
• האם אני מסוגל לקבל תמיכה מבני משפחה, מחברים או מאנשים אחרים בקהילה כדי להתמודד עם הקשיים של ילדי?

כשיכולת העגינה ההורית נשחקת, קשה לדעת אם חרדת הילד היא המפעילה את ההורה, או אם התנהגות ההורה מנציחה את חרדת הילד. האמת היא עירוב של השניים. חרדת הילד מפעילה את ההורה, ופעולות ההורה מחזקות את החרדה. לעתים ההורה כה מוצף מחרדת הילד עד שאין לדעת אם זו רק חרדתו של הילד, או שמא היא בחלקה בבואה ותולדה של חרדת ההורה. הרי ילדים נבהלים כשהוריהם נבהלים, והם לומדים מהוריהם ממה לפחד. מבחינת הילד החרדה של ההורה היא סימן לכך שיש סיבה טובה לפחד.

תהליך העגינה העצמית חשוב גם להורה עצמו. התחושה שיש לנו משקל ומרחב אישי, ושאנו מחוברים למערכת תמיכה היא צורך אנושי בסיסי, שמילויו חיוני לתפקוד תקין ולאיכות חיינו. ההורה לילד החרד אינו רק הורה לילד החרד. הוא בדרך-כלל גם בן-זוג, הורה לילד או לילדים נוספים, עובד ומפרנס, ואדם המקיים קשרים חברתיים משלו. תפקידים אלה מצריכים עגינה עצמית כדי שיוכלו להתמלא. הורים המאבדים את יכולת העגינה נוטים לעתים להמעיט בחשיבותם של צדדים אלה בחייהם. לדידם, חובתם העילאית היא להגן על הילד ולמנוע את סבלו. אולם רק חזרה למידה מסוימת של 'אנוכיות בריאה', ועמה לעגינה עצמית איתנה, תאפשר להורים אלה לתמוך בילדם. ניתן להעז ולומר, שהילד החרד, שהוריו מוותרים על צרכיהם כדי להגן עליו, נידון להישאר שבוי בחרדתו. שיקום יכולת העגינה של ההורה נעשה, אם כן, לא על חשבון הילד אלא למענו. אין לצפות, כמובן, שילד עם בעיית חרדה יודה להורה על התעקשותו לחזור ולבסס את משקלו, את מרחבו האישי ואת התחברות למערכת תמיכה, כפי שאין לצפות שילד קטן יודה להורה המשקה אותו בתרופה מרה. אך ההורה יוכל לבצע את המשימה, אם ידע בבטחה כי הדבר נעשה למען ילדו, ולא רק לרווחתו העצמית.

פלישה במקום עגינה: ההורה הדורש

גם הורה שפולש כל הזמן למרחבו האישי של הילד איננו מסוגל לתמוך. ההורה המנסה לגרום לילד החרד להתגבר על החרדה באמצעות אמרות בוטות, הטפות לאומץ-לב, או הצהרות על כך שאין כל סיבה לפחד לא יהווה מקור תמיכה לילד ולא יקרב אותו להתמודדות, אלא להיפך. אם דימינו את ההורה המגונן כחוצץ בין הילד לבין העולם, ובכך מונע התמודדות, נוכל לדמות את ההורה הדורש כמי שדוחף את הילד עד שהוא נופל. ההורה הדורש, ללא יכולת לקבל ולהכיל את חרדת הילד, עלול לגלות כשל כפול במילוי של תפקיד העוגן. (א) המרחב האישי ההורי הוא בלתי-חדיר יתר על המידה, כך שההורה איננו פתוח לצרכים ולמסרים של הילד. במצב זה הילד לא מרגיש שהוא יכול להיתמך על ידי העוגן ההורי. (ב) ההורה פולש לתוך מרחבו האישי של הילד, כשהוא מנסה לקבוע עבורו כיצד עליו להרגיש, לחשוב ולהגיב. באופן זה הוא פוסל את זכותו של הילד לרגשות משלו ("אין כאן בכלל ממה לפחד!"), לבחירות משלו ("מה זה אתה מתבודד? אתה צריך להיות עם החבר'ה!") ולתגובות משלו ("מה אתה פוחד ממנו? תרביץ לו בחזרה!"). תפקיד העוגן מתמלא כאשר המרחב האישי של ההורה איננו בלתי חדיר ואטום למצוקה ולצרכים של הילד, וכאשר מקומו ורגשותיו של הילד זוכים לכבוד והתייחסות. הורה שדורש ודוחף הוא כמו מי שמבקש להשתמש במשקל העוגן כפטיש, במקום כמשענת.

