חיפוש

סקירת יום העיון חדר הטיפול הוא בור סוד. האומנם?

פורסם על ידי מיכל פרי

ב-19.3.15 נערך יום העיון 'חדר הטיפול הוא בור סוד. האומנם?' מטעם המרכז לאתיקה בירושלים.
יום העיון נפתח בדברי הברכה של מר דניאל מילוא, מנהל המרכז לאתיקה. מילוא תיאר כי מטרת המרכז היא העלאתן למודעות של סוגיות אתיות, והעלאת רף האתיקה בתחומים שונים. הוא התייחס למושג מתחום החינוך - האטומיזציה של המורה וכיתתו, שמשמעו שיש מעט פיקוח על המורה בתוך כיתה סגורה והרבה ממה שיקרה בה קשור באישיותו של המורה ובאינטראקציה שלו עם התלמידים. לדבריו, במובן מסוים יתכן שבחדר הטיפול מתרחש תהליך דומה. הוא הזמין את הדובר הבא - פרופ' גבי שפלר, להרחיב בנושא שמירת סוד בעשייה הטיפולית מחויבות אתית עליונה ומגבלותיה.

שמירת סוד בעשייה הטיפולית: מחוייבות אתית עליונה ומגבלותיה

בפתח דבריו חלק פרופ' שפלר על ההשוואה שערך מר מילוא, וטען שבכיתה בה נמצא מורה אחד מול תלמידים רבים הסכנה למחלוקת אשר תגיע למבוי סתום של "גרסה מול גרסה" פחותה. זאת, לעומת המצב בחדר הטיפול בו שני אנשים בלבד יושבים בחדר סגור, כך שנוצר מצב של 'גרסה מול גרסה'.

לדבריו של פרופ' שפלר, טיפול רפואי ופסיכולוגי מתקיימים בדיסקרטיות מרבית - עובדה מובנת לכל מי שמגיע לטיפול מכל סוג שהוא. במסגרת הטיפול נשמרות הפרטיות וצנעת הפרט של המטופל, ולאף אחד אין רשות לזלזל בכך או לקבל החלטות נוגדות, מלבד במצבי קיצון ייחודיים.

מדוע צנעת הפרט חשובה?

אדם מגיע מרצונו לפסיכותרפיה. זהו שיח גלוי שבו האחד מדבר והשני שומע. לפחות בהתחלה, השומע הוא אדם זר. עם הזמן הוא נעשה מוכר אך לא הופך לחלק מהחוג החברתי והמשפחתי של המטופל. זוהי סיטואציה ייחודית שאינה קיימת בהקשרי חיים נוספים. המטופל מדבר על נושאים טעונים עבורו, עליהם הוא יכול לדבר מתוך ידיעה שלא יֵצאו החוצה. חלק מן הסודות מביכים ומביישים ולכן ידיעת המטופל שהשיח עליהם מוגן על ידי המטפל, מאפשרת את ביטוים בקול רם. המטופל שומע אותם בקולו והמטפל שומע אותם והופך לעד אמפטי. שניהם מנסים להבין את הסיפור מתוך מחשבה שהשיח יכול להביא להבנה, להכלה ולעתים גם לריפוי של תקלות ומצוקות. המטופל יודע שהמטפל יודע וגם שומר עליו וזוהי שמירה ראשונית וחשובה.

ברמה האתית שמירת הסוד קשורה לכיבוד זכויות האדם - הזכות לפרטיות ולצנעת הפרט, לכיבוד האוטונומיה של המטופל להחליט מה לספר ומתי וכן לעשיית הטוב והימנעות מגרימת נזק. עם זאת, למטפלים יש לא מעט נסיבות ופיתויים לחשוף סודות של מטופלים, שביניהם התרברבות, צורך בסיפוקים (למשל, תיאור מטופל מפורסם), תאוות פרסום, רכלנות, סחטנות, מניעים מדעיים ומקצועיים, תאוות בצע ופרוורסיה.

פרופ' שפלר הרחיב בדבריו על מצבי פרסום מקצועי או מדעי של חומרים טיפוליים.

בספרו על הטיפול בדורה, פרויד תיאר את הקונפליקט בין הנאמנות והמחויבות שלו לדורה לבין מחויבותו המקצועית לשכנע עמיתים בעולם בחשיבות הידע שפיתח. הוא טוען שהוא פרסם את דבריו במקום שאינו נגיש לקריאה לדורה, אך ברור שהיום בעידן האינטרנט, סיטואציה כזו אינה יכולה להיות אפשרית.

פרופ' שפלר הזכיר גם את כריסטופר בולאס, פסיכואנליטיקאי בריטי ובן חסותו של ויניקוט. בספר שפרסם ב-1995 יצא בולאס חוצץ נגד פרסום. לדבריו, הטיפול האנליטי הוא בור סוד ואינו מאבד טיפה, ועל כן אסור לשתף פעולה עם מי שרוצה לפרוץ אותו. כ-8 שנים קודם לכן פרסם בולאס ספר, 'צלו של האוביקט', אשר נכתב על בסיס תיאורי טיפול אנליטיים מעטים, אשר על בסיסם בולאס בנה תאוריה פסיכואנליטית. תיאור המקרה של אחד מן המטופלים, אשר כונה ג'ונתן, פורסם ללא אישורו ולא הוסווה באופן מספק. לאחר פרסום הספר, "ג'ונתן" פנה לבולאס בטענה שהציג אותו עירום ועריה. בולאס טען שלא הוא המטופל שעליו כתב בספר, אך בעת כתיבת פרקי הספר אשר עוסקים ב"ג'ונתן" (1976-78), בולאס היה מתמחה עם שלושה מטופלים בלבד. מספר חודשים לאחר הפרסום, "ג'ונתן" התאבד. הוריו נפגשו עם בולאס לאחר התאבדותו, ואביו קיבל התקף לב מיד לאחר מכן.

