חיפוש

לואיס זלצר ומעיין בורשטיין על פסיכואנליזה ויניקולרית

פורסם על ידי עדי כהן

את השניים – לואיס זלצר ומעיין בורשטיין- פגשתי ביום שטוף שמש בקפה הנרייטה התל-אביבי. הוא - פסיכולוג קליני בכיר ממוצא ארגנטינאי, שלמד והושפע עמוקות מהאסכולה הוינקולרית. היא - עובדת סוציאלית, מטפלת, מרצה ומדריכה בכירה. יחד, שניהם עוסקים בלימוד ובהעמקה בחשיבה הוינקולרית. ישבתי איתם לשיחה מעניינת, וניסיתי להבין מהי נקודת הראות הוינקולרית? מה הרקע שמתוכו צמחה? וכיצד ניתן להיעזר בה בחדר-הטיפולים? חזרתי עם הכרת-תודה על הידע המעניין שנחלק עמי, חוויה של תעלומה, ועם רצון עז לשוב לקרוא את בורחס.

חשיבה וינקולרית בפסיכואנליזה של אמריקה הלטינית

הפסיכואנליזה של אמריקה הלטינית – אוצר בלום הכתוב בספרדית ובפורטוגזית- מאופיינת בהלחמה של מגוון מקורות פסיכואנליטיים ופילוסופיים מאזורים גאוגרפים שונים, תוך ניסוח-מחדש של הרעיונות עם חותם ייחודי. המונח - "וינקולו" (Vinculo) - המתורגם מספרדית כקשר (link) - מהווה דוגמא לאותה חתימה ייחודית של הפסיכואנליזה באמריקה הלטינית (Gabbard, 2012), ומונח בבסיס החשיבה הוינקולרית.

החשיבה הוינקולרית איננה תיאוריה מונוליטית אלא מקבץ של תיאוריות והגות בתחומים של פסיכואנליזה, פילוסופיה, ביולוגיה, תורת-ההסתברות ועוד, והיא החלה להתגבש כתנועה בשנות ה-70 של המאה הקודמת. החשיבה הוינקולרית מתייחסת אל "לוגיקה של שניים", לפיה, מפגש הוא בין שני סובייקטים ומעלה בעלי נוכחות ממשית, ומאפייניה הם הבלתי ידוע, הבלתי צפוי, המבוכה והחדש, ותשומת לב למה שמתחולל בנוכחות האחר בהווה.

"וינקולו" (Vinculo) – איזה מן קשר זה?

המונח "וינקולו" (Vinculo) שגור בשפה הספרדית היומיומית במשמעות של קשר. אזכורו הראשון של המונח בכתבים הפסיכואנליטיים מיוחס לפישון-ריבייר (Pichon-Rivière, 1988) , הוגה דעות של הפסיכולוגיה החברתית, ואיש מקצוע מוביל בריו-דה-לה-פלטה, שהושפע מהחשיבה הבריטית (קליין, פייברן וביון). באופן שהשתמש בו פישון-ריבייר, המונח "וינקולו" שימש לתיאור כל קשר שהוא - הן קשרי אובייקט (object relations) והן קשרים בינאישיים (interpersonal relations). בהמשך, תרומותיהם של קאס, פוגט וברנשטיין סייעו להמשיג את הוינקולו כקשר בין שני סובייקטים (Neri, 2009), ובכך העניקו למונח את משמעותו הייחודית. 

ברנשטיין, שהגדיר שלושה עולמות מרכזיים בפסיכה: עולם פנימי בו יש קשרים בין ייצוגים, עולם של יחסים ביניאישיים, והעולם החברתי (שכולל אידיאלוגיה, פוליטיקה ועוד), גרס כי קשר ויניקולרי הוא קשר שמתקיים בעולם הבינאישי,  במרחב שבין שני סובייקטים שנמצאים בנוכחות. אי לכך, קשר וינקולרי אינו יכול להיות קשר בין אדם (שמתקיים בעולם היחסים הבינאישיים) לבין הייצוג שיש לו אודות אדם אחר (שמתקיים רק בעולמו הפנימי).