ההורה הדורש, כמו ההורה המגונן, פועל ממניעים הוריים חיוביים. הוא מבין היטב שהעמדה המגוננת עלולה להנציח את החרדה, ורואה בדאגה את העובדה שהילד מתקשה לתפקד. אולם כשדרישות ההורה רחוקות מן היכולות העכשוויות של הילד, הילד לא יוכל להפיק מהן תועלת. אם נדמה לעצמנו את משימת ההתמודדות העומדת בפני הילד כמדרגה שעליה הוא חייב לטפס, האמירה החותכת של ההורה הדורש הופכת את המדרגה לגבוהה ותלולה אף יותר. כך, למשל, ההורה הדורש מנסה לעתים לעודד את הילד החרד להיות אמיץ על-ידי מתן דוגמה אישית ("הנה אני מראה לך שאין ממה לפחד!"). אך הילד, שאולי מעריץ את ההורה על עוז לבו, מרגיש נחות וחסר-יכולת לעומתו. כך משיגה הדוגמה האישית של ההורה את התוצאה ההפוכה, והילד משתכנע שאין לו סיכוי למלא את מה שמצפים ממנו.

במצב זה ינחל ההורה הדורש אכזבה, ויגיע למסקנה שהילד אינו מנסה מספיק או שאינו רוצה באמת להתגבר. כתוצאה מתסכולו הוא עלול לפרש את התנהגות הילד כמניפולציה, שכל מטרתה להשיג פינוקים והקלה בדרישות. האכזבה מביאה אותו לכעס, לדרישות פסקניות נוספות ואף להצגת אולטימטום: "או שאתה מתחיל לעשות את זה, או שאני יוצא מן העסק!" כך עלולה העמדה הדורשת להביא לנתק במקום לתמיכה.

הקשחת העמדה משפיעה לרעה גם על ההורה השני. נוכח הדרשנות, הביקורת והתסכול המופנים כלפי הילד חש ההורה השני, שאין לו ברירה אלא להעמיק את ההגנה מצדו. הזדהותו עם הילד המותקף לא משאירה לו ברירה. כך הולך וגדל הפער בין ההורים, כששניהם מאשימים זה את זה בכל בעיותיו של הילד. ההורה המגונן מנסה ללמד את ההורה הדורש גמישות ורכות, אך ההורה הדורש מסיק מכך, שרק הוא רואה את המציאות ורק הוא יכול להחזיר את הילד לתפקוד. בדומה לכך מנסה ההורה הדורש לשכנע את ההורה המגונן להציב גבולות ולהעמיד דרישות, אך ההורה המגונן מסיק מכך, שרק הוא מבין לנפשו של הילד ורק הוא מסוגל לעזור לו. כך, בשעה שהורה אחד הופך את המרחב האישי שלו לאטום לחלוטין, מבטל השני את מרחבו האישי לחלוטין. כתוצאה מכך מרגיש הילד חרד יותר, תלוי יותר ודחוי יותר.

להלן מספר שאלות, שההורה הנוטה לעמדה דורשת יוכל לשאול את עצמו, כדי לדעת באיזו מידה הוא נגרר יתר על המידה לכיוון זה:

• האם אני אומר לילד שכל חששותיו חסרות שחר, ושהוא פשוט צריך להפסיק עם השטויות?
• האם אני נוזף בו על תגובות החרדה שלו?
• האם אני חושב, או אומר, שהחרדה היא הצגה או מניפולציה?
• האם אני מאמין, שכל הבעיה תיפתר אם נעמיד לו דרישה פסקנית ומוחלטת?
• האם לעתים אני מרים ידיים ומעדיף להתרחק מכל העניין?