אשתו לשעבר של ג'ונתן ואם בתו עוסקת בטיפול וחיה בארץ. פרופ' שפלר תיאר כי לאחרונה, במסגרת כנס מטעם 'תולעת ספרים' אשר עסק בין היתר בעבודתו של בולאס, היא ביקשה לספר את הסיפור אך מארגני הכנס לא אפשרו לה לעלות לבמה והיא ניסתה לדבר בהפסקה. פרופ' שפלר תיאר את תגובת הקהל, שהורכב מאנשי מקצוע ומטפלים, כתגובת היענות מוזרה למנהלי הכנס אשר טענו שלא זה נושא הכנס וכי לא זה המקום להתייחס לדברים (לתגובה מורחבת לאירועי הכנס בהקשר זה לחצו כאן).

אירוע זה מדגיש את עוצמת הנזק העלול להיגרם משימוש ללא רשות בחומרי הטיפול. פרסום תיאור מקרה מחייב את קבלת רשותו של המטופל. על המטפל להבין שהתיאור אינו שייך לו אלא גם למטופל. אחת השיטות העכשוויות להתמודדות עם נושא זה היא שמטפלים ידועים מפרסמים תיאורי מקרה כתיאור מקרה של מודרכים שלהם, בהסכמת המטופל. כך נוצרת אפשרות להעברת ידע חשוב תוך צמצום סכנת החשיפה לחשיפת המטופל.

תלונות על מטפלים

כאשר מטופל מגיש תלונה נגד מטפל, מתקיימת התדיינות בוועדת אתיקה או בבית משפט, כאשר דיון בתלונה מצריך ויתור סודיות מן המטופל, אשר יאפשר למטפל להגן על עצמו.

שבעה או שמונה אחוזים מן המטפלים המעורבים בפעילות עם גוון מיני או השפלתי כלפי מטופלים, מתעשתים ומבינים שקורה משהו מעוות בטיפול בשלב מסוים. במקרים אלו, המטפל עלול להרגיש מאוים ולאיים על המטופל כי חשיפת המתרחש בטיפול תביא לחשיפת חומרים אישיים ומביכים של המטופל.

פרופ' שפלר סיפר על אירוע שקרה בארץ לפני עשרים שנים במסגרת קשר טיפולי בין מטפלת חשובה וידועה למטופלת שהיתה ארכיטקטית במקצועה. המטפלת והמטופלת התיידדו מאוד והתקרבו, באופן שאינו מיני, והגבירו את תדירות המפגשים הטיפוליים. בשלב מסוים לארכיטקטית לא הייתה עבודה והיא לא יכלה לשלם על הטיפול, והוסכם כי הטיפול ימשיך תמורת שיפוץ בית שהיה ברשות המטפלת. אלא שבשלב מסוים התגלע סכסוך סביב הבנייה בין המטפלת למטופלת, אשר הביא את המטופלת להפצת דברים קשים על המטפלת ואת המטפלת לחשיפת אבחנתה של המטופלת. בתגובה לכך, המטופלת תבעה את המטפלת בתביעת נזיקין משמעותית ביותר, אשר הביאה לפגיעה משמעותית במעמדה של המטפלת.

מקרה נוסף אשר שפלר תיאר וטרם פורסם נוגע למטפל נודע, המאיים בעקביות על מטופלות שחרג עמן מן הגבולות בצורה מינית, סדיסטית ותוקפנית. המטפל מונע פנייה לטיפול אחר באמצעות איומים בחשיפת סודות קשים של מטופלות אלו, והתוצאה היא שמעשיו נמשכים בעקביות בעשרים השנים האחרונות, ומטופלות ממשיכות לפחד להתלונן.

חוקים המכוונים לשמירת פרטיות המטופל

פרופ' שפלר תיאר מספר חוקים מרכזיים אשר נוגעים לשמירת חובת הסודיות:

  • המקור הראשון והקדום לחובת שמירת הסודיות הוא שבועת היפוקרטס, אשר נבעה מזיהוי הכוח העצום של הרופא על החולה ועל בני משפחתו העשויים לחוות תלות ואסירות תודה.
  • 2,500 שנים לאחר שבועת היפוקרטס, בשנות -60', הופיעו קודים הנוגעים לשמירת הסודיות.
  • ב-1977 נחקק חוק הפסיכולוגים המתאר מתי הפסיכולוג יכול או צריך לחשוף מידע אליו נחשף בעבודתו. כמו כן, חוק העונשין משנת 1977 קובע כי חשיפת ידיעה אשר הגיעה אל האדם בתוקף תפקידו ללא הסכמה, עונשה שלוש שנות מאסר.
  • חוק הגנת הפרטיות אשר נחקק ב- 1981 קובע ש'לא יפגע אדם בפרטיות הזולת ללא הסכמה'.
  • חוק יסוד כבוד האדם וחירותו משנת 1994 קובע כי אין פוגעים בסוד שיחו של האדם לרבות כתביו ורשימותיו.
  • חוק זכויות החולה מ- 1996 דורש ניהול רשומה רפואית שיש לשמור עליה.

