חיפוש

סקירת יום העיון לראות את המתבגרים מבעד להורים

פורסם על ידי ד"ר אביגיל איתם בך

בתאריך ה-6.6.19 התקיים כנס לציון עשור למרכז 'מהות' בירושלים. מרכז מהות מנוהל ומופעל על ידי מכון 'סאמיט' ופועל בשיתוף פעולה עם היחידה לטיפול במתבגרים של עיריית ירושלים. המרכז הוקם על מנת לתת תמיכה, טיפול וייעוץ להורים, מתבגרים ומשפחות, בתקופה המורכבת של גיל ההתבגרות. בדברי הפתיחה לכנס, מנהלת המרכז, הגב' גלית אלון-אוחנה, ביקשה להודות לשותפים הרבים שסייעו בקיום הכנס. בין שותפים אלו, אגף הרווחה בעירייה והיחידה למתבגרים, אשר נציגיהם בירכו גם הם את באי הכנס והציגו את חשיבות שיתוף הפעולה בין גורמים שונים בירושלים.

מר יוני בוגט, מנכ"ל מכון סאמיט, הציג את ליבת העבודה במרכז מהות – העצמה של הורים המתחבטים ומתלבטים בהתמודדות המורכבת עם ילדיהם המתבגרים. הוא הדגיש כי הטיפול במרכז מכוון ליצירת תהליך בו כוחו ואמונתו העצמית של ההורה מוחזרים אליו. מר איציק שוורצשטיין, המנהל הראשון של מרכז מהות, תיאר את העבודה במרכז כגידול של המיכל ההורי בתוך המיכל הטיפולי. לדבריו, הורים טובים דיים מגיעים למרכז כשהם חשים נעלבים וחסרי אונים מול היציאה מאיזון, הדיכאון והתוקפנות של ילדיהם המתבגרים. החשיבה שהציע שוורצשטיין רואה בתהליך שמתרחש בחדר הטיפול כזה בו המטפל הופך להיות הורה להורה, בבחינת פונקציית אלפא כפי שתיאר וילפרד ביון. כך, המטפל הוא זה המכיל, מעבד ומחזיר להורה את המשמעות של תפקידו ההורי מול ילדו המתבגר.

עבודה עם הורים בגישת המנהיגות ההורית – חיים עמית

מר חיים עמית ביקש להציג בהרצאתו שילוב של תיאורי מקרה וידע מתחומי התפתחות הילד, הטיפול המשפחתי והייעוץ הארגוני. לדבריו, משימת ההורות הייתה תמיד משימה קשה אך כיום היא קשה שבעתיים. בהסתכלות היסטורית ניתן לראות בבירור, כיצד תפקיד ההורות השתנה וכיצד הורים רבים הולכים כיום לאיבוד בדרישות המורכבות שעולות מגידול ילדים, בעוד תחושת הביטחון העצמי שלהם הולכת ונשחקת. למעשה, מתקיים כיום פער גדול בין מה שההורה של ימינו מצפה מעצמו להיות, לבין מה שהוא מרגיש שהוא מסוגל לבצע בפועל. מצד אחד, הורים רוצים להיות ליברליים ולהבין את הצורך של ילדיהם לבטא רגשות קשים כאשר הם חשים תסכול. מצד שני, העמדה המכילה עד אין קץ, אשר מתורגמת לחוויה של ספיגת התנהגויות פוגעניות, מעוררת בהורים חוסר סבלנות וכעס. לאור ההורות אותה ההורה ראה בבית הוריו ואל מול השפע שבתקופה המודרנית, הוא מתאמץ להעניק לילדיו את הטוב שהוא עצמו כילד לא זכה לקבל. עם זאת, כאשר הוא חש שילדיו לא מעריכים את סגנון ההורות שלו, הוא מתמלא בתסכול והפער בין מה שהיה רוצה שיקרה למה שקורה בפועל הולך וגדל.