תום בן העשר הוא השני משני ילדים, והוא נולד לאחר מאמצים רבים של הוריו להביאו לעולם. אמו, רותי, היתה תמיד דאגנית, ומגיל צעיר התקשה תום להתרחק ממנה. רותי ליוותה אותו לגן ביום הראשון, והפרידה היתה ארוכה וקשה לשניהם. בכל יום, כשתום חזר מן הגן, ולאחר מכן מבית-הספר, רותי תשאלה אותו ארוכות. איך הוא הסתדר? האם היה לו קשה להיות לבד? האם הילדים הציקו לו? איך התייחסה אליו הגננת? תום לא היה יכול להישאר לבד בבית אף לזמן קצר ביותר. הוא פחד ממפלצות, ורק לאחר בדיקה מדוקדקת של חדרו על-ידי אחד מהוריו הוא היה מוכן ללכת לישון. גם אז הוא הרגיש שהמפלצות מצטופפות בפרוזדור ומחכות שהוא יירדם כדי להיכנס לחדרו. כמו ילדים חרדים רבים היה תום בעל דימיון פורה, והוא היה רואה בעיני רוחו כיצד המפלצות מבלות לילה שלם ליד מיטתו ועושות "חגיגה מרושעת של פעולות זוועה" מסביב למיטתו. פעמים רבות הוא עובר למיטתם של ההורים וישן איתם עד הבוקר. אבנר, אביו של תום, מגדיר את המצב כלא נורמלי, ודורש שתום יפסיק לישון אתם לאלתר. הוא מאשים את האם בכניעה לכל גחמותיו של תום, אך היא טוענת שאין ברירה ועדיף שישן איתם מאשר שיפחד כל הלילה. רותי, שהתקבלה לא מזמן לתפקיד בכיר בחברה בה היא עובדת, מרגישה כי לא תוכל לקבל את התפקיד, כי הדבר כרוך בעבודה בשעות אחר-הצהריים ולעיתים אף בנסיעות אל מחוץ לעיר. מצבו של תום החריף בחודשים האחרונים. יום אחד הוא הודיע, כי אינו רוצה ללכת לבית-הספר. הוא פחד שמשהו יקרה להוריו, והתחיל להתקשר אל אמו בכל הפסקה. מספר הימים בהם תום לא הלך לבית-הספר גדל, עד שבשבועות האחרונים הוא נעדר כמעט כליל. רות מפחדת שחווית החרדה תותיר צלקות בנפשו של תום. אבנר נואש מלנסות ולהציב גבולות לדרישותיו של תום. הוא מאשים את רות על שהיא מבטלת את עמדתו. לאחרונה הוא הודיע שהוא מרים ידיים. האח הגדול, אסף, מתלונן שרק תום מקבל תשומת-לב מאמו, וכי הוא, שאינו "עושה הצגות" אינו מענין אותה. רותי מכירה בצדקת טענותיהם של אבנר ושל אסף, אך היא לא מסוגלת לעמוד במצוקתו של תום. לצופה החיצוני נראה לעתים, שתגובותיה מהירות יותר אפילו מתגובותיו של תום: היא 'מקדימה דאגה למכה'.

תיאור זה אופייני למשפחות בהן החרדה של הילד מתווספת לחרדה של אחד ההורים, מזינה אותה וניזונה ממנה בתורה. אנו מכנים מצב זה בשם ברית החרדות. כל אדם שאינו שותף לברית החרדות מוגדר כזר, כלא מבין או כחסר-לב. זה היה תפקידו כפוי הטובה של האב, אשר בתורו חיזק את ברית החרדות על-ידי עמדתו הדורשת והמתנתקת.

מעברי חיים

המעבר מן התלות המוחלטת של התינוק לעצמאות הולכת וגדלה של הילד והמתבגר איננו חלק. משימות כמו שינה נפרדת, מעבר לגן או לבית-הספר ויציאה לטיולים כיתתיים הכוללים שינה מחוץ לבית הן תחנות משמעותיות אך לעתים כאובות במסלול הגדילה. רכישת העצמאות נמשכת באורח רציף גם בין התחנות, אך דווקא בהן מתמקדות בדרך-כלל הציפיות הדרוכות של ההורים, ולא לחינם. תחנות המעבר הן נקודות ציון חשובות, בהן עשויים להתעורר קשיים ומשברים. בנקודות אלו נדרשים ההורים להכיל את קשייו של הילד, לתמוך בו ולהובילו לכיוון הרצוי.