אצל פסיכולוגים כיבוד הזכות לפרטיות נוגע גם למשתתפי מחקר, עמיתים ויועצים. לפיכך, בשיח מקצועי בין מטפלים נדרשת הסכמה מראש כי במרה של זיהוי, על המטפל המזהה להפסיק את האזנתו והשתתפותו בשיח. החוק גם מפרט באופן מעורפל את התנאי המתיר הפרת סודיות, וקושר אותו למטרה מקצועית חיונית.

מצבים המחייבים הפרה של חובת השמירה על סודיות

לצד החוקים המכוונים להגנה על פרטיות המטופל, נוסחו עקרונות וחוקים המתייחסים למצבים בהם נדרשת הפרה של חובת השמירה על סודיות. פרופ' שפלר תיאר את המצבים בהם ניתן/נדרש להפר את חובת הסודיות:

  • מסירת מידע למטפל אחר לשם טיפול במטופל - על פי חוק זכויות החולה.
  • שמירה על חיי המטופל - מצב מובהק יותר כשמדובר בסכיזופרן, מאחר ולא כל איום בהתאבדות משמעו שיש להפר את חובת הסודיות.
  • מניעת ביצוע פשע - על פי הלכת טרסוף, המבוססת על מקרה בו מטופל סיפר בטיפול על תכנון רצח ואכן הוציא אותו לפועל, יש להפעיל שיקול דעת ולהעריך את מידת רצינות כוונותיו של מטופל המאיים ברצח. הערכה כי קיים סיכון ממשי מחייבת הפרה של חובת הסודיות.
  • היענות לבקשת בית המשפט - לאחר הפעלת שיקול דעת ודיון.
  • מתן עדות במשטרה - לאחר הפעלת שיקול דעת ודיון.
  • חוק כלי הירייה - אם אדם נוטל תרופות ויש לו רישיון ירייה, יש לדווח על כך לרשם כלי הירייה.
    פגיעה בקטינים ובחסרי ישע.

חובת הדיווח במקצועות טיפוליים ודילמות מעשיות ואתיות ביישומה

פרופ' שפלר סיים את דבריו והמשיך ללוות את יום העיון בהנחיית פאנל בנושא עמדה מול חובת הדיווח. בפאנל השתתפו הגב' שולי גרסון, פקידת סעד ראשית לענייני חוק נוער, עירית ירושלים, ומר אוריה צחור, פסיכולוג בתחנה לבריאות הנפש של צפון ירושלים ובבית חולים הרצוג.

הגב' שולי גרסון פתחה ודנה בהתערבות טיפולית בקטינים ומשפחותיהם במסגרת החוק.
לדבריה, העובדים הסוציאליים מתמודדים בעבודתם עם מורכבות הנובעת מהעיסוק שלהם במקצוע טיפולי המבוסס על מיומנויות מקצועיות כקבלה, הכלה וחוסר שיפוטיות, בהן עליהם להשתמש במקבל לעבודה עם החוק.

מדינת ישראל היא מדינה נאורה מבחינת חוקי הגנה על ילדים, אך באופן שמתנגש לעתים עם הרצון והצורך בשמירה על צנעת הפרט. על פי 'תקנות חוק הנוער טיפול והשגחה', סמכויותיו של פקיד סעד עוקפות את חוק יסוד 7(א) כבוד האדם וחירותו, לפיו כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו. לשם הכנת תסקיר, פקיד סעד רשאי להיכנס לכל מקום בו הקטין נמצא או עשוי להימצא, ולחקור כל אדם שהוא סבור שיש לו ידיעות הנוגעות לקטין. לפיכך ההורים עשויים להרגיש שפקיד הסעד חודר לחייהם ושופט אותם.

מהו ילד בסיכון ואילו מצבים מצדיקים התערבות?

גרסון תיארה את המצבים המצדיקים התערבות גם אם זו באה על חשבון הזכות לפרטיות.

התעללות נפשית - הרס שיטתי של יכולתו של הילד לפתח יכולת רגשית או פעילות סבירה בהקשרים אישיים או חברתיים. סוג זה של פגיעה יכול להופיע לכשעצמו, או כתופעה נלווית לפגיעות נוספות.

הזנחה - מחדל מכוון או פעולה מתמשכת של הזנחה מסיבית או פעולה אקטיבית המכוונים למנוע מהילד הזנה, טיפול רפואי, תנועה חופשית, תנאי אקלים סבירים וגירויים סביבתיים (כליאה, נטישה, הרעבה).

פגיעה פיזית - חבלה של ממש או התעללות פיזית מתמשכת בעלת דפוס קבוע כולל מכות, כוויות, נשיכות, דקירות או כל פגיעה גופנית אחרת.

פגיעה מינית - כל התנהגות או אקט מיני של אחראי המבוצע כלפי ילד במשפחה.

