חיפוש

סקירת יום העיון ממשיכי ויניקוט - מסוד חאן וכריסטופר בולאס

פורסם על ידי צוות בטיפולנט

יום העיון 'ממשיכי ויניקוט - מסוד חאן וכריסטופר בולאס' אשר נערך בפברואר 2015 מטעם הוצאת תולעת ספרים ציין את צאתם לאור של שני ספרים: מבחר מכתבי מסוד חאן בעריכת ד"ר איתמר לוי וד"ר ענת פלגי הקר, בתרגומו של אמיר עצמון ובעריכתה הלשונית של תמי בורשטיין, ומקראת בולאס בעריכת ד"ר איתמר לוי, בתרגומה של דפנה רוזנבליט ובעריכתה הלשונית של חיה ברוך.

במסגרת יום העיון הוצעה הכרות עם רעיונות מרכזיים של מסוד חאן- אנליזנט של ויניקוט ועורך ספריו- ושל בולאס- אשר היה מטופל של חאן והושפע באופן משמעותי מעבודתו. כך, יום העיון עקב אחרי גלגולים תיאורטיים שונים של רעיונותיו של ויניקוט, ואחרי האופן בו רעיונות אלו פוגשים את הפסיכואנליזה העכשווית.

מושב בוקר - בעיקר מסוד חאן

מסוד חאן - פועלו ומעלליו/ ענת פלגי הקר

פלגי הקר פתחה את יום העיון בהצגת דמותו וחייו יוצאי הדופן של מסוד חאן, אחת הדמויות הצבעוניות והשנויות במחלוקת ביותר בשדה הפסיכואנליטי.

חאן נולד ב-1924 בהודו וגדל כילד חולני בעל אוזן אחת מעוותת במשפחה מוסלמית בה מרבית האחים פיתחו קריירה צבאית. ב- 1946 חאן החל בהכשרתו האנליטית בלונדון: הילד החולני המסתיר את פגימותו הגופנית הופיע כגבר יפה תואר, משכיל, יהיר ומרשים אשר "היה יותר בריטי מבריטי" בגינוניו המושלמים. חאן הודרך הן על ידי מלאני קליין והן על ידי אנה פרויד אך זיהה את עצמו עם קבוצת האמצע והושפע מאוד מויניקוט, איתו רקם מערכת יחסים ייחודית.

ויניקוט היה האנליטיקאי של חאן אך לאחר שגילה את כשרונו- הפך אותו גם לעורך ספריו. הוא טיפח את חאן והושפע ממנו, ואף הפנה אליו מטופלים והגן עליו מפני הביקורות הרבות שספג סביב התנהגותו יוצאת הדופן: חאן היה בוטה ואגרסיבי, ונודע בהפרות חוזרות של גבולות טיפוליים עם מטופלותיו. לאחר מותו של ויניקוט חלה התדרדרות קשה במצבו של חאן: הוא התמכר לאלכוהול, הפך פוגעני והרסני ביותר, גלש לדלוזיות והסתגר, כאשר קשריו המשמעותיים ביותר היו קשרים עם אנליטיקאים בכירים (סטולר, פונטאליס) אשר לא חיו בארץ. בתקופה זו חאן חלה בסרטן ובהיותו חולה- פיסית ונפשית- סולק מהחברה הפסיכואנליטית הבריטית. הוא נפטר בשנת 1989.

לצד אופיו הקשה, הסוער וההרסני, פלגי-הקר תיארה את חאן כתיאורטיקן מבריק ויצירתי אשר עסק באזורים נפשיים הסמויים מהאדם עצמו. ויניקוט וחאן, לדבריה, היוו זה לזה אלטר אגו כאשר ויניקוט ה"טוב" עסק בינקות ואילו חאן ה"אפל" עסק במיניות, פרוורסיה וניכור. הן חאן והן ויניקוט עסקו בקשר בין הפנים לחוץ, אך בעוד שויניקוט התייחס לפרדוקס המצוי בין העצמי הגרעיני לבין הקשר עם החוץ, חאן התייחס לקרע קיומי בין הצורך בהסתרת העצמי לבין הרצון באינטימיות. חאן הציע כי התינוק הוא קודם כל אובייקט האידיאליזציה של האם ועל כן חלקו מפוצל משאר חלקי העצמי. פיצול זה, המהווה קרע נפשי עמוק, עלול להתפתח לפרוורסיה המהווה ניסיון לגשר על הפער בין העצמי לאחר, ביטוי לכמיהה לקשר והתגברות על היעדרו בו זמנית.

