חיפוש

פרופ' עמירם רביב מגיב לתיקון החדש לחוק הפסיכולוגים

פרופ' עמירם רביב

פרופ' עמירם רביב הוא פסיכולוג חינוכי וקליני, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללמודים אקדמיים באור יהודה.

נתבקשתי לחוות דעה על התיקון שהתקבל לאחרונה בחוק הפסיכולוגים המותיר בפיסקה 9ב' את המשפט: "לא ייתן פסיכולוג טפול פסיכותרפויטי אלא אם הוא מומחה". ההמשך בחוק המקורי, המציין שמדובר אך ורק ב"פסיכולוג קליני", נמחק.

כבר שנים רבות מתקיימים בארצנו ויכוחים ודיונים, חלקם רוויי אמוציות, לגבי זכותם של פסיכולוגים שאינם קליניים לעסוק ב"פסיכותרפיה". בצעירותי, הייתה מתעוררת בלבי לעתים תהיה איך ה"פסיכולוגיה" על ערכיה ועקרונותיה נעלמת כשמדובר בוויכוחים בין פסיכולוגים. וויכוחים אלו החלו למעשה עוד קודם לחקיקת חוק הפסיכולוגים ב-1977. לא ארחיב בתיאור ההיסטורי אבל אציין בקצרה ששורשי הויכוח עוד בימים שהסתדרות הפסיכולוגים הייתה (כשם שהיא גם כיום) גוף וולונטרי והיא זו ש"הכירה" בבעל מקצוע כפסיכולוג, וכמו כן, היא זו ש"הכירה" במומחיות. כבר אז היה ברור (למרות הויכוחים בין החטיבות השונות שבתוך הסתדרות הפסיכולוגים) שבפסיכותרפיה עוסקים רק מי שהם פסיכולוגים קליניים.

חוק הפסיכולוגיה קיבע למעשה נוהל זה והפך את ה'מקובל' באותה תקופה להליך חוקי.

במקרה הזדמן לי לצפות לאחרונה בתכניתם של לונדון וקירשנבאום שהקדישו בשתי הזדמנויות שונות זמן מסך יקר בניסיון לברר על מה המהומה המתרגשת בחוגי הפסיכולוגים סביב לשאלות ה"תיקון" בחוק הפסיכולוגים. המרואיינים, חברים נכבדים בקהילה המקצועית, נראו יותר מסכימים מאשר מתנגדים איש לדברי רעהו. ניסוחיהם היו כה מפרגנים וכה מתחשבים, כששני המתדיינים (המצדד בתיקון והמתנגד לו) מסכימים שאי אפשר לעסוק בפסיכותרפיה בלי הכשרה הולמת, עד שלא נותר למראיינים אלא לתהות "אז על מה המהומה". כתבתי אז לירון לונדון מייל שלטעמי מסביר את גרעין הויכוח שהיעדרו מהשידור הותיר אותו תוהה. ואני רוצה לחזור על עיקרי הסברי כאן.

להערכתי, הבעיה העיקרית בחוק בצורתו הקודמת אינה ההתניה לפיה רק פסיכולוג קליני יעסוק בפסיכותרפיה, אלא ההתניה המקדימה הקובעת מי יהיה פסיכולוג קליני.

כידוע, לא יכול אדם להתחיל "התמחות קלינית" אם אינו מסיים של תוכנית לימודים קלינית במ.א. אין ספק שיש הגיון רב בהתניה זו. לכל מקצוע יש דרישות מינימום והטענה שזו התשתית הנדרשת לפסיכולוג קליני נשמעת די הגיונית. אבל ברגע שבאה ההתניה השנייה האוסרת על מי שאינו פסיכולוג קליני לעסוק בפסיכותרפיה נוצר מצב אי-רברסבילי. דהיינו, גם פסיכולוג חינוכי מומחה או פסיכולוג רפואי מומחה אשר עובדים במשך שנים במקצוע ולוקחים חלק בהדרכות רבות, הכשרות שונות ולפעמים גם בלימודי המשך בפסיכותרפיה- לעולם לא יוכלו לעסוק ב"פסיכותרפיה".

במקרה הטוב יוכלו פסיכולוגים אלו לעסוק "בהתערבויות טיפוליות"- מעין שם מכובס המכשיר את ה"שרץ". הגורמים שתסכלו במיוחד את הפסיכולוגים שאינם קליניים הם: א. לפעמים הכשרתם והידע שלהם בטיפול בילדים ובני נוער לא נפלו (ואולי אף עלו) על אלה של פסיכולוגים קליניים רבים. ב. כל מי שאינו פסיכולוג יכול היה להתהדר בשלט "פסיכותרפיסט" גם אם השכלתו המקצועית נופלת מהשכלת אותם פסיכולוגים המודרים מפסיכותרפיה. כך, "יתרונו" של מי שאינו פסיכולוג הוא שאינו כפוף לחוק הפסיכולוגים, חוק אשר למעשה מגביל לעתים את הפסיכולוגים יותר מאשר את בעלי המקצוע האחרים.