ב-1989 נחקק חוק חובת דיווח בעקבות מותה של ילדה בת שלוש בשם מורן דנמיאס אשר דודה התעלל בה ולמרות שהסביבה היתה עה לכך- איש העז לעשות מעשה כדי להפסיק את הפגיעה.
חובת הדיווח חלה על כל אזרח, איש מקצוע או אחראי שנודע לו או שיש לו יסוד סביר להניח כי נעברה עברה בקטין על ידי אחראי.

חובת הדיווח היא חובה אישית והפרתה הִנה עבירה. העברת המידע לבעל תפקיד אחר, ללא וידוא הדיווח - אינה בבחינת מילוי החוק.

הדיווח יהיה למשטרה או לעו"ס חוק נוער. למשטרה יש יכולת להפסיק מידית פגיעה במצבי סכנה. לעו"ס חוק נוער יתרון, בדרכי התערבות מגוונות יותר (לרבות אי פתיחת תיק משטרתי).

הגב' גרסון ממליצה לפנות לעובדים הסוציאליים מאחר והם בעלי ידע המאפשר להם לבדוק את מהימנות הדיווח ואת אפשרות הטיפול בהורים. כמו כן, ביכולתם לפנות לוועדת פטור במצבים בהם הם סבורים כי אין מקום זמנית או סופית לדווח על העבירה למשטרה. לדבריה של גרסון, בשנים האחרונות קימת גם חובת דיווח לגבי פגיעה בין אחים קטינים.

לאחר דבריה של גרסון דיבר מר אוריה צחור אשר שיתף את הקהל בדילמה שחווה בתחילת דרכו כמטפל, סביב מפגש עם מטופל אשר דיווח על פגיעה מינית בילדים. צחור תיאר הן את הקושי הנלווה לגילוי שהמטופל שלו הוא אדם פגוע שגם פוגע באחרים, והן את השאלות שהתעוררו בו לגבי חובת הדיווח ותגובת המטופל אליה. המטופל עצמו לא היה מודע לכך שעשה מעשה אסור: מבחינתו, הוא הבין שיש לו בעיה ולכן פנה לעזרה, בין היתר מתוך רצון להשתנות. מר צחור מתאר שהתייעץ עם הצוות בתחנה ובהתאם להתייעצות, הסביר למטופל מדוע הוא עומד לדווח עליו לפני שעשה זאת.

וכן עם הגב' שולי גרסון. בהתאם להתייעצות, צחור הסביר למטופל על הפגיעה שבמעשיו לפני שדיווח. בדבריו, הדגיש אוריה צחור את הדילמה שלו כמטפל אשר ברור לו שחלה עליו חובת דיווח, אך פחות ברור לו האם נכון להמשיך בטיפול לאחר הדיווח. זהו מצב שמטפלים אינם רוצים להגיע אליו, בו המציאות נכנסת לתוך עולם הטיפול.

כאן פנה פרופ' גבי שפלר אל הקהל והזמין התייחסויות ושאלות.

ראשון המגיבים התמקד בבעייתיות הנעוצה בעצם מהות הטיפול. בהתחלה המטופל אומר למטפל, אני אספר לך דברים אישיים ואתה תבטיח לי שלא תספר- והמטפל מבטיח. בעצם, אולי המטפל צריך לסייג את הבטחתו ולהדגיש כי היא כפופה לחוק. דוגמה קיצונית אותה הזכיר המגיב היא של מטפל אשר סירב למסור מידע למרות הסכמת המטופל, ונכנס לכלא בשל כך. פרופ' גבי שפלר הסכים עם הדובר שהמטפל חייב לומר כמה שיותר מוקדם, שלא כל מה שנאמר יישאר בסוד. שאלות של המטופל בנושא זה צריכות להדליק נורה אדומה.

עמוס, מגיב מן הקהל מהסתדרות הפסיכולוגים, התייחס למקרה שהציג צחור והדגיש את פנייתו המיידית להדרכה. לדבריו, הדרכה מלווה את הפסיכולוגים לאורך כל חייהם המקצועיים ומאפשרת לשמור על רמה אתית יותר ולהתחלק באחריות. הוא מוסיף שהשאלה של פגיעה בקטינים ובחסרי ישע היא שאלה מורכבת כשמדובר באחראי הפוגע. הוא עבד בפנימייה עם הורים שהם פוגעים אבל גם מאוד משמעותיים לילדים. על כן מאוד מורכב להבין מהי טובת הילד, גם כשמדובר בהורה פוגע. הגב' שולי גרסון התייחסה לדבריו ואמרה שזו תוצאה שהם מכוונים אליה במצב שמוציאים בו ילד מהבית. לדבריה לפעמים רק התלונה במשטרה מביאה לשינוי בהתנהגות ההורים.

חנה, מגיבה בקהל מוועדת האתיקה, שיבחה את התנהלותו של מר צחור כיוון שהחוק מכוון לדיווח ללא התלבטויות. עם זאת היא מרגישה שחסר תיאום בין מערכות הרווחה והמרפאה לבריאות הנפש. המטפל עשה את חובתו ודיווח אך אין לו ידע מה נעשה עם הדיווח שלו ומה קורה עם המטופל, וכן חסרות מערכות תמיכה למטפל. הגב' שולי גרסון ענתה על כך שמרגע שהמטופל כבר אינו לקוח של מר צחור, אסור לומר מה עלה בגורלו. פרופ' שפלר הוסיף שהרבה פעמים מטופלים מפסיקים לבוא ואין יודעים מה עלה בגורלם, אך אולי צריך לחשוב על אפשרות לעדכון של המרפאה שדיווחה.

