חיפוש

סקירת יום העיון להשקת הספר "לידה לחיים נפשיים"

פורסם על ידי שיר דרור

ב-6.1.17 התקיים יום עיון לכבוד השקת הספר "לידה לחיים נפשיים". יום העיון התקיים מטעם המכון לפסיכואנליזה.

הספר לידה לחיים נפשיים הוא תולדה של עבודתם המשותפת של שני פסיכואנליטיקאים צרפתיים – אלבר סיקון ומרק לופיטל. הספר יצא לאור לראשונה ב-1991 וכבר אז זכה בפרס הפסיכולוגיה. ההוצאה השנייה היא מ-2001 והספר בעברית הוא התרגום של הוצאה מורחבת זו.

הספר מתאר את הקשר בין התינוק וסביבתו האימהית וכל ההשפעות החיוביות של הסביבה הזו, כמו גם ההשפעות השליליות, ואף הפתוגניות לפעמים. הסופרים עשו סינתזה כוללת ומדויקת של עבודות רבות שפורסמו בנושא.

הסופרים נשענים על הניסיון שלהם כמטפלים בילדים אוטיסטיים, פסיכוטיים או עם הפרעות מגוונות בהתפתחות וכן מתייחסים לתצפיות על תינוקות, שמאפשרות להם לתמוך בתזה שלהם או לדון בתזות מסוימות.

ספר זה לא מכוון אך ורק למטפלים בילדים. הלידה לחיים נפשיים היא תעלומה מרתקת, שכולנו מעוניינים בה ולא יהיה לה פתרון מושלם לעולם. את הספר אפשר לקרוא בבת אחת, כסיפור של התחלת החיים, והתפתחויותיו, או לשמור אותו על שולחן העבודה, כרפרנס שעוזר לנו לחשוב על השאלות והתהיות שאנו נתקלים בהן בעבודתנו האנליטית היומיומית.

מלגעת ללדעת - מסע לידה לחיים נפשיים של ילדה חירשת-עיוורת מלידה : עורכת מדעית בתרגום הספר - ד"ר איזבל בן אמו - פסיכיאטרית ילדים ופסיכואנליטיקאית במכון לפסיכואנליזה

ד"ר בן אמו שזרה את הרצאתה בהצגת קטעים נבחרים מתוך הסרט Marie Heurtin שיצא לאקרנים ב-2014 בצרפת, ובפרשנות אנליטית של התפתחות העלילה.

הדימויים שבחרה ד"ר בן אמו מציגים רגעים משמעותיים בתהליך הלידה לחיים נפשיים, כפי שהוסבר בספר שתורגם. סרט זה מגולל סיפור השואב את השראתו מעובדות ממשיות מסוף המאה ה-19 – מסיפורה של מארי, נערה בת 14 שאינה מסוגלת לתקשר עם העולם. הרופאים טוענים שמארי מפגרת, אך אביה אינו מוכן לאשפז אותה. בלית ברירה, פונה האב למנזר שבו נזירות מטפלות בנערות חירשות, שם מארי פוגשת את האחות מרגרט. חרף המחאות של אם המנזר שלא יכולה להעלות על הדעת כיצד ניתן יהיה לביית את אותה "חיית פרא", מצליחה מרגרט לקבל את אישורה לעשות כן, בין היתר על רקע מחלה סופנית שמרגרט סובלת ממנה, שדנה אותה למות בדמי ימיה.

בתחילת ההרצאה הוקרן הקטע המראה את הגעתה של מארי למנזר. באותו היום מרגרט כותבת ביומנה: "היום פגשתי נפש, שברירית מאוד, קטנה מאוד, כלואה, אך כזו שזוהרת באלף אבוקות מבעד לסורגי כלאה..." מרגרט מזהה פוטנציאל, משמעות וכן כי מארי כלואה, כפי שהיא עצמה כלואה בגוף החולה שלה. ד"ר בן אמו מסמנת את הרגע הזה כרגע שבו נולד רצונה של מרגרט לשחרר את מארי.