חאן הרבה לעסוק גם בהיבט של הסטינג. במסגרת עבודתו עם מטופלים קשים במיוחד, חאן הציע דגש על ארגון הן של הסטינג הטיפולי והן של חיי המטופל, בהתבסס על תפיסה המשלבת בין ארגון קונקרטי של חיי המטופל לבין התבוננות נפשית מעמיקה, זאת, מתוך הנחה כי השילוב בין סטינג לפרשנות יוצר את מרחב החלום בין העצמי הפרטי לעצמי המתקשר.

שוטטות במרחבי החלימה בעקבות חאן ובולאס/ עידית ברק מלמד

הרצאתה של ברק מלמד דנה באופן בו בולאס וחאן, כל אחד בדרכו, הציעו "שפת חלום"- דיקציה פואטית אשר מציעה התבוננות החורגת מתכני החלום ומרחיבה את עבודת החלום אשר פרויד הטווה בראשית ימיה של הפסיכואנליזה.

בעוד שפרויד הדגיש את חשיבותם של ניתוח ופירוש החלום, חאן הדגיש את חווית החלימה ואת האופן בו החלום עומד כחוויה בפני עצמה. הוא הבחין בין "חלומות טובים" ל"חלומות רעים": חלום טוב, לדבריו, הוא חלום מקדם הנושא עמו משאלה לא מודעת אותה ניתן לחקור. זהו חלום המאפשר- בעצם חלימתו- לממש היבטים של חווית העצמי אשר אינם נגישים בערות, ובכך מגשר בין חלקי עצמי המצויים בדיסוציאציה. זאת לעומת החלום הרע, המהווה תוצר נפשי ביזארי והגנתי המשתלט על החולם ומלווה בדיסוציאציה. בהתאם לגישתו המדגישה את חווית החלום, חאן אף הדגיש את האפשרות להשתמש לרעה בפירוש החלום ו"להתמכר לפרשנות": הוא טען כי החלום אותו זוכרים הוא למעשה בריחה ממציאות וחווית החלום, ותיאר כיצד במקרים מסוימים התמקדות בטקסט של החלום מביאה לאובדן חווית החלום, המהווה ביטוי של הפונקציה היצירתית בבגרות. תפיסתו של חאן תומכת בטענתו של פרויד לפיה ישנם חלומות אשר אינם ניתנים לפירוש, וכי החלומות הטובים ביותר הם אלו שלא ניתן לזכור: הוא ראה בחלום עצמו, כחוויה, את הדרך אל הלא מודע.

מבקריה של תפיסת חלום זו טענו כי תפיסתו של חאן מיסטית ואקזיסטנציאליסטית וביקרו אותו על התמקדותו דווקא בחלק הלא מתקשר של החלום, על חשבון התמקדות בשפה ובמשמעויות הסימבוליות של החלום.