במהלך הפאנל הזה הרהרתי אני במקרים לא מעטים שנתקלתי בהם בתור עובדת סוציאלית מול משפחות וילדים בסיכון. חשבתי על ההתלבטויות הקשות שלי ושל הצוות שעבדתי עמו סביב הגדרת מקרים מסוימים כגבוליים או כמחייבי דיווח. נזכרתי בחששות הכבדים מפני השפעת הדיווח על הקשר עם בני המשפחה ועל האמון השברירי שנוצר עמם, וכן, בתחושות התסכול שחשנו כאשר כבר דיווחנו אך לא נעשה כמעט דבר לשיפור המצב.

חשיפת אנשי מקצוע שעברו עבירות אתיות או משמעתיות חמורות

לאחר הפסקה קצרה הנחה פרופ' גבי שפלר גם את הפאנל הבא בנושא - מידת הפומביות, אם בכלל, שניתנת להחלטות בוועדות אתיקה ובוועדות משמעת. בפאנל השתתפו מספר דוברים: מר אלעד מן - עורך דיו, מרצה לדיני תקשורת, מדיה ואתיקה משפטית. פרשן משפטי של 'העין השביעית', ח"כ מרב מיכאלי - שיזמה שינוי בחקיקה יחד עם ח"כ אורלי לוי- אבוקסיס, גב' חנה בן ציון - יו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים וד"ר ברני שטיין - יו"ר ועדת התלונות.

מר אלעד מן פתח בהתייחסות למידע כאל חמצן - כשיש פחות מדי הוא חונק, וכשיש יותר מדי, הוא יכול להביא לפיצוץ או שריפה. כשחושבים על הגנת הצרכן צריך לחשוב גם על הגנת המצרך - על היכולת להעניק שירות טוב גם למטופלים בעתיד. הוא סיפר שבכנסת יושבת ועדה בראשות השופט העליון אנגלרד אשר דנה בשאלה אלו פרטים מתוך פסקי דין יש לפרסם לציבור, ורוצה להחמיר את הקריטריונים.

מר מן העלה את השאלה האם כמה שיותר פרטים- יותר טוב? למשל, האם פרסום שמו של עובד שתבע את מעסיקו לא יביא לדחייתו על ידי מעסיקים פוטנציאליים בעתיד? בעידן שלנו שום דבר אינו נמחק וקל למצוא כמעט כל מידע - מה שמשפיע על היכולת שלנו להישכח או להשתקם. אדם שעשה עוולה איומה, ריצה את עונשו, רוצה להשתקם ומתחיל בחיים חדשים יכול להיחשף בקלות באמצעות חיפוש פשוט ב-google, וכל שיקומו עלול לרדת לטמיון.

בהקשר של חשיפתם של מטפלים אשר עברו עבירות אתיות, מן הציע כי יש לאזן בין זכויות המטפל לשיקום, שכחה והתחלה מחדש לבין זכויות המטופלים שגם הן אינן חד משמעיות. אם מטפל עבר עבירה אחת קטנה וחד פעמית עם מטופל אחד, ועבירה זו נחשפת, איך ישפיע הדבר על שאר מטופליו? האם הידיעה תעזור למטופליו? האם החלפת מטופל היא אכן לטובתם? האם רוצים לפגוע באופן רוחבי ביכולת המטפל להעניק שירות טוב למטופלים? ומעבר למטפל הספציפי, מה עושה חשיפת כשלים אתיים של מטפלים למקצוע, לשירות הטיפולי? מן התייחס ל"תעשיית איזונים" שיש לקחת בחשבון במקרים של מעידות.

הדוברת הבאה היתה ח"כ מרב מיכאלי, יוזמת הצעת תיקון חוק הפסיכולוגים. בפתח דבריה היא שיתפה את הקהל בהשקפתה לפיה תפיסת העולם של הפסיכולוגים צריכה להיות נוכחת יותר בעולם שמחוץ לחדר הטיפולים. היא סיפרה על חוק ליישוב סכסוכים משפחתיים שהעבירה לפיו סכסוכים לא ייושבו בבית משפט, אלא ביחידת הסיוע הצמודה לו. הצדדים יהיו חייבים להגיע ויקבלו ייעוץ וטיפול מתאימים. רק אם המשפחה לא תצליח להגיע להליך בהסכמה, יחזרו הצדדים לבית משפט אחרי תקופת צינון. לדבריה היא ניסתה להיאבק גם על שיקום לעברייני מין שלא הורשעו, אשר המדינה אינה מממנת להם שיקום כמו לעבריינים מורשעים.

