חיפוש

"קשרי קשרים": סיפור-חלום של עגנון בהיבט יונגיאני

פורסם על ידי מיכה אנקורי

ף אותי זימנו לכינוס האומנים. מאחר שזימנו אותי אמרתי אלך. נטלתי צרכי שינה וצררתי אותם בנייר ונטלתי כמה טפסים מספרי החדש... טוב היה אילו שמתי את חפצי בילקוט, אלא הילקוט כל זמן שהחפצים בתוכו הוא נושא ונישא, כיון שנתרוקן הוא נישא ומשא ... באתי לעיר והנחתי את מטלטלי בבית הכריכה, אחר כך פניתי והלכתי לבית הכינוס".

במילים אלה פותח עגנון את סיפורו "קשרי קשרים", סיפור אוטוביוגרפי קצר אודות אדם המשתתף בכינוס אמנים, ונכלל בספרו הסוריאליסטי "ספר המעשים" (1942). לקובץ סיפורים אלה התוודעתי בשנות השבעים של המאה הקודמת, ומה שלכד את עיני היה המוזרות שבהם - עלילה מקוטעת ומעברים לא מובנים. התברר לי שגם מיטב חוקרי עגנון עמדו חסרי אונים מול סיפורים אלה. כששאלו את עגנון האם הסיפורים עוסקים בנפשו של המחבר ענה: "זה תשאלו את קורצוויל" (כוונתו לפרופ' ברוך קורצוויל, אשר נחשב למי שביקש לחשוף את הפסיכולוגיה העמוקה שבסיפורי עגנון). זאת ועוד, בשנת 1981, בראיון לטלוויזיה שנתן גרשם שלום, מי שהיה גדול חוקרי הקבלה וידיד אישי של עגנון, אמר שלום בסוף הראיון: "ובקשר לסיפורי ספר המעשים, אלה הם פשוט חלומות של עגנון. ואני יודע זאת כי הוא חלם אותם בהיותו מתגורר בביתי".מאז אותו יום, לא הרפו ממני סיפורי "ספר המעשים" ואני מוצא בהם מקור עשיר להבנת עגנון, ויותר מכך - להבנת עצמנו.

בספר המעשים, כפי ששמו מרמז, לא נעשה כל מעשה; זהו ספר של עשייה פנימית. אם נחזור למילות הפתיחה של סיפור זה, וכדרכם של רבים מן החלומות, הפתיח לסיפור מגדיר במדויק את הנושא. רצף הסמלים "כינוס", "צררתי", "ילקוט", ו"בית הכריכה" מרמזים כולם על הבעיה הנצחית שעולה ממורכבותה האינסופית של נפש האדם: כיצד יכולה הנפש להכיל אינספור נטיות ודחפים, מגמות, זכרונות, רצונות ותקוות - זאת מבלי להתפורר. בימינו נפוצה האשליה של "חשיבה חיובית" והסיסמה "הכל אחד" נישאת בפי כל. אולם אנו המטפלים, שחשופים לריבוי ולמורכבות האינסופית של הנפש, יודעים שמנטרות אלו שמשדרות אחדות לא נועדו אלא כדי להרגיע ולשכך את חרדת ההתפוררות שמלווה את כולנו. חרדה זו נחשפת, לדעתי, בפתיח של "קשרי קשרים".

עגנון כתב את סיפוריו בתקופה שבה מצוקותיו של היחיד נדחו לטובת האתוס הקולקטיבי שסיסמתו "עתיד עמנו לנו שכר". במובן זה, עגנון היה לפה לרבים שלא העזו לבטא את מצוקות נפשם הפרטית. בחלומותיו של עגנון יש לראות אפוא מה שיונג כינה "חלומות גדולים" - חלומות של יחידים אשר נושאים עמם מסר לרבים, ובתרבויות הקדם, שימשו אמצעי תרפויטי בידי מורי השבט.

בהמשך הסיפור-חלום, נתקל החולם באנשים שיחסיו עמם חידתיים ומלאי קונפליקטים: "[...] כששאלתי אותו הלבינו פניו כאדם שעשו לו בושות [...] אחר שעה קטנה עמד הוא וכל בני החבורה והלכו להם". לטעמי, אפשר לחוש כיצד המהומה בתוך נפשו של החולם מוטלת על יחסיו עם בני שיחו.

