חיפוש
  • דף הבית
  • מאמרים
  • שילוב כלי קשיבות (מיינדפולנס) ויצירה בטיפול בילדים על הרצף האוטיסטי

שילוב כלי קשיבות (מיינדפולנס) ויצירה בטיפול בילדים על הרצף האוטיסטי

פורסם על ידי שרית זלצר

מטרת מאמר זה היא לתאר את התרומה שבשילוב תרגול מיינדפולנס ויצירה בטיפול בילדים הנמצאים על הרצף האוטיסטי, כדרך ליצירת וויסות רגשי ושיפור היכולת לאיזון הנפשי. אינטגרציה זו יכולה לתרום לאנשי מקצוע בתחום הטיפולי, מדריכים וגם להורים.

קשיבות (מיינדפולנס) הוכחה במחקר כמסייעת בהפחתת לחץ ובהתמודדות עם קשיים בוויסות רגשי (Davidson & Begley, 2012). קשיבות תורמת לפיתוח מיומנויות תקשורת באמצעות שימת לב מכוונת ולא שיפוטית לתחושות, מחשבות ורגשות בהווה (Kabbat Zinn, 2003).

שימוש באמצעי הבעה ויצירה מאפשר ביטוי ומתן משמעות לתחושות ורגשות. שילוב של כלי קשיבות ויצירה בטיפול רגשי מרחיב בצורה משמעותית את האפשרות להבעה רגשית, לגישור בין הסימבולי לקונקרטי, בין העולם הפנימי והחיצוני, וכך תורם למעבר בין מרחב פנימי אמורפי, כאוטי, לבין המרחב שבחוץ. גישור זה מאפשר לפרט להיות מושקע בחוויה ובו זמנית עד לה. שימוש חוזר בכלים אלה במסגרת טיפולית, עשוי לתרום במידה רבה להפחתת חרדה ויצירת רגעים של וויסות רגשי והתנהגותי במהלך מפגשים טיפוליים בהם המטפל והמטופל חווים חוויה יחד (אוגדן, 2003). להרחבה נוספת על שילוב טיפול בהבעה ויצירה וכלי קשיבות, הנכם מוזמנים ללחוץ כאן

הטיפול בילדים הנמצאים על הרצף האוטיסטי אמנם ניתן במסגרות הטיפוליות החינוכיות, אך המטפלים העיקריים והמשמעותיים ביותר להתפתחות הילד הם ההורים. ממחקרים ידוע כי הורים לילדים עם אוטיזם חווים יותר לחץ, לעומת הורים לילדים עם מוגבלויות או עיכוב התפתחותי אחר. מחקר חשוב מוכיח שהורים הנוטים לחמלה עצמית, היו בעלי חוסן רגשי גבוה יותר בהשוואה להורים בעלי חמלה עצמית נמוכה יותר. הם נטו להפגין יותר סובלנות וקבלה ביחס להתנהגות ילדם, וביחס לקשיים שחוו במערכת היחסים עם הילדים (Neff, & Faso, 2014).

במחקרים נוספים נמצא כי אימון במיינדפולנס מפחית שחיקה בקרב הורים לילדים הנמצאים על הרצף האוטיסטי. מניסיוני המקצועי, אני נוכחת לראות שהורים לילדים על הספקטרום יכולים להיעזר בשילוב של מיינדפולנס ויצירה כדי לאזן בין הדאגה לילד, הדאגה לעצמם וכן הדאגה ליתר בני המשפחה, על מנת להתמודד עם התסכולים, עם אי הוודאות ואתגרים נוספים בחוויית ההורות (Singh, N. N., Lancioni, G. E., Winton, A. S. W., Fisher, B. C., Wahler, R. G., McAleavey, K., Singh, J., and Sabaawi, M. 2006).

בספרו "רגשות הרסניים", דניאל גולמן (2005) מציין שהוויסות הרגשי הוא תהליך ולא רק תוצאה הניתנת למדידה באמצעות הבעה. גולמן מתאר מחקרים המצביעים על היותו של המוח גמיש ונתון להשפעתן של חוויות המתרחשות בשנים המוקדמות וגם המאוחרות יותר. מחקרים אחרים מצביעים על יכולת למידה של ויסות רגשי, ועל האפשרות להתגבר על נטיות מולדות המקשות על הוויסות הרגשי (Davidson, 2004).