לטענתו של עמית, בעיה זו חריפה במיוחד בגיל ההתבגרות. בשלב זה, ילדים הופכים להיות חלק מקהילות חברתיות שונות, חלקן וירטואליות, בעלות נורמות וקודים התנהגותיים משלהן, אשר לעיתים עומדים בסתירה למסרים ההוריים. בתוך כך, גבולות שונים של התנהגות מינית, סרגל אחר של ערכים חברתיים ורעיונות שונים לגבי אופן הניצול של זמן הפנאי. עמית טוען כי מתח זה מוביל לעימות בין הורים נבוכים וחסרי ביטחון לבין ילדים הנהנים מתחושת כוח ושליטה, עימות במסגרתו ברור מי הצד שמפסיד. הורים שמגיעים למהות, מרבים לספר על תהליכי התדרדרות מפתיעים של ילדיהם, שהפכו בתוך זמן קצר מילדים "טובים ותמימים" לפרועים ועוינים. במצבי "התדרדרות" אלו, ככל שהורים נוכחים לדעת שגישתם הדמוקרטית אינה יעילה, הסתירה הפנימית שהם חווים הולכת ומתעצמת. בעוד שהם שואפים להיות סמכותיים ותקיפים, הם מגלים כי הם חסרים את הסמכות הטבעית שהייתה להוריהם. במצוקתם, הם נעים ונדים בין קשיחות בלתי מתפשרת לבין רפיון וחולשה. בבדיחות הדעת, עמית כינה תנועה קיצונית זו בין הצבת גבולות נוקשים לבין ויתור ללא גבולות – "להיות נבוט או להיות סמרטוט”. בסיום דבריו הציע עמית אלטרנטיבה לדפוס ההתנהגות ההורית שתיאר. לטענתו, המודל הרצוי כולל מנהיגות הורית חכמה, אשר מתחשבת בילדים אך לא מנוהלת על ידם. שני המאפיינים העיקריים של מנהיגות זו הם היכולת לקביעת מטרות ראויות, ושליטה במנעד רחב מיומנויות של מנהיגות.

אוף גוזל – עלי כ"ץ

בהרצאה מלאת הומור וסיפורים אישיים, התמקד עלי כ"ץ במושג האהבה ההורית. לטענתו, משמעותה של אהבה זו קשורה ביכולת של ההורה להצטמצם ולוותר על חלקים מעצמו למען ההעצמה של ילדיו. כ"ץ המליץ להורים לסגל עמדה המתוארת על ידו במטאפורה של "חוכמת הדשא". תחת מטאפורה זו, תיאר כיצד עצים לעיתים נופלים אבל הדשא תמיד ממשיך לצמוח. לפיכך, הוא הציע כי על ההורה לוותר על היותו העץ הזקוף או המגדלור המכוון, לטובת ליווי "צמוד קרקע". הוא הציע כי תפיסה כזו דורשת ויתור על העמדה ההורית המתנשאת אל על, תוך צבירת כוח הורי מהצטמצמות שפירושה לוותר על חלקים מעצמך למען האחר.

במהלך דבריו, כץ תיאר את הקשר הורה-ילד ככזה המורכב משני שלבים. השלב הראשון כונה על ידו שלב "המגבת הגדולה". זהו השלב בו הורים מוציאים את הילדים מהאמבטיה, ריחניים, חמימים ועטופים במגבת גדולה. שלב זה נמשך לדבריו בערך עד גיל כיתה א' והוא מתואר כתקופה בה ההורה "נושם" את הילד ונמצא עמו במרחב סימביוטי, בו הילד עדיין נחווה כחלק ממנו. בשלב זה, הורים מסתכלים על ילדיהם בהערצה וילדים מסתכלים על הוריהם באופן דומה מתוך תפיסתם ככל יכולים. ההערצה ההורית וההתפעלות מהילד, מבטאת את החלק הנרקיסיסטי של ההורות בתקופת הינקות. כפי שתיאר היינץ קוהוט, כאשר הילד מזהה את העיניים המתפעלות של הוריו הוא לומד דרכן את ערכו ותהליך זה בונה את הנפש הילדית.