בולאס, שהיה מטופל של חאן, השתמש ברעיונותיו כבסיס לחשיבתו ולשפת החלום שהטווה.
בולאס אימץ את תפיסתו של חאן לפיה החלום מספק משאלה של הלא מודע להיחלם ולחוות היבטים לא מודעים של העצמי. הוא הציע כי עבודה עם חלומות מאפשרת לעצמי הער להכיר את העצמי החולם ולצמצם את הפער ביניהם ובין הערות לשינה. זאת, מאחר ולדבריו גם בערות אנו בוחרים לחיות אלמנטים אש עובדו בחלום. באופן המזכיר את תפיסתו של חאן, בולאס הציע כי בעבודתנו עם חלומות הדגש אינו על הפיכת החומר הלא מודע למודע, אלא על הרחבת הנפש הלא מודעת באופן שמביא לשחרור ופיתוח הלא מודע היצירתי. על אף הדגש המשותף של חאן ובולאס על חווית החלימה, בעוד שחאן הדגיש את ההיבט הלא תקשורתי של החלום, בולאס נתן מקום רב יותר לשפה בחשיבתו. הוא הדגיש את חשיבות הניסיון להביע מחשבה בדיבור ולהתמיר לשפה את החוויה שטרם ניתן לה ביטוי מילולי.

בולאס תיאר- וברק מלמד הדגימה באמצעות תיאור מקרה- כיצד החלום מאפשר עבודה לא מודעת ותנועה לעבר שינוי. במסגרת החלום, החולם מתנסה במצבים שאינם נגישים חוויתית בערות ובכך מרחיב ומעמיק את תחושת העצמי. בהתאם, במצבים של נתק רגשי כושר החלימה עלול להיפגע ולעיתים מתפתחים גם נדודי שינה כרוניים.

לסיכום, ברק מלמד תיארה כיצד חאן ובולאס, כל אחד בדרכו, הרחיבו והעשירו את אופן בו אנו תופסים עבודה עם חלומות. פרויד זיהה כי חלק מהחלום נותר בעלטה ואינו נגיש לפירוש, אך חאן ובולאס האירו חלקים נעלמים אלו ותיארו כיצד הם מרחיבים את הנפש עוד בטרם יפורשו ויותמרו לחוויה מילולית. בהתאם לתפיסת חלום זו, חאן ובולאס הניחו כי כדי לאפשר עבודת חלום אופטימלית, על המטפל להיות במצב של "שכיבה פתוחה"- מצב אותו ניתן לדמות לשדה שנחרש אך טרם נזרע, המאופיין במוכנות לקליטה ורצפטיביות.

"לביבות חיות": שימור וחידוש ברוחם של חאן ובולאס/ רובי שונברגר

שונברגר פתח את הרצאתו בהתייחסות לרוח החשיבה העצמאית של חאן ובולאס, אשר לא "בעטה" במסורת האנליטית אך נותרה נאמנה לחשיבה אותנטית ומלאת חירות. כנקודת התייחסות, שונברג תיאר את סיפור חייו של המשורר אבות ישורון אשר עלה לארץ כחלוץ שאפתן אך רצח משפחתו בפולין הביא לשינוי דרמטי בכתיבתו: הוא התרחק מדמות החלוץ הכוזבת שאימץ והחל לכתוב שירה פורצת דרך, מתובלת ביידיש ובניחוחות של "לביבות חיות" מהרחוב הפולני, מ"שם".

שונברגר השתמש בתיאור זה של החיפוש אחר העצמי האמיתי המסווה תחת עצמי הכוזב כנקודת מוצא להתבוננות במהות רעיון ה"שכיבה הפתוחה" של חאן, ובאופן בו בולאס השתמש בו. כאשר חאן התייחס לעמדה טיפולית של "שכיבה פתוחה", הוא הציע הזמנה למצב התהרהרות פרדוקסלי המכיל הרבה מאוד ושום דבר, והבחין בין יצירתיות נפשית אמיתית לבין יצרנות אובססיבית. מתוך עמד נפשית זו, לטענתו, מתאפשר מפגש נפשי ייחודי בין המטפל למטופל.