במסגרת תיקון חוק הפסיכולוגים, מיכאלי יזמה תיקון של סעיף אשר השווה בין החובה לפרסם שם בוועדות המשמעת של פסיכולוגים לשאר העוסקים במקצועות הרפואה. בעבר ניתן היה לפרסם את החלטת ועדת המשמעת, אך זו לא היתה חובה רשמית. כדוגמה, מיכאלי תיארה פנייה של מר צ'יקו מנשה, הכתב המדיני של קול ישראל, אשר הפנה אותה למקרה בו פסיכולוג נודע טיפל באדם שפגע ממינית בשתי בנותיו במשך 5 שנים ולא דיווח כי סבר שהדיווח יפגע בטיפול. ועדת המשמעת שללה את רישיונו לשלושה חודשים בלבד. הוועדה רצתה לפרסם את שם הפסיכולוג, אך משרד הבריאות החליט שלא לפרסמו. מר מנשה ראיין בתכניתו את יו"ר הוועדה שהגנה על אי הדיווח. עמדת הוועדה היתה כי ישנם 'מקרים אפורים', וכי טובת הטיפול מצריכה בחלק מהמקרים ויתור על חובת הדיווח. לטענת חברי הועדה, לא כל עבירה פלילית היא עבירת משמעת והיא תמכה בכך שהמקרה לא פורסם. גב' חנה בן ציון הוסיפה כי יו"ר הוועדה הדגישה כי חובת הדיווח תלויה בשיקול הדעת של הפסיכולוג.

ח"כ מיכאלי תיארה גם את הצעת החוק שהגישה עם ח"כ אורלי אבוקסיס, הקוראת לפרסום החלטות ועדת המשמעת. הצעת החוק התקבלה, וכיום החוק מחייב את פרסומן החלטות של ועדות המשמעת: במידה והפסיכולוג מורשע, הוועדה תפרסם את האירוע ואת שמו של המטפל, אך לוועדה שמורה הזכות להפעלת שיקול דעת ולהימנעות מפרסום הדיון או חלקים ממנו על פי טעמים שעליה לפרט. במידה והפסיכולוג מזוכה, תפרסם הוועדה את ההחלטה עם או בלי ציון שמו, על פי בקשתו.

ח"כ מיכאלי התייחסה גם לדבריו של מר מן והביעה הבנה לקושי עמו עלולים טופלים להתמודד כאשר עבירה אתית של מטפלם נחשפת. עם זאת, היא רואה זאת כחלק מהקשיים אשר העולם מזמן, וטוענת כי המטפל ומטופליו יהיה למצוא את הדרך להתמודדות. קושי זה אינו מהווה בעיניה עילה למניעת מידע מהציבור, מה גם שבמקרים רבים יש סיכוי סביר שלא מדובר במעידה חד פעמית. בעידן של היום, כאשר הזכות למידע והזכות להגנה מפני ניצול כוח נמצאת במודעות של כולנו, היא רואה בתיקון החוק הסדר סביר ומתקבל על הדעת שיכול לסייע יותר מאשר להזיק.

פרופ' גבי שפלר הוסיף על דבריה של ח"כ מיכאלי שזכותם של מטופלים, שהם חסרי ישע בהקשר הזה, להיות מוגנים, ולהחליט אם הם רוצים או אינם רוצים את שירותיו של מי שמעד. הציבור יכול להחליט שהוא סומך על מישהו על אף שמעד.

הדובר הבא היה ד"ר ברני שטיין, יו"ר ועדת התלונות. הוא תיאר את תפקיד הוועדה בבחינת התנהלותם של עמיתים שנטען שאינם עומדים בסטנדרטים מקצועיים, ואינם חושבים על טובת הציבור. הוא התייחס למורכבות של השתתפות בוועדה מסוג זה כיוון שהנטייה של פסיכולוג היא בדרך כלל לא להעניש אלא לטפל, ובדרך כלל חברי הוועדה מרגישים גם הזדהות וגם כעס על הפסיכולוג.

חוק הפסיכולוגים משנת 1977 הגדיר לראשונה את הפסיכולוגיה כעיסוק, וכולל פירוט של ייחוד וגבולות העיסוק וכן את המוסדות וההליכים שנקבעו להסדירו. יישום החוק הוא באחריות משרד הבריאות.

החוק מגדיר שתי ועדות האחראיות להליך משמעתי:

  • ועדת תלונות - לבירור תלונות נגד פסיכולוגים ובחינה האם אכן יש עילה לדיון בוועדת המשמעת.
  • ועדת המשמעת - אחראית על קיום דיון משמעתי ונקיטת צעדים בחוק.
  • הוועדה מורכבת ממרכז הוועדה שהוא משפטן ועובד משרד הבריאות, יו"ר שהוא פסיכולוג נציג מועצת הפסיכולוגים, וחבר - פסיכולוג העובד משרד הבריאות.
  • סמכות הוועדה היא להחליט האם להגיש קובלנה נגד הפסיכולוג בוועדת המשמעת. הפסיכולוג רשאי לבוא עם ייצוג משפטי.