לאחר יציאה הדרגתית משלב "המגבת הגדולה", ילדים מתחילים להתרחק מתפיסת ההורים ככל יכולים. בגיל ההתבגרות התהליך מגיע לשיאו, כאשר ילדים מביטים בהוריהם בעיניים ביקורתיות ומאשימות. להורים קשה לקבל את המבט הנוקשה אשר מגלם בתוכו זרות ונפרדות, עד כדי כך שלעתים הם עשויים להתפרק מולו. כ"ץ הסביר כי קבלה של עמדת המרד של המתבגר קשה להורה כיוון שהיא דורשת ממנו לוותר על העצמי האידיאלי שהוא משליך עליו. לדבריו, בגיל בו הילדים נראים כמי שמתנתקים מהוריהם, תפקיד ההורה הוא דווקא להעצים אותם ולא לקצץ את כנפיהם. בתוך כך, על ההורים לא לפחד מן החוויות החדשות בהן ילדיהם מבקשים להתנסות ולהתחיל לראות בילד אדם נפרד. מעל הכול, האתגר המונח לפתחם של ההורים הוא להשתנות בעצמם על מנת שיוכלו להבין את עולמם של ילדיהם המתבגרים. לדעתו של כ"ץ, זוהי במהותה האהבה הורית, היכולת של ההורה לצאת מתוך גבולות הנוחות העצמיים שלו ולהתקרב אל ילדו. הוא הסביר כי על אף הפיתוי לנסות להגביל את המרד ולשים לו גבולות, יש לאפשר את הלמידה החדשה שהמתבגר דורש לעבור ולהשאיר את הגבולות ההוריים הנוקשים בילדות המוקדמת.

על היבטים מגוונים של עבודה טיפולית עם הורים למתבגרים - מטפלים ממרכז מהות

שרה טייב ושירה בוזגלו

הדוברות הציגו שיתוף פעולה בין מרכז מהות לבין היחידה למתבגרים של עיריית ירושלים, באמצעות תיאור המקרה של טיפול מקביל באם ובבתה המתבגרת. הקשר שתואר על ידי המטפלות בין האם לבתה, התאפיין בקנאה סמויה ובתחרות על נעורים ויופי. הבת תיארה בפני המטפלת ביחידה למתבגרים אם חודרנית ומעוררת דחייה תוך שהיא מביעה תחושות עלבון וכעס רב. במקביל, האם תיארה בפני המטפלת ממרכז מהות ילדה תובענית, חצופה ואלימה מילולית. האם גם חזרה וטענה כי הבת מפריעה במכוון לזוגיות החדשה שבנתה. המטפלות חשו כי עליהן לתאם אסטרטגיה טיפולית מתוך הבנה כי כדי שהקשר הורה-ילד יוכל להשתקם, יש לסייע לאם לבנות ולבסס מחדש את ההורות שלה. לדברי המטפלת של האם, ככל שהאם חשה שבטיפול ניתן לראות אותה כאישה שחווה פחדים וצרכים לגיטימיים, כך התפנתה יותר ויותר לראות את פגיעותה ואת הזדקקותה של בתה. בשלב האחרון בטיפול נערכו גם מפגשים משותפים בין שתי המטופלות בנוכחות שתי המטפלות, אשר אפשרו להן להעמיק את תהליך ההכרה הדדית.

אסתר הורוביץ

הורוביץ היא מטפלת אשר מגיעה מן המגזר החרדי-חסידי אשר ביקשה לתאר את אתגרי העבודה עם הורים מהמגזר אשר מתמודדים עם "נוער נושר". נוער נושר הוא כינוי לנערים ונערות אשר עוברים תהליך של התרחקות עד כדי עזיבה של העולם הדתי, אשר בעל כורחו מתנגש עם תפיסת עולמם של הוריהם. עזיבת הדת נתפסת במשפחה כאקט בוטה והיא מהווה ייצוג של התנהגות מתריסה ומכאיבה, הן מול ההורים והן מול הקהילה, לכן היא מעוררת רגשות קשים בשני הצדדים. הורוביץ ביקשה לטעון כי המטרה הטיפולית בעבודה עם הורים אלו היא לעזור להם לראות את נטישת הדת של ילדיהם כביטוי של מצוקה. לדבריה, בכדי להצליח לעשות זאת, צריך בראש ובראשונה להכיר את הפרקטיקה ואת המשמעות של חיי תורה ומצוות בקהילה החרדית. היא הביאה משפטים מתפילת הורים על ילדיהם, אשר מבטאים את השאיפה שהילדים יהיו דומים להם, בבחינת "שלא יבש המעיין ולא יקוצץ האילן", ושיבחרו ללכת בדרכם. אל מול אלו, היא הציגה את כאבם של ההורים כסובב סביב חווית אובדן של חיי הנצח של ילדיהם מרגע שאלו אינם מקיימים מצוות. לפיכך, הורוביץ תיארה כי בטיפול מתרחש תהליך איטי של עיבוד האבל ההורי בכדי שיהיה ניתן לגייס את ההורים להכיר במצוקתם של ילדיהם המתבגרים. במהלך דבריה המרגשים ציטטה הורוביץ קטעים ממכתב שכתב אב לבנו, בו הוא מביע את משאלתו העמוקה לקשר עמו, על מנת להדגיש את חשיבותו הרבה של תהליך הגישור הטיפולי.