בולאס, ברוח זו, שאף גם כן לשחרר את הפסיכואנליזה מדוגמתיות נוקשה ומייבשת יצירתיות. במאמר 'פירוש העברה כהתנגדות לאסוציאציות חופשיות', בולאס מזמין אותנו לחזור לזוג האנליטי בו המטפל מצוי במצב של קשב צף בעוד המטופל מעלה אסוציאציות חופשיות. במצב זה מתאפשר מפגש של לא מודע עם לא מודע- מפגש אשר לטענתו של בולאס מוחמץ פעמים רבות עקב דריכות יתר לחיפוש ביטויי העברה. חיפוש יתר ופירוש מוגזם של ההעברה מפריע לרצף הטבעי של המטופל ולכן מביא לא פעם לנסיגה, לטענתו, והוא תיאר שלושה מחירים אופייניים הנלווים להתמקדות יתר בהעברה:

המטופל חווה את המטפל כלא קשוב ולא פתוח
המטופל מזהה את החיפוש של המטפל אחר רמזים להעברה, מרגיש שחומרים מסוימים זוכים לקדימות, ופועל בהתאם.
הפירוש המידי של ההעברה חוסם את רצף האסוציאציות החופשיות הטבעי

בתגובה לדינמיקות אלו נוצרת התנגדות אשר מביאה להתמקדות יתר באינטראקציות שליליות, והאנליזה כולה הופכת לאינטראקציה כוחנית ביותר. בהתאם, בולאס מציע קו טיפולי המתרחק מוודאויות קבועות, דבקות בפרספקטיבה יחידה ו"תשוקה", במונחיו של ביון.


מושב צהריים - בעיקר כריסטופר בולאס

פסיכואנליזה בשדה פתוח - מוקדם ומאוחר בחשיבתו של בולאס/ ד"ר איתמר לוי

לוי פתח את המושב השני של יום העיון בתיאור דרכו וחייו המקצועיים של בולאס.
בולאס, פרופסור לספרות במקור, הגיע לפסיכואנליזה בשלב מאוחר יחסית של חייו דרך הספרות. הוא עבר את הסמכתו האנליטית באנגליה והיה באנליזה אצל חאן. בשנים האחרונות חזר לגור במקום מבודד בארה"ב והציע טיפולים בעיקר דרך הסקייפ. לאחרונה שב לקליפורניה עקב מצבו הבריאותי.
בולאס השתייך אף הוא לזרם העצמאי ובהתאם, מחשבתו נאמנה פחות לתיאוריה או תיאורטיקן ספציפיים ויותר לחוויה עם המטופל. הוא הדגיש את חשיבות הפלורליזם של התיאוריה ויצא נגד תפיסות המדגישות אחדות ואינטגציה אשר עשויות ליצור דוגמטיות. לוי תיאר את בולאס ככותב אשר אינו מכוון לניסוח תיאוריה חדשה אלא לקריאה מחודשת ורעננה של פסיכואנליזה הקלאסית. ברוח זו, בעשור האחרון בולאס מציע קריאה "חצופה" של פרויד ומתמקד בפיתוח והעמקה של הטכניקה הפרוידיאנית המבוססת על שכיבה, אסוציאציות חופשיות וקשב הצף.

האידיום של השקר: אגדה בולאסיאנית/ אורנה לירון בורנפלד

בולאס הרבה לעסוק בקשר בין המודע ללא מודע, ותיאר את המרחב המנטלי בו המטפל והמטופל נפגשים מהרגע הראשון. החל מרגע המפגש הראשון, המטפל והמטופל מתחילים להדהד ולהיווצר זה על ידי זה דרך המפגש בין שני האידיומים- גרעיני העצמי הייחודיים לכל אחד מהם.