בהקשר למחקרים אלה, אתאר מהלך טיפול בילד בן חמש על הרצף האוטיסטי:
רון (שם בדוי) ילד חמוד בעל יכולות אינטלקטואליות גבוהות, הנמצאות בפער ניכר מיכולתו הרגשית לשאת מצבי תסכול. רון נכנס לחדר וביקש לצייר ואחר כך לגזור (לרון באותה תקופה היה קושי במוטוריקה עדינה). לאחר שסיים לצייר עיגול, במהלך הגזירה חרג מהקו המסומן. רון פרץ בבכי, התיישב על כיסא במרכז החדר ותוך כדי בכי תמרורים צעק שוב ושוב "אני כישלון". בכיו מילא את מרחב החדר בתחושת סבל וכאב. הייתי איתו בתוך הקושי ונשמתי תוך התבוננות עליו. רון היישיר אלי מבט והחל לנשום עמוק. פעולה פיזית זו של נשימה מודעת, עזרה לרון להירגע. הצעתי שנסתכל בעיני הדמיון שלנו על "כישלון". תוך כדי נשימה, אמר רון שכישלון הוא יצור שחור והוא שטוח... הזמנתי אותו ליצור את "כישלון", על מנת שנוכל להסתכל עליו יחד. רון מיד לקח גוש פלסטלינה שחור ויצר את "כישלון" (לישת החומר היתה גורם מרכך שהתווסף לנשימה העמוקה, בהרפיה של הגוף) הסתכלנו על "כישלון" יחד. רון אמר "אני לא יודע איך לסלק אותו..." באמירה זו הייתה בקשה לשינוי. נראה היה כי "כישלון", שמילא את החדר רק לפני כמה רגעים בבכי תמרורים, הפך לחלק קטן יותר. שאלתי את רון, מה היה רוצה שיהיה במקום כישלון?

רון חיפש זמן רב אחרי מה היה רוצה, שהתחיל מ"לא כישלון", עד שהגענו ל"להצליח". הזמנתי את רון לדמיין איך "להצליח" ניראה. רון, כשלנגד עיניו, על הנייר, הייתה מונחת דמותו השטוחה של "כישלון", יצר דמות צבעונית וגבוהה עם מקל הליכה (ראה תמונה 1). ארשת פניו השתנתה והוא הוסיף כי ל"להצליח" יש מקל הליכה שעוזר לו. יחד על הדף היו שני מצבי קצה של כישלון והצלחה. הזמנתי את רון לשוב אל עבודת הגזירה ולהמשיך אותה, אם הוא רוצה. כעת הוא ניגש חזרה אל הגזירה ולמרות שלא הייתה זו גזירה מדויקת על הקווים, רון יצא מהחדר מרוצה. רון ואני נכחנו יחד בכאב, תרגלנו יחד קשיבות ודרך התרגול התאפשרה "החזקה" של המצב כפי שהוא. בהמשך, דרך יצירה, התאפשרה התרחקות מהגורם המתסכל, כך שרון יכול היה לווסת את רגשותיו ולהתמודד עם המצב. 

תמונה 1: כישלון והצלחה

אחת המטרות המרכזיות בטיפול הרגשי בילדים על הרצף, הינה לעזור לפתח יכולת עצמית לוויסות רגשי, שהרי מנעד התגובות כשאין וויסות רגשי, נע בין קטבים לא מותאמים של עודף או חוסר. כך למשל - מצב קוטבי של הצפה רגשית שיכולה להתבטא בתוקפנות, התקפי זעם והרסנות, לעומת מצב קוטבי של הסתגרות, התעלמות ואילמות.

במקרים מסוימים בהם למשל המטופל מוצף ומציף וקשה ליצור קשר מילולי ומודע, לפני תחילת הטיפול, אני מתכוננת למפגש באמצעות תרגול ממקד. מחקרים מצאו כי נוירוני המראה במוח מתעוררים בשעה שאנחנו צופים באדם אחר. אומנם מחקרים ראשוניים מראים שתפקוד נוירוני המראה אצל ילדים על הספקטרום האוטיסטי מופחת או לקוי (Rizzolatti & Fabbri-Destro, 2010), אך יחד עם זאת, לפעולה פשוטה זו, בה אני מתכוונת לקראת המפגש, יש השפעה ניכרת על המתרחש בחדר, כשלפרקי זמן קצרים איסוף המטופל/ת והרגעה מתאפשרים.

הכוונה לנשימה עמוקה מגבירה את תחושת הגוף, ובזכות זאת מתאפשרת רגיעה, התייצבות וויסות רגשי וגופני. תשומת הלב מופנית אל הפעולה הראשונית הברורה מאליה - הנשימה, וכך הנוכחות במה שמתרחש ברגע הזה מתאפשרת.

כדי להמחיש יותר, להלן תיאור מקרה נוסף:
המקרה המתואר התרחש בגן עם מטופלת בשם דנה (שם בדוי). באותה עת הייתה דנה בת שלוש וחצי. לדנה תת רגישות חושית ולקות בתגובה, מוטיבציה ורצון לקשר באופן שאינו עקבי. כמו כן לדנה קושי להיות באינטימיות והיא עסוקה בשמירה קנאית על המרחב האישי. במהלך השנה הראשונה בה נפגשנו שלוש פעמים בשבוע בחדר הטיפולים, לאחר שהאמון בקשר בינינו התבסס, דנה ביטאה בחדר מצבים מעוררי תסכול וכעס. באחד המפגשים ניסתה להרכיב פסי רכבת ולא הצליחה ליצור מעגל. או אז, דנה הביעה תסכול בצעקות ופיזור פסי הרכבת על רצפת החדר. שיקפתי לדנה את תגובתה הכעוסה כשלא הצליחה בביצוע המשימה ודנה הסתכלה עלי בעניין רב. הזמנתי אותה לנשום עמוק יחד איתי ולהרגיש מה הנשימה עושה לגוף ושהיא נעימה ומרגיעה... דנה נשמה עמוק. יחד אספנו את חלקי פסי הרכבת והיא הצליחה להרכיב מעגל.