סביר להניח שזו לא הייתה איכות המפגש של הוריה של מארי עמה. ההתנסות הטראומטית באחרות של ילד שלעולם לא יוכל להיות בשביל הוריו "הוד מלכותו", מייצרת לידה נפשית ברוטאלית. מארי מעולם לא רצתה להתלבש ולהסתרק. הוריה נכשלו בניסיונות לחנכה, ויתרו על המאמץ להילחם בה ושימרו אותה כחפץ קטן, אבל מרבית הזמן השאירו אותה לעצמה מופקרת לחושך ולדממה. מארי אינה מפגרת כמו שאמר הרופא, אלא התכנסה פנימה – זוהי תחבולה אוטיסטית, וההגנות העומדות לרשותה משמשות כאמצעי פיצול.

בשלב זה של ההרצאה, הוקרן קטע שני: מארי מחליקה סכין קטנה שאימה השאירה לה על פניה. מרגרט מנסה לקחת אותה ממנה וללמדה מה מהות החפץ. מרגרט מתמסרת כל כולה למארי. תשוקה אימהית משתלטת עליה ומאפשרת למארי למשש אותה, ולהריח אותה. הקרבה הגופנית יכולה להעלות על הדעת את הצמד המאוהב של הילד בחיק אימו. מרגרט קשובה לצרכיה של מארי ומציעה לה יחס של סימביוזה ורגעי התעלות סימביוטית יצירתית, מפני ששם לדבריה נוצר החומר הנפשי. ד"ר בן אמו הציעה כי במצבי סימביוזה אלה צצה ונבנית לה פנטזיה בדבר עור משותף, שבו מארי יכולה לחוש התמזגות, ואז אין מדובר עוד בהזדהות דביקה, אלא בהזדהות השלכתית, עם אובייקט שהיא מרגישה שיש לו פנים, כדי להתאחד עמו ולבטל את חווית האחרות עם כל החרדות הכרוכות בכך.

האובייקט הסימביוטי איננו עוד רק אובייקט שמשביע צורך, אלא גם אובייקט שמספק הנאה. מארי אינה מחפשת עוד רוגע, אלא אמבט של ריגושים, הנחווה בקרבה הגופנית שנוצרה עם מרגרט. אלזה שמידט מציעה להבדיל בין החושיות – היכולת להיות פתוח לקליטת תחושות פיזיות ששייכת למרחב הדו ממדי של הנפש, לבין החושניות, שהינה היכולת להתענג על הנאות החושים וקשורה למרחב התלת ממדי. כלומר, הקרבה הגופנית היא מעין "יצור" דו רגלי, שרגלו האחת בחושניות והאחרת במיניות. אך קרבה גופנית זו אינה רק אמבט ריגושים הרמוני, מאחר שמרגרט החליטה שהיא רוצה לתרבת את מארי – להלביש אותה, ללמד אותה לנעול נעליים, לאכול בסכו"ם ולהסתרק, ובאופן זה מרגרט מחברת את הפונקציה האימהית המכילה, לפונקציה האבהית שמסדרת ומארגנת אותה.

ד"ר בן אמו הקרינה קטע שלישי מהסרט: מרגרט מנסה לסרק את מארי. להכריח את מארי להכפיף את עצמה לכללי הקהילה האנושית, זהו מעין סירוס של האומניפוטנטיות הנפשית שלה שמעורר בה הלם והתקוממות. במרגרט יש סטואיות, יכולת עמידה ועקשנות. ההתעקשות של מרגרט, סופה שהיא בכל זאת נושאת פרי – מרגרט שורדת את ההרסנות של מארי. בסופו של דבר, מארי נכנעת או מתמסרת, ומקבלת צלם אנוש. זה לא רק שהיא כבר לא נראית ילדת פרא עם תלבושת של חניכת הפנימייה, אלא שבאופן זה היא גם מוכנסת לתהליך ההסמלה. סירוס מחולל סמל. את כל השלבים ההתפתחותיים השונים בהם ההורים מכניסים את הילד אל החוק עוברת מארי עם מרגרט. המילה סירוס מתייחסת לאיסור על התענגות. גם מרגרט צריכה לוותר על ההתענגות הסימביוטית. גם היא אינה יכולה לעשות עם מארי רק כטוב בעיניה. האיסור על התענגות סימביוטית דרך שפת הסימנים שמרגרט מלמדת את מארי. בכל פעם שמארי מוותרת על כמות מסוימת של נרקיסיזם, מרגרט מסמנת לה כן עם ראשה. מרגרט מפתה את מארי לחיים הנפשיים, בזכות התיווך שלה המעטפת הנפשית יכולה להיווצר.