במוקד הרצאתה של לירון בורנפלד עמדה "אגדה קלינית" המורכבת מ"טלאי" טיפולים ומטופלים, אשר לא תתואר כדי שלא לפגוע בפרטיות המטופלת. הצגת המקרה הרגישה והמרתקת יצרה חוויה חוזרת ונשנית של הפתעה ותימהון, מעין "שוקים" מינוריים של אי נוחות ובהלה שביניהן הפוגות של נינוחות ודריכות מעורבות זו בזו. חוויה זו תאמה את הנושא אותו לירון בורנפלד ביקשה להציג: שקרנות פתולוגית כהתארגנות הגנתית סביב טראומה מצטברת. לכאורה, זוהי שקרנות ללא הסבר , תוצר של מציאות מוקדמת עם אובייקט משגע המכה בשוק את הסובייקט. לנוכח המפגש עם עולם שקרי, נוצרת טראומת שוק מולה האדם צריך להמציא עולם שקרי ומדומיין המצוי תחת שליטה אומניפוטנטית. בטיפול, חוויה זו משתחזרת ודרך ההעברה נוצרת "הזיה בשניים" אשר נחשפת רק ברגע בו השקר מתגלה. חשוב להדגיש כי השקר הנחשף אינו רק שקר תוכני אלא שקר הבגידה ביחסי האובייקט. האותנטיות והמגע מוחלפים בשוק ותדהמה ללא חיבור ובהתאם- בהעברה הנגדית המטפל אינו יודע אם המטופל דובר אמת או שקר והופך גם הוא קורבן לחוסר האמינות המתמדת של האובייקט. כך, המטפל ממוקם כקורבן למציאות המתעתעת. בהקשר זה, בולאס עסק ב"מבנה הרוע" בו אדם טראומטי מארגן מחדש את החוויה הטראומטית ומשחזר מול האחר דפוס בו הפעם הוא עצמו ממוקם בעמדת המפתה אשר יוצרת תלות שאחריה בגידה מהממת.

כיצד אם כן מקשיבים למטופל השקרן? לירון בורנפלד הציגה את "מטאפורת הסימפוניה": הקשבה אשר אינה מבוססת על השאלה "האם מה שסיפרת אמיתי/לא אמיתי" אלא על מגע הלא מודע בלא מודע. בסוג הקשבה זו, אנו מקשיבים לרבדים השונים, לתכנים, לגוונים, לשפה ולניואנסים. אנו נדרשים לבדוק באופן תמידי האם אנו מצויים באזורי חשיבה יצירתית או באזורים שקרניים וחזרתיים, ובו זמנית להחזיק בחלקים האמיתיים והשקריים.

התיאוריה שאין להזכיר את שמה... התרומה והמחלוקת של בולאס מול התיאוריה ההתייחסותית/ ד"ר רוני באט

באט פתח את הרצאתו בהתייחסות לעמדת הפלורליזם התיאורטי של בולאס, המכוונת לזיקוק הקול האישי של כל תיאורטיקן, מטפל ומטופל. לאור עמדה זו, הוא תוהה, מדוע בולאס אינו מתייחס אל התיאוריה ההתייחסותית? בהרצאה, באט ביקש להתבונן במוקדי הדמיון והשוני בין רעיונותיו של בולאס לרעיונות ההתייחסותיים.

רעיונותיו של בולאס תרמו לתיאוריה ההתייחסותית בשלושה היבטים מרכזיים:

המפגש האינטר-סובייקטיבי- הטיפול ממוקד בסובייקט במפגש הטיפולי, כאשר המטפל מפנה את מבטו פנימה כדי למצוא את המטופל. כלומר, מדובר במפגש בו שתי נפשות משפיעות זו על זו באופן עמוק.
שימוש עקיף וישיר בהעברה הנגדית- הבאת האידיום והספונטניות למפגש הטיפולי, עם דגש על תגובות ממקום סובייקטיבי הנותן מקום גם לסובייקטיביות המטפל.
דיאלקטיקה של מחלוקת- בניית מרחב מחלוקת בין המטפל למטופל בו יש מקום לאי הסכמות, שינויי דעה והתייחסות למקרים של חוסר דיוק של המטפל. כלומר, ביסוס דיאלקטיקת מחלוקת מתונה המאפשרת את התקיימותן של שתי מציאויות בחדר.