עילות שכיחות לתלונות

  • התחזות למומחה, חריגה ממומחיות
  • רשלנות חמורה/ חוסר יכולת/ חוסר אחריות
  • חוות דעת מוטה או לא מבוססת על אינפורמציה אמתית
  • יחס לא הולם ללקוח
  • יחס אינטימי/ מיני, חריגה מגבולות ביחסים (מעשים פליליים עוברים למשטרה, מגיעים לוועדה אחרי טיפול המשטרה, תלוי בנכונות המטופל להתלונן).
  • ניגוד עניינים - יחס מקביל
  • עבירה על חוק זכויות החולה
  • הפרת סודיות
  • טיפול בקטין ללא רשות הורה (נדרש אישור של שני ההורים)
  • הונאה / רמאות
  • חשד לעבירה פלילית שיש בה קלון
  • זיוף
  • פלגיאט

סוגי ההחלטות של הוועדה:

  • לא נמצא פסול (כמחצית מן המקרים)
  • גרסה מול גרסה (ואין תקציב לבצע גרסה מעמיקה)
  • הערה
  • אזהרה (אם יחזור על העבירה יועבר ישר לוועדת המשמעת)
  • פעולה מתקנת (הפנייה להדרכה או טיפול)
  • קובלנה
  • השעיה על ידי המנכ"ל

בין השנים 2006-7 הוגשו 36 תלונות ושלוש מתוכן הועברו לדיון בוועדת המשמעת. בשנתיים האחרונות - 2013-2014, היו 61 תלונות, שמונה מתוכן הועברו לוועדת משמעת ובמקרה אחד מהן הוחלט על התליית רשיון.

סיבה אפשרית לעלייה במספר התלונות היא ששישים אחוזים מהן היו נגד פסיכולוגים שכתבו דו"חות לבתי משפט לענייני משפחה. במקרים אלו הצד המפסיד עלול לרצות לפגוע בפסיכולוג מתוך כעס על ההחלט שהתקבלה בעקבות הדו"ח. רוב הפסיכולוגים מזוכים במצבים אלה אבל זהו תחום מסובך מאוד - הפסיכולוגים אינם נוהגים לשבת עם בני המשפחה ולהסביר להם את החלטת בית המשפט - הם משאירים זאת לבית המשפט ואז העניינים מסתבכים.

לדברי ד"ר שטיין, המדינה נוטה לרחם על אנשי מקצוע וממעטת בפרסום שמות. הוא תיאר גם את הדילמה המוסרית הנלווית לפרסום - במציאות האובייקטיבית יש נכון ולא נכון, אך בהקשר הערכי ייתכן דו קיום של אמתות שונות. לדעתו, הפסיכולוגים המגיעים לוועדה איבדו קשר עם התפיסה הזו. המטפל אמור לעזור למטופל להגיע למרפא שבתוכו. מי שחושב שהוא יודע יותר טוב מאחרים, שוכח את האדם היושב מולו. לדבריו, רוב האנשים מגיעים בחרדה גדולה לדיון בוועדה. הם בדרך כלל מתנצלים ואומרים שלא התכוונו להרע. מעטים מאוד מגיעים בעמדה של יוהרה ולפיה הם פסיכולוגים ותיקים ואף אחד לא יגיד להם מה לעשות.

הדוברת הבאה היתה גב' חנה בן ציון המכהנת בשנה האחרונה כיו"ר ועדת האתיקה של הסתדרות הפסיכולוגים ופועלת תחת תקנון הפ"י. היא תיארה כי לוועדה יש ארבעה תפקידים עיקריים - טיפול בתלונות על פסיכולוגים (גם אלו שאינם רשומים), מתן ייעוץ לפסיכולוגים וללקוחות שלהם, הנחלה של מודעות לאתיקה יחד עם חשיבה אתית ועבודה חוזרת על קוד האתיקה. הקוד נוצר ב- 1989, שודרג ב-2004 ועכשיו נמצא בתהליכי הטמעה של שדרוג מחודש והתאמה לעידן האינטרנט.

בן ציון תיארה כי ב- 1998-9, הוגשו בממוצע שתים עשרה תלונות בשנה. בשנה האחרונה היו 112 פניות ומתוכן ארבעים תלונות. חברי הוועדה עושים את עבודתם בה בהתנדבות והטיפול בכל פנייה לוקח זמן רב.

הקוד האתי משמש גם את אנשי הטיפול וגם את בית המשפט. קיומה של ועדה המטפלת בעבירות ומונעת מן הפסיכולוגים להיות גילדה המגנה על אנשיה, הוא משמעותי לציבור הרחב. עם זאת, בניגוד לוועדת המשמעת וועדת האתיקה אינה מחויבת לפרסום. הסנקציות של הוועדה הן אזהרה, נזיפה, נזיפה יותר חמורה והשעיה זמנית או קבועה. אם מגיעה תלונה עם חשד סביר לעבירה פלילית או משמעתית, היא תועבר לוועדת התלונות.

סביב פעילותה של וועדת האתיקה עולה השאלה האם מדובר בועדה מענישה או מחנכת. פרופ' אסא כשר טוען שאין קשר בין אתיקה למשפט ושגוף מקצועי אינו צריך ענישה- מספיק לומר לחברים את כללי האתיקה והם ילמדו מהם. ב-1998 כתב יורם צדיק שיש לשנות את מדיניות אי הפרסום של ועדת המשמעת והאתיקה, כיוון שפרסום יהווה גורם מרתיע ויעודד מטופלים להגיש תלונה כדי שתגיע לבירור. הגב' בן ציון מצטטת גם דברים שאמר פרופ' גבי שפלר בשנת 2006, לפיהם ועדת האתיקה עוסקת בהנחלת כללי התנהגות מקצועית ראויה אך לא תוכל לשחרר את עצמה מדיונים בעת הפרות כללים ואף להיות ועדה מענישה. ויתור על היבטים אלו יכול לפגוע במקצוע ובעוסקים בו. על פי הגישה המענישה, עבירות על כללי אתיקה, גם אם אינן פליליות, הן עבירות לכל דבר ויש להיענש עליהן. כל גוף מקצועי יוצר לעצמו מערכת סנקציות ומפעיל אותן על כל חבר שמעד. לפי הגישה המחנכת עבירה אתית אינה פלילית ועל כן אינה ראויה לעונש. זהו כשל מקצועי הנובע מאי הכרה מספקת. צריך לראות מה ניתן לעשות כדי להראות לאיש המקצוע שכשל מהי הדרך הנכונה, לחנכו ולהכשירו.