מישראל לארגנטינה ובחזרה: הכרות עם הפסיכואנליזה הוינקולרית

הקשר של זלצר לפסיכואנליזה הויניקולרית נולד ב-1983 בעת ששהה במולדתו ארגנטינה כדי לסגור "unfinished business" משפחתי ומקצועי. אבל בנפש כמו בנפש - סגירה במקום אחד, מובילה לפתיחה במקום אחר, וזלצר קבל ממכר ליום הולדתו ספר מאת איסידורו ברנשטיין, שהיווה את הניצנים להגות הוינקולרית, ומהווה עבור זלצר פתח לחקירה מתמשכת עד היום. זלצר, שהתרשם עמוקות מכתיבתו של ברנשטיין, משום ש"לא הייתה מבוססת על המודל הדחפי, דבר די חדשני דה-אז, כי אם על קשרים, אחרות ונוכחות", הצטרף לקבוצת לימוד בהנחיית ברנשטיין (1983-4), והחל לספוג את החשיבה הוינקולרית. ברנשטיין - פסיכואנליטיקאי פורץ דרך יהודי- שהה, בשנותיה האפלות של ארגנטינה, כשנתיים בישראל, ועבד עם משפחות בתל-השומר. יחד עם ג'נין פוג'ט הוא פיתח רבות את ההגות הוינקולרית.

זלצר חזר לישראל ב-1985, ועם השתקעותו בארץ חש קשר עמוק יותר להגות, ובדידותו הלכה וגברה. זאת מאחר ולדבריו "הכל היה כתוב בספרדית ולא היה לי עם מי לחלוק את כל זה".

כשזלצר פגש את בורשטיין, או: אי אפשר לדבר על קשר לבד

זלצר פגש את בורשטיין לפני כ-23 שנים בהיותו מדריך יועץ ומפקח במנהל לחינוך התיישבותי ("עליית הנוער"). בורשטיין הייתה אז עובדת סוציאלית ומנהלת שירות טיפולי בכפר נוער, ונוצר ביניהם חיבור מסקרן. זלצר החל לספר לבורשטיין בעברית את מה שקרא בספרדית, והתהווה ביניהם שיח פורה וחי. אם כי בורשטיין אינה דוברת ספרדית, המרחב שנוצר ביניהם מאפשר להם לאורך השנים עבודה משותפת על כתיבה ותרגום של נקודת הראות הוינקולרית, אותה הם מעוניינים להנגיש לאנשי מקצוע בישראל.

על נוכחות והיעדרות

זלצר ובורשטיין מגדירים בעקבות ברנשטיין את הוינקולרי כקשר בין סובייקטים, שנמצאים זה מול זה בנוכחות, ובעת המפגש יש עדות במרחב (Space) ביניהם (In Between) גם לאחרות (Otherness) של כל אחד מהם. לדידם "רק בהיעדרות, סובייקט הופך להיות אובייקט". זלצר מתאר את הרגע בו חיכה לי שאבוא לראיין אותם. מבחינתו, עד שהופעתי, הייתי ייצוג במוחו – אובייקט – אך מרגע שהגעתי, נהייתי סובייקט. בהמשך לכך, זלצר מסביר כי "האובייקט המופנם אינו יכול אלא להשתנות כל הזמן בנוכחות". אמרה זו מרמזת על הפוטנציאליות התרפויטיות הקיימת, לפי נקודת הראות הויניקולרית, במפגש "חי" בין סובייקטים בנוכחות.

זלצר ובורשטיין מוסיפים כי הנוכחות טומנת בחובה ממד של כפייה. לפי התיאורטיקנים הוינקולאריים, לסובייקט יש נוכחות ייחודית משלו, שכופה את עצמה על האחר. כאשר מולנו סובייקט בנוכחות, אנו לא יכולים להשליך עליו את הפנטזיות ותהליכי העברה שלנו, ואיננו יכולים להפוך אותו לאובייקט שלנו על אף ניסיוננו לעשות זאת! כלומר, לא משנה מה חשב עליי זלצר בטרם הגעתי, ברגע שנפגשנו לא יכולתי להיות אלא כפי שאני ולא כפי הייצוג שלי במוחו של זלצר. כמו כן, זלצר מוסיף כי "הנוכחות של הסובייקט מחייבת את האחר להגיב, ובמובן הזה הנוכחות גם כופה תגובה".