למרות נקודות הדמיון, קיים שוני מהותי בין התפיסה ההתייחסותית לתפיסה של בולאס.
תפיסתו של בולאס היא תפיסה של פסיכולוגיה של אדם אחד ובהתאם- הוא יוצא מהנחה כי המטפל המסתכל פנימה פוגש בתוכו את המטופל ולא את עצמו. כלומר, בולאס אינו מתאר מצב של השפעה הדדית בו אידיום משפיע על אידיום כפי שמתארת הגישה ההתייחסותית, ואינו מתייחס לאופן בו הסובייקטיביות שלו משפיעה על האינטראקציה. כדי להמחיש את ההבדלים, באט הציג מקרה של בולאס ומקרה שלו עצמו, תוך התייחסות לעבודה הפנימית השונה בכל אחד מהמקרים: בעוד שבולאס מתמקד במה שהמטופל "מטיל עליו" ובחווית ההעברה הנגדית כחוויה של "תופעה הזרה לאני"- באט הדגיש את האופן בו הלא מודע שלו עצמו השפיע על הדינמיקה שנוצרה. כך, למשל, הוא תיאר כיצד נוצר דפוס המבוסס על ההתנגדות המשותפת שלו ושל המטופלת לגעת בתכנים מסוימים.

באט הדגיש כי בולאס אינו מתכחש להשפעתו על המטופל, אך מניח כי המשחקיות מונעת או ממתנת אותה. הזרם ההתייחסותי, לעומת זאת, יוצא מהנחה שמאחר והשפעת המטפל נוכחת בין אם נרצה בכך ובין אם לא- עלינו להתייחס אליה באופן ישיר.

באט סיים את הרצאתו בהתייחסות לשאלה מדוע בולאס מתעלם מהגישה ההתייחסותית למרות הדיאלוג המתקיים בין הגישות. הוא הציע כתשובה את חוסר ההכרות של בולאס עם הספרות ההתייחסותית, את "הנרקיסיזם של ההבדלים הקטנים" המעצים את הקושי והקנאה בין זרמים דומים, ואת האפשרות שבולאס חווה דחייה של הזרם ההתייחסותי אותו קיווה להוביל בעבר.

ריאיון סקייפ עם בולאס/ איתמר לוי

במסגרת הפאנל השני הוצג ריאיון סקייפ שערך איתמר לוי עם בולאס. הריאיון כלל התייחסות להיבטים ומונחים בסיסיים בתפיסתו של בולאס שביניהם האידיום ופלורליזם תיאורטי. הריאיון הרחיב את הבנתם של חלק מרעיונותיו של בולאס אשר הוצגו במהלך יום העיון. כך, למשל, בולאס הבחין בין האידיום לבין העצמי האמיתי: את העצמי האמיתי הוא רואה כחלק הספונטני בעצמי, אופן הוויה ספונטני העומד בליבת העצמי, ואילו את האידיום הוא הגדיר כארגון תורשתי בחלקו, ליבה אישית הנוכחת מהלידה, משפיעה על הסביבה ונקלטת ונחווית רק דרך המפגש עם האחר. על אף שבולאס טוען כי האידיום נחווה על ידי העצמי רק דרך המפגש שלו עם אדם אחר, בולאס מבחין את עצמו מהזרם האינטר-סובייקטיבי או ההתייחסותי, ומדגיש את החיבור שלו לרעיון המשחק הויניקוטיאני: משחק אותו הוא רואה כמצוי בתנועה שבין אסוציאציות חופשיות לפירוש.

היבט נוסף אשר הודגש בריאיון הוא ההבדל בין עמדה פלורליסטית לעמדה אקלקטית. בולאס רואה אקלקטיות כקיבוץ פעולות מקטגוריות שונות יחד, בעוד שפלורליזם הוא רואה כחשיבה מתוך ריבוי. חשיבה מסוג זה, לטענתו, חיוניות לפסיכואנליזה מאחר וטוטאליות של תיאוריה כלשהי מתקיפה את החשיבה.

