אורי פריד
"..אני יהודייודנראטקאפונאציאני יהודי.."
השנה יותר מבכל שנה אחרת, עלו בי, ערב יום השואה, שאלות אודות חלקי ה"תוקפן" שבי ולא רק חלקי ה"קורבן". ריחפה, עלתה והעסיקה אותי השאלה, אילו הייתי שם - האם ואילו חלקי תוקפן היו מתגלים בי? האם הייתי חוטף לחם מידו של אחר? האם הייתי מרמה או גונב? האם הייתי זונח את משפחתי? משתף פעולה עם הנאצים? אולי מצטרף ליודנראט? נהיה קאפו? אולי דברים נוראים יותר? האם כל אדם שהיה מגיע לסיטואציה הזו, היה מוצא בתוכו צדדים תוקפניים כאלו? ניסוי הכלא של סטנפורד והניסוי המפורסם של מילגרם, שניהם מצביעים על אפשרות שקיימים בתוכנו צדדים כאלו ולכן מוטל עלינו להרהר בכך לפני שאנו ממהרים להגיב בביטול. עם זאת, שמתי לב שהשאלה אודות הצדדים התוקפניים של הקורבנות, נעדרת לחלוטין מהשיח הממלכתי הישראלי ביום השואה, ותמהתי על כך.
ניכר שהעיסוק בשואה בארץ והשיח עליה הוא דיכוטומי מאוד, בין טובים לרעים ובין תוקפים וקורבנות. למעשה השיח הזה, הוא בעל מאפיינים דומים מאד לפיצול המאפיין את העמדה הסכיזו-פרנואידית. ישנו קורבן ברור, שהוא העם היהודי, על פרטיו השונים וישנו תוקפן ברור, שהוא העם הגרמני, אף הוא על פרטיו השונים, ואין לערבב ביניהם. סיפורי הקורבנות כפי שמוצגים במעמד הממלכתי הם תמיד "סטריליים", כך גם סיפורי "התוקפים", ובתווך סיפורם של חסידי אומות העולם - "המצילים". בתוך כך, התפקיד של מי מן השחקנים על הבמה הוא סטטי, וכמעט ולא קיימת תנועה או שינוי במאפייני הדמויות. ניסיונות שהיו בעבר ליצר שיח אינטגרטיבי יותר נחלו רובם ככולם כישלון. המקרה הזכור ביותר בישראל, שהוביל אגב במקרה למה שלימים הוכר כרצח הפוליטי הראשון במדינת ישראל, הינו משפט קסטנר. בשנת 1952 העיתונאי מלכיאל גרינוולד טען שישראל קסטנר שיתף פעולה עם הנאצים בזמן השואה כאשר היה חבר ועד העזרה וההצלה בבודפשט. בתגובה לאמירה זו הגיש היועץ המשפטי לממשלה כתב אישום נגד מלכיאל גרינוולד על הוצאת דיבה. המשפט עורר עניין רב בקרב הציבור הישראלי ובהדרגתיות הפך לבירור רחב אודות שואת יהודי הונגריה ובתוכה על פעילותו של קסטנר. בשנת 1955 זיכה בית המשפט המחוזי את מלכיאל גרינוולד ממרבית ההאשמות, והשופט הלוי כתב בפסק הדין כי "קסטנר מכר את נפשו לשטן", לימים המשפט קיבל את השם "משפט קסטנר". בעקבות המשפט נרצח קסטנר ובהמשך המדינה ערערה כך שפסק הדין של בית המשפט העליון לאחר הרצח, טיהר את שמו של קסטנר מאשמת שיתוף פעולה עם הנאצים, רצח בעקיפין של יהודי הונגריה ושותפות גזל עם הנאצים. עם זאת, הוסכם בפסק הדין כי קסטנר הציל באמצעות שקר ביודעין ובאורח פלילי את פושע המלחמה הנאצי, קורט בכר מעונש המוות.
ההיאחזות בעמדה הסכיזו-פרנואידית, עד כמה שהיא מובנת בתוך סיטואציה דמונית וכאוטית, כפי שהיתה שם, היא כמעט אובססיבית, ומי שמנסה לערער על השיח הזה, מוקע לא פעם כ"שמאלני" או "פוסט-מודרניסט" ובכל אופן, כופר בעיקר ומוציא עצמו מן הכלל. וודאי לא כמי שמחפש מזור לפצעיה של חברה אשר קמה בצלה של פוסט טראומה. אפשר להבין את הזהירות והרגישות הנדרשת מאיתנו כחברה כלפי ניצולי השואה, על שלא נחטא כלפיהם ב"האשמת הקורבן". זאת, למרות שכידוע שנות ה-50 לוו בשיח מאשים מאוד כלפי הניצולים, שבגולת הכותרת שלו הביטוי "הלכו כצאן לטבח". אך שיח ההאשמה של שנות ה-50 היה שיח ציוני-צברי-לוחם אשר קידש את הכח אל מול החולשה, וראה ביהודי הגלותי "אובדן צמיחת גאולתנו". יחד עם זאת, ייתכן שדווקא היעדר השיח על הצדדים התוקפניים של הקורבנות, משאיר את הניצולים עצמם ואותנו כחברה במקום חשוך ובודד הרבה יותר. הרי אדם שפעל בתוקפנות בכל נסיבות חיים כאלו או אחרות, ונאלץ להמשיך ולחיות כל חייו עם "הסוד" אודות תוקפנותו, ממשיך וחווה את הטראומה של התוקפן מחדש דרך מנגנונים של אשמה, דיסוציאציה והיעדר תיקוף. האם שאלנו את עצמנו אי פעם, כמה מתוך שורדי אותו הדור שמרו בליבם סיפורי טראומה כתוקפנים במהלך השואה? כמה מאותם אנשים נאלצו להחביא עד סוף ימיהם צדדים אפלים מעברם שמעולם לא קיבלו תיקוף, ודאי לא ברמה החברתית כללית? מהי ההשפעה הנפשית על אדם אשר מצא עצמו כתוקפן, גם בנסיבות חיים בלתי אפשריות דוגמת השואה, ומה ההשפעה של חוסר היכולת החברתית לעסוק בסוגיה זו על דור זה של ניצולים וכמובן עלינו כיום?.
