סקירת הספר: שתי השפות של האדם - מילים וחוויה בטיפול הפסיכודינמי

צוות בטיפולנט

שתי השפות של האדם - מילים וחוויה בטיפול הפסיכודינמי

"זה לא מריח טוב".

"איחרתי את הרכבת"

"אסור לי להירדם בשמירה"

אל ביטויים אלו ודומיהם, השגורים בשפה היומיומית שלנו, אנו רגילים להתייחס כאל מטאפורות המתארות חוויות ומצבים רגשיים שונים. ספרה של רוית ראופמן שתי השפות של האדם: מילים וחוויה בטיפול הפסיכו דינמי (הוצאת מודן ומשרד הביטחון, סדרת האוניברסיטה המשודרת) מציע התבוננות מקורית ומרעננת בביטויים אלו. התבוננות זו מבוססת על תפיסתם של ביטויים אלו כמגשרים בין שתי השפות של האדם- השפה המילולית הסימבולית ושפת החוויה הראשונית, הקונקרטית, החושית-גופנית.

חלקו הראשון של הספר, 'חוויה שמחביאה שפה, שפה שמנכיחה חוויה: מטבעות לשון כמגשרים בין התנסויות גופניות לחוויות מנטליות' מתאר את תפקידם הייחודי של מטבעות לשון בשפה הנפשית, ואת האופן בו הם יוצרים גשר חי בין המילולי לגופני. חלקו השני של הספר, 'על המעמד האובייקטיבי של הסובייקטיביות- מחוויה לשפה' מדגים כיצד השימוש בחוויות העברה נגדית בלתי מילוליות מאפשר מגע עם חוויותיהם הלא מודעות של המטופלים.

ראופמן מציעה כי מטבעות לשון, חלומות ואגדות נמצאים על התפר שבין השפה המילולית-סימבולית לבין השפה הראשונית-תחושתית מאחר והם מציעים תמונה ויזואלית וחיה של החוויה הנפשית. אלמנטים אלו ממלאים תפקיד מרכזי במיוחד בטיפול באותם מטופלים אשר חווים פער משמעותי בין ההתנהלות התקינה של חייהם על פני השטח לבין תחושות מצוקה, אי שקט או חוסר סיפוק הרוחשות תחת פני השטח הרוגעים. התבוננות "בוגרת" וסימבולית בחייהם של מטופלים אלו עשויה להסתכם בתחושה ש"אין על מה להתלונן" מאחר ופעמים רבות מדובר בבוגרים מתפקדים, בעלי משפחות, המחזיקים בתפקידים חברתיים ותעסוקתיים מספקים. עם זאת, ראופמן מציעה כי לעיתים חוויות המצוקה של מטופלים אלו נעוצה ברבדים ראשוניים ותחושתיים יותר, אשר הגישה אליהם נותרת מוגבלת כל עוד אנו נותרים במסגרת הדיבור/התבוננות המילוליים. עומקן של חוויתם הנפשית ושל מצוקתם של מטופלים אלו נחשף דרך שפה נפשית אשר מבוססת לא רק על יכולת סימבולית אלא גם על החוויה הראשונית והקונקרטית. בהקשר זה ראופמן מתמקדת במטבעות לשון אשר לטענתה, מקפלים בתוכם בו זמנית הן את היכולת הסימבולית והן את החוויה החושית-גופנית הבאה לידי ביטוי בקונקרטיות של מטבע הלשון. כך, למשל, היא מתארת כיצד מטבע לשון כ"אין לי גב" כולל בתוכה את שני הרבדים: המטופלת המשתמשת במטבע לשון זו יודעת, כמובן, שיש לה גב במובן הפיסי, אך בו זמנית סובלת מכאבי גב אשר נושאים עמם את החוויה הראשונית של היעדר המשענת התומכת החיונית כל כך להתפתחות בינקות המוקדמת. מטבע הלשון משמר את הקשר עם החוויה הראשונית, אך בו זמנית מנגישה אותה ומאפשרת עיבוד שלה דרך המילה והמטאפורה.

ראופמן מציעה כי חוויות אשר נמצאות מעבר ליכולת העיבוד של האדם (ובפרט של הילד הצעיר) הן חוויות אשר יש סיכוי גבוה שיוטמעו במצבי עצמי בלתי מודעים, הבאים לידי ביטוי, בין היתר, ב"מצבי רוח" בלתי מוסברים. חוויות אלו אינן נגישות לעיבוד ולכן אינן מצליחות להתארגן לכדי פנטזיות המחזיקות את הסובייקט ומבנות את עולמו הפנימי. פנטזיות אלו נאגרות בנפש ומושהות בציפייה להישכח או לחלופין- בציפייה להיות מותמרות לחוויות מעובדות הניתנות לסימבוליזציה.