מירי לנגה

הדוברת ביקשה להציג את מהות המפגש בין הורות לזוגיות בהדרכת הורים. היא דנה במאפיינים השונים של טיפול זוגי לעומת הדרכת הורים, כמו גם בשאלה האם נכון ואפשרי לשלב בין שני היבטים אלו בתוך אותה מסגרת טיפולית. לדבריה, הדרכת הורים וטיפול זוגי עוסקים ביחסים שמתקיימים גם ברמה המודעת וגם ברמה הלא מודעת. לכן, הם מצריכים עמדה טיפולית המקיימת תנועה בין הקשבה לקולות המציאות כפי שמובאים על ידי המטופלים, לבין הקשבה למשמעות הסימבולית שמסתתרת באותם הקולות. באופן דומה, גם התחושות שעולות והתכנים עצמם אינם שונים מהותית בין הדרכת הורים ובין טיפול זוגי. בשניהם עולים נושאים כמו תוקפנות, מיניות, נפרדות, אוטונומיה, פחד, אהבה ותקווה. עם זאת, לנגה הציעה כי מרכז ההבדל נשען על כך שטיפול בהורות עוסק ביחסים של ההורים עם המתבגר, אשר נוגעים לרוב ברמה המודעת, בעוד הטיפול הזוגי עוסק ביחסים בין בני הזוג אשר נוגעים לרוב ברמה עמוקה יותר ובלתי מודעת.

לנגה הציעה כי הערוץ שיפתחו ההורים עם המטפל, יהווה שער כניסה לטיפול ברמה המודעת והלא מודעת גם יחד. לפיכך, היא טענה שבכדי להחליט כיצד לגשת לנקודת המפגש בין הדרכת ההורים לטיפול הזוגי, יש לענות  על השאלה - מה תפקיד המתבגר בתוך הדינאמיקה במשפחה כפי שבאה לידי ביטוי גם ביחסים עם המטפל. ההנחה היא שלעיתים המתבגר מחזיק עבור ההורים את הקונפליקטים הלא פתורים שלהם עצמם וכך מה שמתרחש בחדר הטיפול מייצג את היחסים במשפחה, בין בני הזוג ובין היחידה ההורית לילד. לנגה הציעה כי על המטפל לנקוט מה שמכונה 'הלך רוח זוגי'. כלומר, עמדה טיפולית המתבוננת גם ביחסים עם כל אחד מההורים בנפרד, ובו זמנית גם ביחסים עם שניהם כזוג. כך למעשה המטפל נמצא גם מחוץ ליחסים וגם בתוכם ויכול לסייע להורים ולמשפחה כולה בהתמודדות מיטיבה עם אתגרים. לפיכך, ההתערבויות הטיפוליות ואלמנט שהן מדגישות, בין אם זוגי ובין אם הורי, קשור בשיקול הדעת של המטפל ובהבנה שלו את הסיטואציה המשפחתית שנרקמת בחדר הטיפול.

