צוות בטיפולנט
הביטוי "מטופלים שאינם ניתנים לאנליזה" היה ביטוי שכיח בפסיכואנליזה הקלאסית, אשר יצאה מהנחה כי הטיפול הפסיכואנליטי מתאים רק למטופלים אשר מקור הקונפליקטים שלהם לא היה בשלב התפתחות מוקדם מדי. אלא שעם השנים, התפיסה הטיפולית השתנתה וגם מטופלים אשר נחשבו בעבר לבלתי ניתנים לריפוי אנליטי החלו להיתפס כמתאימים לאנליזה- בתנאי שהטכניקה הטיפולית תותאם לצרכיהם. אחד התיאורטיקנים אשר תרמו לשינוי תפיסתי זה וזיהו את האפשרות לסייע גם למטופלים אשר מקור קשייהם קשור בשלב התפתחותי מוקדם הוא באלינט.
כדי להבין את תופעת הרגרסיה במונחים של באלינט, יש להכיר את האופן בו הוא תופס את המבנה הנפשי. באלינט הציע חלוקה של הנפש לשלושה אזורים מרכזיים: האזור האדיפלי, אזור השבר הבסיסי ואזור היצירה. אזור היצירה הוא האזור הראשוני ביותר בנפש, הקשור למקום בו האדם מצוי עם עצמו ומנסה להפיק מעצמו דבר מה.
אזור השבר הבסיסי הוא אזור אשר נוצר כאשר צרכיו של התינוק הרך פוגשים בליקוי חמור בהתאמה ההורית. שבר זה עשוי לנבוע מחולי וצרכים מיוחדים של הילד, הזנחה/התעללות הורית, הגנת יתר או חוסר רגישות לצרכיו הרגשיים של הילד. תוצאותיה של חוסר התאמה קיצונית זו לצרכיו של הילד בינקות המוקדמת היא מה שבאלינט מכנה "השבר הבסיסי" באישיות- חסך עמוק אשר משפיע על האישיות באופן עמוק ועשוי להתבטא בהיצמדות והשקעת יתר באובייקטים המשמעותיים או להיפך- בהשקעת יתר בעצמי הבאה על חשבון קשרים עם האובייקטים.
האזור האדיפלי הוא אזור הקשור בקונפליקט בין שלושה אנשים, וקשור בדרך כלל לקונפליקטים בעלי גוון נוירוטי.מטופלים אשר קשייהם קשורים בעיקר באזור האדיפלי הם מטופלים אשר בדרך כלל יוכלו להפיק תועלת רבה מטיפול בטכניקה הפרשנית הסטנדרטית, ובדרך כלל לא יזדקקו לכניסה אל רגרסיה עמוקה כדי להשלים את התהליך הטיפולי. לעומתם, מטופלים אשר מקור הקשיים הנפשיים שלהם הוא באזור השבר הבסיסי יתרמו מהטכניקה הסטנדרטית רק עד רמה מסוימת ויזדקקו לחוויה של רגרסיה עמוקה יותר כדי שיחול בנפשם שינוי של ממש.
באלינט יצא מהנחה שהסיטואציה האנליטית היא סיטואציה המזמינה את המטופל לרגרסיה מסוימת מעצם טיבה: המטופל מוזמן לבטא יותר ויותר רגשות באופן חי וטבעי יותר, אשר נוגד את החינוך החברתי לאיפוק, ריסון וביטוי סימבולי של המשאלות והדחפים. מעבר לכך, באלינט הבחין בין מטופלים אשר הטיפול יכול לסייע להם בצורה משמעותית גם ללא רגרסיה משמעותית (כלומר, רגרסיה שאינה חורגת מהרמה האדיפלית), לבין מטופלים אשר ינועו לעבר שינוי נפשי משמעותי רק באמצעות רגרסיה פרימיטיבית אשר תאפשר להם לשהות באזורים נפשיים פרה-אדיפליים.
למעשה, באלינט מציע כי עבור חלק מהמטופלים חלק חיוני בתהליך הטיפולי הוא רגרסיה אל אזור השבר הבסיסי. במסגרת רגרסיה זו המטופל מפתח עם המטפל יחסי אובייקט פרימיטיביים התואמים את דפוס יחסיו המוקדמים, וכך זוכה להזדמנות להתנסות בסוג אחר של התאמה לצרכיו אשר תביא בסופו של דבר לריפוי השבר הבסיסי. מצב זה כונה על ידי באלינט "התחלה חדשה"- מצב בו ההתנסות ביחסי אובייקט מסוג חדש ומיטיב מאפשרים למטופל לפתח דפוסי יחסי אובייקט חדשים, הגנתיים פחות ולכן גם גמישים ויעילים יותר.באלינט טוען כי כדי שהמטופל הזקוק לרגרסיה אכן יוכל להיכנס אליה, עליו לחוש כי המטפל שלו נכון לכך. הוא מציע כי לאופן בו המטפל מגיב לביטויים רגרסיביים עדינים יש השפעה רבה ביותר על המידה בה המטופל יהיה מסוגל להיכנס אל תוך רגרסיה עמוקה יותר. כך, למשל, המטופל יהיה רגיש בדרך כלל לביטויים של ריסון, חוסר שביעות רצון או נינוחות של המטפל אל מול ביטויים רגרסיביים כבקשה לפגישה נוספת או להארכת הפגישה, ויגיב אליהם באופן לא מודע.