אי אפשר לעכל את השונות של האחר

זלצר ובורשטיין מצטטים את אמרתו של הפילוסוף לוינס, ש"האחר לא ניתן לעיכול", ומוסיפים: "אי אפשר לעכל את השונות הבסיסית של האחר לא משנה כמה זמן נהיה איתו בקשר. קיים שוני אינהרנטי בכל סובייקט, ולא ניתן לעכל את השונות ולמזגה בתוך עצמנו. הסובייקט תמיד יהיה מעבר להבנתנו ושליטתנו, ולעולם לא יהיה אובייקט שמנוכס לנו. מאחר ובסובייקטיביות ובאחרות טמון פער של אינסוף בלתי ניתן להשגה, לא נוכל להכיר מישהו לחלוטין, לא את חברנו, בני זוגנו, ילדינו ואף לא את מטופלינו, ואל לנו לשאוף לכך".

נקודת הראות הויניקולרית מדגישה איפוא את האחרות והשונות, ומסמנת את התרומות שלהן למפגש אנושי בכלל, ולמפגש טיפולי בפרט. באופן זה, השאיפה להכיר את האחר לגמרי מובנת כאשלייה, וההכרה בכך יכולה לסייע לנו להתפכח ולהיות עם עצמנו ועם האחר ב"כאן ועכשיו", בתנועה ובהשתנות מתמדת.

המטופל שלנו היום הוא לא המטופל שלנו מלפני שבוע!

בורשטיין מצטטת את הרקליטוס "אי אפשר לטבול באותו נהר פעמיים", ומוסיפה כי ההבנה בדבר ארעיות והשתנות הסובייקטיביות היא משמעותית מאוד גם בטיפול. לדבריה, "בטיפול אנחנו ממשיכים מפגישה לפגישה כביכול מאותה הנקודה, כשלמעשה, הרצף בין הפגישות הוא מלאכותי. מרגע לרגע אנחנו משתנים - אפילו ברמה הפיזיולוגית כל רגע יש שינוי בתאי הגוף שלנו. חשוב שנזכור שהמטופל שיושב אתנו היום איננו המטופל שישב איתנו לפני שבוע או לפני שנה". זלצר ממשיך את דבריה: "יצירת רצף דמיוני בין פגישות היא פעילות מנטלית בה אנו משלים את עצמנו שהסובייקט שמולנו כעת זהה לייצוג שהיה לנו אודותיו בפגישה הקודמת".

הסובייקטיביות שלנו (ושל הדור שלנו) משתנה מרגע לרגע

התיאוריה הויניקולרית מציעה לנו להיות רגישים לרגעים ההיסטוריים בהם הקשר מתהווה, שכן הסובייקטיביות שלנו – כל מה שעושה אותנו לסובייקט – משתנה מרגע לרגע ובכפוף להקשר בו אנו חיים ופועלים. לעיתים קשה לנו לתפוס את הארעיות וההשתנות של הסובייקטיביות, אלא בפער של זמן. דוגמא מובהקת לכך היא התופעה של השתנות הדור. זלצר מתייחס לאופן בו הדור הנוכחי משתמש באמצעים וירטואליים לתקשורת ואומר: "חושבים שהדור הצעיר מכור היום לטלפון-הנייד, אבל למעשה, זוהי לא התמכרות, אלא שינוי בסובייקטיביות של הדור". נוסטלגיה, כך עולה מהדברים, היא לא יותר מאשר געגוע לסובייקטיביות שהשתנתה, והאמרה המפורסמת של טשרניחובסקי (1922) "הולך ופוחת הדור" יכולה לרמוז על הקושי להשלים עם השינוי ההכרחי בסובייקטיביות של הדור.