תפקיד ההורים כולל בתוכו מתח וניגוד מתמידים. עליהם להגן על הילד אך גם לעודד אותו לתפקד באופן עצמאי. בנפשו של כל הורה, וגם בין ההורים, מתקיים דו-שיח תמידי בין הקול המגן והקול המבקש עצמאות. יכולת התמיכה של ההורים מושתתת על איזון מוצלח בין השניים: הקול המגן מקבל ביטוי בנחמה, בעידוד ובהכלת הילד על-ידי ההורה, והקול המבקש עצמאות בא לביטוי ביצירת תנאים המאפשרים ומצריכים התמודדות. בפעולת ההורים מודגש פעם הקול המגן ופעם הקול המבקש עצמאות. קצב נכון בין שני ההדגשים הוא המפתח להצלחה. כך, כשהילד מראה יכולת ראשונית להתמודדות, על ההורה להסיר בהדרגה את הגנתו. התפתחות ההליכה היא דוגמה מובהקת לכך. ההורים מעודדים את הילד ללכת רק כאשר הוא מסוגל לעמוד. הניסיון לעודד הליכה לפני שהילד בשל לכך הוא חסר משמעות. רוב ההורים, כידוע, אינם מתקשים לקבוע מתי עליהם להרפות ולאפשר לילד לעשות את צעדיו בעצמו. כך גם לגבי רוב מעברי החיים האחרים. אולם אצל הילד החרד הדברים פחות ברורים. להורים קשה לדעת מתי עליהם להקטין את ההגנה ולעודד תפקוד עצמאי. הסיבוך גדל כשהילד דורש מעורבות הורית מתמשכת בתחומים בהם מצופה שכבר יהיה עצמאי. במצבים אלה נדרשים ההורים להובלה אקטיבית יותר, ולהפגנת מנהיגות.

לכולנו יש חלום של התפתחות חלקה. היינו רוצים שהצמיחה תתרחש באורח ספונטני, כהשתלשלות טבעית של צרכי הילד ונטיותיו. אך דרישות החיים מערערות את החלום. כך, למשל, נשלחים הילדים לגן-הילדים ולבית-הספר בגיל קבוע, ללא התחשבות במידת בשלותם. במצבים אלה די לרוב במידה מתונה של תמיכה ולחץ סביבתי כדי לגייס את מאמץ ההסתגלות הדרוש. חברנו, שמשרדו גובל בגן-ילדים, סיפר שבכל שנה הוא עובר שבועיים רועשים בעבודתו: השבועיים הראשונים של פתיחת הגן. שנת הלימודים נפתחת בבכי רב, השוכך ונעלם בהדרגה לקראת סוף השבוע השני. הבכי הוא תוצאה של קשיי המעבר מן הבית לגן-הילדים. הפסקת הבכי משקפת הישג מרשים של הילדים ושל הוריהם. בתום שבועיים אלה, לכולם מגיעה מדליה.

משל מעולם הטבע ליחס בין התפתחות ספונטנית לדחיפה הורית מספקת לנו אמא-קנגורו. כאשר הקנגורו הקטן גדל הוא מתחיל על פי רוב לעזוב את הכיס האימהי מרצון. תפקידה של אמא-קנגורו הוא להפוך את עצמה לפחות ופחות זמינה, ולהקשות באופן הדרגתי על חזרת הקנגורו הקטן לכיס החמים והנעים. אולם אין זה נדיר, שהקנגורו הקטן מעדיף להישאר בתוך הכיס במקום להתמודד עם העולם הלא נוח בחוץ. אמא-קנגורו עשויה לקבל בתחילה בעין יפה את הצורך המיוחד של ולדה 'החרד' להגנה. אבל כשהוולד גדל ומשקלו עולה נעשית נשיאתו למסורבלת. בנקודה מסוימת אוחזת האם את הקנגורו הקטן באוזניו (שלצורך זה נבראו ארוכות דיין), ומשליכה אותו החוצה. לעתים היא עדיין עשויה לאפשר לו כניסות קצרות 'למילוי הבטריות'. אך בהדרגה הכיס מוגדר 'מחוץ לתחום'. בתצפיות על עולם הקנגורו לא נמצאו ולדי קנגורו שנשארו במשך שנים בתוך הכיס. לא כך במקרה של ילדים חרדים והוריהם.