כאשר המטופל הזקוק לרגרסיה קולט כי המטפל שלו נכון לשאת את המצב הרגרסיבי, הוא יאפשר לעצמו רגרסיה אל אזור השבר הבסיסי. בשלב זה, ניהול הטיפול מצריך שימוש בטכניקה טיפולית ייחודית המותאמת למקום בו המטופל נמצא.בעוד שעד לכניסה אל הרגרסיה המטופל נעזר בדרך כלל בפירושים מילוליים, הרי שבמצב של רגרסיה אל אזור השבר הבסיסי פירושים אלו יהיו חסרי תועלת. זאת, מאחר ואזור השבר הבסיסי הוא אזור פרימיטיבי וקדם מילולי, בו למילים יש הרבה פחות משמעות מאשר לפעולות, לחוויות ולאווירה. באלינט מציע כי על המטפל לקבל את המצב הרגרסיבי בו המטופל מצוי ולהימנע מפירוש וארגון יתר של הסיטואציה. לעומת זאת, עליו לספק למטופל המצוי ברגרסיה אל אזור השבר הבסיסי אווירה של התאמה לצרכיו.
כניסה אל רגרסיה לאזור השבר הבסיסי תתבטא בדרך כלל בשינוי דרמטי של האווירה בטיפול. אחד הביטויים המרכזיים של שינוי זה יהיה השינוי באופן בו יחוו פירושי המטפל. הפירושים, אשר עד לכניסה לרגרסיה נחוו כמילים בעלות משמעות מקובלת הופכים להיות, בחוויתו של המטופל, פעולות: התקפות, פיתויים, פגיעות וכן הלאה. במקביל, המטפל יחוש כי המטופל "נכנס תחת עורו" ומצליח להבין ולפרש את התנהגותו ואת רגשותיו כלפי המטופל באופן שהוא בו זמנית מדויק ומוגזם. בשלב זה של רגרסיה, המטופל יהיה זקוק יותר מכל להתאמה שקטה ועדינה למקום בו הוא נמצא, והתכווננות מסוג זה תחווה כמובנת מאליה, ולא כדבר שיש להכיר עליו תודה או להתייחס אליו כאל דבר יוצא דופן: בשלב זה של רגרסיה, המטופל חש כי הוא ראוי ליחס זה וכי הוא אמור לקבל כל דבר לו הוא זקוק. לעומת זאת, במצבי רגרסיה אל השבר הבסיסי כל ליקוי בהתאמה אל המטופל ילווה בתחושה קשה של ריקנות ואובדן חיות אשר אינם מלווים בכעס או התנגדות אלא רק בסבל עמוק.
באלינט מתייחס גם אל הטעויות הטכניות האופייניות למצבי רגרסיה מסוג זה. הוא מתאר כי נזקקותו ותלותו של המטופל המצוי במצב של רגרסיה גורמים למטפלים לא פעם להבטיח שמירה, הגנה ונאמנות אין סופיים, ולהציג את עצמם באופן אומניפוטנטי ויודע כל. מצב זה הוא מסוכן מאחר והוא מעודד את המטופל לפתח תלות ממנה קשה מאוד לצאת למצב של עצמאות. קושי נוסף איתו המטפל מתמודד במצבי רגרסיה הוא שעליו לשמר מצב בו המטופל אינו חווה אותו כנפרד ובעל גבולות מובחנים, אלא כנושא אותו "לא באופן פעיל אלא כמו מים הנושאים את השחיין, או כמו האדמה הנושאת את ההולך עליה". כלומר, באלינט מציע כי רגרסיה אל אזור השבר הבסיסי מאופיינת בהתאמה לצרכי המטופל באופן אשר אינו חודרני ואומניפוטנטי ומצד שני- באופן נוכח וקשוב אשר מונע מהמטופל לחוש אבוד ונטוש.
לסיכום, תפיסת הרגרסיה של באלינט מדגישה את חשיבותם של תהליכים רגרסיביים עבור חלק מהמטופלים. מטופלים אשר מקור קשייהם הוא בחסך עמוק ביחסי אובייקט מיטיבים ומותאמים ינקות המוקדמת זקוקים, לטענתו, להתנסות בחוויה של רגרסיה אל יחסי אובייקט מוקדמים ומותאמים יותר אשר תאפשר להם את אותה "התחלה חדשה" החיונית לשינוי נפשי של ממש.
באלינט, מ. השבר הבסיסי. 2006 (1968). בעריכת פרופ' עמנואל ברמן ואילנה שמיר. סדרת פסיכואנליזה, הוצאת עם עובד.