בקטע המוקרן הבא: אנו עדים להיווצרותה של האוטו ארוטיות. בקטע זה רואים את מארי מלטפת את עצמה כפי שמרגרט מלטפת אותה. היא עוברת מהפאסיביות אל האקטיביות – האוטו חושניות הופכת לאוטו ארוטית והיא תמורה נפשית בסיסית שהפנטזיה היא סימן ההיכר שלה. 

מארי מגלה את המציאות הנפשית שלה עצמה. קליין חשבה שיצירת סמלים היא תוצאה סופית של אובדן וטומנת בחובה את הצער ואת כל עבודת האבל. הילד מדכא חלקית את דחפיו ומתיק אותם אל התחליפים של האובייקט. כאן, מרגרט מנסה ללמד את מארי בשפת הסימנים את תנועת החיתוך, כתחליף סימבולי לסכין הממשית תחליף הסמל של הסכין אינו חותר להכחיש את הפרידה מהאובייקט אלא מלמד את מארי להתגבר עליו.

אנו עדים להתפרצות אמתית של סקרנות ועכשיו מטרתו המרכזית של חוש המישוש הוא ללמוד עוד ועוד באמצעות שפת הסימנים שממציאה מרגרט בשביל מארי. בהמשך, לאט לאט לומדת מארי להסמיל רעיונות מופשטים וכך יכולה להגיע לאלף-בית. בסצנה הבאה מרגרט מתמוטטת ומאבדת את ההכרה בחצר הפנימייה. מצבה הגופני מתדרדר מרגע זה ואילך – היא מועברת לבית הבראה ומתקבלת החלטה לא לומר על כך דבר, למארי כדי לחסוך ממנה את צער הפרידה, אך למעשה ללא כל התראה והסבר, מארי ננטשת, וזוהי עבורה טראומה ממשית, מתוכה היא שוקעת מחדש לדכדוך, ואינה מגיבה עוד, חרף מאמציהן של האחיות האחרות המנסות לנחמה. כאשר הדבר נודע למרגרט, היא מחליטה לחזור לפנימייה, בניגוד להמלצות הרופאים. בפנימייה, מרגרט מוצאת את מארי מקופלת מחדש, בפינת החדר, במקלט האוטיסטי שלה. הפעם דומה שמרגרט היא זו שהבינה, עכשיו ברור לה שיהיה עליה להכין את מארי לפרידתן הסופית, שהיא יודעת שקרובה, וללוות אותה בתהליך הזה. ההזדמנות לעשות כן מגיעה כשאחת הנזירות מתה וגופתה מוצגת כדי לחלוק לה כבוד אחרון, וזו מהווה סיטואציה קונקרטית, להסביר למארי את המוות.

בסרט זה אנו עדים לנס – מארי הנערה עוברת מלהיות חיה לשייכת למין האנושי.

אינטרפרטציית מעטפת – מדו ממד לתלת ממד, מקווי מתאר למרחב נפשי: נעמה קינן - פסיכואנליטיקאית מנחה


בהרצאתה של קינן היא הציגה כלי מתאים להפרעות הקשות - מקרים המאופיינים בחורים וחללים בחוויית התשתית הנפשית. מטופלים אלו הם מטופלים הנמצאים באזורי דו מימד. בספר ניתן למצוא מידע רחב והסביר על ההבדל בין אזורי דו מימד לתלת מימד והרצאה זו התבססה על מידע זה מהספר והרחיבה אותו.