ראופמן מצטטת את דנה אמיר אשר מתייחסת למטופלים אשר אינם מסוגלים לכונן שפה נפשית המבוססת על דימויים וסמלים מופשטים, אלא משתמשים בשפה קונקרטית בלבד. באופן טבעי, השפה הקונקרטית היא פעמים רבות שפתו של הסימפטום, ובפרט של הסימפטום הסומאטי אשר מהווה את אחת מדרכי הביטוי הקונקרטיות ביותר של החוויה הנפשית. בהתאם, אחת המטרות המרכזיות בטיפול הפסיכולוגי היא לסייע למטופלים אלו להמיר את השפה הקונקרטית לשפה מילולית-סימבולית בה הנפש לא "תזדקק" עוד לשפה הקונקרטית של הסימפטום. כמובן, מטופלים אלו מציבים בפני המטפל את האתגר המשמעותי של יצירת מגע עם אזורים קדם-מילוליים של הנפש באמצעות השפה המילולית.

ראופמן מתייחסת לתפיסותיהם של היידיגר ולאקאן לפיהן המילה מתרחקת מהחוויה, ומבוססת על הבדלים ונפרדות מעצם היותה מושתתת על פער בין מסמנים למסומנים. עם זאת, היא מציעה כי לא בכל המקרים השפה ממלאת אך ורק תפקיד המפריד ומרחיק מהחוויה המקורית, וכי מטבעות הלשון מאפשרים פעמים רבות בדיוק את המגע המחבר בין שפה לחוויה, או במילותיה: "ההתנסויות המתוארות בספר זה מדגימות דווקא מצבים שבהם יש בכוחה של השפה להדהד מצבים ראשוניים. מחד, היא מתרחקת מהשפה הראשונית הגופנית, ומאידך ביטויים שפתיים מסוימים, שהם אחוזים בגוף, הם דרכה של השפה לדבר את הגוף (ע' 57). ראופמן משבצת בדבריה דוגמאות קליניות רבות ומגוונות הממחישות באופן חי את האופן בו מטבעות הלשון אכן ממלאים תפקיד זה. כמו כן, היא מתארת כיצד במקרים מסוימים נכונותה כמטפלת לנהל עם המטופל שיח המבוסס על מטבע הלשון מסייע ביצירת שיח המשמר את המתח החיוני בין הקונקרטי לסימבולי.

דוגמה מתוך הספר

בתום אחת הפגישות היא נעמדה ליד הדלת והתקשתה להיפרד. לפתע פנתה אלי בטון שהרגשתי שהוא מיוחד עבודה, נובע מתוך רגע חדש ואולי אפילו מפתיע בחוויה הפנימית שלה, ושאלה אותי: "רוית, איזה מטר את?".

הפנייה הישירה האלי, תוך ציון שמי, היתה סוג חדש של מבע בתוך השיח בינינו. על פניו, נראה שהתכוונה לשאול מה הגובה שלי. האם אני מטר שישים? האם אני מטר שבעים? איזה מין מטר אני? הייתי רגילה לכך שהיא עושה שימוש בנתונים הפיזיים שלי כדי לארגן לעצמה את דמותי, לאפשר לי מקום בעולמה, להפנים משהו ממני. לצד הניסיונות להבין את השאלה, אני נוטה במצבים כאלה פשוט לענות.

עם זאת, באותו רגע היה ברור כי השאלה נוגעת ברובד נוסף בחוויה, פנימי מאוד.

(...)

המשחק שנוצר בין העברית לאנגלית פתח עבורנו דרך למרחב בין חוויות. חשבתי על כך שאולי כשהיא שואלת אותי "איזה מטר את?" היא בעצם שואלת אותי What's the metter?

עמדנו ליד הדלת, הסתכלנו זו בזו, מודדות זו את זו במבטנו. אמרתי לה מה הגובה שלי (לפחות כפי שהוא זכור לי מהפעם האחרונה שבה מדדתי אותו). ולאחר מכן, מתוך תחושה פנימית ובאופן שלכאורה לא ניתן להסבר מבחינה רציונלית, הוספתי: And what's the matter with you?

היא חשבה ואמרה: I'm not sure. Something is bothering me.

ואז הוסיפה: והגובה שלי הוא מטר וחמישים ושלושה סנטימטר.

ההיענות הטבעית שלה לשאלה שלי העידה על אופן מעורבותו של הגוף ביצירת השפה, על הצורך בהיכרות עם הגוף שלי, עם ממדי הקיום שלי, כדי שאפשר יהיה ליצור קשר- קשר רגשי- ומתוכו שפה רגשית שבאמצעותה אפשר לזהות ואף לומר כי Something is bothering her.