השוואות ואסוציאציות כדרך לא להיות בחוויה הייחודית

תוך כדי הפגישה אני שמה לב שאני מנסה להבין את החשיבה הוינקולרית באמצעות רעיונות ומושגים מחשיבה בודהיסטית, שיותר מיודדים עלי, וגם למקם את החשיבה הוינוקולרית מול תיאוריות התייחסותיות. זלצר משתמש בניסיון שלי להבין דרך השוואה כדי להמחיש שתי נקודות: הראשונה - ש"ניסיון ליצירת נקודות השוואה בין רעיונות או בין חוויות תוך שימוש באסוציאציות הוא חלק מהפעילות האנושית" , והשניה - "כשאנו עושים כן אנחנו לא נשארים בחוויה הייחודית של הנוכחות של עצמנו מול האחרות". בדומה לכך, השוואות ואסוציאציות הן הכוח המניע במנגנון העברה והשלכה, שמאפשר מוכרות והעברת מידע מהירה, במחיר של סילוק אחרות. "כיצד ניתן לפי התיאוריה הויניקולרית לפתח נוכחות והישארות בחוויה הייחודית?" אני שואלת ומתכתבת בתוכי עם תרגולים מהמזרח לפיתוח תשומת לב. זלצר פוסק חד משמעית, "שלא משנה מה נעשה, תמיד יש נוכחות והיא לא ניתנת לשליטה". במילים אחרות, בין אם מודעים לכך וגם אם לא, הנוכחות נמצאת תמיד שם.

נקודת הראות הוינקולרית יכולה לסייע למטפלים להיות עם כל מה שיש (או אין) כאן ועכשיו

לעיתים מתייחסים לנוכחות המטפל כאמורה להיות קשובה, פתוחה ולא שיפוטית. זלצר אומר כי "חשוב לא להיות שיפוטי, אבל גם חשוב להיות שיפוטי. הנוכחות הייחודית בטיפול היא זו שחשובה ללא קשר לתוכן שהיא מביאה". בורשטיין מוסיפה כי "על המטפל לנסות לשהות בחוויה הייחודית שלו, ולאפשר לעצמו להסתכל על עצמו. למשל, לשאול את עצמו כיצד המטופל משפיע עליו? מה הכפייה שסובייקטיביות המטופל מייצרת בו, ולהפך? איזו אחרות מסולקת מהמרחב שבין שני הסובייקטים? ממה אנו מנסים להימנע במפגש?". אני מתרשמת כי היכולת של המטפל להיות בקשר עם כל החלקים שעולים ולא עולים בתוך הקשר הספציפי והייחודי עם המטופל "כאן ועכשיו" היא הנוכחות שזלצר ובורשטיין מתייחסים אליה.

"אנחנו נידונים להיות בקשר"

זלצר ובורשטיין מתייחסים לחוסר הסימטריה האינהרנטית בסוגים שונים של קשרים, ועם זאת מציינים את ההדדיות שתמיד מתקיימת. לדעתם, לא ניתן להפריד בין זה שאקטיבי לזה שפאסיבי, אלא לראותם כחלק מאותו קשר. לדעת זלצר "אנחנו תמיד קשורים לאחרים ואנחנו לא יכולים להיות לא קשורים. יש תמיד משהו שקושר אותנו. למשל, אני יודע שאני קשור למעיין [בורשטיין], וכל עוד שנשמור על קשר אנחנו נהיה קשורים, ועכשיו אני קשור איתך [המראיינת]". זלצר מוסיף כי "על פי ברנשטיין אנשים מחפשים את הדרך להיות לא קשורים, כי זה קשה להיות בקשר, אבל זה בלתי אפשרי - אנחנו נידונים להיות בקשר, וכל עוד הקשר נשמר כך התהפוכות ו"נפתולי הקשר" שרירים וקיימים". אני חשה סוג של הפתעה אסתטית כשזלצר מזכיר לראשונה את המקור למילה של "וינקולו" – החלק שמחבר בין עצים.

אחריות להגיב, לחשוב-עם, לתקשר

בהשראת לוינס, זלצר מתייחס למרכיב האחריות בקשר, ואומר: "בקשר אנחנו אחראיים על האחר גם אם הוא כביכול לא אחראי עלינו. האחריות שלנו היא בלהגיב, ואי אפשר לא להגיב שהרי גם אי-תגובה היא תגובה. בכלל, בקשר, מה שחשוב זה לא מה שחושבים אלא מה שעושים, וזאת בניגוד לקונסטרוקציות של העולם הפנימי שבו חשוב מה שחושבים. חשיבה יכולה להיות מעשה אם היא נעשית יחד – "לחשוב עם" ולא רק "לחשוב את". אני למשל משתף את המטופלים שלי על מה שהקשר איתם מעורר אצלי. אני מספר להם איך אני מרגיש במחיצתם כולל אם הם משעממים אותי".