בתוך כך עולה בחלום מוטיב נוסף של אבדן דרך:

"טוב היה אילו חזרתי לביתי, אלא שכבר ירד היום וביתי רחוק מן העיר וקרוניותיה של שכונתי כבר פסקו את מהלכן, לא נשתייר לפני אלא לחזר על אכסניא למצוא לי מקום ללון. הלכתי אצל כורך הספרים ליטול את כלי השינה עד שלא ינעול את בית מלאכתו [...]". מוטיב זה, שנראה בסיפור כאילו תלוש מהקשרו, מופיע גם בסיפורים אחרים בספר המעשים, בהם מאבד החולם שוב ושוב את דרכו ואינו מוצא כיצד לחזור לביתו. כך, בסיפור 'ידידות':

"[...] נתתי לו שלום ושאלתי היכן ל... לא הספקתי לומר שם הרחוב עד שהתחלתי מגמגם. קל להבין לנפשו של אדם שמבקש את מקומו וכשעומד לשאול אינו יכול להגות את השם. אבל אני נתגברתי ועשיתי עצמי כאילו התלוצצתי. כיסתני פתאום זיעה קרה. מה שביקשתי לכסות הוצרכתי לגלות. כשחזרתי ושאלתי היכן הרחוב חזר הענין כבראשונה [...] ביקשתי לזכור שם הרחוב שלי ולא זכרתי [...] הכנסתי ידי לחיקי שמא אמצא שם מכתב ואראה את כתבתי [...] התחלתי קורא בעל פה שמות של ערים ועיירות, של מלכים ושרים [...] שמא אזכור שם הרחוב שלי ולא נזכרתי".

אבדן קשר ודרך, נתק פנימי שמסומל בניתוק מביתו - אלה הם המשכה של המהומה הפנימית בעולמו של החולם, העולה מתוך מגמות סותרות ונטיות מנוגדות הרוחשות בנפשו. מצבים אלו, בהם החולם אינו מצליח להשלים משימה פשוטה כמו להגיע אל ביתו, מוכרים לנו היטב מן החלומות שלנו ושל מטופלינו. אלו מצביעים על ניסיונות לא מוצלחים של אדם לגבש את זהותו ולהגדיר את מטרותיו. הם מצביעים על תפיסות ואמונות שהחולם מחזיק בהן, המרחיקות אותו מעצמו. חווית העצב, המבוכה והריקנות המלווה רבים מסיפוריו הקצרים של עגנון, איננה רק תיאור קיומי של מצבי נפש שהיו שכיחים בקרב בני תקופתו - יש בה גם פיכחון של סופר המעמיק לחדור מבעד למציאות דורו, ולגלות בה פנים נסתרות. עגנון תפס באינטואיציה פסיכולוגית מעמיקה (אולי חלומותיו הבינו זאת עבורו?) שהחזון להגשמה חברתית ולאומית, להיאחזות בחלקות ארץ ובמעשים בלבד - גובה מן היחיד מחיר כבד. אם אדם מתנכר לעולמו הרגשי ופונה באופן חד-צדדי לסידור ענייניו החיצוניים ולהתמסרות לאידיאולוגיות, הרי שבכל מקרה יאבד את דרכו, יקלע לבחירות מוטעות ויתעה במבוכי נפשו.

בסיפור, החלום ממשיך ומחמיר את המצוקה:

"פשטתי את ידי וניערתי אותן מעצלותן ונטלתי חבילה אחר חבילה וקשרתי אותן זו לזו, שמדרך החבילות כשהן מחוברות כאחת נוחות הן להטלטל, מה שאין כן כשהן מרובות. נשרו החבילות מידי. ואפילו הספרים שהיו מעוטפים ומקושרים ניתקו עצמם ממשיחותיהם ונקרע הנייר שעליהם ונשרו [...]".