יעקב אזולאי ומשה שפיז

הדוברים הציגו חומרים מקבוצת אבות למתבגרים שעבדה תחת הנחייתם המשותפת. מטרת הקבוצה הייתה דיון בעמדת "ההורות הישנה" אשר מחזיקה כבוד ויראה לאב שהובילה לציות, אל מול עמדת "ההורות החדשה" אשר מחזיקה הורות מעורבת ונוכחת ומעודדת את הילד לאוטונומיה. אזולאי ושפיז מצאו שתפקידן של אמהות במודל ההורות הישן היה רך ומכיל מטבעו, ולכן טענו כי המעבר לסגנון הורות חדש מתרחש אצלן, בהכללה גסה, ביתר קלות. לעומת זאת, עבור אבות, ההבדל בין המודל האבהי הישן למודל החדש הוא עצום. על כן, הם עשויים לחוות קושי רב בקיום עמדה רכה יותר מול ילדיהם במיוחד לאור העובדה שלא חוו אבהות מסוג זה בעצמם. במסגרת התהליך הקבוצתי, המשתתפים בקבוצה התלבטו בשאלות כמו איך מייצרים שיח משתף של רגשות עם המתבגרים, כיצד מדברים איתם על מיניות, איך ניתן להשיג איזון בין אבהות לקריירה ואיך מתמודדים עם קונפליקטים עם בנות הזוג.

במסגרת העבודה הקבוצתית עלו שלוש תמות מרכזיות: (1) מתן מקום לקושי שחווה האב לצד נורמליזציה של התפקיד האבהי - אלמנטים חשובים לעיבוד החוויה ההורית ולהצלחה בה; (2) יש לעודד (ולעיתים גם ללמד) גברים לקיים שיח אשר עוסק ברגשות - לצורך כך קבוצת אבות היא מצע אופטימאלי; (3) יש צורך בחשיבה אישית של כל גבר המתמודד עם אבהות על מנת למצוא את האיזון הנכון לו בין העולם המקצועי והתפתחות במישור הקריירה לבין המקום שלו בבית - זאת כיוון שבקלות האב יכול להיסחף אחר דרישות הפרנסה ולמצוא עצמו מחוץ למעגל ההשפעה בתא המשפחתי. בסוף דבריהם, ביקשו אזולאי ושפיז להדגיש כי כאשר מחזקים ומעצימים את התפקיד והתפקוד האבהי, עשוי להיווצר שינוי משמעותי ביותר עבור המשפחה כולה.

גלית אלון-אוחנה

מנהלת המרכז, גלית אלון-אוחנה, דנה בדבריה בשאלה מהי הצלחה בטיפול ובפרט בטיפול בהורים. במרכז מהות, ההורות היא שעומדת בלב הטיפול ובתוך כך מטרת הטיפול הינה להקל על סבלם של ההורה, המתבגר והמערכת המשפחתית כולה וכן להוביל למערכת יחסים בריאה ומקדמת בין הורים למתבגרים. לדבריה, הורים רבים מוצאים את עצמם על רכבת הרים (או רכבת שדים) עם הכניסה של ילדיהם לגיל ההתבגרות, כאשר החוויה המרכזית ששולטת בבית היא של איבוד שליטה, חוסר אונים, בלבול, חרדה ותסכול. לדבריה, תחושות אלו במקור שייכות לילד המתבגר אך מועברות להורה בתהליך של הזדהות השלכתית. לכן, ראשית התהליך הטיפולי מתמקד ביצירת קשר בטוח עם ההורה אשר מאפשר לו לשתף בתחושות הבלבול והחרדה. אמפתיה של המטפל כלפי ההורה מסייעת לו לחוש שהוא אינו לבד בהתמודדות המורכבת וכי נפתחה עבורו כתובת תומכת ומסייעת. בנוסף, האמפתיה היא כלי דרכו המטפל רואה את ההורה ומראה לו, בתהליך של 'מודלינג', כיצד ליישם כישורים של מנטליזציה. כך, המיכל שנבנה עבור ההורה בחדר הטיפול נוסך בו ביטחון ומשמש עבורו מודל לעבודה עם ילדו.