בהמשך מוסיף זלצר כי "קשר זה עניין של שני אנשים. אם את אומרת לי לא הבנת אותי, יש לך בנוסף אלי גם אחריות שלא הבנתי אותך". תוך כדי השיח על האחריות המשותפת בתקשורת, לא שמעתי היטב את המילה אחריות, וסברתי שזלצר אומר חירות. פירוש שגוי של המסר המקורי של זלצר אמנם הפך את שנינו לאחראיים לקצר בתקשורת, אבל לשמחתי גם הוביל אותי למשחק המילים הרב-משמעי: אחריות, אחרות וחירות, ולניסוח מחשבה בעקבותיו: אין חירות ללא הכרה באחרות, וזו האחריות שלנו כלפי עצמנו וכלפי האחר.

ויניקולרי זה האינטר-סובייקטיבי הלטיני?

לאורך הריאיון אני מתרשמת כי התיאוריה הויניקולרית מאמריקה הלטינית מתכתבת עם הגישה האינטר-סובייקטיבית ועם החשיבה ההתייחסותית, שמאפיינות בעשורים האחרונים את שכנתה - אמריקה הצפונית. לדברי זלצר, אינטר-סובייקטיביים כויניקולריים דיברו על סובייקטים בנוכחות, עם זאת הדגשים של שתי הגישות שונות. להגות הויניקולרית שורשים פילוסופיים אקזיסטנציאליסטים, כך שיש בה דגש רב על בדידות, כמיהה לקשר, אחריות ועל חוסר היכולת לגשר על האחרות הקיומית תוך שימוש במונחי אמת נכוחה (כמו ניכוס, עיכול, רדיקלי, כפייה). זאת בניגוד להתייחסותיים, ששמים במרכז חשיבתם את הדמיון הבסיסי, היכולת להבין את האחר ולהתכוונן אליו, היות-יחד ומרחב היצירה המשותף.

במאמרו, גבארד דן בחשיבה וינקולרית והתייחסותית בנשימה אחת (Gabbard, 2012), כך שהוא מסייע לקורא להבין את הדמיון והשוני בין שתי הגישות. גבארד מציין כי זוגות הוגים וינקולרים כמו הברנדיסים והברנג'רים ראו בפקטורים כמו התכווננות, ברית טיפולית, וחווית קשר ככאלו שהתקיימותם עלולה להקריב אספקטים אינהרנטיים קונפליקטואליים בדיאדה, תוך פיצולם מהקשר. במילים אחרות, הוגים ויניקולורים מביעים חשש שהמוטיבציה למצוא דמיון ושותפות בקשר הטיפולי תעפיל על הבאת חלקים של זרות ואחרות. לכן, מציעים הברנג'רים לנקוט במשנה זהירות בפרשנות ליחסי-העברה ב"כאן ועכשיו".

בנוסף, גבארד מצטט את ברנשטיין, המציע לכלול במושג ה"שלישי האנליטי" של אוגדן, לא רק את כל מה שעולה ונוצר במרחב המשותף בין המטפל למטופל, אלא גם את כל מה שהושאר זר ומחוץ לדיאדה (Gabbard, 2012). כלומר, האינטראקציה הייחודית בין סובייקטיביות המטפל לזו של המטופל צריכה לדעת ברנשטיין לכלול גם את האחרות שלא ניתנת לעיכול ולעיתים מודרת מהשיח. 

לא לטשטש את התסכול, המבוכה והאחרות

בשלב זה, אני משתפת את זלצר ובורשטיין בתסכול ובמבוכה שלי על כך שאני נשארת עם ריבוי שאלות ושאריות תחושות לא מעובדות. לכך משיב זלצר בצורה "וינקולרית": "חשוב שתהיי בתסכול ובמבוכה עם החומר מבלי להתנגד לזה, תתמסרי לחומר, תאפשרי לזה להתבהר מבפנים. מבוכה זה אלמנט חשוב לקשר, מאחר וזהו סימן שלא סוגרים את העניין. עלינו ללמוד לא לנסות להוריד את המבוכה ולארגן מיד את הקשר או את הידע. אמנם להיות במקום הפתוח שלא מקטלג, ויודע זה נגד הטבע והחינוך המקצועי שלנו, אבל זהו האתגר הקיומי שיש לנו אחריות בו".