את המצוקה העולה מן הסיפור הרי אנו מכירים, לא רק כחוויה העולה מן החלום ומן המטופל היושב מולנו, אלא גם כמצוקה שלנו, כשאיננו יודעים למה להתייחס ובמה לגעת מכל הדברים הרבים שהמטופל מביא לפנינו בשעת הטיפול. אולם כאן באים החלומות לעזרתנו: חלום אינו עוסק בהמוני הדברים, וגם כשהוא מעלה אותם - הוא עושה זאת על מנת לבחור ולהצביע על מוטיב מסוים שבו יש טעם לטפל. לעתים, עושה זאת החלום על ידי הבלטת סמל מסוים, ולעיתים על ידי תפנית בעלילת הסיפור. וכך עושה חלומו של עגנון; לקראת סוף הסיפור מופיעות לפתע שתי דמויות שנרמזו אגב אורחא קודם לכן:

"הגשמים שטיפטפו תחילה טיפין טיפין התחילו יורדים בגבורה. ובתוך הגשמים כמראה שני בני אדם ממהרים ורצים. איני אומר שהם הם יוסף אייבשיץ ושמואל עמדין. אבל אם אומר שאחד מהם היה זה או זה אין הדבר רחוק מן האמת".

תבנית סיפורית זו מוכרת לנו היטב מן החלומות. לעיתים מטופל מקדים ואומר: "וכאן היה קטע שאני לא יודע איך הוא שייך לחלום, אבל הוא היה שם". תבנית זו מאפיינת לרוב טקסטים מיסטיים; כך למשל, בספר הזוהר, מופיע במקומות רבים סיפור שתחילתו בסוגיה כלשהי, ולפתע העלילה נקטעת ומופיע כמו סיפור בתוך סיפור. לעיתים, יקדימו לכך ראשי התיבות מלה"ד (משל למה הדבר דומה), ואז, יופיע משל שנראה תלוש מכל הקשר - אולם פיענוחו ישפוך אור על הסוגיה כולה. כך דרכם של חלומות ושל טקסטים מיסטיים. באופן דומה, מופיעות בסיפורנו שתי דמויות (יוסף אייבשיץ ושמואל עמדין), שלשיטתנו הן בוודאי דמויות מעולמו הפנימי של עגנון. מתוך כל התסבוכת של חבילות ומטלטלין, מצביעות דמויות אלו על הקונפליקט שבו מזמין אותנו החלום לעסוק בו, ובמילים אחרות, המטען הסימבולי שלו. שתי דמויות אלו קשורות באחת המחלוקות הגדולות בעולמה של היהדות בשלהי המאה השמונה עשרה: אייבשיץ היה רב ומקובל שנחשד על ידי עמדין בשבתאות, והמחלוקת ביניהם היתה לאב-טיפוס למחלוקת שבין חסידים למתנגדים. החלום, כדרכם של חלומות ושל טקסטים קבליים, עשה מדרש שמות: שמות המקור הם יהונתן אייבשיץ ויעקב עמדין. החלום החליף יעקב ויהונתן בשמואל ויוסף - שמותיו הפרטיים של ש"י עגנון עצמו. 

דמויות אלו הן אפוא ייצוגים למגמות נוגדות בנפשו של עגנון, והשגת קשר של שיתוף ביניהן היא הסוגיה שבה עוסק הסיפור "קשרי קשרים". בעזרת המטען הסימבולי הקשור בדמויות הסיפור-חלום נוכל לזהות רבדים רבים בסיפור, החל מן הרובד האישי - הקרע שעגנון חווה בתוך נפשו, ועד לבעייתה של התקופה ההיא. בתקופה שבה נשמע קולו של הנואם שהטיף בפאתוס "כולנו יחדיו גם יחד", היה הסופר ער להתרופפות האחדות (ה"קשרים") בנפשו של היחיד, וכל זה נודע דרך חלומו שפרץ אל יצירתו. יתכן אף לראות בשתי הדמויות שתי מגמות סמויות בהגשמת החזון הציוני, כאשר אייבשיץ מגלם את המגמה המשיחית ואילו עמדין את הצירוף של ביקורתיות נאורה, שקולה וקפדנית.

חלומו של עגנון מזמין למאמץ המכוון לאינטגרציה של הדמויות אייבשיץ ועמדין, מאמץ המכוון לכרוך את המטען הסמלי שנושאות דמויות אלו למערכת מורכבת של תקוות גאולה, מחד, ושל ביקורת מציאותית, שקולה וקפדנית מאידך. את המשימה הכבירה הזו הציג חלומו של עגנון, והיא אקטואלית בכל עת ובכל מקום. חדר הטיפול שלנו אף הוא "בית הכריכה", ומכאן לקח רב ערך גם לנו, כמטפלים שעובדים עם חלומות ועם ביטויים סימבוליים אחרים.