כאמור, לא אכנס לרקע ההיסטורי של הויכוח, על אף שהוא מעניין לכשעצמו. ברור שטובת הלקוח היא נימוק חשוב ומדינה מסודרת חזקה עליה שתרצה להבטיח שרק בעלי מקצוע מיומנים יתנו שרות לנזקקים. ברור גם שבעלי מקצוע מצפוניים ירצו למנוע מאותם נזקקים לקבל טיפול בלתי הולם. מצד שני, כל מי שמכיר את ההיסטוריה של הגילדות המקצועיות של ימי הביניים ומורשתן המודרנית, אשר רואה גם בהגנה על פרנסת החברים מטרה חשובה, יבין שהתמונה מעט יותר מורכבת. אולי כאן המקום להעיר כי אני מאמין שלא רק נימוקי פרנסה מניעים את המתנגדים לתיקון אלא גם אמונה כנה בחיוניותן של מכלול המיומנויות שרוכש הפסיכולוג הקליני לטיבו כתרפיסט. אבל מטעמי קוצר היריעה (ודעתי המובעת בזאת) אני מותיר למי שמגנה את התיקון לשטוח טיעוניו להתווכח עם עמדתי.

אני מאמין שהתיקון עושה צדק עם בעלי מקצוע הגונים ומסורים. אני חושב שגם פסיכולוג שאינו קליני רשאי לעסוק בפסיכותרפיה, בתנאים של השלמת ידע, צבירת ניסיון תוך כדי קבלת הדרכה, השתתפות בהשתלמויות ולמידה פורמאלית בתחום. אני מאמין שמומחים מהתמחויות שלא צברו ידע ומיומנות בתחום של פסיכותרפיה לא יציעו שרותיהם בתחום. מדובר הרי בחברים בכירים במקצוע שזכו למעמד מומחה והם מסוגלים לשפוט את יכולתם והתאמתם לתפקיד. במידה וימצאו חלילה חריגים (דבר שיתכן בכל תחום מקצועי) הרי שהם עוברים על כללי האתיקה המחייבים פסיכולוג לעסוק בשטח בו יש לו ידע מקצועי והם כפופים לסנקציות. זאת, בהתאם לסעיף 4 של התקנות לחוק הפסיכולוגים אשר עוסקות באתיקה מקצועית (1991) ולפיו: "לא יציע פסיכולוג ולא יבצע שירות הדורש מומחיות, מיומנות או הכשרה מיוחדת, אלא אם כן יש לו מומחיות, מיומנות או הכשרה כאמור למתן אותו שירות". כלומר, חריגים אשר יפעלו שלא בהתאם לחוק אינם עומדים בחוקי האתיקה המקצועית ואף פגיעים יותר לטענת "רשלנות מקצועית".

בסופו של דבר יש לזכור שחוקים וכללים נועדו בעיקר עבור אנשים הגונים. נוכלים ושרלטנים כנראה ימצאו למרבה הצער את דרכם ופרנסתם למרות החוקים.

פירגון בתוך הדיסציפלינה הכוללת של הפסיכולוגיה יקדם את כל חברי תת-הדיסציפלינות הפסיכולוגיות. טענות, האשמות ודיסהרמוניה גם אם "לשם שמיים" לא יעלו בהכרח את איכות הטיפול וסטאטוס המקצוע. לכן, עתה, בשוך הויכוח ועם שינוי החוק ניתן יהיה להתרכז בהכשרה טובה למי שרוצה ומסוגל.

ולסיום שתי הערות קצרות:
א. אני שומר לי את הזכות לא "לשכנע" את המאמינים שה"תיקון" הוא קלקול מזיק, בחזקת 'צדיק באמונתו יחיה'. יהיה נחמד אם מישהו יבצע מחקר מסודר שיבדוק אם יש ממש בטענות של דרישות הסף בהכשרת הפסיכותרפיסט ומיומנויותיו המוכחות. בין השאר יהיה מקום לבדוק אם פסיכולוג מומחה שעבר הכשרה הולמת הוא מטפל יעיל למרות שאינו פסיכולוג קליני. אני מצהיר שאקבל בהכנעה תוצאות כל מחקר מסודר.

ב. מעניין מדוע אנו מדברים דווקא על "פסיכותרפיה". אולי זה נשמע יותר מתוחכם מ"טיפול נפשי"? אבל ייתכן ושאלה זו מחייבת מאמר נפרד כולל דיון בסוגיה מה נופל ומה חורג מתחום הקטגוריה של "פסיכותרפיה". כן, כן, יודע שיש הרבה הגדרות למושג...

פרופ' עמירם רביב הוא פסיכולוג חינוכי וקליני, דקאן בית הספר לפסיכולוגיה במרכז ללמודים אקדמיים באור יהודה.