גיל היה אחד מאותם ילדים הנחבאים מאחורי החצאית של אמם. לאורך תקופת בית-הספר היסודי הוא לא דיבר בכיתה. למעט חבר אחד, המלווה אותו מאז כיתה א', לא יצר גיל חברויות של ממש. כאשר פונים אליו הוא מסמיק, מגמגם ובדרך-כלל אינו מצליח לענות באופן ישיר. בבית הוא מתנהג ומדבר כמו ילד רגיל, ואינו מתבייש לעמוד על שלו או 'לעשות סצינה' כאשר הדברים אינם מתנהלים כרצונו. גיל טרוד מן האפשרות, שהוא עלול להגיד משהוא טיפשי או להיראות מגוחך. כשהוא נדרש לקנות דבר מה, הוריו מלווים אותו ומדברים במקומו עם המוכר. ההורים מרגישים כי הם הפכו לרמקול, דרכו גיל מתקשר עם העולם. הידרדרות נוספת באה במעבר לחטיבת הביניים. גיל ישב במשך יום או יומיים בכיתה, בוהה ברצפה ומתעלם מכולם. כשהמורים פנו אליו הוא לא ענה, וכשאחד מהם הגיב על כך בקוצר-רוח הוא ברח מבית-הספר וסירב לחזור במשך כמה ימים. גיל סירב בתוקף להגיע לטיפול נפשי, ורק לאחר שהובטח לו כי יוכל ללמוד בכיתה קטנה מאוד הוא ניאות לחזור לבית-הספר. כך מצא את עצמו לומד בכיתה טיפולית עם ילדים עם בעיות התנהגות קשות וברמה שכלית ולימודית נמוכה בהרבה מרמתו.

אין להמעיט במצוקתו של גיל. הוא אכן סובל מחרדה קשה, וזקוק לעזרה. עם זאת, הימנעותו מכל התמודדות עם מצבו נובעת, בין היתר, משיתוף הפעולה של הוריו ומשחיקת מרחבם ומשקלם ההורי. מקרה זה ממחיש עיקרון מרכזי: נכונותו של הילד לנסות ולהתמודד תתפתח רק כאשר הסביבה תפסיק למלא את כל התפקידים במקומו. על כן יש להקדים את השינוי אצל גיל בשינוי אצל הוריו, ולעזור להם לחדש את עגינתם השחוקה. עד שזה יקרה סיכוייו של גיל להתפתח יישארו נמוכים.

ההורים כזרוע המבצעת של חרדות הילד

כרסום בתפקיד העוגן מתרחש כל אימת שההורים נכנעים לדרישות בלתי סבירות. השאלה מהי פעילות סבירה להרגעת הילד דורשת עיון. למשל, לומר לילד החרד מגנבים שההורים שומרים עליו, ושהם בודקים את פתחי הבית לפני שהם הולכים לישון, היא פעולה סבירה המרגיעה לפחות בחלקה את הילד, והיא עשויה לאפשר לו ללכת לישון בצורה טובה יותר. אולם דרישות ההרגעה של הילד החרד עלולות להתנפח כמו בועה.

כשעוז היה בן שנתיים הבחינו הוריו, צופית ויואב, כיצד הוא מתנקה בזהירות בכל פעם שהוא משחק בארגז החול. בשונה מאחיו, מעולם לא נדבק עוז בכינים. צופית סיפרה כי אחיו הגדולים של עוז דמו לאביהם בחוסר הרגישות שלהם לנושאים של היגיינה, ואילו עוז דמה לה, שבהקפדתה על ניקיון זכתה לכינוי 'סטרילית'. בתחילת גיל ההתבגרות החל עוז לשטוף את ידיו פעמים רבות ביום, ולזמן ממושך. פעם אחת העירה אחות, שעוז כבר שוטף את ידיו למעלה מעשרים דקות. צופית ניגשה אליו, ומצאה אותו מהופנט לכיור, בוהה במראה במבט אבוד ושוטף את ידיו בחריצות. כשניסתה לעצור אותו ולקחה את ידיו בידיה הוא צעק: "תראי מה עשית, עכשיו אני צריך להתחיל את הכל מההתחלה!" ופרץ בבכי. עוז החליט, אחרי שראה פעם את הפועל מסדר את כיכרות הלחם על המדף בידיים שלא נראו לו נקיות מספיק, שהאוכל שקונים במכולת הקרובה לבית עשוי להיות מסוכן. צופית ויואב נאלצו לבצע את הקניות בחנות מרוחקת, ולשמור את כל המצרכים ארוזים בתוך המקרר בשקיות ניילון קשורות. עוז כבר לא הסתפק בנעילת הדלתות והחלונות בלילה, אלא דרש מכל בני הבית לשמור את החלונות סגורים תמיד. אם מישהו פתח אפילו אחד מהם לזמן קצר הוא היה מתפרץ בצעקות או אף באלימות. בנוסף לכך הוא דרש מהוריו להתלוות אליו לסיור לילי סביב הבית חמש פעמים במטרה לוודא שהכל סגור כפי שצריך. טקס נוסף הוקדש לכניסה לבית. כל בני הבית נדרשו לשפשף את רגליהם שש-עשרה פעמים במחצלת שלפני דלת הכניסה, לעבור את מפתן הבית, לחזור לאחור ולשפשף את הרגליים עוד שמונה פעמים. רק לאחר ביצוע פעולות אלו תחת מבטו הבוחן של עוז הורשו בני המשפחה להיכנס.