המפגש המתואר בהמשך התרחש כשבוע אחרי תחילת מבצע 'צוק איתן', מיותר לציין את המתח וחוסר הוודאות ששררו בתקופה זו. לדנה באותם ימים היה טקס קבועעם כניסתה לחדר - היא הייתה פותחת אוהל ומכניסה לתוכו שתי חיות, נמר וארנב שהעסיקו אותה. כ-20 דקות לאחר תחילת המפגש, דנה אמרה: "שרית בואי תיכנסי איתי לאוהל..." זהו אוהל קטן ושתינו ישבנו בתוך האוהל. היו איתנו, כאמור, בובת נמר וארנב. דנה מאוד קרובה, מישירה אלי מבט ואומרת "בחוץ יש מפלצת...צריך להיזהר".
אחרי כמה דקות השליכה את הארנב והנמר החוצה... שאלתי – "מה קורה איתם שם בחוץ?"
היא הציצה ואמרה "המפלצת אוכלת אותם..."
שתינו ישבנו בתוך האוהל, נשמנו יחד עמוק והיינו קשובות. דנה נראתה דרוכה... אחרי רגעים ארוכים של שתיקה, היא הרימה את רוכסן פתח האוהל במהירות ויצאה החוצה "לכי מפה!" קראה בקול רם חזרה פנימה ואמרה: "זהו, המפלצת איננה..." עודדתי אותה על שהייתה מאוד אמיצה גם כשנשמה וחיכתה באוהל לזמן הנכון וגם על כך שהצליחה לצאת ולגרש את המפלצת...

לאחר מפגש זה, שיתפתי את הגננות במתרחש והמלצתי להן להמשיך את תרגול הנשימה גם ברגעי תסכול במרחב הגן. ואכן, הגננת סיפרה בהמשך, כי נשימה עמוקה עוזרת לדנה להיאסף ולהירגע.

המשמעות שנתתי לפעולותיה: דנה מתרגלת במפגש זה יכולת להשליך חלקים שאינם חיוניים לקיומה ולהתרכז בשמירה ואיסוף כוחות דרך נשימה והתכוונות בתוכה. הניצחון מושג כשהצליחה בריכוז והתכוונות להביס את המפלצת. נראה לי כי אפשר לדמות את המפלצת לכל מצב של איום, אם זה בחוץ (אזעקות וטילים...) או בפנים, בתוכנו (מחשבות מטרידות, אובססיות, פחדים).

סיכום

אני מאמינה כי שילוב כלי גישת המיינדפולנס עם יצירה מהווה מפתח משמעותי להתפתחות משאבי הטיפול בעצמנו המטפלים, ההורים, המטופלים ובכל מי שצריך את תמיכתנו בדרך. במהלך הסדנאות שהנחיתי במסגרת הכנס "מדברים אוטיזם" השתתפו מטפלים והורים. מטרת הסדנא הייתה לאפשר "טעימה" מתהליך התרגול והטיפול, בשילוב החוויה עם התיאוריה. שילוב זה מיועד, בראש ובראשונה לנו כמטפלים המכוונים להחזקה, חיזוק וטיפוח מטופלינו ויקירינו, כדי שנוכל להרחיב את המיכל שלנו עצמנו, לחזק את היכולת להתמודדויות יומיומיות עם מצבי הוויה שונים ואת היכולת לנוכחות מלאה יותר במסע שהחיים מזמנים לנו.

על המטפלת – שרית זלצר

שרית זלצר M.A. מטפלת בהבעה ויצירה, מרצה, מנחה סדנאות וקורסים בנושא קשיבות (מיינדפולנס) ויצירה כמו כן מטפלת בילדים על הספקטרום האוטיסטי, טיפול דיאדי והדרכת הורים במסגרת העמותה לילדים בסיכון. 

ביבליוגרפיה

Neff, K.D., & Faso, D.J. (2014). Self-Compassion and well-being in parents of children with Autism. Mindfulness, 1-10.‏


Rizzolatti, G., & Fabbri-Destro, M. (2010). Mirror neurons: from discovery to autism. Experimental brain research, 200(3-4), 223-237.‏

Singh, N. N., Lancioni, G. E., Winton, A. S. W., Fisher, B. C., Wahler, R. G., McAleavey, K., Singh, J., and Sabaawi, M. (2006). Mindful parenting decreases aggression, noncompliance, and self-injury in children with autism. Journal of Emotional and Behavioral Disorders, 14(3), 169-177.

גולמן. ד,. (2005) אינטיליגנציה רגשית. מטר. תל אביב.