הטיפול האנליטי נקרא טיפול בדיבור, אבל יש מטופלים שלמרות יכולותיהם הטובות, מילים לא נגעו בהן. בשנים 1990-1992 קינן החלה לעסוק במחשבות המילים שאינן נוגעות ועדיין מחפשת מילים נוכחות, שיהיו כמו אחזקה.

האינטרפרטציה של פרויד ב"פשר החלום" היא הבנה של האנליטיקאי את המשמעות הנסתרת של התוכן הגלוי של החלום. מודל זה מתאים רק למטופלים הנמצאים באזורי תלת ממד.

על מנת לאפשר גם למי שנמצאים באזורי דו מימד להיות בטיפול, קינן מציעה לחלק את הפרשנויות לפרושי תוכן ופרושי מבנה.

היא הסבירה כי היא מציעה לעשות זאת בשל מודל התפתחותי: בתחילת הדרך העיכול נעשה בנפשה של האם. דגם זה מניח הנחה סמויה של היות קו גבול תוחם בין העצמי והאובייקט, אמנם דקיק ובלתי ברור אך מתקיים. לעומת רעיון זה של קו מפריד, ויניקוט טען כי אין דבר כזה תינוק, יש יחידת אם-תינוק. 

היכולת לקבל פירוש תלויה ביכולת להכיר במישהו חיצוני, באובייקט, ולמעשה תלויה ביכולת לעשות שימוש באובייקט. כלומר - היכולת של המטופל לקבל פירוש היא צעד נפשי בעל משמעות גדולה. פרושי תוכן אינם לוקחים בחשבון סוגיה מורכבת זו - כשמנגנון ההפנמה לא פועל או לקוי, במצב בו טרם נוצרה האפשרות לעשות שימוש באובייקט, להשלכה ולהזדהות השלכתית.

"עור משני" היא פונקציה שמושגת דרך המילים והמקצב של הדיבור. המטרה של יצירת עור משני היא הגעה לאחזקה עצמית כנגד החרדות של התאיינות ראשונית. קינן הציעה בהרצאה כי כששריון מילולי זה מתקבע, הוא מתפקד במקום הכלה ואחזקה. כאשר מטופל או מטופלת נמצאים בשלב רגרסיבי זה, אינטרפרטציית התוכן מגבירה את החרדה ונחוות כהתקפה וכביקורת. המילים הן לא סימן מופשט סימבולי היוצר משמעות, אלא חלקים של המטופלת שהיא נותנת למטפלת כדי שתיגע בה.

קינן המחישה רעיונות אלו באמצעות תיאור מקרה של מטופלת שעל מנת לשמור על חיסיון לא יתואר בסקירה זו.

במקום פירושי תוכן, שעלולים להגביר את החרדה בקרב מטופלים הנמצאים באזורי "דו מימד", מציעה קינן לבצע פירושים של המבנה הנפשי, להם קינן קוראת אינטרפרטציית מעטפת - התערבויות מילוליות שבאות לתת תחושת נגיעה בנפש במילים ומאפשרות תחושת אחזקה והיות המטפל והמטופל מאוחדים בניסיון לסייע למטופל. פרשנויות אלו עוזרות למטופל לעבור מהמרחב הדו ממדי לתלת ממדי.

אינטרפרטציית מעטפת מציעה דרך להיות עם מטופלים שאצלם כשלה ההתהוות הראשונית של אבחנה בינם לבין האחר, והיא יכולה לעזור גם ביצירת המרחב הדו ממדי והתלת ממדי. המילים הפשוטות היומיומיות נחוצות, הן כמו נגיעה של עור בעור ונכנסות פנימה כמו בתהליך אוסמוטי. במובן הזה הן נראות מאוד פשוטות ולא נראות בכלל כמו אינטרפרטציה כי הן נותנות תוכן חדש לסטרוקטורה, לפגימותה ולהעדרה ולתהליך התיקון שלה.