עמדת הפלורליזם התיאורטי של בולאס משתלבת היטב עם הדגש שלו על חשיבות היכולת לחוות מורכבות. בולאס הציג עמדה לפיה האתגר המרכזי מולו הילד ניצב הוא החיים בריבוי, בקבוצה הממשית והפנימית. לדבריו, הילד יוצא החוצה מהקן המשפחתי אל עולם קבוצתי נזיל ודינמי והמטלה המרכזית בפניה הוא ניצב הוא ההתמודדות עם המורכבות הנלווית למפגש זה.

בין המושבים: בעיקר שתיקות

דמויותיהם של חאן ובולאס, כפי ששורטטו במסגרת יום העיון, הן דמויות צבעוניות, חיות ובעיקר- חושבות ויצירתיות. כל אחד מהם, כפי שתואר על ידי דוברי הכנס, חתר בדרך ייחודית ואמיצה לחיפוש אחר דרך אותנטית וישרה לחוות, להתבונן ולדבר הן על חוויות נפשיות עמוקות והן על המפגש הטיפולי. במילותיו של ויניקוט אפשר לקרא לזה משחק ואכן, הקריאה למשחק יצירתי ואותנטי ניכרה באופן בו כל אחד ואחד מדוברי הכנס דיבר על חאן ו/או בולאס. באופן אירוני, קריאה זו עמדה בניגוד צורם לכך שבין המושבים, ובין הדברים, עלו וצפו שוב ושוב "דברים שהשתיקה יפה להם" אשר חוסר הרצון להתבונן בהם היה ניכר ביותר.
פלגי הקר, אולי על תקן "האקדח המעשן" של המערכה הראשונה, הזכירה לא רק את "מעלליו" של מסוד חאן, אלא גם את "מעלליו" של ויניקוט אשר היה ער להתנהגותו הלא אתית בעליל של חאן והמשיך להפנות אליו מטופלים.

על תקן אקדח טעון עד כאב, בהפסקה בין המושבים עלתה לדבר פרופסור ברכה אטינגר, אנליטיקאית מוכרת אשר ספדה לבעלה לשעבר,לוני. לוני היה מטופל של בולאס, אשר לדבריה מצבו הידרדר עד התאבדות בעקבות פרסומו של בולאס את תיאור המקרה שלו, באופן חושפני וללא אישורו.

דבריה של אטינגר הדגישו, בעיני, סוגיות אתיות כאובות אשר גם היום לא ניתן להן מקום מספק בפרקטיקה ובתהליך ההכשרה הטיפולית. למרות זאת, אין בכוונתי לדון בהיבטים האתיים הקשורים בפרסום ללא אישור המטופל ובגניבה הספרותית בה האשימה האנליטיקאית את בולאס, וגם לא בלגיטימציה של בחירתה להשתמש בבמה של יום העיון באופן זה. ברצוני להצביע על הפער העצום שבין הקריאה למשחק יצירתי שנשמעה בהרצאות, לבין ההשתקה הצורמת של ההתרחשות בהמשך יום העיון. מנחה יום העיון הדגיש בחדות כי אותה אנליטיקאית לא הוזמנה לדבר. בזמן שיועד לדיון עם הקהל בסוף יום העיון, הוזמנה לדבר אנליטיקאית בכירה ואחריה אחת ממרצות הכנס, כך שלא נותרה כל אפשרות לתגובות מהקהל.

התנהלות זו העלתה בדעתי שאלה לגבי האופן בו היינו מגיבים אילו היינו שומעים ממטופל על חוויה דומה. מה היינו יכולים לומר לו על חווית הפער בין המדובר לאסור בדיבור? איך היינו מפרשים את דבריו, אילו היה מספר לנו כיצד דברים קשים שנאמרו יכולים כמו להיבלע? לא משנה כיצד היינו מבינים את דבריו ואת חוויתו, ברוחם של ויניקוט, חאן ובולאס סביר להניח שהיינו מנסים לתת מקום לאימפקט הרגשי של חוויה מסוג זה. מקשיבים, משחקים ובעיקר מפנים מקום בתוכנו לחדש והמפתיע. לא משתיקים ומרסנים את האפשרות לחוות ולחשוב את הדברים.