מחשבות על סימבוליזציה בעידן של אינטרנט ופסיכולוגיה בגרוש

כאמור, חלקו השני של ספרה של ראופמן מתמקד באופן בו המטפל יכול לעשות שימוש בחוויות הלא מילוליות שלו עצמו כדי לייצר המשגות מילוליות אשר "תופסות" את חוויתו הנפשית הקדם-מילולית של המטופל. במובן זה, חלק זה מהווה המשך טבעי לחלקו הראשון של הספר, מאחר באופן טבעי חוויותיו הראשוניות והקונקרטיות של המטופל יוצרות פעמים רבות הדים בלתי מילוליים בנפש המטפל. ראופמן מדגישה כי הכלי המרכזי אשר נמצא בידינו כמטפלים הוא נוכחותנו הסובייקטיבית, ומתארת כיצד נכונות המטפל לבוא במגע עם חוויות לא מילוליות היא שמאפשרת לשיח הטיפולי להתקיים כשיח רגשי בין נפשות, ולא כשיח בין שני אינטלקטים. בתהליך זה המטופל מאפשר למטפל לחוות את רבדי נפשו הכמוסים ביותר ואת עולם האובייקטים הפנימי שלו. גם בחלק זה של הספר משולבות דוגמאות קליניות אשר ממחישות את האופן בו שיח מילולי-סימבולי בעל ערך רגשי נוצר רק כאשר הוא מעוגן במגע של שני הצדדים-המטפל והמטופל- עם רבדים רגשיים קדם סימבוליים.

לפני מספר שנים הגיעה אלי לטיפול בחורה צעירה בשם איריס (שם בדוי) על רקע הפרעות אכילה מהן היא סובלת לאורך שנים. בהיותה אינטליגנטית ביותר ולמודת טיפולים פסיכולוגיים, איריס ערכה מחקר מקיף על הפרעות האכילה והגורמים להן, וכבר בפגישה הראשונה הדגישה: "אני כבר יודעת הכל על האנורקסיה שלי: יש לי אמא חודרנית שלא נתנה לי להיות מי שאני והאנורקסיה היא הדרך שלי להרגיש שיש לי שליטה על מי שאני ועל הגוף שלי". איריס המשיכה ותיארה את הגורמים להפרעת האכילה שלה כפי שהיא רואה אותם, ודיברה ברהיטות ובנועם אשר נדמה היה שיש בכוחם לטשטש את העובדה שמולי לא יושבת סטודנטית מבריקה לפסיכולוגיה אלא אישה צעירה אשר גוועת ברעב.

הדוגמה של איריס אינה דוגמה חריגה בנוף הטיפולי של תקופתנו. בעוד שפרויד נאבק להחדיר אל החברה הווינאית של המאה ה-19 את רעיון קיומו של לא מודע אשר משפיע על סימפטומים פיסיים ונפשיים, נראה שהבעיה איתה מתמודדים מטפלים רבים בני זמננו הפוכה לגמרי. במקרים רבים נדמה שאיננו מתמודדים עם מטופלים אשר אינם ערים להשפעות הלא מודע אלא להיפך- ערים יתר על המידה להשפעות הלא מודע ומגיעים אל הטיפול עמוסי פסאודו-תובנות. "פסאודו" לאו דווקא מפני שתובנות אלו אינן נכונות- במקרה של איריס, למשל, ככל שהטיפול התקדם כך היה ברור יותר עד כמה מדויקים דבריה- אלא במובן של היותן מנותקות מהחוויה הרגשית ומעוגנות בעיקר באינטלקט. ידיעות אינטלקטואליות אלו מהוות לא פעם מכשול משמעותי לטיפול מאחר והן נושאות עמן פוטנציאל ליצירת קריקטורה של טיפול פסיכולוגי: קריקטורה בה התשובה לכל שאלה היא "כי ההורים שלי..." והאפשרות לשימוש בשפה כאמצעי ליצירת מגע עם אמיתות רגשיות וחוויות ראשוניות- מצטמצמת או נשללת.