פרשת נוח והתפתחות חיי הנפש: מלכה הירש – פסיכואנליטיקאית וחברת כבוד של המכון 

הירש הציעה לקרוא את פרשת נוח כסיפור התפתחותי של חיי נפש, תוך שהיא מתבססת על דבריו של ביון, שמתייחס למיתוסים כאל פרה קונספציות של עובדות חיים בסיסיות.

מלצר כתב שדת הייתה תמיד מיסוד של המצב ההורי. כלומר, באמצעות הדת מבוגרים ניסו להתמודד עם מצבם הפנימי על ידי הפיכת ההורה שהפנימו לדמות אחרת – אלוהית, זאת כדי לנסות לשמר ואם אפשר אפילו לשפר את יחסיהם הפנימיים. נוח לחשוב על חיי הנפש אם נחשוב עליהם כמשפחה בה ההורים יולדים לילדים חיים רגשיים, והילדים האלה עומדים לעומתם או סותרים אותם בדרכים שונות.

סיפור נוח - פרק ה' בספר בראשית י"ט-י"א
במרכז סיפור נוח יש מלנכוליה והרס, אך יש כאן גם הצלה והתחלה חדשה. הסיפור מופיע אחרי סיפור בריאת העולם ובריאתו של הזוג שמקום משכנו הוא גן עדן. הזוג מגורש והחיים שלהם משתנים באופן דרסטי. האדם חייב לעמול וחוה בצער תלד בנים. הם מתחילים לחיות כמשפחה וחווים כאב, עונש, צער, תחרות, מריבות אחים ואפילו רצח אח. עשרה דורות לאחר מכן, סיפור נוח הוא הסיפור המרכזי של התקופה. אפשר לראות בסיפור זה רצף של מאורעות נפשיים.

הפרשה הראשונה בספר בראשית מייצגת את הקושי של לידת האדם. רעיון זה יישאר תמיד פרה קונספציה - להיות עם האב בתוך האם בגן עדן.

פרק ו' בספר בראשית מתחיל באמירה כי "ונוח מצא חן בעיניי ה'". כלומר - פרשת נוח מתחילה עם תיאור של תכונותיו החיוביות של נוח. לאחר מכן, אנו מגלים כי נוח הוליד 3 בנים: שם, חם ויפת. פרשנים מוקדמים טוענים שהשמות של בניו של נוח מייצגים התייחסות שונה למציאות, המתארת את הידרדרות המציאות.

לאחר הזכרת שלושת הבנים המייצגים שלושה אופנים שבאמצעותם אנו חווים את המציאות, הניסוח המקראי מאשר שוב ושוב את השחיתות שמלאה את כל הארץ: עבודת אלילים, גניבה ושבירת כל גבולות המוסר, מתוארים בפרק בשלב זה.

בשל כך, אלוהים מודיע לנוח שישמיד את הבריאה ומורה לו לבנות תיבה עם תכניות בנייה מוגדרות ונוח ממלא את ההוראות בשקיקה. נוח נפרד מהאנשים הרעים וההרסניים, וממקבל עליו את משימת בניית התיבה. 

פרשנים אומרים שנוח היה איש צדיק תמים, אך דנים אותו לעיתים גם על כניעותו, כשהוא מתבשר על הבאות. לפי פירוש המדרש, נוח נטע עצים לבניית התיבה ותהליך הבנייה ארך 120 שנה, מספר שנות חייו של אדם. לפי הבעל שם טוב, התיבה הייתה מילה, מילה המצילה ומקימה את החיים הנפשיים ומסמלת את המעבר מהעידן הקונקרטי לעידן השפתי. המחלוקת לגבי מעלותיו ומגבלותיו של נוח משקפות את המחלוקת שלנו ביחס למחשבותינו לגבי חיינו הנפשיים: מה מחולל שינויים התפתחותיים, מה גורם למות הנפש, ומה מנחה את יכולות פוטנציאל ההתפתחות שלנו.