בן ציון הדגישה גם היא את המורכבות הנלווית לסוגיית פרסום שמם של מטפלים שעברו עבירות אתיות שאינן פליליות. היא תיארה דוגמה לעבירה נקודתית ורחוקה מאוד מלהיות עבירה פלילית אשר הסתיימה בנזיפה, ולעומתה מצבים של פגיעות סדרתיות- מטפלים אשר שמם אינו מפורסם למרות שמתקבלות עליהם תלונות חוזרות, וכך ניתן להם כר להמשך הפגיעה. כיום עובדים על שינוי התקנון של הפ"י בוועדת האתיקה כדי שהוועדה תהיה רשאית לשקול את פרסום שמו של פסיכולוג שהתלוננו עליו.

בסיום דבריה של הגב' בן ציון הוסיף פרופ' שפלר שאתיקה ומשפט הם שני דברים שונים, וכי עבירה על כללי אתיקה שונה מעבירה פלילית. הוא תיאר מקרה בו התקבל בועדה של מכתב תלונה בעילום שם לגבי פסיכולוג המבצע מעשים מיניים עם מטופלות. מאחר ולא התקבלה תלונה רשמי, הוועדה שלחה את המכתב לפסיכולוג כדי ליידע אותו בנאמר. מר אלעד מן הגיב וטען כי במקרה מסוג זה עדיף לפנות למשטרה כיוון שהיא יכולה לפתוח בחקירה גם אם אין מתלונן. מסירת המכתב למתלונן היא לדבריו הגשת סיוע לעבריין במידה מסוימת.

ד"ר תמי קרני, ראש הלשכה האתית של ההסתדרות הרפואית, הגיבה לדברים בטענה שהחוק הוא הסף והאתיקה היא הרף - אותו תמיד רוצים להגביה. במידה ואנו חושבים שיש בחוק היבטים שאינם אתיים, צריך לנסות לשנות אותו אבל ברור שצריך לקיים את החוק. קרני סיפרה שהיא מקבלת בכל שבוע בין עשרים לארבעים תלונות, רובן של מתגרשים שיש להם בעיות עם בתי משפט ועורך דין ברקע. בדרך כלל המתלוננים אינם מיידעים שהם נמצאים בתהליך בבית משפט, ובמידה והלשכה האתית יודעת על כך, היא שולחת אותם לסיים קודם כל את התהליך בבית המשפט. כמו אצל עמיתיהם הפסיכולוגים, בדרך כלל תגובות אנשי הרפואה לתלונות עליהם הן התנצלות ואמירה שהדבר לא נעשה בכוונה. כל ההחלטות מפורסמות באתר של ועדת האתיקה. אם הייתה עבירה על הקוד האתי, ההחלטה תפורסם עם השם.

מר אלעד מן מוסיף שיקול נוסף נגד פרסום השם - במידה וועדת האתיקה קבעה החלטה אשר המטפל מתנגד אליה, הוא יכול להגיש תביעת לשון הרע ותביעה על עוולה מסחרית בסכומים גבוהים מאוד. צריך לקחת בחשבון את הצורך בהגנות מתאימות בעת פרסום.

ד"ר שטיין הגיב על הדברים ואמר כי פרסום שם מוחק את הקריירה של האדם ולכן צריך לחשוב על עונש מידתי. הוא מספר שלפעמים עולה בו כעס על ועדת המשמעת כיוון שהוא וחברי הוועדה חושבים הרבה לפני שמעבירים אליהם תלונה, וברור להם שמי שמועבר אליהם לא צריך להיות פסיכולוג, אבל בכל זאת ממשיך לעבוד.

ההשתתפות ביום העיון עוררה בי מחשבות רבות על מקצוע הטיפול - שנועד להיטיב עם אנשים סובלים, אך עלול להגיע למקומות טובים פחות. הסיפורים והדוגמאות המפורטים שניתנו לאורך היום ערערו אצלי אמונה פנימית ותמימה, שעד עכשיו לא הייתי מודעת לקיומה - שכל מי שפונה לעסוק במקצוע טיפולי, הוא אדם טוב. ובעיקר נשארתי עם סיפורה של המטפלת שניסתה לספר בכנס את סיפורו של בעלה שנפגע מפרסום כושל ונתקלה באוזניים מקצועיות, מלומדות ואטומות.

על הכותבת - מיכל פרי

הכותבת היא מיכל פרי, עובדת סוציאלית וביבליותרפיסטית. מטפלת בילדים ומדריכה הורים.