נוכחות טיפולית מנקודת הראות הויניקולרית

אם כי זלצר ובורשטיין לא סיפקו בתוכן הגלוי כלים למטפלים בראי ההגות הויניקולרית, הצלחתי להבין דרך אופן השיחה איתם הרבה על הנוכחות הטיפולית המיטיבה. להבנתי, זוהי נוכחות פעילה, חיה, קשובה לאחר, ולאחרות שלו, ולכל מה שמתעורר במטפל מול אחרות זו. זו נוכחות שמכירה בכפייה של הסובייקטיביות של האחר, ולא חותרת לבטל אותה עבור חווית הביחד, אלא מציעה את עצמה עבור האחר בלי להתבטל. זו נוכחות ששואלת על מה שיש ב"כאן ועכשיו".

בסיפורו ה'אלף' בורחס – מגדולי הסופרים של אמריקה הלטינית - כותב אודות נקודה מסתורית שמצויה במרתף עתיק והיא לא אחרת מאשר "נקודה במרחב שנכללות בה כל הנקודות האחרות (בורחס, עמ' 122). בהשאלה, חשבתי, כי אולי נקודת האלף "חיה וקיימת" ונמצאת ב"חדר-הטיפולים הויניקולרי", שמאפשר להתבונן על ריבוי כמו-אינסופי של חלקים בעולמם של המטפל והמטופל והקשר ביניהם, מבלי להשמיט דבר, אפילו אם נחווה זר. 

סיום

לקראת סיום הראיון, זלצר ובורשטיין הזמינו סבב קפה שני. כשהם התחילו ללגום ממנו, כל אחד מהם גילה להפתעתו שהוא שותה את הקפה של האחר. כך שזלצר התנסה בקפה של בורשטיין, ובורשטיין התנסתה בקפה של זלצר. "להתנסות בקפה הסובייקטיבי של האחר" אני מציעה בבדיחות הדעת. גם דרך לסיים ראיון על אחרות שלא ניתנת לידיעה.

על המטפלים - לואיס זלצר ומעיין בורשטיין

לואיס זלצר הינו פסיכולוג קליני בכיר

מעיין בורשטיין הינה עובדת סוציאלית מומחית בתחום של ילדים ונער, עבודה עם הורים, מנחת קבוצות ומדריכה בכירה. עובדת כמדריכה, יועצת ומפקחת מרחבית במנהל לחינוך התיישבותי ('עליית הנוער') ומלמדת באוניברסיטת חיפה ובמכללת אורנים שבטבעון.

על המראיינת – עדי כהן

עדי כהן, פסיכולוגית רפואית, בעלת הכשרה בתרפיה מוכוונת-התמקדות, ולאחר סיום התוכנית התלת שנתית לפסיכותרפיה אינטגרטיבית מזרח-מערב. עובדת לפי מודל של טיפול אינטגרטיבי תוך תשומת לב למרחב בין המילים לגוף בטיפול נפשי. מטפלת במרפאה הפסיכולוגית ובקליניקה פרטית בתל-אביב. עורכת מדעית בבטיפולנט.

ספרות

בורחס, ח.ל. (1998) נקודת האלף. בתוך: בדיונות. הספרייה החדשה

טשרניחובסקי, ש. (1922). ספר האידיליות, הוצאת מוריה|ירושלים| ברלין| אודיסה, ברלין תרפ"ב

Berenstein, I. (2012). VÍNCULO as a relationship between others. The Psychoanalytic Quarterly, Volume LXXXI, Number 3

Bernardi, R. & de Bernardi, BL. (2012). The concepts of vínculo and dialectical spiral: a bridge between intra- and intersubjectivity. The Psychoanalytic Quarterly, Volume LXXXI, Number 3

Gabbard, G.O. (2012). Deconstructing VÍNCULO. The Psychoanalytic Quarterly, Volume LXXXI, Number 3

Neri, C. (2009). The enlarged notion of field in psychoanalysis, in A. Ferro, R. Basile (eds.), The Analytic Field: A Clinical Concept, Karnak Books, London, 45-80

לקריאה נוספת בספרדית

Pichon-Rivière, E. (1988). El Proceso Grupal. Del Psicoanálisis a la Psicologia Socia Buenos Aires, Argentina: Nueva Visión