כל ההורים עושים פעולות רבות במקום ילדיהם, ובמיוחד כשהילדים עדין קטנים. בתהליך תקין של התפתחות הולכות ומתמעטות פעולות אלו, והאחראיות עוברת בהדרגה אל הילד. אצל ילדים עם קשיי תפקוד שונים יכול המעבר להיתקל בקשיים. במקרים אלה חייבים ההורים להשקיע מאמץ כדי להכשיר את הילד, להתאפק מאספקת שירותים הנראים כמתבקשים וללמוד לעמוד באי-נחת, בדרשנות או בסבל של הילד המתקשה לתפקד באופן עצמאי. קשיים אלה בולטים במיוחד אצל הילד החרד. לעתים אנו עדים לתהליך, בו השירותים ההוריים לא רק שאינם קטנים עם הגיל, אלא הם גדלים באופן בולט. כך קורה אצל ילדים כמו עוז, ההופכים את הוריהם לשותפים פעילים בפעולות הדרושות להפחתת החרדה. במצב זה הופכים ההורים לספקים של 'סם הרגעה' בדמות השירותים שהם מספקים לילד. תכופות מגלים ההורים, שעליהם לספק שירותים אלה במנות הולכות וגדלות.

הפיכתו לזרוע המבצעת של חרדת הילד מבטאת שחיקה בולטת בעגינה ההורית. ההרגל לפעול במקום הילד משתרש באופן כה עמוק, עד שלעתים ההורים כבר אינם ערים לכך שהם מספקים שירות מיוחד. די ברמז דק ביותר כדי שהם ייכנסו לפעולה. ההורה "המיומן" פועל ברגישות הנראית לעתים קרובות כטלפתיה. תגובתו באה באופן מיידי, בעקבות הסימן הקטן ביותר של מצוקה, לעתים עוד לפני שהילד נתן למצוקתו ביטוי מפורש. במקרים אחרים התהליך קולני יותר, וההורים פועלים רק לאחר שהילד דורש זאת במפורש. לעתים, מתוך תסכול ודאגה, מנסים ההורים להתנער מן התפקיד ומסרבים לבצע את הפעולות. הילד, שהורגל באספקה קבועה של שירותים, יגיב בחריפות לניסיונות אלה. התגובות יכולות לקבל אופי של מחאה קשה ואף אלימה, או של ביטויי חרדה חריפים. ללא הכנה מוקדמת יקשה על ההורים לעמוד במצבים אלה. התוצאה במקרים רבים היא חזרה של ההורים לתפקיד הזרוע המבצעת, תוך תחושת שכנוע שהדברים לא יכולים להיות אחרת. השחיקה בעגינה העצמית מגיעה במקרים אלה למצב בו ההורים לא יכולים לדמיין אפשרות ממשית של סירוב.

הנכונות של הילד החרד לקבל עזרה תלויה בתחושה שאין לו ברירה אלא לנסות ולהתמודד. לעתים, גם אם רצון הילד בעצמאות מתעורר, עלולות תחושות החרדה לגבור על הכוונה הטובה ולקטוע את התהליך החיובי באיבו. בפרקים הבאים נדון במצבים שבהם הילד מוכן לקבל עזרה, ובמצבים בהם הוא מסרב לכך. ברוב המקרים מתנדנד הילד בין שני הסעיפים. השתחררות ההורה מתפקידו כזרוע המבצעת של הילד תאפשר לו למלא מחדש את תפקיד העוגן למען הילד ובכך לחדש את התפתחותו התקינה.

ביבליוגרפיה

תמיכה, גוננות ותפקיד העוגן: פרק ראשון מספרם של של פרופ' חיים עומר ואלי לייבוביץ "פחדים של ילדים: איך לתמוך במקום לגונן", הוצאת "ספרים בע"ם"