אלון-אוחנה הסבירה כי לעיתים הורים מגיעים למרכז מהות מופתעים מאוד וכמעט נראה שהם נתפסו לא מוכנים כאשר התבגרותו של הילד הובילה לפתיחה של חזית התקפה חדשה. עבור הורים אלו, ההתמודדות עם משבר גיל ההתבגרות של ילדיהם מהווה תוספת לשלל ההתמודדויות הקיימות גם כך בשגרת חייהם. בתוך כך, משבר גיל ה-40, שחיקה בזוגיות, שינויים בקריירה וטיפול בהוריהם המזדקנים. מתוך הבנה זו כי ההתמודדות עם גיל ההתבגרות של הילד היא לא ההיבט היחידי בחייו של ההורה אשר מצריך התייחסות, הטיפול מתרחש בשני רבדים מקבילים – ברובד התוך אישי וברובד הבין אישי. כאשר העבודה נעשית בציר ההורות, היא נשענת על ההתבוננות בהורות שלהם כמו גם בהורות שהעניקו להם הוריהם. מגע עם הפצעים שההורה נושא עמו, מאפשר עיבוד כפול, הן של ההורה הפגוע והן של ההורה הפוגע. בד בבד, חווית התיקון בקשר עם המתבגר מייצרת מערכת יחסים טובה יותר בינו לבין ההורה ומרככת את החלקים המחוספסים שבקשר.

במחקר שערכה אלון-אוחנה בנוגע לחוויית ההורים בטיפול, ניכר היה שלטיפול הייתה תרומה משמעותית לתחושת הביטחון של ההורה, שיפור היחסים בין ההורה למתבגר וכן לתפקודו של המתבגר. עוד עולה כי אלמנט מרכזי אשר עובר שינוי משמעותי בתהליך הטיפולי הוא תפיסת המתבגר בעיני ההורה. לדבריה, בנקודת ההתחלה של הטיפול עולות מהורים תחושות קשות, לעיתים עד כדי שנאה, כלפי ילדם המתבגר. לא פעם, נראה שההורים חשים מאוימים וחלשים מולו. בהדרגה, מתפתחת בטיפול ראייה חדשה ומתרחש מעבר מהסתכלות דמונית על הילד לקראת הכרה הדדית עמו. כאמור, הטיפול בהורות הינו טיפול המבוסס קשר אשר מעניק להורה תובנות על התנהלותו כהורה ומאפשר לו להתמקם מחדש בהורות שלו תוך התאמה מחדש לצרכי המתבגר, לערכים המשפחתיים ולכוחותיו האישיים.

סיכום

הכנס נגע בשאלות המרכזיות אשר מעסיקות הורים למתבגרים ומאתגרות את אנשי הטיפול העובדים עמם. ניסיונם העשיר של המרצים והמטפלים, והמקום שניתן לקולו האישי, הכן והאינטימי של כל אחד מהם, אפשר הזדמנות להיפגש עם המקומות הלא פתורים והמאתגרים בהוויה המשפחתית מול בני נוער מתבגרים. נראה כי יותר מכל, ציפיות ההורים בטיפולים מסוג זה הן ללמוד אסטרטגיות חדשות להתמודדות מיטיבה עם ילדיהם. האתגר הטיפולי הוא לסייע להם לעבור תהליך של שינוי כדי שיוכלו לעבור מעמדת ההורות שנחסמה להורות המתממשת מחדש. דומה כי האתגר המורכב ביותר אשר עומד בפני מטפלים כיום, הוא לשכלל את יכולותיהם לסייע להורים הנמצאים במצבים משפחתיים מורכבים כגון שלבי מעבר עקב גירושין, הורות יחידנית ומשפחות במשבר הכוללות בני נוער במצבי סיכון. משפחות אלו לרוב מצויות במצבי חיים הישרדותיים של מצוקה יומיומית, ולכן מתקשים יותר להתפנות לתהליכים של מנטליזציה שהם בבחינת תנאי בסיסי לשינוי וליצירת עמדות הוריות טובות דיין מול ילדיהם המתבגרים.

על הכותבת – ד"ר אביגיל איתם בך

מטפלת ביחידים ובמשפחות במרכז מהות, באוריינטציה דינאמית- אקזיסטנציאליסטית, מתמחה במעברי חיים, במצבי משבר ופוסט- טראומה.