נוח בונה את התיבה בהתאם להוראות: מתקן שיחזיק מעמד בפני השיטפון, אטום מספיק, מתקן רב שכבתי, יש בו קנים נפרדים המיועדים למלא תפקידים ברורים. על פי חכמנו זכרונם לברכה, התיבה היא הרחם שבו ייווצר העולם המתוקן - מעין לידה שנייה לאנושות. הזיווג ההורי הוא האקט המתקן. בתיבה הזוגות עוברים הליך ממושך, שניתן לדמותו להיריון, במהלכו נמשך מבול, אחריו עברו ימים רבים של המתנה וחוסר וודאות, עד שהאדמה יבשה והיציאה החוצה נראתה בטוחה. זוהי מעין תקופת חניכות, בה נוח ובניו מתוארים כמטפלים בחיות.

האם התיבה תהיה האתר להתפתחות אחוות אחים והסוף לקנאה הרצחנית של קין והבל? 

נוח אמור ללמוד בתיבה את מידת הרחמים, כמו גם הקרבה של הנוחות העצמית למען האחר. מלצר מתאר זאת כמעבר מהעמדה הסכיזו-פרנואידית לדפרסיבית.

בפרשה, התיבה מכילה את החמלה, אחר כך בדמותו של אברהם הופכת החמלה למשהו אנושי יותר.

התיבה באה לייצג את הרחם. במקום לחזור פנימה עלינו לצאת לדרך עם תלות מתפתחת. עלינו לעקוב אחר הפטמה וזו ההתנסות הראשונה בעבודה. עלינו להיות פעילים, ביחסי עבודה משותפים. אנו מתואמים לקצב הטבע ולומדים שמעיין החלב הבא לפינו צורך את עבודתנו ואז אנו מקבלים את השד כפרס. המעבר מהיותנו פנימיים למתקשרים תלוי בשירותי האם הטובה. נוח בונה תיבה או רחם להתפתחות המשמעות.

אלוהים גם הוא נשמע אחרי היציאה מהתיבה כמי שעבר שינוי, ומצהיר שיחוס על החיים ולא יהרוג אדם. על הנקמה הראשונית להיפסק, נחתמת האמנה שהחיים יישמרו והקשת בענן משמשת הבטחה שאלוהים לא יהרוס את העולם בשנית. האם ניתן ללמוד מכך שהחלק הבוגר באישיותנו הוא שיבצע את השינוי?

לדעת הירש, התקווה קשורה לרעיון שהילד שבתוכנו עשוי להסתנוור מהקשת בענן. החשיבה והחושב נולדים, ובמקביל נשארת האפשרות להיות מתועתע והבחירה בהרס הקשר המציפה תמשיך. 

לאחר היציאה מהתיבה, הזוגיות וההורות קשות לנוח. הוא כמו ילד שאינו מרטיב יותר ושולט בצרכיו, אך עדיין אינו מבין את ההבדל בינו לבין הוריו. 

פרשת נוח היא מעין חלימה של נשים וגברים הנמשכת במשך הדורות, ומספקת סמלים חזותיים. למרות שהשפה מבטאת אמת והיא הצורה בה האמת ניתנת להצגה, היא גם מחביאה ומסרסת אותה.

לימוד מתוך הניסיון נשען על תהליך עיצוב הסמלים, תהליך אינטואיטיבי ומסתורי. תהליך זה תלוי ביכולת למסע, עם או בתוך אובייקט, ואת הפרשה אפשר לקרוא כמסע כזה שיימשך עד סופו של החומש.

לסיכום - יום העיון היה מפרה במיוחד, לכל המטפלים בגישה האנליטית. תיאורי המקרה בכלל, וקטעי הסרט בפרט – אפשרו הצצה מרגשת ליישומים הקליניים בהם דנו המציגות, והבהירו כיצד היישומים הקליניים מאפשרים, כשם הספר - לידה לחיים נפשיים.

על הסוקרת - שיר דרור

שיר דרור הינה עובדת סוציאלית קלינית המטפלת בהרצליה (www.shirdror.com)