בקליניקה ניתן לראות ביתר בהירות, לא פעם שהחלוקה הדיכוטומית, ה"כירורגית" בין טוב לרע היא מלאכותית; לא פעם מהול הרע בטוב, ואף הטוב מהול ברע. בהקשר זה אחת התופעות המעניינות ביותר סביב שיח של טראומה ושיח על השואה מגיע בבחינת נושא ה"הזדהות עם התוקפן". המבע המוכר שלה הינו "תסמונת סטוקהולם" שבמסגרתה שבוי מפתח אמפתיה והזדהות כלפי חוטפו. ההיבט הקליני של תסמונת זו הינו מורכב ביותר: אנו פוגשים לא פעם מצב שבו הקורבן מסגל לעצמו תכונות, התנהגות או צדדי אישיות של התוקפן - על מנת לשמור עצמו מפני התוקף. לא רק הזדהות איתו תוך שמירה על קורבנותו, אלא הזדהות דרך הפנמה של תכונותיו, והידמות לו כתוקפן. פרנקל (2002) מתאר תופעה זו שבה קורבן הופך לתוקפן באריכות, על צדדי ההעברה השונים שבה, גם במובן של ההעברה בחדר, אך גם במובן של ההעברה הנגדית - כלומר איך מפתח גם המטפל, היבטים של הזדהות עם התוקפן, דרך המפגש עם המטופל. לפיכך, עומדת בפיתחנו השאלה האם עסקנו אי פעם כחברה, לא בצורה מאשימה אלא בצורה דיסקורסיבית, בהזדהות עם התוקפן של דור השואה? האם עסקנו בריפויים של פצעים אלו בקרב הניצולים, תיקפנו את הימצאותם וסעדנו את דמותו של "התוקף הפצוע"?.האם עסקנו בפצעים אשר אותה תוקפנות הותירה בבני הדור השני ואף השלישי?
בעבודתי הקלינית עם שורדי טראומה מינית, אני נדרש לא פעם לביטוי "הזדהות עם התוקפן". התהליך שאותו תאר פרנצי (1933), ולאחריו אנה פרויד (1977), למרות שכל אחד מהם התייחס למעשה לקוטב המנוגד של התופעה. תהליך זה מציג את האפשרות שמתוך היבטים נפשיים שונים, צדדים של התוקפן מותקים ומושלכים אל הקורבן, והוא מצידו מקבל אותם על עצמו, והופך במקרים מסויימים בעצמו לתוקפן. בתוך המסע הטיפולי, מתאפשר לעיתים רגע נדיר של גילוי. גילוי שגם אני כקורבן, הפכתי תוקפן. זה הוא אחד הגילויים המפרקים, הקשים והכואבים ביותר למטופלים שפגשתי. למותר לציין, שלכן פעמים רבות, דווקא חלקים אלו הם הדיסוציאטיביים ומלאי האשמה ביותר בקרב ניצולי אירועי טראומה. גילוי זה, על מנעד צדדיו המטלטלים, הוא אחד הרגעים השבירים ולחילופין בעלי הפוטנציאל התרפויטי הגבוה ביותר. כלומר, רגע הגילוי שבי, הקורבן, ישנם גם צדדי תוקף הוא רגע מכונן. הרגע שבו אדם רואה במראה, ב"בבואת נרקיס" שלו, את התוקפן הוא ללא ספק רגע שמשאיר את חותמו. הרגע המצמרר הזה, בשימוש מושכל בכלים קוהוטיאניים יכול להפוך לרגע מפנה בתהליך הריפוי. בתוך כך, הרגע הזה, הוא רגע פוטנציאל הגילוי של העמדה הדיכאונית, שבה מתגלה ערבוב של צדדים "טובים" ו"רעים" באובייקט האהוב, וכך גם בי עצמי. זהו רגע של אינטגרציה שמאפשר תנועה עמוקה ורחבה הרבה יותר בתוך מרחב החלל הנפשי. להבנתי, את היכולת לנוע מן העמדה הסכיזו-פרנואידית לעמדה הדיכאונית טרם השכלנו בחברה הישראלית להשיג מבחינה התפתחותית. גילוי פניו של התוקף במראה עדיין מהלך עלינו אימים, וזאת ניכר במנגון הפיצול שכה מאפיין את ימי הזיכרון. ביחס לכך אני מאמין כי השאלה החשובה ביותר, במיוחד כאנשי טיפול, היא האם הכלים הקליניים שברשותנו יוכלו לסייע לנו כחברה לחסות גם בצלה של עמדה נפשית נוספת?
אורי פריד הינו עובד סוציאלי קליני (M.S.W), מטפל בגברים נפגעי תקיפה מינית ועוסק בחקר הגבריות בחברה הישראלית
פרנצי, ש. (1933). בלבול השפות בין המבוגרים לילד: שפת הרוך ושפת התשוקה. בתוך: ברמן ע. (העורך), בלבול השפות בין המבוגרים לילד (199-208). תל אביב: עם עובד.
פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל אביב: דביר.
Frankel, Jay. "Exploring Ferenczi's Concept of Identification with the Aggressor: Its Role in Trauma, Everyday Life, and the Therapeutic Relationship." Psychoanalytic Dialogues 12.1 (2002): 101-39. Print.