במסגרת מודל המנטליזציה שלהם, פונגי וטרג'ט מתייחסים למספר מצבים נפשיים אשר אינם מאפשרים לאדם לבצע תהליכי מנטליזציה תקינים המבוססים בין היתר על סימבוליזציה ומתן משמעות לחוויות נפשיות. אחד ממצבים אלו הוא המצב הטלאולוגי המאופיין בתפיסה לפיה רק ייצוג קונקרטי מעיד על קיומו של הליך מקביל (למשל- תפוסות לי הכתפיים ולכן אני מתמודדת עם עומס רב, אני לא אוכלת כלום משמע שאני לא תלויה בשום דבר שמחוץ לי). לעומת זאת, הם מתארים את ה-pretend mode הבא לידי ביטוי בחוסר יכולת של האדם לחוות את חוויתו הפנימית באופן משמעותי ו"בעל עומק". כך, למשל, אדם יכול לומר "יותר טוב שהיא עזבה אותי, גם ככה לא הייתי צריך אותה" או להשליך על אנשים אחרים את התחושות איתן הוא מתקשה לבוא במגע.

עמדות נפשיות אלו מהוות הקצנה קריקטורית ובלתי מסתגלת של שתי יכולות נפשיות חיוניות: היכולת לחוות באופן מלא וחי חוויות חושיות , והיכולת לסימבוליזציה. שתי יכולות אלו הן כמובן יכולות חיוניות לתפקודנו היומיומי: ניתן לשער כי ללא יכולת לשהות במרחבים של חוויה גופנית לא נוכל ליהנות באופן עמוק מיחסי מין או ארוחה טובה, וללא היכולת הסימבולית ניסגר בעולם חושי פרטי האטום לתקשורת ולמשמעויות. לעומת זאת, כאשר קיימת יכולת תקינה לסימבוליזציה, נוצר באופן טבעי יחס מאוזן בין "חווית החוויה" לבין ייצוג החוויה.

במובן מסוים ניתן לומר כי ראופמן מציעה בספרה כי מטבעות הלשון מקפלים בתוכן איזון זה. עם זאת, אני מציעה כי אל רעיונותיה של ראופמן בדבר מטבעות הלשון ראוי להתייחס גם כן כאל "מטבע לשון" המהווה דוגמה ספציפית לסוג החוויה אותה היא מציעה כי עלינו לייצר עם מטופלינו. בין אם מטופל משתמש במטבע לשון, מתאר חלום, מספר על סרט שראה, מייצר חוויה חושית (סירחון, משיכה וכד') מביא שיר שכתב, או מתקשר איתנו דרך אקטינג אאוט, ספרה של ראופמן מדגיש כי אחת מרגלינו צריכה להיות נטועה בחוויה הראשונית בעוד שרגלינו השנייה נטועה בתקשורת הסימבולית.

פונגי וטרג'ט מתארים כי יכולת תקינה למנטליזציה, אשר אינה מבוססת על pretend mode או על עמדה טלאולוגית, נוצרת במסגרת יחסי אובייקט תקינים. בדומה, Edgcumbe (1988) מתארת כיצד יסודות ראשוניים של התקשורת הסימבולית נבנים כבר בימי חייו הראשונים של התינוק, כאשר מתחילים להתבסס קישורים בסיסיים בין מחוות של התינוק (בכי, עווית, תזוזה) לבין תגובות סביבתיות (אמא באה). "הבנה" זו של התינוק כי למחוות שלו יש ערך תקשורתי הולכת ומשתכללת באופן שמאפשר לו לרכוש שליטה במחוות מוסכמות (נפנוף לשלום, הצבעה באצבע) ולאחר מכן גם במילים, המהוות סמלים סימבוליים בדרגת תחכום גבוהה ביותר. Edgcumbe מתארת כיצד היענות מותאמת ופירוש נכון של מחוות התינוק מאפשרות לו ליצור סמלים הנחווים כבעלי משמעות. ברוח ספרה של ראופמן ניתן לומר כי היענות זו ביחסי האובייקט המוקדמים מאפשרת לילד לבסס מערכת סימבולית אשר בדומה למטבע לשון, אינה מנותקת מהחוויה הרגשית אך גם אינה נותרת סגורה בחוויה הקונקרטית. לעומת זאת, שפה אשר מתרחקת מהחוויה הראשונית תייצר שפה דומה לשפה של איריס במפגש הטיפולי הראשון- שפה אשר מבוססת על סימבוליזציה המנותקת מהחוויה הקונקרטית. במובן זה, מודגשת חשיבותו של חלקו השני של ספרה של ראופמן, המדגיש את נכונות המטפל למגע עם חוויתו הפנימית בטרם ימיר את דברי המטופל לשפה סימבולית: המרה מהירה מדי, אשר אינה מבוססת על שהות עם העולם הפנימי, הראשוני, לא תייצר מטבע לשון אלא מטבע ללא לשון, ללא שפה.

מקורות 

ראופמן, ר. (2015). שתי השפות של האדם: מילים וחוויה בטיפול הפסיכו דינמי. הוצאת מודן ומשרד הביטחון, סדרת האוניברסיטה המשודרת.